>> שי-לי עוזיאל מתגורר בתל אביב כבר למעלה משלושים שנה, כיום בלב העיר עם בת זוג פלוס שתי בנות. פעיל מאוד בשדה האמנות ומתפרנס גם מצילום על שלל תחומיו, ויציג בפסטיבל מוסררה מיקס – שייפתח מחר (6.5) וייארך שלושה ימים(כל הפרטים כאן)– עבודה שעוסקת באהבתו הגדולה בארבע השנים האחרונות: גידול פטריות מאכל ("יש לי חממת פטריות מפוארת בעירוני ז׳ ביפו, בית ספר שכונתי רב תרבותי בו אני מלמד אמנות דרך גידול פטריות").

>> חוף בתולי ופינת חמד ספרותית. אבל בחיפה // העיר של מירב כהן
>> שווארמה של מלך ורחוב עם אנרגיות מרגשות // העיר של בראל אדם

1. חדר ההלבשה בבריכת גורדון

זו השנה השנייה בה אני שוחה בכל יום בבריכת גורדון, שהיא עבורי מקדש של שפיות וחילוניות. כיף ממש לשחות אבל יותר מספק ומהנה זה לסיים את השחייה וללכת לחדר המקלחות וההלבשה. נדמה לי שאנשים מגיעים אליו רגועים, ואינם ממהרים להתבטא בנושאים חיצוניים לחווית השחייה. זה המקום היחיד בו אני מרשה לעצמי לטפח הרגלים כמו מקלחת באותו תא, שקילה, שתיית מספר מדוד של לגימות מהקולר, ייבוש השיער בפן ועליה חזרה על האופניים לתוך מציאות כאוטית.
אליעזר פרי 14

2. הגן הבוטני בפארק החורשות

במסגרת תערוכת ״אוהבים אמנות״ של מחלקת האמנויות בעירייה, הצגתי השנה בגן הבוטני ויצא לי להכיר היטב לא רק את מרחביו האקזוטיים, אלא גם את האנשים המופלאים שעובדים בו ומאפשרים את קיומו כמרחב ציבורי. הגן נושק לבית הספר לטבע, מתחת לכנסייה הרוסית, צמוד לגן יער וסביב שכונות דרומיות של העיר – מיקום מנצח שמבטיח קהל שוהים ומבקרים מגה-הטרוגניים.

3. בית הספר עירוני ז'

נולדתי וגדלתי ביפו, ואני תמיד מרגיש בה כמו בית בתוך כפר שסופח לעיר גדולה. בשלושת השנים האחרונות אני חווה אותה מחדש כמורה לאמנות בבית ספר עירוני ז' – בית ספר שכונתי שרבים מהתלמידים בו באים מרקעים שונים ומגוונים מכל הבחינות. מעבר להיותה של חצר בית הספר פיסת טבע שהייתי רוצה לפתוח בה אוהל ולעשות קמפינג, בית הספר כולו הינו שמורה מעשית לשימור וטיפוח של רב תרבותיות חפה מכל קלישאה.
חידושי הרי"ם 10

4. רחבת הריקודים בחוף גורדון

ברחבת הריקודים שמתחת לבתי המלון נתקלתי לראשונה במחזה המהפנט הזה שנקרא ריקודי עם, ועד היום קשה לי להסיר את המבט מהפרטים אשר מרכיבים את הקבוצה הגדולה שנעה יחדיו לצלילי מוזיקה עממית-לאומית. אין פעם שאני ממשיך לרכוב על האופניים מבלי להתעכב על התחביב הזה, שנדמה כי הוא תופס חלק משמעותי בהוויה של הרוקדים. מנגד ולחילופין – באותה הרחבה פועלות בימים אחרים ושעות אחרות קבוצות של ריקודי זומבה אשר מהרבה בחינות שונות לחלוטין במהותן, אך לא פחות מרתקות.

5. מדרחוב נווה שאנן

אני אוהב את נווה שאנן ואת המדרחוב שהוא ליבה הפועם של השכונה. השוטטות בה מצליחה להרחיק ממני בכל פעם מחדש את החשש של חיים המתרחשים אך ורק סביב אנשים שדומים לך וחושבים כמוך. לנווה שאנן יש סטייל ואסתטיקה של מקום אקזוטי בו מעולם לא הייתי. מרתפים חשוכים שהוסבו לכנסיות קטנות ומוארות, באן סיני בשקית, מגוון מאכלים וקינוחים אסיאתיים מפלסטיק, בירות ברקע מוזיקה צורמנית, אינג'רות, חצי מנת פלאפל דני, סטודיואים לאמנים בשלל מדיות ותחומים, חנות לכל מיני הגלגלים ואפילו אחד מאחרוני צוקי הכורכר בעיר.

