כתל אביבים מתנשאים שחשים עצמם, התרגלנו לכך שטרנדים מתחילים כאן, מתחת לאף שלנו, בתל אביב – רסטו-ברים וארוחות אימרסיביות, קרואסון מעוך ותפריטי אבוקדו, קרוופל וקרש חמאה (היה כזה דבר פעם, נשבעים). אלא שבשנים האחרונות חיפה מתחילה להוכיח את עצמה ככוח קולינרי שיש להתחשב בו. בירת הצפון נותנת פייט ראוי לעיר העברית הראשונה, ובשעה שאנו משכשכים בראמן, בחיפה פורחות מסעדות מזרח אירופיות שאפשר רק להתקנא בהן. באופן מפתיע, המגמה זורמת במורד כביש 2 כל הדרך לתל אביב. ניצנים ראשונים נצפו בפילמנייה, פופ אפ פילמני שערך שף ישראל שר בנילוס בתחילת החודש. כעת מגיע תורו של המטבח מאודסה, בפופ אפ שיתקיים השבוע ברחוב הרצל שלנו.

>> סוף דבר: קפה מרסנד (שוב) נסגר וגם הפיצה של כולי עלמא
>> טומאס יול יוצא מהמסך, טרטוריה בהפתעה ועוד חדשות אוכל

כמו הרבה עולים חדשים, פלורינה לידמן התכחשה רוב חייה למוצאה. כילידת העיר אודסה היא עלתה לארץ עם משפחתה בגיל 12, אכלה כאפות והצקות ובבגרותה עבדה כמנהלת חשבונות וחשבת שכר. "תמיד בישלתי בבית, אירחתי ורציתי להכין דברים מעניינים, אבל אף פעם לא ראיתי בבישול מקצוע. רק כשהחברה שבה עבדתי נסגרה החלטתי לעשות משהו למען עצמי. לא התכוונתי להחליף קריירה אבל לחיים יש כיוון משל עצמם", היא צוחקת.

לימודים בבית הספר לבישול דנון הובילו אותה הביתה, למטבח של אודסה, "עיר נמל שהיא קיבוץ גלויות. גרו בה יוונים, טורקים, רוסים ואוקראינים והייתה בה קהילה יהודית גדולה שהשפיעה על האוכל המקומי. לכן הרבה מהמתכונים מקורם בקהילה היהודית". בתום הלימודים, כשהבינה שהאהבה לבישול היא יותר מאשר תחביב, החלה לידמן לבשל באירועים פרטיים. במשך שמונה שנים היא עבדה עם השפית נוף עת'אמנה איסמאיל, שעודדה אותה לחקור את המטבח עליו גדלה.

"נוף היא זו שדחפה אותי ואמרה 'עזבי אותך מאוכל איטלקי. תכיני אוכל מהבית'. התחלתי לאט לאט לחקור את השורשים, לבשל ולטעום. אני מאוד אוהבת להתעסק עם בצק. זה כמו תרפיה". עידוד נוסף הגיע דרך האינסטגרם, מבעלת בית ספר לבישול באודסה. "עשינו לייקים אחת לשנייה, וכשיום אחד שלחתי לה צילום של ורניקי וישניה – היא שאלה אם ארצה להשתתף בספר בישול שייצא לאור בסתיו. משם הכל החל להתגלגל, כל הזיכרונות והניחוחות".

הפופ אפ "מאודסה לתל אביב" יתקיים במלון תיאודור, בחלל שבו פעלה מסעדת צ'נה. לידמן עבדה עם השפית סבינה ולדמן ועם עדי שילון שהעבירו סדנה במקום, וכשהבינה שהחלל אינו פעיל – היא הציעה למנהלת המלון פופ אפ. "היא זרמה איתי לגמרי ונתנה לי יד חופשית. הכל מקריות". לאחר שקיבלה אור ירוק לעמוד לגמרי לבדה בקדמת הבמה, החלה לידמן לבנות את התפריט: פנקייק סרדינים "מדגים קטנטנים מטוגנים בביצה ותבלינים עם סלט עלים וצנוניות וכמובן שמנת חמוצה" (85 ש"ח), ורניקי תפוחי אדמה עם שמנת חמוצה וקוויאר (90 ש"ח), פילאף אורז ומולים (130 ש"ח), שיפוד בקר עם ניוקי סולת צרובה (160 ש"ח) ועוד "מנות איקוניות מאודסה באינטרפרטציה לישראל. בכל זאת אני כאן יותר שנים מאשר הייתי שם".

