הדבר הראשון שבוטל בבוקר שבעה באוקטובר של שנת 2023, עוד לפני שברונו מארס בכלל הבין מה קורה, היה הפגנת ההמונים השבועית נגד ההפיכה המשטרית בכיכר הדמוקרטיה. זאת הייתה אמורה להיות הפגנה גדולה במיוחד. המומנטום היה עם המחאה הגדולה בתולדות ישראל והלחץ היה על מחוללי ההפיכה שנראו מגומגמים והמומים מעוצמת ההתנגדות, אחרי 40 שבועות רצופים של הפגנות ענק. הרבה לפני שהחלו להתבהר מימדי הזוועה וההפקרה, בשעות הארוכות שבהן ממשלת החורבן והעומד בראשה היו משותקים לחלוטין ולא תפקדו כלל, כבר התקבלה ההחלטה האחראית, הטריוויאלית והמתבקשת לבטל את ההפגנה ההיא. זה לא היה יום להפגין בו. גם לא 730 הימים שבאו אחריו.

>> שנתיים שבורות: איך אפשר להיות בפוסט טראומה כשהטראומה עוד כאן
>> שנתיים שבורות: זה הזמן לפתוח את הפה ולהילחם על החופש ליצור
>> שנתיים שבורות: דוקו הוא התקווה ליצירה ישראלית מתריסה וחכמה
>> שנתיים שבורות: האם ננרמל שב-7.10 יהיה כאן ערב בילוי רגיל?

אם להגיע לשורה התחתונה כבר בפתיח: המחאה מתה בשבעה באוקטובר והטבח הפך לקרש ההצלה של האחראים למחדל. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם מוביליה היו נותנים לזעם להתפרץ באותם ימים, אבל הם עשו את הדבר האחראי, הטריוויאלי והמתבקש והתגייסו להציל את המדינה מההפקרה הממשלתית שנמשכה גם בימים ובשבועות שאחרי. הם גנזו את המחאה נגד ההפיכה המשטרית, מתוך ההנחה הרווחת באותם ימים שנתניהו וממשלתו סיימו את דרכם ויפנו את מקומם יחד עם בכירי הצבא ומערכת הביטחון מיד כשהמלחמה תסתיים, עניין של שבועות או כמה חודשים. אמרו אז שעוד יהיה זמן לזעם, שעוד יגיע הרגע שבו הוא יתפרץ, אחרי שנחבוש את הפצעים ונסייע לנפגעים ולמפונים, אחרי שהמילואימניקים יחזרו הביתה, אחרי שנחזיר את החטופים. אבל הרגע לא הגיע.

זאת לא חוכמת בדיעבד,כי הדברים נאמרו גם בזמן אמת. בשעות ובימים שאחרי שבעה באוקטובר היו לא מעטים שהתריעו וסימנו וחזו בדיוק מה הולך לקרות, וכיצד ישתמש נתניהו בתקשורת, יפעיל את מכונת הרעל וינצל את ערפל הקרבות כדי לדכא את המחאה ולטשטש את חלקו המרכזי והמכריע במחדל. חיים לוינסון כתב בטוויטר/X כבר בשעות הבוקר ש"המשטרים הפשיסטים – ואנחנו בממשלה עם יסודות פשיסטים מובהקים בתוכה – תמיד מנצלים משבר חוץ לדכא אויבי בית", בשרשור שראה היטב את העתיד לבוא ואת החלק המרכזי שתמלא משטרת בן גביר בדיכוי המחאה ובהמשך ההפיכה המשטרית באמצעים אחרים.

48 שעות לתוך האירוע כתבתי כאן הדברים הבאים: "זה עליו. הכל עליו. בנימין נתניהו הוא המחדל. זהו מחדל מתמשך שמיליוני ישראלים התריעו עליו מאז 2016, והוא הוביל אותנו אל הרגע הזה שבו הממשלה קורסת ונעלמת ב-60 השעות הקשות בתולדות המדינה, בזמן שארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית ממלאים את הוואקום ומתפעלים מבצעי ענק לאספקת מזון, ציוד צבאי, ציוד רפואי, סיוע ועיטוף למפוני הדרום ומשפחות הנעדרים ואפילו הסברה לחו"ל. זה חייב להיות רגע פוקח עיניים לנוכח הזוועה הנוראית, הכשלים המחרידים וחוסר התפקוד המוחלט של הדרג המדיני כולו. זה לא הזמן לפוליטיקה? הצחקתם את נתניהו. מאז יום שבת ב-06:30 הוא עסוק בדיוק באותו הדבר שבו הוא עסוק מאז כניסתו לחיינו לפני יותר מ-30 שנה. הוא עסוק בנתניהו. זה המחדל". אבל העיניים לא נפקחו.

מה היה קורה באותם ימים קריטיים, אם במקום להתגייס ולהתנדב במשך חודשים ארוכים כדי לחפות על מחדלי הממשלה בעורף ובחזית, כל אותם אחים ואחיות לנשק היו עומדים מחוץ לכנסת ימים ארוכים ודורשים מראש הממשלה להתפטר? לכאורה קשה לדמיין וזה ספקולטיבי לחלוטין, אבל במציאות הישראלית קל לנחש: מכונת הרעל של נתניהו הייתה מוחצת אותם, ובאווירת ה"ביחד ננצח" השקרית שהשתלטה על תקשורת המיינסטרים תוך ימים ספורים, גם באולפני החדשות היו מצופפים שורות נגדם ("ועוד בזמן מלחמה!") ואף נוזפים במוחים שיש להמתין לוועדת החקירה הממלכתית שבוודאי תקום מיד עם שוך הקרבות והחזרת החטופים. כי החטופים הרי לפני הכל, ונתניהו גם ככה סיים, מה אתם מתאבססים עליו עכשיו, יש כאן מדינה להציל.

