• Facebook
• Twitter
• Email

כשפהד חלבי עזב לפני שבע שנים את ישראל, הוא היה משוכנע שלא יציג פה יותר. לתערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ בגלריית המדרשה קרא "יאללה ביי". מיד לאחר מכן ארז את מיטלטליו ועזב לצרפת, עזיבה מלאת כעס לדבריו. לקראת התערוכה במדרשה כתב חלבי: "רצון השמאל התל אביבי הוא להזדהות עם סבלו של עם אחר, אבל במינימום סיכון והקרבה ובצורה הכי מגוחכת, אירונית ושטחית, זו דרך שמאפשרת להסיר את הנטל המסורתי של רגשי האשם". אחרי שנתיים בצרפת עקר חלבי להמבורג. למרות הקושי הוא מרגיש נינוח בגרמניה: "תמיד יש קשיים, במיוחד בהתחלה. הגעתי לשם בגיל 42, זה לא גיל 20, ובכל זאת זו הייתה הרפתקה עבורי". עכשיו חלבי חוזר לארץ לטובת תערוכת יחיד חדשה בגלריה רו ארט, שלה הוא החליט לקרוא "עוד סיבוב". "חזרתי עם מצב רוח טוב, ההתרחקות קצת נטרלה אותי ועשתה אותי פחות כועס", הוא אומר.

בתערוכה החדשה הוא מציג סדרת עבודות שהחלה ב־2009 ושבמרכזה אתרי בנייה, עבודות שלטענתו הן יותר ביוגרפיות מאשר פוליטיות. "עבדתי בבניין 20 שנה, מאז שהייתי ילד. אבא שלי עבד בבניין, אחי הגדול היה קבלן, זה היה חלק מהחיים שלי. בלימודי האמנות במדרשה עבדתי בבניין כדי לסבסד את הלימודים. תמיד חייתי בין שני העולמות, והפרדוקס הזה בין העבודה כפועל בניין ובין ציור מאוד מעסיק אותי". בתערוכה יוצגו שתי עבודות וידיאו חדשות וסדרת ציורים שנושקים למופשט. "הכי הגיוני היה להציג פורטרטים של פועלים, אבל לא רציתי. רציתי להיות מרוחק, לא לעורר הזדהות. רציתי להדחיק את הממד האישי".

בעוד הציורים שלו טעונים ויכולים להתפרש כסוג של התרסה כנגד ז'אנר הריאליזם הסוציאליסטי שהיה פופולרי בארץ בעיקר בשנות ה־50־60, בעבודות הווידיאו חלבי מרשה לעצמו להיות יותר הומוריסטי. ב"מרצדס", למשל, מעין מחווה משעשעת למיצג המפורסם של יוזף בויס "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", חלבי משליך את משבר הזהות שלו על כלב זאב שמגיב באלימות לשפות עברית וערבית. חלבי (46) נולד וגדל במג'דל שמס למשפחה דרוזית שחיה על אדמה סורית כבושה וכל חייו חש קרוע בין הזהויות. על השאלה כיצד הוא מגדיר את עצמו קשה לו להשיב. "השאלה הזאת מורכבת וגם משתנה. היום אני מרגיש קצת גרמני ואולי במידה מסוימת גם סורי, בייחוד אחרי המהפכה בסוריה. יש בי גם הרבה מרכיבים ישראליים, כי נולדתי ולמדתי פה".

אז זה לא יפריע לך אם יגדירו אותך כאמן ישראלי?

"לא מרגיש בנוח עם זה, אבל שיגידו מה שרוצים, בגדול אני מגדיר את עצמי כאמן ערבי. אם את שואלת אותי לגבי הערביות, אני לא מאמין בלאומיות, אני כופר בערבים, לא אכפת לי מההגדרות האלו. תראי מה קורה להם, הם בשפל השפלים, הם שקועים בתוך הבוץ. זה לא בא מרגשי נחיתות, אני תמיד גאה שאני ערבי".

החיים בגרמניה לא מתסכלים אותך? אתה לא מרגיש זרות?

