מה הקשר בין אמנות לעולם המין של האוקיינוס?

יש מעט מאוד אנשים בישראל שמורשים לצלול בים המלח, ומעט מאוד אנשים שמצטרפים לצלילות עם צוללי ים המלח, החברה שמבצעת אותן. זה מצריך ציוד מיוחד, הכשרה ייעודית וניסיון רב בצלילה קונבנציונלית. בכל זאת, צלילה באגם של מלח. מרבית הצלילות בארץ מתרחשות במפרץ אילת, איפה שיש חיים מורכבים יותר מאצות וחיידקים ואיפה שהמלח מגיע רק על הצ'יפס ליד הבירה. ובכל זאת, בימים הקרובים תגיע לים המלח האמנית הקוריאנית־גרמנייה אנה דוק הא־ג'ורדן כדי לצלם מתחת למים עבור עבודה עתידית שלה שתעסוק בים המוות מההיבטים התרבותי־פוליטי והביולוגי־אקולוגי.

שני ההיבטים הללו הם מה שמניע את העבודות של דוק הא־ג'ורדן, שבשנים האחרונות הפכה את אהבתה לעולם התת ימי ואת העובדה שהיא צוללנית מקצועית לגוף עבודה עקבי ומרשים. אלא שהצלילה המתוכננת שלה בים המוות יוצאת דופן לא רק לנוכח סוג הצלילה. עבודותיה של דוק הא־ג'ורדן – שילוב של וידיאו ארט ומיצב – עוסקות בחיים במלוא תפארתם, חיים שבים הנמוך בעולם קשה למצוא: דגים, רכיכות, תמנונים, כוכבי ים, ובאופן שבו שינויי האקלים משפיעים עליהם, או יותר נכון על המין שלהם. כן, אנה דוק הא־ג'ורדן עושה אמנות על שינויי מין בקרב דגים.

"מין הוא האופן שבו החיים פורחים", היא מסבירה מדוע הנושא הזה מרתק אותה בשיחה לקראת הגעתה לפסטיבל מוסררה מיקס בירושלים, שם תציג את עבודתה "Ziggy and the Starfish", אחת מסדרה של עבודות בנושא. "לפני 3.6 מיליארד שנים הבקטריות והאורגניזמים החד תאיים הראשונים ששינו את העולם באופן דרמטי. הם יצאו ממעמקי הים, מערש החיים. לפני כן היה רק האדס, עולם תחתון מיתי אפל ורותח וחסר חיים", היא ממחיזה. "חמצן, שהיה אז פסולת, אפשר לחיים כמו שאנחנו מכירים אותם היום להתפתח. אני חושבת שחשוב להכיר בשינוי מין כדבר נפלא. מיניות בים היא דבר עצום ורב פנים, היא נמצאת מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין. אם בני אדם יתפתחו למשהו טוב יותר אנחנו חייבים להכיר בחשיבות של האוקיינוס".

האופן שבו החיים פורחים. אנה דוק הא-ג'ורדן (צילום עצמי)

דוק הא־ג'ורדן קושרת בין שינויי האקלים, סביבות אקולוגיות באוקיינוס ועולם המין של בעלי החיים הימיים, כפי שהדבר מתבטא במחקרים מדעיים. שינויי הטמפרטורה וההרכב הכימי של האוקיינוסים משפיעים לא רק על אוכלוסיות בעלי החיים ועל ההרגלים שלהם אלא גם על הגוף שלהם, ובאופן ספציפי – על המין שלהם. ההתחממות של כדור הארץ והאוקיינוסים, שהחלה לקבל לאחרונה התייחסות רצינית בעולם, משנה באופן דרמטי את היחס בין זכרים לנקבות באוכלוסיות בעלי חיים מסוימים, ואף גורמת לבעלי חיים לשנות במהלך חייהם את המין שלהם עצמם. דוק הא־ג'ורדן משתמשת בגיבור ערטילאי בשם זיגי כדי לחקור את העולם המשתנה הזה – מצד אחד סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, מצד שני תחילתו של עולם מוזר ומופלא שאינו קשור יותר לאדם. היצורים שהיא מציגה בעבודותיה נראים בעצמם לא פעם כמו איברי מין.