מקום לא אהוב בעיר:

יריד האמנים במדרחוב נחלת בנימין בימי שישי כמעט ולא השתנה ב-30 שנים האחרונות, ואני מרגיש שהוא אנכרוניסטי ולא מצליח לשקף רעננות שהיא נשמת אפה של עיר מרכזית, גדולה חמודה ומגניבה כמו תל אביב. גרתי מספר שנים באמצע נחלת בנימין, ובלי הרבה ברירה הכרתי את הוייב הרועש-על-כלום שהיה מתרחש פעמיים בשבוע מתחת לחלוני. אני ממליץ מאוד לעירייה לבדוק כיצד אפשר לרענן שם את השורות והדוכנים, כדי שיהיה כיף ומעניין להסתובב שם גם בלי לקנות מתנות לחג.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כשבוע הייתי בהופעה שעבורי הייתה אבן דרך בעוצמת העונג שרק מוזיקה חיה יכולה להסב. מדובר בארבעה חברים (אדם שפלן, רם גבאי, מאיה דוניץ, עוזי רמירז) שעלו יחד לסשן מוזיקלי ונדמה היה שאף אחת בקהל לא ידעה למה לצפות – "פודיטאנג", זה מה שהיה כתוב בהזמנה. ההופעה התקיימה ב"סטודיו אמפא" שנמצא בקומת הקרקע של הבית האדום בשפירא.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר״הפטריה בסוף העולם״, בו מתארת הסופרת אנה צ'ינג מסע אנתרופולוגי באמצעות סיפור חייהם של מלקטי פטריות – פליטים, מהגרים ותושבים מקומיים. ספר מרתק מהשניה הראשונה כי הוא מציע חשיבה פיוטית-רדיקלית על החיים בתוך הריסות הקפיטליזם, דרך מסחר בפטריית המצוטקה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המזרח התיכון ואנחנו בתוך קטסטרופה מטורפת ועצב קיומי חסר גבולות. "לא מביטים מהצד" היא שיתוף פעולה של ארגוני שלום ישראלים שלא מוכנים לשתוק ולהביט מהצד על מלחמה עקובה מדם שכבר גבתה את חייהם של 18,000 ילדים! המלחמה אינה מקדמת את השבתם של החטופים, לא מביאה ביטחון ומלבה שנאה לדורות הבאים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אורי דרוקמן, מנהל חטיבת ביניים קריית חינוך עירוני ז׳, יפו.

מה יהיה?
יהיה. אבל לא ברור מתי.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• מוסררה מיקס
• פטריות
• בריכת גורדון
• הגן הבוטני
• תיכונים בתל אביב
• חוף גורדון
• נווה שאנן
• נחלת בנימין

עמית סטארק הוא די.ג'יי שחזר לתל אביב אחרי גלות ירושלמית ארוכה. הוא גם האוצר הראשי של "יוצאים מהלופ – לילה בגלריה ברבור", אירוע שלביטים עמוקים ומכילים ואנרגיה מוזיקלית פראית ומתפרצת שיתקיים בשבוע הבא (חמישי 30.5) כחלק מפסטיבל מוסררה מיקס, אירוע בינלאומי רב־תחומי המתקיים בשכונת התפר מוסררה בירושלים משנת 2000, ביוזמתו ובהפקתו של בית הספר מוסררה לאמנות וחברה ע"ש נגר. שווה יציאה מהעיר? לגמרי.כל הפרטים על כל הדברים כאן

>> העיר של קרין ריבקינד סגל: קפה שהוא כמו בית של חברה. וים
>> העיר של יובל פכלר: שחיתות בארוחת הבוקר וברים שמדברים חו"ל

1. ענן

בר/חנות תקליטים חדשה בעיר שמצליחה להיות גם אינטימית גם קהילתית וגם בעלת סטייל: עיצוב החלל, והיין בטעם טוב והמוזיקה המעולה מתוקלטת בווליום נעים המעודד שיחה. בעלי המקום והצוות המתוקים ומושכים אליהם קהל לקוחות חמוד במיוחד – והמקום כמובן משמש כבית מושבם של קהילות אקס-ירושלמיות בגלות.רחוברענן 36

2. חוף עג'מי

תל אביב חייבת הכל לים שמונח שלצידה, הפתרון לכל בעיות העיר נמצא בקו המים, וכשהחופים עצמם נהיים חלק מהבעיה הפתרון הוא להגיע לחוף עג'מי השקט והמופלא. מדרום – הרצועה הצרה על גבול בת ים תל אביב, שמאחוריה בית הקברות – משרה אווירה לימינלית של קצה הציויליזציה וניתן למצוא שם בין היתר את מחפשי החופש והאמת.