"כבר לא אכפת לי. הגעתי למצב שהרגשתי כאן זר עד כדי אדישות, אבל שם אני מרגיש זר בין הרבה זרים. עדיף להרגיש זר בין זרים מאשר להרגיש זר במולדת שלך".

ואף על פי שאתה לא נמצא בישראל זה שנים, הנושאים של העבודות שלך לא ממש השתנו.

"הם כן השתנו ויש הרבה התחלות של פרויקטים, אבל עולם הבניין עדיין מעסיק אותי. בכל פעם שאני רואה אתר בנייה, אני עוצר ומבקש אישור לצלם. זה עדיין מעניין אותי. חוץ מזה, אף פעם לא הצגתי את הפרויקט הזה בשלמותו".

"עוד סיבוב",
גלריה רו ארט, שביל המרץ 3 תל אביב, פתיחה בחמישי 20:00 (4.8)

• גרמניה
• אמן
• ערבי
• ישראלי
• וידאו
• ציור
• מה נפתח
• צייר
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

על ראש גבעה בלב שכונת הווילות המנומנמת של הרצליה ב' עומד מבנה מרשים שראשיתו אי שם בשנות ה־30 , אז הגיע שאול טשרניחובסקי וחלם להקים במקום בית הבראה לאמנים וסופרים תשושי נפש. החזון מעולם לא יצא לפועל ומאז עבר המבנה גלגולים רבים, ובין השאר שימש את המדרשה לאמנות בתחילת שנות ה־70. ב־1995, לאחר שנים שבהן עמד שומם ונטוש, חזר לייעודו המקורי והפך למשכן אמנים שוקק. בעשור האחרון איבד המקום מיוקרתו, עד שלפני שמונה חודשים נכנס לניהולו רן קסמי־אילן (39), בוגר בצלאל ששימש במשך שמונה שנים כאוצר ומנהל תוכנית החינוך של המרכז הדיגיטלי בחולון. קסמי־אילן, שהקים גם גלריה באופקים ועבד בתחנות האמנות ברמלה וברהט, נמרץ ומלא אנרגיה להחזיר חיים למשכן. אחרי שיפוץ נרחב הוא השיק במאי את התערוכה הראשונה; זו נחלה הצלחה רבה, והערב תיפתח התערוכה השנייה "סף", שתפגיש בין האמניות דנה רז, יסמין דייוויס והדס חסיד.

המרץ הזה מאוד מאפיין אוצרים שמגיעים למקום חדש. אתה לא מפחד שתתעייף?

"אני כל הזמן מנסה להיות עם היד על הדופק על מקדם השחיקה. יש אנשים שמגיעים לעמדות כאלה ומשתמשים בה כפלטפורמה לעבור למקום אחר. צריך כמה שנים כדי להטביע חותם במקום כזה".

איך תגדיר את האג'נדה האוצרותית שלך?

"חשוב לי שכל אחד שנכנס לתערוכה יבין תוך חמש דקות איך זה קשור לחיים שלו. חשוב לי להגיב מהשטח ולא ממעוף הציפור. התפקיד שלי הוא לא לנסח את ההיסטוריה אלא להגיב בזמן אמת".

איך זה שונה ממקומות אחרים – המרכז לאמנות דיגיטלית, CCA?

"אפשר להוסיף גם את ממותה בירושלים. כל אלה מרכזי אמנות ללא כוונת רווח, הם מעטים בסצנה והקיום שלהם חשוב, הם מאפשרים לאמנות לא מחירה להתקיים. כן, השאיפה שלי היא להיכנס לתוך המשפחה הזאת. אני בא מהמשפחה הזאת".

משפחה פריפריאלית?

"כן. לא במקרה מקומות כאלה נמצאים מחוץ לתל אביב. האלטרנטיבה הזאת נדרשת ונכונה. תסתכלי על התוכנייה של מוזיאון תל אביב בשנה וחצי האחרונות – תנועה ציבורית, מאיר טאטי, אורי קצנשטיין. אם תסתכלי על התוכנייה של המרכז לפני שבע שנים תגלי את אותם אמנים. המקומות האלו הולכים היום איפה שאחרים ילכו מחר".

בשנים האחרונות יש לא מעט ניסיונות לעורר את הפריפריה התרבותית – חיפה, באר שבע ועכשיו הרצליה. זאת לא רק תופעה ישראלית. השאלות הן למה זה קורה ואם זה יצליח.