"האוקיינוס הוא עולם מלא במין. אתה יכול להיות בטוח שכשאתה שוחה בו אתה שוחה בים של זרע וביציות"

"הפרסוניפיקציה של זיגי סטארדסט אצל דיוויד בואי מתארת איש מאדים ביסקסואלי מופקר שמודאג מכך שהעולם הולך להסתיים", היא אומרת, "השיר 'Five Years' למשל מתאר את הזמן שנשאר לאנושות. בואי שינה את כל מה שקשור למגדר, מיניות, את הבינאריות והפלואידיות המגדרית. זיגי שלי נושא בגאון את דגל הגיוון המיני באוקיינוס, החייזרי והשונה, כמו זיגי סטארדסט בעולם האנושי. האוקיינוס הוא עולם מלא ביופי ומוזרות, בשינויים והסתגלות. הטבע ישרוד, בני אדם לא. זיגי הוא הפרוטגוניסט הפוסט אנושי המופשט בעבודות שלי. אני נוטה ליצור עבודות שעוסקות בעולם מנקודת מבט לא אנושית. זיגי קושר את היצירות שלי לפוסט אנושי, כלומר למה שמעבר לאנושי".

הגישה של דוק הא־ג'ורדן לעולם הפוסט אנושי הזה באה לידי ביטוי גם בציטוט שהיא מצמידה ל"זיגי וכוכב הים", מתוך "Little Gidding" של ט"ס אליוט מהפואמה "ארבעה קוורטטים": "What we call the beginning is often the end. And to make an end is to make a beginning".

מהי ההתחלה הזו מבחינתך? התחלה עבור הפלנטה וסוף עבורנו?

"אני מעריכה מאוד סופים טובים והתחלות חדשות", היא מחייכת. "אני מנסה לראות את הדברים הללו מהפרספקטיבה הלא אנושית. הפלנטה שלנו משתנה, המערכת האקולוגית שלנו משתנה. אנחנו חייבים לשנות הרגלים ישנים ומבנים בינאריים. אני רואה שינוי כמשהו חיובי".

אבל ההיעלמות של בני האדם היא משהו די מדכא. את מקבלת את זה אחרת. בעבודות שלך יש איזה הומור לגבי העולם הפוסט אנושי. זה מנגנון הגנה? או דרך להוריד את זה בקלות בגרון של הקהל?

"אני תמיד עושה מחקר מעמיק בעבודות שלי. ככל שאני צוללת לתוך המחקר ומבינה את העובדות הקטלניות, המחשבות שלי הופכות קלות יותר ואני ניגשת לנושאים האלה עם איזה טוויסט. כל מה שקורה יכול להתהפך ואני מאמינה בהסתגלות".

המיצב "זיגי וכוכב הים"

הסתגלות כזו היא מוצאת ביצורים שאותם היא חוקרת ושמככבים בעבודות שלה. "כוכב הים הוא יצור עתיק, מוקדם יותר מהדינוזאורים", היא מספרת על הכוכב השני של העבודה שלה. "הוא א־מיני ויכול להתרבות בעצמו. כמעט בלתי אפשרי להרוג אותו. תחתוך אותו לשניים וכוכב ים נוסף ייצא מזה – המוני אצבעות חיות קטנות משוטטות ברחבי האוקיינוס, צבא מקריפ עם קיבה חומצית שאפשר לנתק, זולל הכל. כוכב הים יכול לשרוד הכל, אבל דווקא מלפפון הים הוא המומחה האמיתי בחיי נצח. מלפפוני ים רבים חיים כמעט חיי נצח באוקיינוס עד שהם נאכלים או מתפוצצים או מתים מוות מצער ולא טבעי אחר. הם לא יודעים פחד, כנראה כי אין להם מוח. אם הם שורדים את המתקפות עליהם, אחד ממנגנוני ההגנה המטורפים שלהם הוא לירות את המעיים שלהם מחוץ לגוף. הנשק הסודי הזה דביק ורעיל ופוצע את התוקף. הם או נקבה או זכר אבל חלק מהם הרמפרודיטים. אני מפסלת הרבה מלפפוני ים, הם השראה גדולה עבורי.