נכנסים כאן והולכים כמה מטרדים דרומה. חוף עג'מי/הקשתות/גבעת העלייה (צילום: רמי רפנר/פיקויקי)

3. ספסלי רחוב

אחד הדברים שהיו לי הכי חסרים ב-10 שנותי בירושלים, היה המרחב הציבורי כפי שהוא קיים בתל אביב. נכון – גם פה עלול להיות עמוס ולעיתים קשה, אבל ספסלי הרחוב שמפוזרים בעיר מציעים שלל הזדמנויות לשבת ולהתבונן בעולם המשונה שלנו מהצד. טופ 5 ספסלי רחוב שלי:
שדרות ירושלים ליד פינת ארליך מהצד הדרומי דרום
כיכר המלך אלברט (פינת נחמני, בצלאל יפה)
רחוב גריזים, הצפון הישן
לילנבלום פינת פינס
רחוב רידינג מול החורשה

4. אואזיס

ספק קיוסק ספק בר, מתחת לשיכוני הרכבת ביפו א' מול החניון נמצא האואזיס. בירות, פיצוחים, מאפה ביתי דמוי בורקס, טלוויזיה גדולה ואווירה שתגרום לך להרגיש בגרסה יפואית לסרט של דיוויד לינץ'.נחל הבשור 3

5. "שמועות"

הפסל האקוסטי של האמן ניב גפני, שממוקם מול הים מצפון לרידינג. רצועת חוף ששווה להצפין ולטייל לאורכה. הפסל יוצר תופעת סאונד מעניינת, סוג של מראה הפוכה, ומייצר אופציה להאזנה עמוקה ושונה לרחשי הים שממול. ממליץ גם לחפש את מגדל הפיקוח הנטוש של שדה דוב באזור.

מקום לא אהוב בעיר

לא מקום – זמן. לא ממליץ לנסות לצאת מהבית בחמישי בלילה, בשישי או בשבת בצהרים. הכל פשוט מעורר חרדה והצפה חושית. העיר הזו צפופה מידי וההייפ תמיד מיותר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תקלוט אול-נייטר של תאי רונה בסטודיו קטן בקריית המלאכה. תאי מציע פרשנות שונה לחלוטין למה היא רחבת ריקודים, חוויה מחבקת ומרטיטת לב.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?

מוזיקה יכולה לעזור. שלושה אלבומים חדשים של 3 יוצרות מקומיות:
I do care // Daniella Ljungsberg
שבר ענן // Eliana
יש המון // זיו בראשי

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות. ארגון חשוב ויפההמספק בין היתר עזרה ותמיכה תזונתית לקהילות מוחלשות וכן לנפגעים ומפונים מהמלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל בן/בת אדם שמרים יוזמה או עסק המקדם תרבות שוליים ראוי להרמה יומיומית, המסע הזה לא מתגמל כלכלית. הקשיים המערכתיים הם אין סופיים.

מה יהיה?
60% מה שהיה, 40% חדש לגמרי.

• העיר שלי
• חוף הקשתות
• טיילת הפארק החופי
• יפו
• תרבות של סולידריות
• מוסררה מיקס

יש מעט מאוד אנשים בישראל שמורשים לצלול בים המלח, ומעט מאוד אנשים שמצטרפים לצלילות עם צוללי ים המלח, החברה שמבצעת אותן. זה מצריך ציוד מיוחד, הכשרה ייעודית וניסיון רב בצלילה קונבנציונלית. בכל זאת, צלילה באגם של מלח. מרבית הצלילות בארץ מתרחשות במפרץ אילת, איפה שיש חיים מורכבים יותר מאצות וחיידקים ואיפה שהמלח מגיע רק על הצ'יפס ליד הבירה. ובכל זאת, בימים הקרובים תגיע לים המלח האמנית הקוריאנית־גרמנייה אנה דוק הא־ג'ורדן כדי לצלם מתחת למים עבור עבודה עתידית שלה שתעסוק בים המוות מההיבטים התרבותי־פוליטי והביולוגי־אקולוגי.

