"למה אתה בוכה?", שואל החוקר את הילד האזוק בחדר החקירות. אותה שאלה חוזרת גם בחקירתו של ילד נוסף. שני הילדים הבוכים נעצרו בחשד שזרקו אבנים, והם נדרשים לספק שמות של ילדים נוספים בטרם יישלחו למאסר. התשובה לשאלה "למה אתה בוכה?" מובנת מאליה, אבל נראה שהחוקר שיושב מאחורי מסך מחשב ומקליד ללא הפסקה שואל אותה כדי לערער את הנחקרים, ולסמן להם שהם חלשים. אילו היו ילדים יהודים, החקירה היתה נעשית בנוכחות הוריהם ואחרי ייעוץ של עורך דין. אבל אלה ילדים פלסטינים, והחוקים הישראלים נועדו להגן רק על ישראלים.

צילומי החקירות של ארבעה ילדים פלסטינים הם ההישג הבולט של סרטו התיעודי של דוד וקסמן "שני ילדים ביום", שעליו זכה בפרס התחקיר בפסטיבל ירושלים 2022. הסרט עלה לכותרות בשבוע שעבר בשל רצונו של שר התרבות והספורט החדש מיקי זוהר לבטל את הקרנת הסרט בסינמטק הרצליה (ההקרנה לא בוטלה), ולשלול ממנו את תקציבי ההפקה שקיבל. מי שהפנה את תשומת לבו של השר לאירוע הוא ארגון "בצלמו", שכועס על כך שהסרט קורא לזורקי האבנים ילדים ולא מחבלים. אלא שזו בדיוק הטענה של הסרט – בואו לא נשכח שאלה ילדים, ושמאות כאלה נשלחים למאסרים ארוכים כדרך שגרה. הסרט, יש לציין, נמצא ביס דוקו מאז ספטמבר שנה שעברה, אבל לא שמתי לב אליו עד שהשר החליט לספק לו יחסי ציבור וגרם לי, לרגל המהומה, להתיישב ולצפות בו.

לצד צילומי החקירות, "שני ילדים ביום" מורכב מחומרי ארכיון שצולמו ברחובות, ומראיונות עם הילדים לשעבר, שמאז החקירות ריצו תקופות מאסר מצטברות של בין שנה לארבע שנים. עוד מתראיינים האנשים שכלאו אותם, או ילדים שכמותם, ומייצגים את נקודת המבט של הצבא שתפקידו לגונן על אזרחי ישראל, בין אם הם יושבים בגבולות ישראל או מצידם השני. אף לא אחד מהדוברים מצטייר כחייל מורעל או גזען.

הכי הרבה זמן מסך מקבל סא"ל מוריס הירש, תושב התנחלות ומי שהיה ראש התביעה הצבאית באיו"ש במשך שנים רבות. הירש, שהכניס ילדים רבים לכלא, משמיע את משנתו ללא מפרע. הוא, למשל, מתאר איזה נזק יכולה לגרום אבן שנזרקת על מכונית, לא משנה בן כמה מי שזורק אותה. אבל הוא גם אומר שבניגוד לילדים פלסטינים, שלומדים במערכת החינוך שלהם שהיהודים הם בני השטן, "הילדים שלי לא הולכים וזורקים אבנים", שזו אמירה מנותקת מאין כמותה. מנגד, עורך הדין לזכויות האזרח נרי רמתי מציע את הקונטקסט של הכיבוש, לא רק זה הצבאי אלא גם ההתפשטות של ההתנחלויות על חשבון הכפרים הפלסטינים, כהסבר לכעס (הבלתי מובן מנקודת מבטם של החיילים) שדוחף את הילדים לצאת לרחובות לזרוק אבנים. רמתי מוסיף ומתאר את המערכת כרעה, גם אם אינה מורכבת מאנשים רעים.

בין דברי המרואיינים משולבים סרטונים המתעדים ילדים זורקים אבנים, ולצידם סרטונים של מעצרים אלימים של ילדים, המציגים תמונה שונה מזו המצטיירת מדברי נציגי הצבא, המכחישים כל שימוש באלימות. מה שחסר בסרט זה עימות ישיר של הדוברים עם הסרטונים האלה. בעוד וקסמן מציע לנערים אדם, עלי, מוחמד ואנאס לצפות בצילומי החקירות שלהם, הוא אינו נוקט גישה דומה בראיונות עם נציגי צה"ל. זה חסר לא רק ברמה הפוליטית, אלא גם ברובד הדרמתי. גם היכרות מעמיקה יותר עם הילדים, מעבר לראיונות על רקע שחור, היתה יכולה לתרום לגיבוש הסרט.