הניסיונות לחזור אל הרחובות התרחשו מאוחד מדי ומפוצל מדי. מטה משפחות החטופים, שנכנס כמעט מיד לבנק המטרות של נתניהו בניסיון לפרק אותו מבפנים, הוביל קו מאופק וממלכתי ואנטי-מחאתי שמשך המונים לעצרות ענק של דמעות וחיבוקים לחיזוק המשפחות, אבל לא דגדג לחברי ממשלת המחדל. חלק ממובילי המחאה נגד ההפיכה המשטרית ניסו להוביל במקביל את הקריאה "בחירות עכשיו!", בעוד אחרים הצטרפו למשפחות החטופים בגשר בגין שמאסו בהתכנסויות הבוכיות בכיכר החטופים, בעוד אחרים המשיכו להתנדב ולהתגייס לתיקון מחדלי הממשלה כמי שכבר אינם יודעים איך להפסיק. גם כשהמחאות הצליחו להתאחד בספטמבר 2024 בקריאה "את כולם עכשיו!" והוציאו לרחובות חצי מיליון איש, לא הייתה לכך המשכיות ואימפקט משמעותי. הרגו אותנו. שברו אותנו. שיקרו לנו. השתיקו אותנו.

רבים מאשימים בדיעבד את מובילי המחאה על קוצר הרואי ועל ההתנהלות האסטרטגית השגויה שלהם בחודשי המלחמה הראשונים, אבל הם רק הובילו את המחאה. היו מאחוריהם מיליונים, במאבק שהיה ברור ומוחשי נגד איום ברור ומיידי על הדמוקרטיה. אחרי שבעה באוקטובר המאבק השתנה. הוא נסוג כמעט בתחינה אל הדרישות הבסיסיות ביותר של אזרחים מממשלתם: לקחת אחריות, לגלות ערבות הדדית, לשמור על האתוס הישראלי. כשגם הבקשה הבסיסית הזאת נדחתה בערלות לב, תוך כדי שמכונת הרעל כבר מפיצה תיאוריות קונספירציה בפול ווליום, צריך היה להיות ברור שהמלחמה מנוצלת ותנוצל על ידי נתניהו לקידום ההפיכה המשטרית, עכשיו גם כאמצעי לחמוק מאחריות לרצף המחדלים האינסופי ולא רק כאמצעי לחמוק מהדין בתיקי האלפים. איכשהו זה לא היה ברור.

אבל השיתוק אחז בציבור כולו, לא רק במובילי המחאה. גם מי שלא קנה את הבלוף על "הניצחון המוחלט" כן בלע את ה"ביחד ננצח" ואת ה"לא הולכים לבחירות בזמן מלחמה". סייעו לכך רבות בני גנץ, גדי אייזנקוט וגדעון סער, שבהצטרפותם לממשלה ללא תנאי העניקו לה את הלגיטימציה להמשיך ולהעמיק את הבור שכרתה למדינת ישראל במשך שנתיים נוספות. סייעה לכך לא פחות תקשורת המיינסטרים, ובעיקר המהדורה המובילה של קשת 12, שאחרי כמה ימים של ביקורת קשה נגד הממשלה, חזרה אל שיח הבעד-ונגד של שישה באוקטובר ומיהרה ליישר קו, לנרמל את המשך כהונתם של מחוללי המחדל ולסמם את הציבור במשדרי תעמולה ובהסתרת המציאות על ידי ריאליטי.

והאמת היא שלמחאה לא היה שום סיכוי. אסון שבעה באוקטובר היה בדיעבד השח-מט של נתניהו לציבור הישראלי ואיפשר לו להדק את אחיזת החנק בתקשורת. מחקר של איילה פנייבסקי ומכון מולד שהתפרסם אתמול חושף כי התקשורת העלימה מהציבור את הקטסטרופה בעזה ואת מימוש הזיות ההשמדה והכיבוש המשיחיות של הימין הקיצוני, העלימה את נציגי האופוזיציה שזוכים לעשירית החשיפה של נציגי הקואליציה, וכמובן שמחקה כמעט לחלוטין את עמדות המחאה נגד ההפיכה המשטרית. למעשה, אם תבחרו לקבל את תמונת המציאות שלכם מתקשורת המיינסטרים, ספק אם תצליחו להבין שההפיכה נמשכת בכל הכוח ושמדינת ישראל כפסע משלטון טוטאליטרי מוחלט. וכך, בדממה, הדמוקרטיה מתה והמחאה מתה והיום בשבעה באוקטובר אנחנו בוכים גם עליהן.

והנה, המחאה המתה הזאת, הקפלניסטית, שלא הצליחה לעצור את ההפיכה המשטרית בטרם האסון ובטח שלא אחריו, איכשהו בכל זאת הגיעה והשפיעה על איש אחד בשם דונלד טראמפ שקיבל ממנה רוח גבית לעצירת המלחמה והחזרת החטופים בעסקה גדולה ויפה אחת, כמו שהוא אוהב. גם מול המיסוך התקשורתי הכבד בישראל, מאות אלפי אנשים עדיין יוצאים מהבית בכל שבוע, ההפגנות מול בתי השרים והח"כים אינן מרפות מהם, קבוצות הווטסאפ והטלגרם עדיין מטרטרות נוטיפיקציות כל היום, והייאוש עדיין לא הכניע סופית את התקווה. לא רע בשביל מחאה מתה. לא מספיק טוב, אבל לא רע בכלל. השנה הקרובה, בדרך אל הבחירות שאולי יתרחשו איכשהו כסדרן, תהיה שנת המבחן. לא של המחאה, של הציבור הישראלי הדמוקרטי כולו, של המדינה כקונספט. עוד יום זיכרון כזה ואבדנו.

• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר
• מחאת הדמוקרטיה
• מחדל נתניהו
• טור דעה

>> רב המכר הבינלאומי "איך רודנים נופלים" יוצא בימים אלה בהוצאת רדיקל, ומעניק הצצה חסרת תקדים אל מאחורי הקלעים של משטרים אוטוקרטיים. במשך יותר מעשור, ד"ר מרסל דריסוס, חוקר בכיר לקשרים בינלאומיים ודיקטטורות עכשוויות, ראיין עשרות דיפלומטים, גולים פוליטיים, מומחים לעיצומים כלכליים, חוקרי נשק גרעיני, עיתונאים ומרגלים (לשעבר), והתוצאה היא מחקר סוחף ומעמיק שמפצח את מערכת ההפעלה של הרודנים. וכמו לכל מערכת הפעלה, גם לזו שלהם יש נקודות תורפה שיכולות להוביל לנפילתם. במובן זה, איך רודנים נופלים הוא יותר מספר עיון פופולרי ואקטואלי – זהו מדריך פרקטי המספק מפת דרכים ברורה להפלת רודנים. נשמע לנו שימושי.להשיג בדחיפות כאן.

>> מה עושים בממ"ד: בינג' תרבות גבוהה מטורף שיעביר לכם את הזמן בסופ"ש
>> קול הרעם מנווה אילן: בקשת 12 אסור לשאול שאלות על המלחמה

בין אם באמצעות מלחמות כיבוש או בניסיונות הרס של תרבויות שלמות, האיום ברודנות נותר קיים וחמור. אם לא נבין כיצד רודנים פועלים, לא נוכל לרסן אותם בבית או להגביל את איומיהם מחוצה לו

אבל המלחמה הקרה הייתה גם זמן של שחרור לאומי – כשעמים רבים שחיו בעבר תחת שלטון קולוניאלי חזרו ולקחו שליטה. במקור, היו באו"ם רק 51 חברות. באמצע שנות השבעים, המספר הגיע ל-144. כעת חברות בארגון 193 מדינות. לרוע המזל, לא תמיד הדבר הוביל לחירות או לדמוקרטיה. למעשה, מחקרים מראים כי מספר הדיקטטורות גדל בין 1946 לשנות השבעים. עבור רבים, עצמאות הייתה החלפת הכוח הזר ברודן המקומי. ואותם כוחות זרים גם נהגו לתמוך ברודן נאמן כדי לשמור על השפעתם. רודן ידידותי, כך הניחו לעיתים קרובות, הוא שימושי להם יותר מיריב נבחר.

אחרי תום המלחמה הקרה, הדמוקרטיה פרחה. בשנת 2012, פחות מ-12 אחוזים מן המדינות נותרו אוטוקרטיות סגורות – מסוג המערכות שבהן לאזרחים אין כל זכות בחירה. במשך זמן-מה, נדמה היה אפילו כאילו מודל הדמוקרטיות הליברליות ניצח והפך לנורמליות החדשה. חברות מערביות חיכו למה שפרנסיס פוקויאמה כינה בשם "קץ ההיסטוריה", הניצחון הסופי של הדמוקרטיה.

אבל, כמובן, הרודנות לא נעלמה מעולם – פשוט היה קל יותר להתעלם ממנה. במאה העשרים ואחת הדבר הפך לבלתי אפשרי. העולם אינו מסוגל להתעלם מקים ג'ונג-און, שיש לו גישה לארסנל של נשק גרעיני המסוגל למחות ערים שלמות במתקפה בודדת, והוא יורה טילים מעל יפן. ולדימיר פוטין ערער את יציבותה של יבשת שלמה, וביצע אגב כך פשעי מלחמה. הרודנים הסעודים שלחו יחידה של מחסלים לבתר עיתונאי העובד עבור ה"וושינגטון פוסט". המשטר ברואנדה רדף שוב ושוב את מתנגדיו ורצח אותם. אחרי שהבטיח את מקומו בצמרת המפלגה הקומוניסטית הסינית לכל חייו, שִי ג'ינפינג אמר לגנרלים שלו שהם צריכים "להעז להילחם".

אלה, כמובן, רק האוטוקרטיות שכבר קיימות. באירופה, למשל, דמוקרטיות רבות עומדות בסכנה מיידית. בשנת 2014, ויקטור אורבן הכריז שהוא יהפוך את הונגריה ל"דמוקרטיה בלתי ליברלית" – בפועל מדובר בסוג של סמכותנות. בתורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן ושותפיו הגבילו את המרחב הפוליטי במידה כזו שלאופוזיציה קשה יותר ויותר לנצח בבחירות. ובעוד שמנהיגים טוטליטריים הפכו לנדירים יותר, הרודנים שנותרו בעולם ממשיכים לרדוף את אנשיהם ואת מתנגדיהם. בין אם באמצעות מלחמות כיבוש או בניסיונות הרס של תרבויות שלמות, האיום ברודנות נותר קיים וחמור. אם לא נבין כיצד רודנים פועלים, לא נוכל לרסן אותם בבית או להגביל את איומיהם מחוצה לו.