לקינוח יוגשו פונצ'יק גבינה מטוגן ברוטב וניל ופילה תפוז (85 ש"ח) וורניקי וישניה (דובדבנים חמוצים) עם פיסטוקים קצוצים ושמנת חמוצה ומסקרפונה (63 ש"ח). לידמן מספרת שמרוב התרגשות היא לא ישנה כבר חודש וחולמת על כיסונים ורטבים. אם הכול יעבור בשלום היא תשקול סיבוב נוסף ותחסוך לנו נסיעה צפונה. "אני רק רוצה לעבור את השבוע הזה בשלום ואז נראה", היא מסכמת בחיוך. וכפי שכיסני הבצק שלה נראים, עדינים ומפתים ונושאים איתם טעמים מארץ רחוקה ומקהילה שנטמעה בארץ – אין סיבה שלא זה יקרה. אחרי הכול, כבר קצת נמאס לנו מראמן.
הרצל 10, שלישי-חמישי (27.2-25.2), להזמנות

• אוכלים שותים
• אוכל רוסי
• מטבח רוסי
• כיסונים

בכל פעם שיש קצת רוח בחוץ, אנחנו מיד נזכרים בשורשים המזרח אירופאים שלנו (זה מאוד תלוי ביום) ומחפשים חיבוק חמים של תבשילים מבית סבתא, שנולדו כדי להתמודד עם הקור הסובייטי. מסעדת "באבא יאגה" הותיקה היא כנראה המסעדה הכי מסורתית במובן הזה, עם מנות שנשלפו הישר מהמטבח הרוסי, ונעשים בסגנון אוכל ביתי קלאסי עם יומרה של מסעדה. היא בהחלט אחת המסעדות היותר יקרות שניתן להזמין במשלוח, אבל אם מתגברים על הכאב בכיס, החום בבטן משכיח את המחיר.

הנה, למשל, מה שכתב מבקר המסעדות שלנו עודד קרמר על מרק הסוליאנקה, אחת המנות הפופולריות של באבא יאגה: "אם צריך לבחור את המחמם הרשמי של החורף, המרק הזה נכנס ישירות לחמישיה הפותחת. זה כאילו מישהו אמר – בוא ניקח את כל מה שטוב בצ'ילי ונעשה ממנו מרק. ואז גם ביצע. ואתה מקבל מצד אחד מרק עדין עם ניחוח מעושן מעלף, אבל בכף הבאה אתה בכלל אוכל נזיד בשר שמרגישים שהשקיעו בו וכל מה שנשאר זה לקלף עוד שכבה של סוודר להשען לאחור ולהנות מהשעתיים חורף שקיבלנו".

• מה מזמינים היום
• אוכל רוסי
• מטבח רוסי
• באבא יאגה

אחת התופעות היותר מעניינות בעולם המסעדות היא "החורים הלבנים" (אל תבהלו אם לא הכרתם את הביטוי, הרגע המצאתי): מקומות שלמרות שנראה שתמיד היו שם, לא פגשת מעולם אדם שממש אכל בהם. חור שחור, כידוע, שואב לתוכו כל מה שבסביבה. חור לבן עושה בדיוק את ההיפך. חורים לבנים הם מקומות שלמרות שאתה עובר לידם על בסיס די קבוע, לא יצא לך אפילו פעם אחת לראות מישהו נכנס אליהם, ואפילו יותר מלחיץ – מישהו שיוצא מהם. כלום. תמיד אותה שממה שגורמת לך לתהות מה באמת קורה שם בפנים. האם זו מסעדה? האם זה בר? האם זה רק פרונט ולמעשה מדובר במפעל תת קרקעי שבו גמדוני בית כורים ביטקוין מבטן האדמה? והשאלה הבאמת חשובה – האם יש מקום שעונה להגדרה הזאת יותר מבאבא יאגה ברחוב הירקון, בדרך משוק הכרמל לים? כל כך הרבה שאלות ואף אחד שיכול לענות. הכל צריך לעשות לבד בעיר הזאת?