"הפריפריה רעבה יותר, יש דחיפות גדולה לעשות משהו, אבל אתה צריך לפתח את הזהות האישית שלך, אתה לא יכול להתעלם ממה שקורה מסביב. אני לא יודע אם אני כל הזמן אשב בשולה. אני לא מעסיק את עצמי בשלב הזה במה יהיה הלאה או אם אהיה חלק מהתהליך התבניתי הקבוע של להיות בשוליים, לעבור למרכז ואז להיבעט כי לא שמת לב שאתה כבר לא עדכני".

אז איך מביאים אנשים למקום הזה שהוא די חור. זאת אחת הבעיות של היוזמות הפריפריאליות.

"עבדתי תמיד בחורים. אני לא מכיר סיטואציה שבה אני לא נדרש להביא אנשים, כך שזאת לא מעמסה מבחינתי, זה אתגר. את האתגר מפצחים ראשית על ידי דיאלוג עם סוגי הקהלים השונים".

אבל הרצון להגיע לכמה שיותר קהלים עלול לרדד את התכנים ולהפוך את המקום למתנ"ס.

"מתנ"ס זו לא מילה רעה, היא יוצרת קהילה. החוכמה היא לדעת לא להתבלבל. מעולם לא התפשרתי על העניינים האלו, לפעמים שילמתי מחיר. בתערוכות היותר פוליטיות שאצרתי היו עימותים, אבל מבחינתי זה היה דיון וחשוב שהוא יתקיים. אני שואב הנאה גדולה מלראות מישהו עומד מול עבודת אמנות ומבין משהו על החיים שלו".

"סַף", משכן האמנים, יודפת 7 הרצליה,
נעילה ב־3.9

• פריפריה
• עמותה
• מה נפתח
• אמנות
• הרצליה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

להלי פרילינג יושבת ליד מכונית מרוסקת ומיניקה את התינוק הקטן שלה. הרכב המשפחתי – מאזדה 3 שחורה – הונח הבוקר בעזרת מנוף בגלריה רו־ארט, אחרי שהות ארוכה ליד ביתה של פרילינג, שהביאה אותו ממשחטת מכוניות. "הייתי צריכה לחשוב עליו, חיכיתי שאני אדע מה אני עושה איתו". היא אף פעם לא באמת יודעת בדיוק מה היא עושה, לא עד הרגע האחרון ממש. "ואולי רק בעוד חצי שנה אני אבין מה עשיתי", היא מוסיפה. פרילינג, ילידת 1982, בוגרת תוכנית ה־MFA של בצלאל וזוכת פרס שרת התרבות לאמן צעיר 2015, הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות, בין היתר במוזיאון ישראל, מוזיאון בת ים, מוזיאון הרצליה ועוד, וכן בתערוכה זוגית עם האמן שרון פדידה (בן זוגה) וכמה תערוכות יחיד. במהלך 2016 תציג עבודות חדשות באגף החינוך של מוזיאון ישראל, במוזיאון הרצליה ובביאנלה לרישום בירושלים.

כתבות נוספות שיעניינו אותך:
דתי, מזרחי, פריפריאלי – ואמן עולה מצליח
האמנים שניצלו צינית את משבר הפליטים
ריאיון עם המאייר איציק רנרט לרגל התערוכה

המכונית הפוסט טראומטית עומדת במרכז “סירנה", התערוכה החדשה של פרילינג, שבוזקת עליה עוד אינספור שברי זכוכיות מנצנצים, ורוכנת פנימה, דרך החלון השבור, אל תא הנהג הנעול, רוקמת שם חוטי דבק עדינים דמויי קורי עכביש (דומים לאלו שהופיעו בתערוכה
הקודמת שלה, “קאטר", שהוצגה גם היא בגרליה רו־ארט). בתוך הרכב נמצאים חפצים נוספים: "דיסקים, מגבונים, מוצץ, בדיוק כמו של הבן שלנו. ספל קפה. תוך כדי שעבדנו על האוטו צצו עוד דברים: בובת קינדר שהושארה בשמש. חלק מהחפצים מקבלים עריכה, חלק מקבלים היילייט. אני רוצה שלא יהיה ברור איפה התאונה הסתיימה ואיפה אני מתחילה".