שני ההיבטים הללו הם מה שמניע את העבודות של דוק הא־ג'ורדן, שבשנים האחרונות הפכה את אהבתה לעולם התת ימי ואת העובדה שהיא צוללנית מקצועית לגוף עבודה עקבי ומרשים. אלא שהצלילה המתוכננת שלה בים המוות יוצאת דופן לא רק לנוכח סוג הצלילה. עבודותיה של דוק הא־ג'ורדן – שילוב של וידיאו ארט ומיצב – עוסקות בחיים במלוא תפארתם, חיים שבים הנמוך בעולם קשה למצוא: דגים, רכיכות, תמנונים, כוכבי ים, ובאופן שבו שינויי האקלים משפיעים עליהם, או יותר נכון על המין שלהם. כן, אנה דוק הא־ג'ורדן עושה אמנות על שינויי מין בקרב דגים.

"מין הוא האופן שבו החיים פורחים", היא מסבירה מדוע הנושא הזה מרתק אותה בשיחה לקראת הגעתה לפסטיבל מוסררה מיקס בירושלים, שם תציג את עבודתה "Ziggy and the Starfish", אחת מסדרה של עבודות בנושא. "לפני 3.6 מיליארד שנים הבקטריות והאורגניזמים החד תאיים הראשונים ששינו את העולם באופן דרמטי. הם יצאו ממעמקי הים, מערש החיים. לפני כן היה רק האדס, עולם תחתון מיתי אפל ורותח וחסר חיים", היא ממחיזה. "חמצן, שהיה אז פסולת, אפשר לחיים כמו שאנחנו מכירים אותם היום להתפתח. אני חושבת שחשוב להכיר בשינוי מין כדבר נפלא. מיניות בים היא דבר עצום ורב פנים, היא נמצאת מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין. אם בני אדם יתפתחו למשהו טוב יותר אנחנו חייבים להכיר בחשיבות של האוקיינוס".

דוק הא־ג'ורדן קושרת בין שינויי האקלים, סביבות אקולוגיות באוקיינוס ועולם המין של בעלי החיים הימיים, כפי שהדבר מתבטא במחקרים מדעיים. שינויי הטמפרטורה וההרכב הכימי של האוקיינוסים משפיעים לא רק על אוכלוסיות בעלי החיים ועל ההרגלים שלהם אלא גם על הגוף שלהם, ובאופן ספציפי – על המין שלהם. ההתחממות של כדור הארץ והאוקיינוסים, שהחלה לקבל לאחרונה התייחסות רצינית בעולם, משנה באופן דרמטי את היחס בין זכרים לנקבות באוכלוסיות בעלי חיים מסוימים, ואף גורמת לבעלי חיים לשנות במהלך חייהם את המין שלהם עצמם. דוק הא־ג'ורדן משתמשת בגיבור ערטילאי בשם זיגי כדי לחקור את העולם המשתנה הזה – מצד אחד סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, מצד שני תחילתו של עולם מוזר ומופלא שאינו קשור יותר לאדם. היצורים שהיא מציגה בעבודותיה נראים בעצמם לא פעם כמו איברי מין.

"האוקיינוס הוא עולם מלא במין. אתה יכול להיות בטוח שכשאתה שוחה בו אתה שוחה בים של זרע וביציות"

"הפרסוניפיקציה של זיגי סטארדסט אצל דיוויד בואי מתארת איש מאדים ביסקסואלי מופקר שמודאג מכך שהעולם הולך להסתיים", היא אומרת, "השיר 'Five Years' למשל מתאר את הזמן שנשאר לאנושות. בואי שינה את כל מה שקשור למגדר, מיניות, את הבינאריות והפלואידיות המגדרית. זיגי שלי נושא בגאון את דגל הגיוון המיני באוקיינוס, החייזרי והשונה, כמו זיגי סטארדסט בעולם האנושי. האוקיינוס הוא עולם מלא ביופי ומוזרות, בשינויים והסתגלות. הטבע ישרוד, בני אדם לא. זיגי הוא הפרוטגוניסט הפוסט אנושי המופשט בעבודות שלי. אני נוטה ליצור עבודות שעוסקות בעולם מנקודת מבט לא אנושית. זיגי קושר את היצירות שלי לפוסט אנושי, כלומר למה שמעבר לאנושי".

הגישה של דוק הא־ג'ורדן לעולם הפוסט אנושי הזה באה לידי ביטוי גם בציטוט שהיא מצמידה ל"זיגי וכוכב הים", מתוך "Little Gidding" של ט"ס אליוט מהפואמה "ארבעה קוורטטים": "What we call the beginning is often the end. And to make an end is to make a beginning".

מהי ההתחלה הזו מבחינתך? התחלה עבור הפלנטה וסוף עבורנו?