"עוד דוגמה היא קרבות הפין של התולעים השטוחות, שגם הן מככבות בעבודות שלי. עד כמה שהן נראות זעירות ותמימות, התולעים השטוחות דומות ללוחמים מהאגדות: הן צבעוניות ואצילות, בעלות חן ומסתוריות. הן מרחפות בים כמו פלקור מ'הסיפור שאינו נגמר'. התולעים השטוחות מספרות סיפור של הסתגלות, סיפור של אהבה ומלחמה. התולעת השטוחה יפה כמו הרמפרודיטוס, הילד בעל המין הכפול של הרמס ואפרודיטה, והיא כמובן הרמפרודיט עם שני איברי מין ומגדר נזיל מאוד. כשזה נוגע להזדווגות לא כדאי להתעסק איתן – זה קרב בין שני הרמפרודיטים. הן יושבות זו על זו עם הפין בעל הראש הכפול שלהן ומוכנות להכות. הן דוקרות זו את זו עד שאחת מהם מנצחת. המנצחת עוזבת את המקום בלי שריטה והמפסידה יוצאת מלאה בשקי זרעים, מוכנה להביא צאצא".

אנה דוק הא-ג'ורדן בפעולה (צילום: מייקל סולבס)

התיאורים הגרפיים של מה שמתרחש מתחת למים הם חלק טבעי מהעבודות שלה, ולמי שמוצא את עצמו שמוט לסת מהסיפורים האלה היא מציעה את המחשבה הרדיקלית הבאה: "האוקיינוס הוא עולם מלא במין. אתה יכול להיות בטוח שכשאתה שוחה בו אתה שוחה בים של זרע וביציות". העיסוק שלה במין ואקולוגיה מקבל תפנית אם לוקחים בחשבון שהאוקיינוס הוא עולם שלם שטביעת הרגל האנושית אולי משפיעה עליו, אבל אפשר לדמיין איך הוא יכול להסתדר היטב בלעדינו, ביום שבו כבר לא נהיה כאן.

"כשהעולם מת לפני 65 מיליון שנה רק החלקיקים הקטנים ביותר שרדו", היא אומרת. "מהנקודה הזו נוצרו חיים חדשים. אולי אם לא היינו מתפתחים מארבע רגליים לשתי רגליים היינו יכולים להיות ביותר ממדים מעכשיו. אני לא בטוחה איך התפתחנו אבל הגענו לכאן עם כל מה שיצרנו, גם עם המיניות שלנו. אני יודעת שהמיניות של האוקיינוס קינקית ומאוד שונה מזו שלנו. איכשהו אין גבולות, אין שקרים, אין חוקים, איכשהו הכל אפשרי. לכן אני לא רוצה להשוות את זה לבני אדם כי אין לנו שום דרך להתחיל להבין איך דגים, סילוניות, סרטנאים, רכיכות ותולעים פיתחו את חיי המין שלהם. יש תולעים שיכולות להשפיך מהראש שלהן. אני בטוחה שיש כמה גברים שהיו שמחים ליכולת כזו. יש כאלה ממשפחת הסילוניות שיכולים להשתמש באיברי המין שלהם כטילים כדי להפרות את הנקבה. הם יורים את הפין שלהם לתוך הנקבה".

מה בחיים הימיים כל כך מעניין אותך? למה את ממשיכה לחזור לזה בעבודות שלך?