לצד הרכב ירחפו “גלי נייר, עננים ענקיים מנייר", שעשויים מדפי A4, “ניירות פשוטים, של מדפסת", שנחתכו והודבקו כגלים לבנים. גם ביצירת ענן הנייר, מופת של הקפדה ועמלנות יפנית למראה, פרילינג שומרת על מרחב המקריות ואינה יודעת מראש מה תהיה הצורה של הענן או איפה בדיוק הוא יוצב: “זה פריסטייל, אבל זו סדרה, כל אחד בנוי על זה שאחריו. אני נאצית, אבל אני חייבת שיהיו סטיות מהמערכת".

בהתחשב בנוכחות האסון פרילינג צריכה להישמר מאילוסטרטיביות, מכך שהתמונה כולה לא תהפוך לחזיון של גן עדן. אפשר לסמוך עליה. היא חדה כמו חברה הטוב ביותר, סכין החיתוך. שדה “אמנות הרכב", כמו שפרילינג קוראת לו, הוא שדה חרוש. גם בלי לספור את המכונית בהיכל התרבות, “אף אחד לא מופתע היום מלראות רכב בחלל שלא מיועד לכך". בטקסט שמלווה את התערוכה כותבת האוצרת לאה אביר ששפתה הייחודית של פרילינג “מציבה אלטרנטיבה לשימוש המאצ'ואיסטי השגור ברכבים וחלקי רכב באמנות".

פרילינג אמנם נרתעת מכל חלוקה מגדרית של האמנות, שלה או של אחרים, אבל מסכימה שאכן “רוב אלו שהציגו עבודות רכב היו גברים, וכל העבודות – גם אם לא נעשו על ידי גברים, אם להיזכר בשרה לוקאס (אמנית פמיניסטית בריטית שהציגה בין היתר רכבים מנותצים וחרוכים – ש"ק) – היו בעלות נטיה כוחנית: ניפוץ חלונות, מכונית מתפוצצת, שעומדת להתפוצץ. הרכב שלי גם הוא מעוך אבל מה שמעניין אותי זה המתח בין היפה והמפתה את העין לבין אסון ואלימות. כמעט כולם עסקו במשהו שקרה כרגע, באלימות שעדיין נוכחת, אני רוצה לעבוד על זיכרון שמתמסמס, משהו שנשכח ונעדר. מצד אחד את רואה את הקטסטרופה, את מבינה את הזוועה. מצד שני את רואה את הנצנוצים של הזכוכית ואין מה לעשות – זה הדבר הכי יפה בעולם. מעניין אותי איך טוטאל־לוס הופך לכדור דיסקו".

סירנה,
להלי פרילינג.
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3 תל אביב,
עד 16.7

• סירנה
• רו-ארט
• להלי פרילינג
• גלריה
• שרון פדידה
• מה נפתח
• רכב
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מסיבה

נפרדים מהבר־קיימא

הפרויקט האופטימי של הבר־קיימא אמנם מחזיר את נשמתו לקולקטיב, אבל הם לא ילכו לפני מסיבה אחת אחרונה. הפעם לא צריך לשים עודף בקופה הקטנה.
הבר־קיימא, המשביר 22 תל אביב, חמישי (2.6) 18:00

תערוכה

Fashion Cake

תערוכת העוגות המעוצבות של אמנית העוגות יפעת פרי דפנא תעשה לכם חשק לעמוד ולבהות בעוגות, שעוצבו בהשראת עולם האופנה והלייף סטייל, כאילו הייתם אחרוני הלקוחות של מרזי מורית.
קניון רמת אביב, איינשטיין 40 תל אביב, החל משלישי (7.6) 13:00

איפה הכסף?