השבוע פתאום הכל התחבר. מצד אחד סופה ששלחה אותנו לחפש אוכל חורף מנחם. מצד שני גל תחלואה שגרם לנו לחפש מקום שלא יהיה מאוד צפוף, כי כל יציאה מהבית מרגישה כמו רולטה וירוסית (סליחה על זה, אבל היה חשוב לי לשלב משחק מילים בטור השבוע כהומאז' ליגאל שילון). באבא יאגה, ועוד בשעה 19:30 באמצע השבוע, נשמע כמו משהו שיכול לענות על כל פרמידת הצרכים. תוסיפו לזה גם תחושת אנדיאנה ג'ונס של להגיע למקום שעל פי השמועות הוא מסעדת אוליגרכים רוסים שלא דרכה בה רגל של תושב תל אביב בערך עשור, והנה אנחנו כאן.

>> בשבוע שעבר אכלנו אוכל בוכרי מצוין ולא בחנן מרגילן
>> עלינו צפונה עד רוטנברג כדי לראות אם היא מצדיקה את ההייפ

ואנחנו לגמרי לבד. אין אף שולחן אחר במסעדה עם לקוחות. לאורך כל הערב. ואם אתם חושבים שזה מלחיץ, זה רק בגלל שלא ראיתם את התפריט עדיין. עזבו שניה את רף המחירים המעט מופרך. מדובר בתפריט יותר גדול ורחב מאמא רוסיה. ממרק בורשט לצ'יזבורגר, מפסטה פירות ים ועד חציל מדורה. מאנטיפסטי לנקניקיה בווארית. מטבח רוסי, מטבח צרפתי, מטבח מזרח תיכוני, מטבח אמריקאי. זה לא תפריט. זה אטלס. אבל, כמו שאמרו חז"ל, אתה לא מזמין המבורגר במקום שנקרא על שם המכשפה הכי מפורסמת במיתולוגיה הרוסית. אז עשינו את מה שברית נאט"ו עושה – התמקדנו במזרח אירופה וקיווינו לחזור מההרפתקאה בשלום.

כבר מהרגע הראשון היה ברור שיותר מהכל זה מסע הביתה, בהנחה שהבית שלך הוא ביקתה קטנה בכפר על גדות הדנובה ושאתה בכלל רוצה לחזור אליו. למשל עם הפורשמק, שזה שם ממש מצחיק לממרח דג מלוח והרבה יותר מוצלח ממה שפורשמק נשמע. קודם כל, כי זה לא באמת ממרח. כלומר זה עובד מעולה על הטוסטונים שהוגשו איתו, אבל זה לא ממרח. תחשבו על כבד קצוץ, מהסוג היבש והגושי, רק שבמקום הכבד יש דג מעושן ובמקום השמן של הבצל יש חמאה. זה לבנבן, זה מאוד לא אסתטי, אבל זה טעים באופן לא פרופורציונלי, בעיקר כי הדג המעושן נותן פה ושם בעיטות של מליחות ישר למרכז ההנאה של המוח. מנה מאוד ביתית בתפיסה שלה, שעובדת נהדר בזכות איזון טעמים מדוייק ועדין.

כיסוני הפלמיני היו קצת פחות מרשימים. הבצק שלהם אומנם היה מצוין, עדין מצד אחד אבל עדיין מחזיק כשנותנים בו ביס מהצד השני. המילוי היה הרבה פחות מוצלח. מכירים את זה שאתם נותנים ביס בכיסון והטעמים ממלאים לכם את הפה? אז תשכחו מזה. הבשר לא היה גרוע בשום צורה, אבל משהו בחיבור שלו עם החמאה והבצל פשוט לא עבד ונתן יותר מהכל תחושה של בשר מכובס. עם זאת, זה לא הפריע לנו לסיים את הצלחת הענקית, כך שמומלץ לקחת את התלונות שלי בעניין בערבון מוגבל.

וכל זה נשכח כשהגיע לשולחן מרק הסוליאנקה, מרק פיקנטי עם בשרים מעושנים קצוצים, צלפים ועגבניות. אם צריך לבחור את המחמם הרשמי של החורף, המרק הזה נכנס ישירות לחמישיה הפותחת. זה כאילו מישהו אמר – בוא ניקח את כל מה שטוב בצ'ילי ונעשה ממנו מרק. ואז גם ביצע. ואתה מקבל מצד אחד מרק עדין עם ניחוח מעושן מעלף, אבל בכף הבאה אתה בכלל אוכל נזיד בשר שמרגישים שהשקיעו בו וכל מה שנשאר זה לקלף עוד שכבה של סוודר להשען לאחור ולהנות מהשעתיים חורף שקיבלנו.