במהלך העשור האחרון, נכתבו אינספור מאמרים בעיתונות, ציוצים וספרים על ההגנה על דמוקרטיות ליברליות. דבר מכל זה לא יספיק. בין אם זה יקרה פתאום באמצעות הפיכה שלטונית או בהדרגה באמצעות פירוק של מוסדות מרכזיים, חלק מן הדמוקרטיות ימותו. כשזה יקרה, כולנו צריכים לדעת מה עתיד לבוא וכיצד ניתן להפוך את התהליך.

זוהי מטרתו העיקרית של הספר הזה: לספק מדריך למגבלות הרודנים, לחולשות של משטריהם ולדרכים שבהן הם קורסים. אבל אין די בהבנה. ספר זה גם בוחן כיצד להפיל אותם. ייתכן שזה נשמע אידיאליסטי. הרי רודנות נראית לעיתים קרובות יציבה להפליא. חלק מהרודנים המפורסמים ביותר בעולם תומכים בתפיסה הזו: מועמר קדאפי, למשל, שלט בלוב במשך יותר מארבעה עשורים, יותר מכפול ממשך זמן כהונתה של אנגלה מרקל כקנצלרית גרמניה. ובנוסף, הנתונים מראים כי משטרים אוטוקרטיים יכולים אפילו להיות עמידים יותר ממנהיגים יחידים.

רודנים פועלים בסביבה המזכירה את המערב הפרוע. לעיתים ישנם חוקים, אבל אלה אינם נאכפים או שהם נאכפים בצורה סלקטיבית. אוטוקרטיות הן מכונות להתעשרות. בהיעדר עול המגבלות שמרסנות מנהיגים דמוקרטים, ההזדמנויות לגניבה הן כמעט אינסופיות

להיות רודן זה כמו להיות תקוע על הליכון בלי יכולת לרדת ממנו לעולם. רודנים יכולים לרוץ ולרוץ, אבל במקרה הטוב הם יישארו זקופים. אם דעתם תוסח אפילו לרגע, הרגליים שלהם עלולות לקרוס תחתם והם ייפצעו. רודנים רבים שנופלים מן ההליכון, לעולם אינם עולים עליו שוב. והם גם אינם יכולים לרדת ממנו בבטחה. בעולם של רודנים, הניסיון להישאר בשלטון עשוי להסתיים בכי רע, אבל ויתור מרצון על מעמדם עלול להיות מסוכן עוד יותר.

אבל אם כל כך קשה לרדת מן ההליכון, למה שמישהו בכלל יעלה עליו?
לא מדובר בהכרח במקום שרע להיות בו, לפחות לזמן-מה. פוליטיקאים בכל מקום נוטים להיות עשירים יחסית. למשל, העושר החציוני של חברי הסנאט בארצות הברית עמד בשנת 2018 על 1.76 מיליון דולר. בדמוקרטיות, לא מעט מנהיגים לשעבר יכולים להרוויח מיליונים מהרצאות ומחוזים לכתיבת ספרים. בוריס ג'ונסון (או אלכסנדר בוריס דה פְּפֶפֶל ג'ונסון, למען הדיוק), למשל, קיבל כמעט 250 אלף לירות שטרלינג תמורת הרצאה אחת בסינגפור אחרי שעזב את רחוב דאונינג.

אולם לדמוקרטיות יש כללים שמונעים מפוליטיקאים להכניס את היד לארנק המדינה. אף שמנהיגים דמוקרטיים בוודאי רוצים בכך, רבים הסיכויים שהם ייתפסו אם יעסקו בשחיתות, משום שהם עשויים להיחקר על ידי עיתונאים, משטרה עצמאית וחברה אזרחית תוססת. אם הם אכן נתפסים, עשויות להיות לכך השלכות חמורות כי רק לעיתים רחוקות ניתן לשכנע (או לשחד) שופטים כדי שיתעלמו מכך. ברגע שהשחיתות מתגלה, פוליטיקאים מן האופוזיציה יעשו כמיטב יכולתם לאמלל את חיי המנהיגים ככל האפשר כדי לנצח בבחירות הבאות. זו אינה שיטה מושלמת, אבל לרוב היא מונעת את הניצול הגרוע ביותר לרעה.

רודנים, לעומת זאת, פועלים בסביבה המזכירה יותר את המערב הפרוע. לעיתים ישנם חוקים, אבל אלה אינם נאכפים או שהם נאכפים בצורה סלקטיבית. אוטוקרטיות הן מכונות להתעשרות. בהיעדר עול המגבלות שמרסנות את המנהיגים הדמוקרטים, ההזדמנויות לגניבה הן כמעט אינסופיות.

ארץ האפשרויות המאוד מאוד מוגבלות. טורקמניסטן (צילום: שאטרסטוק)

עיר הבירה זקוקה לשדה תעופה? רודנים יכולים לתת את החוזה לגיסתם כדי להבטיח שהכול יישאר במשפחה. חברה זרה לא רוצה יותר צרות עם רשויות המס? תנו להם לשלם "עמלה" שתגרום לתיק שלהם להיעלם. האם זה באמת משנה אם כל התחמושת שהוזמנה תגיע לצבא? אולי חלק יוכל ללכת לאיבוד בדרך, אחרי שחשבון מסוים בבנק זר יזוכה בערך המטען הזה. חברה בבעלות המדינה עומדת לעבור הפרטה? למה לא למכור אותה לאדם הנאמן לנו תמורת עשירית מערכה הממשי? יד רוחצת יד, והכסף אינו מפסיק לזרום לעולם.כשהדברים נעשים ביעילות, כולם בצמרת מרוויחים כסף. אבל הרודן עצמו? הוא עשוי להתעשר במידה שלא תיאמן.