גיא רולניק ממשיך במסע ההופעות הכי חשוב שאתם לא רואים, גרסת הספין אוף שלו ל״מגש הכסף״, ומגיע ללב דיזנגוף כדי לשאול איפה הכסף. ובכן רולניק, נסה כוס וודקה קרנברי ב־60 ש״ח. לפחות המילים חינם.
דיזי פרישדון, דיזנגוף 121 תל אביב, ראשון (5.6) 19:00

הקרנה

י(ו)צרים: על יוצרים ויצרים

האמנית שחף דקל יצרה סדרה תיעודית על יוצרים, על יצרים ועל תהליך היצירה. במפגש היא תרצה על הפורמט הייחודי שבחרה ותקרין מעט מהתוצר הסופי. יצירתי משהו.
המאש, אלנבי 38 תל אביב, חמישי (2.6) 19:30

סלאם

סטורי סלאם

אמנות הסיפור היא דבר שאין לזלזל בו. שאלו את יוסי אלפי. בסטורי סלאם יציגו מספרים יותר צעירים, כאלו שגדלו דווקא על יוסף המספר, את הסיפורים שלהם עם טיפה יותר אנרגיה. בקיצור, פואטרי סלאם רק פחות פלצני.
סלונה, תרצה 17 תל אביב, שבת (4.6) 21:00

קומדיה

סטנד־אפ לוהט

גם באווירה הנינוחה של ההודנא אפשר לגרום לחוסר נוחות, ואם גם מנצלים את זה לכמה צחוקים, הרי זה משובח. הסטנד־אפ הלוהט והחינמי של ההודנא יגרום לחוסר נוחות חיובי בכל מקום חוץ מבארנק.
הודנא, אברבנאל 13 תל אביב, שלישי (7.6) 21:30

הרצאה

חידון

טריוויית יורו

אחרי קולנוע, מוזיקה ונושאים כלליים, טרנד חידוני הטריוויה מגיע גם לתחום הכדורגל. תתחברו בקבוצות של שלושה ושלחו הודעה ל־ashavit23@gmail.com .
רוקוקו, אלנבי 99 תל אביב, שלישי (7.6) 21:00

מסיבה

Bass.camp

מסיבות תת קרקעיות נוטות תמיד ללכת למקומות קיצוניים מהרגיל. במסיבת בייס.קאמפ עומדים לנצל את הבונקר האימתני של הלבונטין ולהעמיס קטעי בס אלקטרוניים לאוזן.
לבונטין 7, לבונטין 7 תל אביב, שישי (3.6) 23:30

תערוכה

Urban Visions

גלקה (גליה וייסמן) תציג בתערוכתה “חזיונות אורבניים״ את הניכור העירוני המוכר לנו כל כך עם נגיעות מהקונסטרוקטיביזם הרוסי, הקוביזם הצ'כי, עולם הסיפורת הרוסי ועבודות הרכבת שמחוץ לתערוכה.
כולי עלמא, מקווה ישראל 10 תל אביב, שני (6.6) 21:00

הופעה

Tetish

הצמד טטיש, שמורכב מאיתי שטרית (כלבי הרוח) ואיטן סלומון, חוזרים ממגוון הפסטיבלים שבהם הופיעו בחו״ל ישר להשקת הסינגל החדש והאלקטרו־פאוור־פופי שלהם.
פסאז', אלנבי 94 תל אביב, שני (6.6) 22:00

• גלקה
• דיזי פרישדון
• הבר קיימא
• גיא רולניק
• רוקוקו
• לבונטין 7
• הודנא
• סטנדאפ
• מה נפתח
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון תמיד נחשב לאחד המוסדות פורצי הדרך והייחודיים בנוף המקומי. גלית אילת, שהקימה את המרכז ב־2001, הייתה בין החלוצות שהעזה לצאת מבועת האמנות התל אביבית ולהקים מוסד אמנותי רציני וחתרני בפריפריה. לפני שלוש שנים העתיק המרכז את מקומו ללב שכונת ג'סי כהן, מהשכונות היותר מורכבות בחולון, ומאז הוא מכוון יותר לפרויקטים ארוכי טווח ופחות לתערוכות קלאסיות. המרחק מתל אביב והחופש ממכבש הלחצים של הפקת תוצרים סופיים, הם טוענים, מאפשרים להם לשקוע בעבודה תהליכית, לפעמים בדרך של ניסוי וטעייה – התנהלות זרה למוסדות האמנות התל אביביים, שמחויבים לארגון תוכנייה מסודרת.