"אני חושבת שזה היה הרגע הזה מתחת למים שבו חוויתי לראשונה עולם תלת ממדי. על היבשה יש לנו תפיסה גופנית של שני ממדים בלבד אבל עם ראייה תלת ממדית, בעוד שמתחת למים אפשר להרגיש את הלחץ על האיברים ומיד להפוך לחסרי משקל. זה עולם אחר לגמרי ותפיסה אחרת לגמרי ממה שיש ביבשה. הכל גם נראה גדול יותר ושקט יותר. אני חושבת שהחוויה הזו הייתה תחילת המסע שלי ללכת לאיבוד בים. לפעמים אני מרגישה שאני בעצמי חשופית ים ואני יכולה להזדהות עם היצור הקטן הזה, או לפחות בפנטזיה שלי. אבל לא רק עם היצור הזה – אני מזדהה עם תמנונים וסרטנים ושרימפס, הם כולם חברים שלי, יש להם כישורים מדהימים. כולנו יכולים ללמוד מהם. דוגמה אחת פשוטה היא שרימפ גמל שלמה. יש לו ספקטרום הצבע הרחב ביותר בטבע, יש לו 12 קולטנים בעוד שלבני אדם יש רק שלושה. הוא רואה צבעים כמו ששום חיה אחרת על הפלנטה לא רואה. הוא גם מוחמד עלי של הממלכה התת ימית. אל תתעסק איתו, הוא יכול לתת אגרוף בכוח של 90 ק"ג. הם כולם גיבורי על והם אמיתיים".

כל דמיון על אחריותכם בלבד. מתוך "זיגי וכוכב הים"

מתי נכנסת לראשונה לנושאי האקלים והאקולוגיה? האם היה טבעי עבורך להכניס את הנושא לאמנות שלך?

"תמיד התעניינתי בטבע ובאקולוגיה. תמיד הייתי קרובה לים וליער. כשהייתי ילדה ביליתי כל יום ביער, הוא היה ממש מול הבית שלי. תמיד הייתי קרובה לבעלי חיים, לא ממש אהבתי בני אדם. היה לי עורב בשם ג'ייקוב שנשאר איתי עד שהוא מת, חופשי ופראי. אחר כך רציתי להיות ביולוגית ימית וחוקרת. הים תמיד ריתק אותי. בסוף נהייתי אמנית וצוללת מקצועית. אני חושבת שזה עדיף כי כך אני יכולה לעבוד בכל תחום שאני רוצה ויש לי החופש לבטא את הקול והחזון שלי בלי הלחץ להביא תוצאות מדעיות".

מה את אומרת לאנשים שיגידו שאמנות צריכה להיות יותר נתונה לפרשנות ויותר חידתית, פחות אומרת מה היא רוצה מהצופה?

"העבודה שלי פתוחה להרבה פרשנויות, אבל אני מרגישה שהיום חשוב להיות רדיקלי. לאמנות יש קול והיא יכולה להגיע לאנשים. יש לה כוח אדיר. אמנים יכולים לתקשר נושאים בצורה שונה, אולי לא באופן קפדני ונוקשה אבל הם יכולים לתקשר את הדאגות שלנו באופן לא מילולי. אמנות היא אחת המדיות החשובות ביותר לשינוי חברתי ופוליטי. חשוב לי גם להישאר עם ראש פתוח לשדות נוספים של ידע. אם האמן הבודד לא יכול להגיע למעגלים רחבים, הוא צריך לכל הפחות לנסות במעגלים קטנים ולתקשר ישירות עם אנשים".

העיסוק של דוק הא־ג'ורדן בנושא האקלים והאקולוגיה מעלה את שאלת האחריות האישית. היסטוריון האמנות והמבקר טי.ג'יי דמוס, שידוע בכתיבתו על הנושא, מזהיר מפני "גרין וושינג" – אמנות שהיא לא יותר מדרך עבור אמנים וחובבי אמנות בני המעמד הבינוני־גבוה להרגיש שהם עושים משהו עבור כדור הארץ. דוק הא־ג'ורדן לא מתרגשת מזה, ומציינת שטביעת הרגל האקולוגית של האמנות שלה עצמה – כולל ההעברה של היצירות, מיזוג האוויר בתערוכות והדפסת הקטלוגים – נמצאת תמיד בראשה. "באירופה אני נוסעת ברכבות ואם אני יכולה לסרב לטוס אני עושה זאת. לתל אביב אני מגיעה עם האמנות שלי איתי על המטוס, כולל סרטן רובוטי מנקה זבל. בוא נראה אם המכס הישראלי ייתן לי להיכנס איתו".