אם יש איזשהו בסיס לטענתו של השר זוהר שהסרט (שהוא לא צפה בו, אבל סיפרו לו מה יש בו) "מוציא את דיבת ישראל" ו"מציג את חיילי צה"ל באור כזה", הרי שזה הסרטון המצמרר המשולב בסיום ללא קונטקסט ספציפי. הוא עוקב אחר ג'יפ ממוגן נוסע ברחובות וממנו נשמע ברמקול קול דובר ערבית: "אנשי מחנה עאידה, אנחנו צבא הכיבוש. אתם זורקים אבנים ואנחנו נירה עליכם גז עד המוות. הילדים, הנערים, הזקנים, כולכם תמותו. אף אחד לא יישאר בחיים. כבר עצרנו אחד. הוא פה איתנו. לקחנו אותו מהבית. אנחנו נשחט אותו מול עיניכם אם תמשיכו לזרוק אבנים. לכו הביתה או שנירה עליכם גז עד המוות. על המשפחות שלכם, הילדים, על כולם. נהרוג אתכם. תקשיבו לי, עדיף לכם ללכת הביתה".

חיפוש זריז באינטרנט מגלה שמדובר במקרה מזעזע, אך ככל הנראה חריג, מ-2015, ושמשמר הגבול מסר אז תגובה: "מדובר באירוע חמור אשר מטופל במלוא חומרת הדין. השוטר הושעה מכל פעילות מבצעית עד לסיום הליך הבירור ובהמשך ייבחן הליך שירותו בחיל". ללא תגובת מג"ב, שאינה מוזכרת בסרט, עלול להתקבל הרושם שמדובר במדיניות סדירה של צה"ל, ולא בחייל שהתחרפן (אם זה קרה יותר מפעם אחת, על הסרט היה לבסס את זה). חבל ש"שני ילדים ביום" חוטא בכך, כי עד אותה נקודה הוא מבהיר היטב שלא הסרט "מייצר את האור הזה" – אלא המציאות של הכיבוש.

"שני ילדים ביום", יסVOD

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• כיבוש
• דוקומנטרי
• מחלוקת

• Facebook
• Twitter
• Email

ארמנדו, טכנאי שיניים בגיל העמידה, עוקב אחרי עלמים ברחוב ומציע להם כסף כדי שיבואו לדירתו ויתפשטו בפניו. הוא אף פעם לא נוגע בהם. כשאלדר עולה אליו הוא קורא לו הומו, חובט בו בזעם ולוקח את כספו. זאת תחילתה של מערכת יחסים נפיצה, עתירת גוונים ותפניות דרמטיות, שזיכתה את לורנזו ויגאס בפרס אריה הזהב לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2015 – הפרס הגדול ביותר שסרט מוונצואלה זכה בו אי פעם. ארמנדו מגולם על ידי אלפרדו קסטרו הצ'יליאני, אחד השחקנים החשוביםבדרום אמריקה, בעוד לואיס סילבה המהמם היה חסר כל ניסיון משחק לפני שלוהק לתפקיד אלדר."מרחוק"הוא דרמת מתח עזה ומתעתעת המוגשת בסגנון נזירי ומוקפד: לעתים קרובות המצלמה מתבוננת בארמנדו מביט ולא מראה לנו מה הוא רואה. אחד ממושאי מבטו הוא אביו המרוחק, שככל הנראה התעלל בו בילדותו – נושא שוויגאס בונה סביבוטרילוגייתסרטים.

"מרחוק" הוא סרטו הארוך הראשון. הוא מספר שיצר סרטי אימה קצרים מאז שאביו נתן לו מצלמת VHS בגיל 15, "לכן כשעזבתי את לימודי המאסטר בביולוגיה מולקולרית בבוסטון ונרשמתי לסדנאות קולנוע באוניברסיטת ניו יורק אף אחד במשפחה שלי לא הופתע". ויגאס התארח בפסטיבל הגאה בסינמטק תל אביב, ואחרי כן שב למקום מושבו החדש במקסיקו. ראיינתי אותו בסקייפ לרגל יציאת הסרט להקרנות מסחריות בישראל.

איך מצאת את לואיס סילבה?

"רציתי 'נון אקטור'. הרפרנסים שיש בוונצואלה זה רק אופרות סבון, העדפתי למצוא מישהו טבעי. ראיתי תצלום של לואיס בסוכנות ליהוק. הוא חלם להיות שחקן, אבל לא עשה שום דבר לגבי זה. פגשתי אותו והתאהבתי בכוח המדהים שלו. לא עשיתי לו אודישן, פשוט ידעתי שהוא מתאים. הוא בא משכונה אלימה וכל בני דודיו נהרגו על ידי כנופיות. בזמן הצילומים שיכנו אותו במלון כדי להגן עליו, כי בוונצואלה יש הומופוביה קשה, וכשאנשים שמעו על מה הסרט הוא קיבל איומים ברחוב, אפילו שהוא הטרוסקסואל. עכשיו הוא מתגורר בשיקגו, לומד אנגלית ומתכוון להמשיך לשחק. אני שמח בשבילו כי אילו נשאר בוונצואלה הוא ודאי היה מת".

איך עבדת איתו?