"אני מעריכה מאוד סופים טובים והתחלות חדשות", היא מחייכת. "אני מנסה לראות את הדברים הללו מהפרספקטיבה הלא אנושית. הפלנטה שלנו משתנה, המערכת האקולוגית שלנו משתנה. אנחנו חייבים לשנות הרגלים ישנים ומבנים בינאריים. אני רואה שינוי כמשהו חיובי".

אבל ההיעלמות של בני האדם היא משהו די מדכא. את מקבלת את זה אחרת. בעבודות שלך יש איזה הומור לגבי העולם הפוסט אנושי. זה מנגנון הגנה? או דרך להוריד את זה בקלות בגרון של הקהל?

"אני תמיד עושה מחקר מעמיק בעבודות שלי. ככל שאני צוללת לתוך המחקר ומבינה את העובדות הקטלניות, המחשבות שלי הופכות קלות יותר ואני ניגשת לנושאים האלה עם איזה טוויסט. כל מה שקורה יכול להתהפך ואני מאמינה בהסתגלות".

הסתגלות כזו היא מוצאת ביצורים שאותם היא חוקרת ושמככבים בעבודות שלה. "כוכב הים הוא יצור עתיק, מוקדם יותר מהדינוזאורים", היא מספרת על הכוכב השני של העבודה שלה. "הוא א־מיני ויכול להתרבות בעצמו. כמעט בלתי אפשרי להרוג אותו. תחתוך אותו לשניים וכוכב ים נוסף ייצא מזה – המוני אצבעות חיות קטנות משוטטות ברחבי האוקיינוס, צבא מקריפ עם קיבה חומצית שאפשר לנתק, זולל הכל. כוכב הים יכול לשרוד הכל, אבל דווקא מלפפון הים הוא המומחה האמיתי בחיי נצח. מלפפוני ים רבים חיים כמעט חיי נצח באוקיינוס עד שהם נאכלים או מתפוצצים או מתים מוות מצער ולא טבעי אחר. הם לא יודעים פחד, כנראה כי אין להם מוח. אם הם שורדים את המתקפות עליהם, אחד ממנגנוני ההגנה המטורפים שלהם הוא לירות את המעיים שלהם מחוץ לגוף. הנשק הסודי הזה דביק ורעיל ופוצע את התוקף. הם או נקבה או זכר אבל חלק מהם הרמפרודיטים. אני מפסלת הרבה מלפפוני ים, הם השראה גדולה עבורי.

"עוד דוגמה היא קרבות הפין של התולעים השטוחות, שגם הן מככבות בעבודות שלי. עד כמה שהן נראות זעירות ותמימות, התולעים השטוחות דומות ללוחמים מהאגדות: הן צבעוניות ואצילות, בעלות חן ומסתוריות. הן מרחפות בים כמו פלקור מ'הסיפור שאינו נגמר'. התולעים השטוחות מספרות סיפור של הסתגלות, סיפור של אהבה ומלחמה. התולעת השטוחה יפה כמו הרמפרודיטוס, הילד בעל המין הכפול של הרמס ואפרודיטה, והיא כמובן הרמפרודיט עם שני איברי מין ומגדר נזיל מאוד. כשזה נוגע להזדווגות לא כדאי להתעסק איתן – זה קרב בין שני הרמפרודיטים. הן יושבות זו על זו עם הפין בעל הראש הכפול שלהן ומוכנות להכות. הן דוקרות זו את זו עד שאחת מהם מנצחת. המנצחת עוזבת את המקום בלי שריטה והמפסידה יוצאת מלאה בשקי זרעים, מוכנה להביא צאצא".

התיאורים הגרפיים של מה שמתרחש מתחת למים הם חלק טבעי מהעבודות שלה, ולמי שמוצא את עצמו שמוט לסת מהסיפורים האלה היא מציעה את המחשבה הרדיקלית הבאה: "האוקיינוס הוא עולם מלא במין. אתה יכול להיות בטוח שכשאתה שוחה בו אתה שוחה בים של זרע וביציות". העיסוק שלה במין ואקולוגיה מקבל תפנית אם לוקחים בחשבון שהאוקיינוס הוא עולם שלם שטביעת הרגל האנושית אולי משפיעה עליו, אבל אפשר לדמיין איך הוא יכול להסתדר היטב בלעדינו, ביום שבו כבר לא נהיה כאן.