המשכנו עם הבלינצ'ס עם קוויאר אדום שהיו בעצם מנה מאוד יקרה בשביל כמה בלינצ'ס ריקים עם קערית קטנה של קוויאר אדום. האם הם היו בלינצ'ס טובים? רובנו חשבנו שכן, זה שצודק טען שהם קצת עבים מדי, אבל לגמרי עשו את העבודה שלהם (כלומר להיות מנשא קוויאר). האם זה היה מוצלח? ברור. מה יכול להיות רע בקוויאר אדום? כלום. האם הקוויאר אדום הוא בכלל קוויאר? תלוי את מי שואלים. האם יש עוד משהו להגיד על המנה הזאת? נראה לי שלכולנו ברור שלא. Just shut up and take our money.

כשעברנו לכיוון העיקריות מוטיב הבית חזר בגדול. התחלנו עם "מחבת בשר" שהייתה צלי בקר בבישול ארוך שהוגש, לא תאמינו, במחבת. הבשר היה עשוי כמו שצריך, ירקות השורש נתנו את הקונטרה שלהם, ובאמת שגם אחרי חודש בגולאג סביר להניח שתתקשו למצוא מילה רעה להגיד על המנה הזו. מצד שני, סביר גם שתתקשו למצוא עוד מילים טובות. זו מנה שהייתם נותנים לה מחמאות אם הייתם מקבלים אותה בבית. במסעדה היא מקסימום תקבל ציון "נחמד".

הביף סטרוגונוף, לעומת זאת, הוכיח שגם בישול ביתי יכול להוציא מאיתנו "וואו". תראו, זאת אחת המנות הכי בסיסיות שקיימות. למעשה, היא כל כך בסיסית וכל כך לא "מסעדה" עד שקשה לספור אפילו על יד אחת כמה מקומות בעיר בכלל מגישים אותה. והנה כאן היא לא רק מככבת בתפריט, היא גם מככבת בפה. רוטב השמנת שתובל ביד נדיבה אך לא מתלהמת. הבשר שבושל בדיוק במידה הנכונה והצליח לשמור על עצמו ממרקם המסטיק שכל כך הרבה פעמים משתלט על כל האירוע. היה גם פירה מצוין שהגיע עם המנה והוסיף עוד מרקם נהדר לביס. מחבת הפטריות הייתה סיום ביתי מובהק לארוחה. לכאורה שוב לא היה כאן שום דבר ששווה לכתוב עליו הביתה, רק מלא פטריות ורוטב שמנת ובעצם המאכל הכי בית-מזרח-אירופאי שאפשר, בעיקר אם מדובר בבית שבו האוכל אף פעם לא מלוח מספיק וצריך להמליח אותו לבד (היי סבתא, מה שלומך? מתגעגע).

בשלב הזה היינו כנראה צריכים לספוג את ההפסדים שלנו ולחתוך, אבל כמובן שלא עשינו את זה ובמקום זה הזמנו עוגת חלב ציפורים ופאי לימון. וזאת הייתה טעות איומה. עוגת חלב הציפורים הייתה פשוט לא מוצלחת. קצף הביצים הרגיש כבד מדי השוקולד הרגיש אפיכל מידי, ובאופן כללי זה פשוט לא היה זה. הייתי שמח לספר שהקינוח השני היה יותר מוצלח, אבל למרבה הצער זה ידרוש ממני לשקר במצח נחושה. אין לי מושג מה קיבלנו שם, אבל פאי לימון זה לא היה. גם בגלל שהבסיס של הפאי היה יותר במרקם של כדורי שוקולד מאשר של פאי אבל בעיקר כי לא היה שם שום זכר ללימון.

>> יש לנו מתכון אש לביף סטרוגונוף אם בא לכם להיות רוסים בבית
>> וגם מרק סוליאנקה אוקראיני אפשר להכין בבית עוד לפני הפלישה

כשהיא ממותגת ומתומחרת כמו מסעדה תל אביבית טרנדית, "באבא יאגה", קצת לא ברורה, יורה לכל הכיוונים ולגמרי מצדיקה את הנטישות שלה. אם עוזבים שניה את פוזת האוליגרכים ומסתכלים על האוכל בגובה הצלחת, מגלים שמתחת למפיות הלבנות והשירות המתוקתק מתחבאת מסעדת פועלים ייחודית (ויקרה, כן) שבמקום להגיש כמקובל בז'אנר מפרום וקוסקוס (מישהו ראה פעם מסעדת פועלים עם אוכל שאינו מרוקאי? זה חוקי בכלל?) מספקת לסועדים חוויה רוסית לא רעה בכלל עם טעם של בית על גדות נהר הוולגה. וזה מרגיש כל כך אמין עד כששאתה יוצא החוצה אתה עלול להחליק על קרח דמיוני בחצר וליפול על התחת. בבקשה אל תשאלו מאיפה אני יודע.