"לא עשינו חזרות. הוא קיבל את הדיאלוגים 20 דקות לפני הצילומים כי לא רציתי שיהיה מודע מדי. הוא גילה את הסיפור תוך כדי הצילומים. רק על הסצנות המאתגרות סיפרתי לו מראש".

סרטים חדשים נוספים:

"יחידת המתאבדים": הסרט הכי גרוע שתראו השנה
"איילים": קומדיה קטנה, מדויקת ומפתיעה
קפטן פנטסטיק: מוציא הופעות משובחות מכל שחקניו

במהלך הצפייה חשבתי על משל העקרב והצפרדע. בהתחלה ארמנדו הוא צפרדע ואלדר העקרב. אחר כך זה מתחיל להשתנות.

"ארמנדו הוא תמיד העקרב. זה סיפור על שני גברי אלפא. בדרום אמריקה חשוב מאוד להיות אלפא. השודדים בשכונות העוני של קראקס זוכים לכבוד רב כי זאת חברה מאצ'ואיסטית ואתה צריך להיות דומיננטי. בדרכו ארמנדו תמיד שולט. אחרי שהוא חותך את עצמו ומציע את הסכין לאלדר, אלדר מקבל את תפקיד הביתא. רק אז היחסים נעשים אפשריים. אלדר מעריך את ארמנדו כי הוא מבין שהוא קשוח, וההערצה הופכת לאהבה. אבל ארמנדו לא מוכן להתמודד עם רגשות כאלה".

מדוע אפיינת אותו כטכנאי שיניים?

"שיניים הן מטאפורה למוות, כי כשמגלים גווייה עתיקה רק השיניים נשארות. ארמנדו מאוד לא חברתי. הוא לא יכול להיות רופא שיניים שעובד עם אנשים, לכן הוא מייצר שיניים תותבות. חוץ מזה, אף פעם לא ראיתי מקצוע כזה בסרט".

חלק מהמתח בסרט נובע מכך ששני הגיבורים בעלי נוכחות מאוד שונה – אלדר מתבטא באופן פיזי בעוד ארמנדו לא נוגע.

"ארמנדו לא יכול לגעת. אלדר הוא ההפך ממנו – הוא מייצג את המהות הוונצואלית האמיתית. אנחנו מאוד פיזיים, רועשים, מחבקים, נוגעים. באמצעות העיסוק בחוסר יכולת לתקשר רגשית עם אחרים, הסרט עובד כמחקר של החברה ושל המשבר בתקשורת שאנחנו חווים כרגע בוונצואלה. היו לנו הרבה בעיות חברתיות לפני שהוגו צ'אבס עלה לשלטון, אבל הוא הביא דיבור אגרסיבי ומפלג – או שאתה איתי או שאתה עם האויב, או שאתה עם המהפכה או שאתה מאיים עליה. עכשיו רואים את התוצאות. אנשים ממעמדות נמוכים לא מדברים עם אנשים ממעמדות הביניים, ואלה לא מדברים עם המעמדות הגבוהים. הממשלה לא מתקשרת עם האנשים. לא תכננתי את זה כשכתבתי את התסריט. היה לי סיפור לספר. אבל כשראיתי את הסרט ראיתי שארמנדו הוא מטאפורה לחוסר התקשורת שאנחנו מתמודדים איתו".

יש תעשיית קולנוע בוונצואלה? קופרודוקציות עם מדינות שכנות?

"יש ניסיונות אינדיבידואליים. המרכז הלאומי לצילום שמימן את הסרט שלי נשאר אוטונומי, הוא לא נשען על הממשלה. אבל אין להם כסף כרגע והיה לי המזל להיות אחד האחרונים שקיבל מהם מימון. אין הרבה שיתוף פעולה בין קהילות הקולנוע במדינות השונות אבל אני מאמין שאנחנו צריכים לעשות את זה. ב'מרחוק' הצלם והשחקן היו מצ'ילה והעורך מברזיל. הסרט הבא שלי, 'הקופסה', יהיה הפקה מקסיקנית. הגעתי בגלל אריאגה ונשארתי. כך אני עדיין חי בדרום אמריקה, אבל מקסיקו יותר פתוחה לעולם. קראקס היא העיר הכי מסוכנת בעולם – אין אוכל, ולהישאר בחיים זה לא עניין פשוט".

הסרט כבר הופץ בוונצואלה?

"הוא יעלה שם בקרוב. אני מצפה שיהיה קונטרוברסלי. יהיו אנשים שיתנגדו לו כי יש הרבה הומופוביה במעמדות הנמוכים. גם הדחייה של החברה ושל המשפחה לא יעוררו אהדה. אני מקווה שהוא יעורר דיאלוג במדינה שבה אנשים לא מדברים. אבל אני לא אהיה בפתיחה, כי אני חבר בצוות השיפוט בפסטיבל ונציה".

"מרחוק", מחמישי (11.8) בקולנוע

• גייז
• מרחוק
• לורנזו ויגאס
• ונצואלה
• מחלוקת
• סרטים
• תרבות