"כשהעולם מת לפני 65 מיליון שנה רק החלקיקים הקטנים ביותר שרדו", היא אומרת. "מהנקודה הזו נוצרו חיים חדשים. אולי אם לא היינו מתפתחים מארבע רגליים לשתי רגליים היינו יכולים להיות ביותר ממדים מעכשיו. אני לא בטוחה איך התפתחנו אבל הגענו לכאן עם כל מה שיצרנו, גם עם המיניות שלנו. אני יודעת שהמיניות של האוקיינוס קינקית ומאוד שונה מזו שלנו. איכשהו אין גבולות, אין שקרים, אין חוקים, איכשהו הכל אפשרי. לכן אני לא רוצה להשוות את זה לבני אדם כי אין לנו שום דרך להתחיל להבין איך דגים, סילוניות, סרטנאים, רכיכות ותולעים פיתחו את חיי המין שלהם. יש תולעים שיכולות להשפיך מהראש שלהן. אני בטוחה שיש כמה גברים שהיו שמחים ליכולת כזו. יש כאלה ממשפחת הסילוניות שיכולים להשתמש באיברי המין שלהם כטילים כדי להפרות את הנקבה. הם יורים את הפין שלהם לתוך הנקבה".

מה בחיים הימיים כל כך מעניין אותך? למה את ממשיכה לחזור לזה בעבודות שלך?

"אני חושבת שזה היה הרגע הזה מתחת למים שבו חוויתי לראשונה עולם תלת ממדי. על היבשה יש לנו תפיסה גופנית של שני ממדים בלבד אבל עם ראייה תלת ממדית, בעוד שמתחת למים אפשר להרגיש את הלחץ על האיברים ומיד להפוך לחסרי משקל. זה עולם אחר לגמרי ותפיסה אחרת לגמרי ממה שיש ביבשה. הכל גם נראה גדול יותר ושקט יותר. אני חושבת שהחוויה הזו הייתה תחילת המסע שלי ללכת לאיבוד בים. לפעמים אני מרגישה שאני בעצמי חשופית ים ואני יכולה להזדהות עם היצור הקטן הזה, או לפחות בפנטזיה שלי. אבל לא רק עם היצור הזה – אני מזדהה עם תמנונים וסרטנים ושרימפס, הם כולם חברים שלי, יש להם כישורים מדהימים. כולנו יכולים ללמוד מהם. דוגמה אחת פשוטה היא שרימפ גמל שלמה. יש לו ספקטרום הצבע הרחב ביותר בטבע, יש לו 12 קולטנים בעוד שלבני אדם יש רק שלושה. הוא רואה צבעים כמו ששום חיה אחרת על הפלנטה לא רואה. הוא גם מוחמד עלי של הממלכה התת ימית. אל תתעסק איתו, הוא יכול לתת אגרוף בכוח של 90 ק"ג. הם כולם גיבורי על והם אמיתיים".

מתי נכנסת לראשונה לנושאי האקלים והאקולוגיה? האם היה טבעי עבורך להכניס את הנושא לאמנות שלך?

"תמיד התעניינתי בטבע ובאקולוגיה. תמיד הייתי קרובה לים וליער. כשהייתי ילדה ביליתי כל יום ביער, הוא היה ממש מול הבית שלי. תמיד הייתי קרובה לבעלי חיים, לא ממש אהבתי בני אדם. היה לי עורב בשם ג'ייקוב שנשאר איתי עד שהוא מת, חופשי ופראי. אחר כך רציתי להיות ביולוגית ימית וחוקרת. הים תמיד ריתק אותי. בסוף נהייתי אמנית וצוללת מקצועית. אני חושבת שזה עדיף כי כך אני יכולה לעבוד בכל תחום שאני רוצה ויש לי החופש לבטא את הקול והחזון שלי בלי הלחץ להביא תוצאות מדעיות".

מה את אומרת לאנשים שיגידו שאמנות צריכה להיות יותר נתונה לפרשנות ויותר חידתית, פחות אומרת מה היא רוצה מהצופה?

"העבודה שלי פתוחה להרבה פרשנויות, אבל אני מרגישה שהיום חשוב להיות רדיקלי. לאמנות יש קול והיא יכולה להגיע לאנשים. יש לה כוח אדיר. אמנים יכולים לתקשר נושאים בצורה שונה, אולי לא באופן קפדני ונוקשה אבל הם יכולים לתקשר את הדאגות שלנו באופן לא מילולי. אמנות היא אחת המדיות החשובות ביותר לשינוי חברתי ופוליטי. חשוב לי גם להישאר עם ראש פתוח לשדות נוספים של ידע. אם האמן הבודד לא יכול להגיע למעגלים רחבים, הוא צריך לכל הפחות לנסות במעגלים קטנים ולתקשר ישירות עם אנשים".