באבא יאגה, הירקון 12, א'-ד' 23:00-12:00, ה'-שבת 00:00-12:00, 03-5175179
★★★ 3 כוכבים (ברוסית:✯★★★3.5 כוכבים) // ♥♥♥ 3 מסיכות (לא בדקו תו ירוק, צוות עם מסכות, ריווח מקסימלי בין סועדים)

פורשמק – 58
מרק סוליאנקה 54
פאלמני – 78
בלינצ'ס וקאוויר – 85
מחבת פטריות – 86
מחבת בשר – 98
ביף סטורגנוף – 128
פאי לימון – 48
חלב ציפורים – 48

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• באבא יאגה
• אוכל רוסי
• מטבח רוסי

• Facebook
• Twitter
• Email

הקולינריה דרכים מוזרות לה: גל העלייה העצום מברית המועצות לשעבר בשנות ה־90, שאמור היה להביא לפריחתן של מסעדות חדשות, בדיוק כמו שמתרחש עם כל הגירה אתנית בעולם – הסתכם בפתיחתן של אינסוף מעדניות רוסיות לא כשרות. את המסעדות שנוסדו על ידי עולים ומושכות קהל רוסי אפשר לספור על כף יד אחת.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
5 אירועים מומלצים בפסטיבל האוכל הערבי
איפה תמצאו בתל אביב את הבקר המשובח מיפן?
טסים לברלין? אלה בתי הקפה שאתם חייבים לבדוק

"כל הרוסים חושבים שהם יכולים להכין את האוכל שלהם בבית ולכן לא יוצאים לאכול במסעדות רוסיות", אומרת ויקה זיקוב, שעם בעלה ניקולאי ירמולין מפעילה את המסעדה המופלאה ויקינג, "לקח לנו הרבה זמן עד שהקהל הרוסי קיבל את המסעדה". בעבר, היא מציינת, הייתה סצנה של מסעדות שדמו לאולמות אירועים (האביר השחור בראשון לציון, וגם כמה ספוטים באשדוד ובפתח תקווה) והגישו בהן בופה רוסי קלאסי, לצד להקה או די.ג'יי שהרקידו את הסועדים בלהיטי המולדת הרחוקה – אבל זה היה יותר בכיוון של "חתונה עם אוכל כמו בצבא או גן ילדים".

לפני 14 שנה החליטה לפתוח עם בעלה את המסעדה שכולה מטבח SSSR: "כל המתכונים, בלי שינוי, הם של אימא וסבתא, וגם הוספתי מאכלים גרוזיניים ובוכריים. אפילו פילאף. אימא עדיין גרה באוקראינה, באה לביקורים, ומודה שאני היום שאני מבשלת טובה ממנה". במנות: בורשט עשיר, פילמני המוגשים כמו חצי מהמנות עם שמנת חמוצה, ורניקס יוצאי דופן, סלט אוליביה מהחלומות.

אחת ממנות הדגל של ויקינג היא הבלינצ'ס, המוגשים במילוי בשר או בגרסה החלבית עם גבינת טבורוג, וניל וצימוקים. "אני זוכרת את הבלינצ'ס כילדה. היו מכינים ערמות, ואפילו מקפיאים. הם היו מגיעים במילויים שונים, אבל הקלאסי היה מילוי בשר שמוגש עם שמנת חמוצה". כאן היא מבשלת קוביות בשר בבישול ארוך עם ציר בקר, ואחר כך טוחנת עם הרבה בצל מטוגן שהכינה מראש.

הסוד הוא ההתקנה הכפולה. קודם מכינה זיקוב את הבלילה המבוססת על קמח, חלב ומעט ביצים. אז היא יוצקת את המסה למחבת פנקייק שאותו היא מברישה בבצל או בתפוח אדמה טבול בשמן ("ככה סבתא עשתה") ובתנועות סיבוביות של המחבת שוטחת את הבלילה לגובה אחיד. הבלינצ'ס הראשון תמיד סורר, לא מוצלח וממש לא צריך להתרגש ממנו. האחרים שנערמים בערמה נהדרים אחד אחד. "זה לא חביתה", היא מדגישה, "צריך לעמוד על זה ולא להסיר עין, אחרת הבלינצ'ס יישרף". לאחר מכן היא ממלאת אותם בבשר או בגבינה ומגלגלת. בסרוויס היא תטגן את הבלינצ'ס הסגור כך שיקבל קראסט נפלא מבחוץ, בעת שחלקו הפנימי של עלה הבצק ישמור על רכות וגמישות. כשבוצעים את המעטפת מתגלה תוכן התיבה הרוסית הנפלאה.