אחד הפרויקטים שיחנכו היום (26.4) באירוע חגיגי במרכז, הוא המכון לנוכחות ציבורית המנוהל על ידי אודי אדלמן, שמשמש שש שנים כאוצר וכמנהל המחקר במרכז, ויעל מסר, ששבה לפני שנתיים משהות ארוכה באמסטרדם, שם הייתה פעילה בפרויקטים אוצרותיים שונים. השניים נפגשו בפורום אוצרים צעירים שהתגבש בשנים האחרונות. "חלקנו מרגישים בדידות מסוימת בעשייה האוצרותית, אז התחלנו להיפגש ולדבר", מספר אדלמן. המכון לנוכחות ציבורית הוא פלטפורמה מחקרית ולימודית שעוסקת באמנות ובפעולות המתקיימות במרחב הציבורי, תחום שאין לו הגדרה ברורה ושמעולם לא זכה לתשומת לב בשיח המקומי.

“פעולה במרחב הציבורי היא בין היתר תת סוגה של אמנות מושגית, בדרך כלל בלי קהל. הרבה פעמים זו פעולה גרנדיוזית כמו לחפור מנהרה בין ישראל לאלסקה או לשלוח קרן לייזר שמייצרת פסל חללי שעף בחלל לנצח״, מסביר אדלמן. “קשה להגדיר מה זה מרחב ציבורי. גם האינטרנט יכול להיות סוג של מרחב״, מוסיפה מסר, “באמסטרדם עבדתי בקרן שעוסקת באמנות במרחב הציבורי, ואמרתי לעצמי שהשיח הזה לא קיים פה. לא תמצאי בארץ ספר על הנושא. גם אם לא נסכים על ההגדרות, אין בכלל התעסקות בזה״.

למה בעצם מעולם לא התעסקו בזה כאן?

מסר: "אולי כי לא היה את השיח הנכון או כי לא ידעו איך להציג את זה".

אדלמן: "לפעמים ידעו איך להציג את זה – תמונה ומשפט על הקיר. לנו זה לא מספיק. אנחנו רוצים לדעת יותר. לא מעט אמנים פועלים במרחב הציבורי, אבל זה לא סיסטמטי. בשנות ה־70 היו אמנים שזו הייתה הפרקטיקה שלהם. פיסול במרחב הציבורי, למשל, כמעט אין היום, הוא הופרט לטובת מוצרים סיניים מועתקים. חלק ממנו גם נזנח על ידי האמנים המרכזיים".

פעילות המכון תכלול בין היתר קבוצות חשיבה ומחקר, הקרנות והרצאות, וגולת הכותרת תהיה הקמת ארכיון לאיסוף, שימור ותיעוד יצירות ופעולות במרחב הציבורי. "אנחנו בקשר עם האמנים כדי לאסוף את החומרים. יש שם חומרים מדהימים שחבל שילכו לאיבוד. הם במצב שהם זרוקים במגירות ולא יישרדו עוד הרבה שנים", אומר אדלמן. את פעילות המכון תלווה סדרת גיליונות של כתב העת הוותיק "מארב" שהיה רדום זמן מה. שלושת הגיליונות הבאים יעסקו בשאלה מהו למעשה מרחב ציבורי. הפרויקט של אדלמן ומסר יושק בתערוכה של האמנית התורכייה נילבר גורס. "היא עשתה פעולה שמאוד מעניינת אותנו בתקווה שגם אחרים יעשו אותה", מסבירה מסר. "היא חקרה אזור נידח בתורכיה וגילתה שם איים שבהם הייתה קליטה טלפונית שפתאום נוצר סביבם מרחב ציבורי. חשבנו שזה יכול להיות ספתח לדברים שמעניינים אותנו".

השקת פעילות המכון לנוכחות ציבורית והגיליון החדש של "מארב"
המרכז לאמנות דיגיטלית, האמוראים 4 חולון, שלישי 26.4, 15:00

• ג'סי כהן
• יעל מסר
• פריפריה
• אוצרות
• חולון
• אודי אדלמן
• מה נפתח
• מארב
• אמנות
• תרבות