אנה דוק הא־ג'ורדן – "זיגי וכוכב הים", פסטיבל מוסררה מיקס – בהובלת בית הספר לאמנות מוסררה, ירושלים, שלישי־חמישי (28.5־30.5), כניסה חינם

אקולוגיה בעיניים מפוכחות

בסוף שנות ה־60 יצא האמן רוברט סמיתסון לעוד אחד מעשרות הסיורים שלו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. כבר כמה שנים הוא התכונן להוציא אל הפועל רעיון שאפתני שיחבר בין האמנות לטבע. באפריל 1970 זה קרה – הוא מצא את המיקום המושלם בימת מלח באזור רוזל פוינט שביוטה, שם הוא בנה את אחת העבודות האיקוניות של המאה ה־20 ומהראשונות בז'אנר האקולוגי המתפתח. העבודה "מזח לולייני" הייתה מורכבת מחצי ק"מ של בוץ ואבנים בצורת ספירלה שאחרי כמה חודשים שקעו במים ונעלמו. האזור קסם לסמיתסון לא רק בגלל הימה הקריסטלית שצבעה אדמדם, אלא גם בגלל המכונות והעגורנים הנטושים שהיו פזורים בכל האזור, פח הזבל של הקפיטליזם האמריקאי, שאותו הוא ביקש לבקר ולאתגר.

כמעט 50 שנים עברו מאז היצירה המכוננת של סמיתסון ונראה שנושאים של קיימות ואקולוגיה רלוונטיים יותר מתמיד לאמנות. בניגוד לאמני שנות ה־60, שרובם ככולם התבוננו בטבע בעיניים רומנטיות עם קורטוב של ניו אייג'יות ברוח רעיונות החזרה לטבע, האמנים העכשוויים ניגשים אל הנושא בעיניים מפוכחות, בדרך כלל מתוך רצון לשנות את המצב הקיים ולא רק להצביע עליו. עבור אמנים עכשוויים הטבע הוא לא ישות מנותקת מהאנושות ומהתרבות, אלא אקו סיסטם מורכב שקשור קשר הדוק בתהליכים טכנולוגיים, כלכליים, פוליטיים וביולוגיים.

עם האמנים האקולוגיים העכשוויים הבולטים אפשר למנות את קולקטיב סופרפלקס הדני, שעבודתם נעה בין קיימות, עיצוב ואמנות; צמד היס מן האמריקאי שחושף בדרכי עורמה ותחבולה משעשעות מעשי שחיתות ועוולות סביבתיות; ונילס נורמן הבריטי, שמערב ומשתף קהילות בפרויקטים של אקטיביזם אקולוגי.

גם האמנות הישראלית, שסוגיות אקולוגיות היו במשך שנים ממנה והלאה, מתחילה לגלות עניין בנושאים סביבתיים. הטבע והנוף של אמנים ישראלים תמיד היה נוף טעון ומורכב פוליטית וחברתית, אבל לא אקולוגית. יוצא דופן הוא אביטל גבע שבסוף שנות ה-70 ייסד את החממה האקולוגית השיתופית בעין שמר ואף הציג אותה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב-1993. בסוף השבוע ייפתח במוזיאון הרצליה אשכול תערוכות שמוקדש לנושאים אקולוגיים – בין היתר ייפתחו שתי תערוכות יחיד להילה עמרם ולניבי אלרואי, שתי אמניות בולטות שעוסקות זה כמה שנים בחיבור בין אקולוגיה לאמנות.
מיטל רז