טורקמניסטן היא אחת החברות החשאיות ביותר עלי אדמות. כאחת המדינות הכי פחות מתוירות בעולם, אנשיה היו פעם עניים להדהים. בשנת 1998, יותר מארבעה מכל עשרה תושבי טורקמניסטן חיו בעוני קיצוני – עם הכנסה אפשרית של פחות מ-2.15 דולר ליום. אבל מכאן לא נובע שטורקמניסטן, כמדינה, היא ענייה. להפך. על פי הבנק העולמי, "עתודות הגז של טורקמניסטן מוערכות כרביעיות בגודלן בעולם, ומהוות כעשרה אחוזים מן העתודות העולמיות". "בנוסף לכותנה ולגז טבעי," אמרו האנליסטים של הבנק, "המדינה עשירה בנפט, גופרית, יוד, מלח, מרבצי בנטוניט, אבן גיר, גבס ובטון – שכולם יכולים לשמש חומרי גלם לתעשיות כימיות ולתעשיות הבנייה".

הבעיה העיקרית של טורקמניסטן לא הייתה המחסור בכסף, אלא העובדה שהכסף אינו מחולק למי שזקוקים לו. אבל לפחות טורקמני אחד הוא תמיד עשיר: האיש שבצמרת. במפנה המילניום, האיש הזה היה ספרמורט ניאזוב, רודן הידוע בעיקר בזכות פולחן האישיות האבסורדי שיצר אחרי שעלה לשלטון בשנת 1985. בין השאר, ניאזוב אסר על עישון בציבור, אחרי שעבר ניתוח לב שהכריח אותו להפסיק לעשן, הוא העניק לעצמו את התואר "טורקמנבאשי" ("אבי האומה"), אסר על גברים להאזין לרדיו במכוניותיהם, והחליף את שמות חודשי השנה וקרא להם על שמו ועל שם אמו.

ניאזוב גם כתב ספר שכותרתו "רוחנמה" – שילוב של ביוגרפיה, שירה ועזרה עצמית. הספר נתפס ממש כטקסט דתי. כל תלמיד במדינה נאלץ לקרוא אותו. עובדי ציבור אולצו להשתתף מדי שבוע בשיעורים על הספר (עובדי משרד החוץ, למשל, ערכו את השיעורים שלהם בימי רביעי בשעה חמש וחצי אחר הצהריים). ההערצה הייתה כל כך קיצונית, שניאזוב עצמו העיר פעם ביובשנות: "אנשים שונים אומרים שזה פולחן אישיות". כך אכן היה.

חברה בבעלות המדינה עומדת לעבור הפרטה? למה לא למכור אותה לאדם הנאמן לנו תמורת עשירית מערכה הממשי? יד רוחצת יד, והכסף אינו מפסיק לזרום לעולם. כולם בצמרת מרוויחים כסף. אבל הרודן עצמו? הוא עשוי להתעשר במידה שלא תיאמן

כשניאזוב לא היה עסוק בהמצאת כללים שרירותיים עבור העם הטורקמני, הוא גנב מבני עמו. בשנת 2001 חתמו טורקמניסטן ואוקראינה על חוזה אספקת גז. על פי חקירות מאוחרות יותר של כתב העת הגרמני "דֶר שפיגל", העסקה אמורה הייתה להניב 1.7 מיליארד דולרים בשנה הראשונה בלבד. אבל מאחר שטורקמניסטן הייתה (ועודה) דיקטטורה, רוב הכסף לא הגיע לתקציב המדינה אלא לחשבונות בנק זרים, שנשלטים ישירות על ידי ספרמורט ניאזוב. הפרטים המדויקים אינם ידועים, אבל אפילו אם הדיווחים אינם מדויקים לגמרי וניאזוב גרף "רק" עשרה אחוזים משווי העסקה, מדובר ב-170 מיליון דולר בעסקה אחת בשנה אחת. וכמובן, זה לא היה מקרה השחיתות היחיד.

כאשר ארגון בלתי-ממשלתי עצמאי בלונדון חקר את ההתנהלות הכספית של הרודן, הוא הגיע למסקנה כי: "חלק משמעותי מן ההכנסות לעולם אינו מוצא את דרכו לתקציב המדינה". עוד נאמר שם כי "חלק עצום בגודלו – 75 אחוזים מהוצאות המדינה! – כנראה מתרחש מחוץ לתקציב [הממשלה]". עם הזדמנויות כאלה, לא מפתיע שרודנים הם לעיתים קרובות האנשים העשירים ביותר במדינה.זהו תמריץ לא קטן לעלות על ההליכון. אבל מדובר בהליכון שאינו עוצר לעולם.

• מחאת הדמוקרטיה
• ❤ תרבות
• ספרות עיון
• רדיקל
• יוצרים כותבים

תאהבו אותם או לא, אין מה לומר, "אחים לנשק" עשו את זה שוב. הקמת מתחם הלינה המוגן בקומה מינוס ארבע של דיזנגוף סנטר, פרויקט משותף של "אחרים לנשק", ארגון-הבת שלהם "בונים מחדש" והחמ"ל האזרחי בעידוד עיריית תל אביב-יפו, הפך את המקלט התת קרקעי הענק לאחד הלוקיישנים הכי מבוקשים בעיר, ובלילה השני לקיומו כבר נרשמה בו צפיפות גבוהה. הפתרון? עוד מרחבי לינה מוגנים מתחת לאדמה.