העיסוק של דוק הא־ג'ורדן בנושא האקלים והאקולוגיה מעלה את שאלת האחריות האישית. היסטוריון האמנות והמבקר טי.ג'יי דמוס, שידוע בכתיבתו על הנושא, מזהיר מפני "גרין וושינג" – אמנות שהיא לא יותר מדרך עבור אמנים וחובבי אמנות בני המעמד הבינוני־גבוה להרגיש שהם עושים משהו עבור כדור הארץ. דוק הא־ג'ורדן לא מתרגשת מזה, ומציינת שטביעת הרגל האקולוגית של האמנות שלה עצמה – כולל ההעברה של היצירות, מיזוג האוויר בתערוכות והדפסת הקטלוגים – נמצאת תמיד בראשה. "באירופה אני נוסעת ברכבות ואם אני יכולה לסרב לטוס אני עושה זאת. לתל אביב אני מגיעה עם האמנות שלי איתי על המטוס, כולל סרטן רובוטי מנקה זבל. בוא נראה אם המכס הישראלי ייתן לי להיכנס איתו".

אנה דוק הא־ג'ורדן – "זיגי וכוכב הים", פסטיבל מוסררה מיקס – בהובלת בית הספר לאמנות מוסררה, ירושלים, שלישי־חמישי (28.5־30.5), כניסה חינם

אקולוגיה בעיניים מפוכחות

בסוף שנות ה־60 יצא האמן רוברט סמיתסון לעוד אחד מעשרות הסיורים שלו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. כבר כמה שנים הוא התכונן להוציא אל הפועל רעיון שאפתני שיחבר בין האמנות לטבע. באפריל 1970 זה קרה – הוא מצא את המיקום המושלם בימת מלח באזור רוזל פוינט שביוטה, שם הוא בנה את אחת העבודות האיקוניות של המאה ה־20 ומהראשונות בז'אנר האקולוגי המתפתח. העבודה "מזח לולייני" הייתה מורכבת מחצי ק"מ של בוץ ואבנים בצורת ספירלה שאחרי כמה חודשים שקעו במים ונעלמו. האזור קסם לסמיתסון לא רק בגלל הימה הקריסטלית שצבעה אדמדם, אלא גם בגלל המכונות והעגורנים הנטושים שהיו פזורים בכל האזור, פח הזבל של הקפיטליזם האמריקאי, שאותו הוא ביקש לבקר ולאתגר.

כמעט 50 שנים עברו מאז היצירה המכוננת של סמיתסון ונראה שנושאים של קיימות ואקולוגיה רלוונטיים יותר מתמיד לאמנות. בניגוד לאמני שנות ה־60, שרובם ככולם התבוננו בטבע בעיניים רומנטיות עם קורטוב של ניו אייג'יות ברוח רעיונות החזרה לטבע, האמנים העכשוויים ניגשים אל הנושא בעיניים מפוכחות, בדרך כלל מתוך רצון לשנות את המצב הקיים ולא רק להצביע עליו. עבור אמנים עכשוויים הטבע הוא לא ישות מנותקת מהאנושות ומהתרבות, אלא אקו סיסטם מורכב שקשור קשר הדוק בתהליכים טכנולוגיים, כלכליים, פוליטיים וביולוגיים.

עם האמנים האקולוגיים העכשוויים הבולטים אפשר למנות את קולקטיב סופרפלקס הדני, שעבודתם נעה בין קיימות, עיצוב ואמנות; צמד היס מן האמריקאי שחושף בדרכי עורמה ותחבולה משעשעות מעשי שחיתות ועוולות סביבתיות; ונילס נורמן הבריטי, שמערב ומשתף קהילות בפרויקטים של אקטיביזם אקולוגי.

גם האמנות הישראלית, שסוגיות אקולוגיות היו במשך שנים ממנה והלאה, מתחילה לגלות עניין בנושאים סביבתיים. הטבע והנוף של אמנים ישראלים תמיד היה נוף טעון ומורכב פוליטית וחברתית, אבל לא אקולוגית. יוצא דופן הוא אביטל גבע שבסוף שנות ה-70 ייסד את החממה האקולוגית השיתופית בעין שמר ואף הציג אותה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב-1993. בסוף השבוע ייפתח במוזיאון הרצליה אשכול תערוכות שמוקדש לנושאים אקולוגיים – בין היתר ייפתחו שתי תערוכות יחיד להילה עמרם ולניבי אלרואי, שתי אמניות בולטות שעוסקות זה כמה שנים בחיבור בין אקולוגיה לאמנות.
מיטל רז