>> החיים מתחת לאדמה: בילינו לילה במקלט של הרכבת הקלה והתרגשנו
>> חוף מבטחים בעיר מקלט: החופים הכי מוגנים ובטוחים בתל אביב

אתמול בערב השיקו אנשי "אחים לנשק" ו"בונים מחדש" את מרחב הלינה המוגן של חניון הבימה, שיספק בלילות פתרון מיגון נוח וידידותי ללינת לילה למשפחות ותושבים שלא יכולים להגיע במהירות מספקת למרחב המוגן הקרוב אליהם. כמו בחניון התת־קרקעי של דיזנגוף סנטר (קומה 4-), גם המרחב בחניון הבימה אושר כמרחב מוגן תקני על ידי פיקוד העורף, הוא ממוקם בקומה 4- של החניון וניתן להגיע אליו כל ערב החל מ-18:00 ועד 09:00 בבוקר. במקום מספקים גם ציוד ללינה נוחה ובטוחה, אוהלים, מזרונים, כיבוד קל, פינות משחק לילדים ומתנדבים שילוו את השוהים בו לאורך כל הלילה.

"זוהי דוגמא מצוינת לשיתוף פעולה בין גופים אזרחיים וציבוריים, המייצר בזמן אמת פתרונות יעילים ונדרשים", אמרה סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו ציפי ברנד, "היוזמות האזרחיות היצירתיות והמבורכות שנולדות מהשטח תומכות ומחזקות את השירות המסור של עובדי העירייה, הפועלים מסביב לשעון לספק מענה לכל צורכי התושבים בימים המאתגרים שעוברים על כולנו".

בעקבות ההצלחה והתגובות החמות מהציבור, מתפשט כעת מבצע הכשרת המרחבים התת קרקעיים המוגנים לרחבי המדינה כולה, ובחיפה ובראשון לציון כבר עובדים על הקמתם של מתחמים דומים. בתל אביב התחילו אמש אנשי "בונים מחדש" לנקות ולהכשיר גם את המקלט המושמץ של התחנה המרכזית בתל אביב, ובקבוצות הווטסאפ של "אחים לנשק" הופצה קריאה למתנדבים לבוא ולהשתתף בפרויקט מציל החיים. אזרחים המעוניינים להצטרף למאמץיכולים להצטרף לקבוצות הווטסאפ כאן.

כזכור, עם פרוץ מלחמת שבעה באוקטובר נטשו חברי "אחים לנשק" את הובלת המחאה נגד ההפיכה המשטרית, התגייסו להצלת אזרחים בדרום ובצפון, והקימו חמ"לים עצומים שהצילו את המדינה ואת מאות אלפי המפונים בימים הראשונים למלחמה, כשהממשלה הייתה משותקת לחלוטין ומוסדות המדינה בתת-תפקוד. זה כמובן לא הפריע למכונות הרעל של נתניהו להמשיך בהסתה נגד הארגון במלוא הכוח ולנסות להאשימם באחריות לטבח. אם התסריט הזה יחזור על עצמו גם במקרה הנוכחי שבו "אחים לנשק" ממלאים את הוואקום שהשאירה הממשלה בהפקרת העורף, הפעם זה כבר לא יפתיע אף אחד.

• תל אביב נלחמת
• מקלטים
• עיריית תל אביב
• מחאת הדמוקרטיה
• ציפי ברנד

החיים במדינת ישראל הם לא הגיוניים. בכל קנה מידה. כל לילה אזעקות, חצי מדינה בצבא, עסקים קורסים, יוקר מחיה מטורף, אי־ודאות מתמשכת, פרשיות שחיתות מכל עבר, הדלפות מקבינט המלחמה, אמירות קיצוניות של שרים שמובילות להדרה שלנו מהקהילה הבינלאומית. גם אם מאוד מנסים להתעלם ממה שקורה כאן ומתאמצים לא לשמוע חדשות בכלל (שגם הן מראות אולי שמינית מהאמת), בסוף מגיעים לנתב״ג, הטיסה מבוטלת, ונזכרים שהחיים פה רחוקים מלהיות נורמליים.

>> אחרי 600 ימים של הפקרה הגיעה העת לחוזה ישראלי-יהודי חדש
>> זוללים ומרעיבים: כפסע מאובדן מוחלט של מוסר אנושי // טור דעה

תמיד שאלתי את עצמי איך אנשים חיו בשתי מלחמות עולם. איך שורדים כל כך הרבה זמן בתוך מצב של מלחמה. איך נראים החיים עצמם. והנה, זכיתי לחוות את זה בעצמי. ולרוב האנשים – החיים נראים בדיוק אותו דבר. התרגלנו. כל אחד מהנושאים שציינתי קודם היה יכול, במציאות אחרת, להפיל ממשלה – או לפחות לעורר זעם ציבורי עמוק על הזלזול בחיים שלנו, בביטחון שלנו, בכסף שלנו. אבל אנחנו כל כך עייפים, מיואשים, מותשים – שהכל עובר עלינו וקקה בידינו. אז מה הפלא שעברו כבר 600 ימים ואנחנו עדיין במלחמה? מה הפלא שיש עדיין אחים ואחיות שלנו בשבי – סובלים, מורעבים, מוכים – והכל נשאר אותו דבר?

היום חל היום ה־600 מאז השבעה באוקטובר. יוזמות שונות מנסות לסמן את התאריך: השבתת לימודים של 58 דקות ביוזמת סטודנטים, יום חינוך מיוחד בנושא אחדות מטעם מועצת התלמידים הארצית, עצרת בכיכר החטופים. כבר התרגלנו לסמן מועדים במקום לשבור את הכלים. נדמה שכולנו מתים לסמן וי על זה שעשינו איזו פעולה קטנה שמציינת את העובדה שאנחנו עדיין חיות במלחמה, ובלבד שנוכל להמשיך אחר כך כרגיל בשגרה. קצת כמו שסמוטריץ' עונד סיכת חטופים, ונתניהו אומר שמחר־מחרתיים תהיה בשורה בנושא החטופים.

לרוב אני לא מבקרת פעולות אקטיביסטיות של אנשים אחרים, אני חושבת ומאמינה שתמיד עדיף לעשות מלא לעשות, שכל עשייה מובילה למשהו, שכל עשייה יכולה לייצר מציאות אחרת, לפעמים לאט מאוד, בתהליך, אבל התנועה היא הדבר החשוב. אני מאמינה לעצמי כשאני אומרת את זה. באמת. אבל אני לא יכולה שלא לבכות בכל יום שעובר ואנחנו מתקרבים ליום ה-731. שנתיים למלחמה. כל הזמן אני רואה לנגד עיניי איך אנחנו מגיעים ל-7.10.25 והם עדיין לא כאן, ועדיין חיילים נלחמים ועדיין מתים ילדים בעזה. כן, גם שם מתים. כן, זה בגללנו. כן, זה בגלל שבמלחמות מתים חפים מפשע. ככה זה.

במציאות הישראלית שמקדשת את צבא ההגנה לישראל, שמקדשת את ההגנה על הבית, יש מעט מאוד מקום לדבר על עצירת מלחמה. אמירה כזו, או אפילו משהו שמתקרב אליה – שלא לדבר על אזכור של רצח חפים מפשע בצד השני – מיד מתויגת כאי־פטריוטית, כחוסר ציונות. אני חושבת שההגדרות שלנו התבלבלו לגמרי. איך להיות פטריוט זה להילחם במלחמה שהורגת את בני עמך החטופים? איך להיות ציוני זה להילחם במלחמה שלא תעזור להגדיר את גבולות המדינה שלנו? איך להיות יהודי זה להטיף לכיבוש ולרצח?

ממש עוד מעט חל חג השבועות. אני לא מבינה גדולה ביהדות, אבל מגילת רות היא סיפור שהעמקתי בו לא פעם, אולי כי נשים הן אלה שמובילות אותו. המגילה מתרחשת בתקופת השופטים, תקופה שמתוארת ככזו שפרוצה מחוק וסדר אחידים: "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". רות המואביה נקשרת קשר נפשי עמוק לחמותה והולכת איתה לישראל, לבית לחם. שם היא תעבוד בשדהו של בועז, שייטיב איתה למרות היותה גרה, יגן עליה, ולבסוף יישא אותה לאישה. יחד הם יביאו לעולם בן – עובד, סבו של דוד המלך.

אין במגילה הזו ניסים חריגים או אירועים יוצאי דופן. יש בה סיפור אנושי על רות, אישה שרואה ורעה (מלשון רעות וחברות), ועל אישה נעימה ואדיבה – נעמי, מלשון נעם, ושל איש אמיץ שפועל מחוץ לנורמות – בועז, מלשון עוז. זהו סיפור של אהבה, חמלה, אנושיות, דאגה לאחר ושמירה על ערכי מוסר. הלוואי ולא יהיו לנו עוד 600 ימים חסרי מוסר כאלה. הלוואי שכל אחד ואחת מאיתנו יבחר – דווקא במציאות שבה אין חוק וסדר – לראות, להעז, להנעים, ואני מוסיפה: לפעול.
שיחזרו כולם כבר. מגיע להם – וגם לנו – שהם יהיו בבית.
די למלחמה.
>> כלנית שרון היא מנכ"לית שותפה בתנועת המחאה האמנותית "החזית הוורודה" //רוצות לפעול?הצטרפו לחזית הוורודה// כדאי לעקוב:כל הלינקים באתר// פורסם לראשונהבאתר המגזין "את"

• טור דעה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• החזית הוורודה
• מחאת הדמוקרטיה

>> איתמר קרמר הוא מחנך, מנהל ופעיל חברתי, מנהל הארגון "משמר החינוך הממלכתי" שנוסד במטרה להבטיח כי החינוך הממלכתי בישראל יפעל לאור הערכים ההומניסטים, הליברליים והחברתיים של חוק החינוך הממלכתי. ספרו החדש, "קפלן פינת ההלכה", יוצא למסע מזירת ההפגנות הסוערת בקפלן ועד ליהדות התפוצות, כדי להבין איך הגענו למצב שבו הדמוקרטיה, הדת והמדינה מתכתשות בזירה אחת – ומה עוד אפשר להציל. ברביעי הבא (4.6 19:30) הוא ישיק אותו בבית רדיקל בשיחת עומק עם שקמה ברסלר ועמרי רונן.אתם צריכים להיות שם.

>> זוללים ומרעיבים: כפסע מאובדן מוחלט של מוסר אנושי // טור דעה
>> קפלניסטים זו לא קללה. לא נבהלים ממסרים של שנאה // טור דעה

הייתי אתמול בכנס שדרות בבאר שבע. בין האיומים הפיזיים על יאיר גולן לבין גילויי ההערצה לתומך הטרור ההמורשע איתמר בן גביר, הלכתי להאזין לאופן שבו שר החינוך, יואב קיש, הציג את התכנית החדשה שלו ללימודי היהדות במשרד החינוך.ומעבר לפרטים היבשים ולמימון הטיולים השנתיים בחברון ובשילה על חשבון תכני פלורליזם יהודי, צד את אוזני משפט אחד שבו השר הסביר את ליבו של המהלך:"אי אפשר עוד להשאיר את הזהות היהודית כעניין של בחירה מקומית או העדפה פרטית".