• אקולוגיה
• אמנות
• מוסררה מיקס
• צבע טרי
• מיוחדים
• משבר האקלים

• Facebook
• Twitter
• Email

אולי זו תגובה לקיום הדיגיטלי ואולי מסימני הסינגולריות הקרבה. מכל מקום נדמה שיותר ויותר מתערוכות הנושא בזמן האחרון עוסקות בהכלאות עתידניות למיניהן, בין הביולוגיה לטכנולוגיה, בין הטבע לתרבות. תחת הכותרת "טרנסלוקציה" יפתח הפסטיבל הבינלאומי מוסררה מיקס, המתקיים זו השנה ה־16 בשכונת מוסררה שבה שוכן בית הספר לאמנות, פתח לעולם הביו־ארט ויעלה שאלות כגון מה קורה כאשר אמנים נכנסים למעבדה ומתחילים לעבוד עם חומרים חיים כגון בקטריות? או עורכים ניסויים בסביבה הביתית? או משתמשים בחומרי מחקר מושאלים ממדענים? והכל תוך עיסוק הן בהיבט האסתטי והן בהיבט האתי של עולם המחקר. יותר מ־40 אמנים מהארץ ומחו"ל יציגו בפסטיבל השנה, וכרגיל הוא ישקף את רוחו הקהילתית של בית הספר בהצגת עבודות אינטראקטיביות שייווצרו עם הקהל.

בעבודות המסקרנות ביותר שיוצגו במוסררה מיקס אפשר למצוא את "Human Beeing" של הקבוצה הברלינאית The Constitute – פרויקט שהוכן במיוחד לפסטיבל וכולל השתלטות של דבורי ענק על בית החלונות המפורסם שבשכונת מוסררה. כוורת שנבנתה על ידי נחיל דבורים ותועדה במשך עונה שלמה בשדה מחוץ ללייפציג, תוקרן בגודל ענקי על הבניין כדי להעלות את המודעות לחשיבות הדבורים במערכת האקולוגית העולמית. פרויקט דומה נערך בערים נוספות בעולם כגון הלסינקי, ליברפול ומדריד.

האמנית היפנית מומוקו סטו תציג שלושה סרטונים מסדרה שנקראת "Planets", ההופכת, בעזרת צילומי תקריב ייחודיים, תופעות טבע "רגילות" וקטנות כגון צמיחת עובש על כרובית למופעים גלקטיים מרהיבים. עוד בתחום העובש: האמנית והחוקרת הגרמנייה תרזה שוברט תציג סדרת צילומים מהפנטים המבוססים על ניסויים של גידול עובש הנקרא "סליים מולד" ונועדו לבחון את דפוס ההיווצרות של האורגניזם תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים כגון טבק או קנאביס. זהו ניסוי המשחזר ניסוי קודם משנת 1948, שבו נתנו הזואולוג הנס פיטר והרוקח פטר וויט לעכבישים סמים שונים ובחנו איך סמים אלו השפיעו על צורת הקורים שטוו העכבישים. רמז: השפיעו ועוד איך. האמנית הסלובנית מיה סמרקר, העוסקת בחקר טיפולוגי של מינים פולשים, תציג ערכת הישרדות לאנתרופוקן – מונח שנוי במחלקת שהוצע להגדרת תקופתנו כתקופה ביולוגית חדשה, תוצר של השפעתו חסרת תקדים של האדם על כדור הארץ. בין השאר מאופיין האנתרופוקן בגידול מהיר של מינים פולשים, המביא להכחדה דרמטית של מינים על פני כדור הארץ. כחלק מהמיצב נאספו כמה מהסממנים של המורשת התרבותית הלאומית הסלובנית, והם יוצגו כחלק מערכת הישרדות עבור האנתרופוקן.

מיכל שרייבר ואלון כהן ליפשיץ המקומיים יאפשרו לקהל לבקר בביו־ספרייה – פרי שיתוף הפעולה שבין הקליניקה לרב תרבותיות ומגוון באוניברסיטה העברית לבית הספר לאמנות מוסררה. הביו־ספרייה מציגה אנשים במקום ספרים, ובכך בוחנת ומעשירה את שיח הזהויות הישראלי המורכב.

טרנסלוקציה: פסטיבל מוסררה מיקס ה־16, שכונת מוסררה ירושלים, שלישי־חמישי (24.5־26.5) 19:00־23:00, הכניסה חינם

• מוסררה
• פסטיבל מוסררה
• מוסררה מיקס
• אמנות
• תרבות