זה הכל. אתה לא תקבע מהי היהדות שלך – הממשלה תקבע. אבי מעוז, בן גביר, אורית סטרוק – הם קובעים מהי יהדות. האיש, הממשלה כולה, לקחו את היסוד הבסיסי של היהדות – הבחירה, שמו לה פלנלית על העיניים, שק על הראש, אזקו אותה באזיקונים וזרקו אותה לתוך מכולה.

קפלן פינת ההלכה, עטיפת הספר

הספר החדש שלי“קפלן פינת ההלכה"נולד בדיוק מתוך המקום הזה. כמו שהאדם חשב שהוא ביית את החיטה, אבל הוא לא הבין שהיא בייתה אותו והפכה אותו מנווד חופשי ליושב כפרים, כך המדינה חשבה שהיא הלאימה את הדת, אבל זו בתורה הלאימה את המדינה. שהרי דת כולה חוקים, וגבולות והיררכיה ברורה, ומדינה היא בדיוק ההיפך – יצור נושם ופרגמטי ומתפתח שכולו בנוי על הסכמות ופשרות. והתוצאה? מצד אחד ישראליות מרוסקת, ומצד שני יהדות מצומצמת, המוגשת לחברה הישראלית בפרקטיקות מנותקות הקשר, בפאצ'ים של משיח על מדי לוחמים, בסיסמאות, בהתבדלות ובהקצנה, במקום יהדות שהיא סיפור עשיר של אנשים, שאלות ותרבות.

התרגלנו לחשוב שהיהדות והדמוקרטיה הם ערכים מתנגשים. מאז הקמפיין הראשון של נתניהו, הוא מקפיד לשסות את המילים "יהודית ודמוקרטית" זו בזו, כאילו אתה צריך לבחור. וכל זה קורה לנו למרות שהסיפור היהודי, כפי שאני מדגים בספר, הוא סיפור של סובלנות, של גמישות, של פשרה ופרגמטיות. העם היהודי שרד במשך 2,500 שנה כאשר רובו חי מחוץ לישראל. רוב המורשת שלנו התפתחה כקהילת מיעוט דתי ואתני. המנהגים, המסורות, השירים והפיוטים שלנו – כולם פרי היותנו קהילה שמבקשת לשמר את ערכיה. שם לא היה חשוב לא מה יש לך על הראש, אלא מה יש לך בלב. והשנתיים וחצי האחרונות, מאז עליית הממשלה הזו, הן קרע על סטרואידים.

אז מה עושים? לפני הכול,משחררים את המדינה מן ההלכה(כן, בסדר הזה בדיוק) ומאפשרים ליהדות לפרוח כתרבות של בחירה.180 מעלות בדיוק מהנאום של שר החינוך קיש. אני טוען בספרי שאם נצליח ליצור בישראל הפרדת ההלכה מהמדינה, תוך שמירה על חיבור זהותי יהודי-תרבותי עמוק, נוכל לבנות מדינה שמבוססת על ערכים של חופש, שוויון וכבוד הדדי. כך הריבונות הישראלית השלישית לא רק שלא תקרוס, אלא תמשיך לצמוח. זה לא מניפסט אנטי דתי. להיפך –זהו ניסיון להציל את הזהות היהודית מעצמה ולהחזיר לה את עמוד האש של הבחירה החופשית.

הדרך לשם עוברת באזרחות פעילה: במימון שירותי דת מרצון במקום בכפייה דרך תקציב המדינה, כפי שקורה במדינות רבות בעולם; בבתי-ספר המלמדים היסטוריה יהודית כפסיפס הסטורי מורכב, לא כמבחן בקיאות; בדיאלוג חי עם הקהילות היהודיות בעולם שבו ישראל מפסיקה להתנשא ומתחילה להקשיב; ובעיקר – ביצירה מחדש שלחוזה ישראלי-יהודיהשייך לכולנו, מהנגב ועד ברוקלין, לצד חוזה ישראלי ששייך גם לאזרחיה שווי הזכויות הערביים של המדינה הזו.

תנועת המחאה הגדולה והמתמשכת שקמה כאן לפני שנתיים וחצי לקחה בעלות בחזרה על הסמלים המקודשים של החברה הישראלית – על הדגל, על מגילת העצמאות, על השירות הציבורי. זה הזמן שלנו לקחת בעלות בחזרה גם על העתיד היהודי. בלי להתבייש, ובלי להתנצל. הטור הזה נכתב פחות כחגיגה ספרותית ויותר כקריאת-השכמה: אם לא נחלץ מיד את היהדות מידי המדינה ואת המדינה מידי ההלכה, נמצא את עצמנו מדקלמים מנטרות על “אחדות ישראל” בזמן שהבית השלישי נופל במו ידינו.

אני מזמין אתכם ואתכןלערב השקה חגיגי ביום רביעי הבא, 4.6 19:30 בבית רדיקל בתל אביב. יחד איתי יהיו מובילות-המחאהפרופ' שקמה ברסלרועו״דעומרי רונן; שלושתנו נפתח במה שנקווה שיהפוך לדיון ציבורי מתמשך, ולא לעוד נאום מעל בימת הפגנה. נקריא קטעים מן הספר, נתווכח, נשיר, ובעיקר ננסה לנסח בקול רם איך חוזרים לדבר על "אנחנו" במרחב שכולו "אני".ברביעי הבא, בבית רדיקל, נקפוץ יחד אל המים. תבואו עם שאלות, עם ספקות ועם אהבה גדולה לבית שאנו חולקים – לפני שהוא יהפוך לעוד פרק בספרי ההיסטוריה על ריבונות שהייתה ואיננה.

• טור דעה
• מחאת הדמוקרטיה
• שבעה באוקטובר
• כפייה דתית
• יהדות