זיקוב וירמולין שניהם בוגרי העלייה של 1991 והכירו כאן. היא מאוקראינה, הוא מרוסיה, שם שיחק כדור יד בקבוצת צסק"א מוסקבה והגיע עמה להישגים גדולים באירופה. בישראל הצטרף להפועל ראשון לציון וזכה איתה לראשונה באליפויות המדינה. היא עבדה כמלצרית בברים המיתולוגיים של שנות ה־90 בתל אביב: בוננזה הבוהמיינית ובהמשך רנדוו, המרתף האפל של העיר. את הווייב היא מנסה לשמר במסעדה שחציה בר, שעליו מנצח ירמולין, לצד פסלים גדולים של ויקינגים קשוחים ומצחיקים. מלבד הצחוק הרועם והכובש שלו מי שיישב על הבר ישמע את הלמות הפטיש שעמו הוא דופק את האודביפואייה – שניצל סינטה על העצם מבשר חזיר. איך הנתח העצום נהפך לקריספי ודק? "אל תשכח: לניקולאי יש יד של שחקן כדוריד".

ויקינג, בן יהודה 6 תל אביב, 03־6206502, ראשון־שישי 12:00־21:00

• אוכלים שותים
• קינוחים
• אוכל רוסי
• מטבח רוסי
• בלינצ'ס
• מעבד מזון - המדור של אלון הדר

• Facebook
• Twitter
• Email

כשמטבח משייט בעולם הוא מקבל ביטוי חדש בכל נקודה שבה הוא עוגן. זה מה שקורה באופן מובהק במיוחד בבית הקפה החדש של ילנה ויצחק בן דב. אף שקוראים למקום ואטרושקה, על שם מאפה השמרים גבינה החלומי הרוסי, תמצאו פה את מיטב המנות האהודות על העולים מרוסיה. אלא שחלק מהמנות מעולם לא הוכנו בארצות הצפוניות והן מתבססות על חומרי גלם ומתכונים מכאן.

הנציגים של אימא רוסיה בבית הקפה הם כיסוני פילמני בקר, סלמון או פטריות (35־45 ש"ח לחמש יחידות), מאפי פירוז'קי של כרוב וביצים, תרד וגבינה או בשר (8־ 12 ש"ח), מנה של כוסמת (21 ש"ח), ודג מלוח ברוטב חרדל עם תפוח (28 ש"ח) שמתאים כמתאבני זקוסקה לצד כוסית זכוכית קפואה מהמקפיא של סטולי פרימיום (29 ש"ח). לארוחת בוקר מוגשות כאן לביבות סירינקי גבינתיות שמגיעות בתוספת שמנת או ריבה (33 ש"ח). מי שמחפש את הפן היהודי־מזרח אירופי של העלייה ימצא פה לשון בקר עם חזרת (31 ש"ח) וממרח כבד עוף (38 ש"ח), ועולים אמיתיים יחגגו דווקא על מנת המעורב ירושלמי (48 ש"ח) ועל הסלטים של הירקות הטריים.

בן דב מסביר שבעונה הזאת צריך לצנן את הגוף ולהרגיע את הנפש, ולכן מתאים ללגום מרק סלק קר שעשוי מסלקים שנאפו בתנור במי סודה עם תימין ושום (35 ש"ח). בינתיים נראה שתושבי השכונה גילו לצד הקפה של הבוקר את הפן הרוסי באישיות שלהם, כי ואטרושקה (5 ש"ח) היא דרך מצוינת לפתוח את היום. עכשיו רק נייחל שמזג האוויר ירעיף עלינו קצת קור רוסי מרענן.

ואטרושקה,
בן יהודה 146 תל אביב, כל יום 10:00־24:00, 5538874־03

• אוכלים שותים
• פילמני
• מטבח רוסי
• אוכל רוסי
• וודקה
• רוסיה
• חדשות האוכל
• מסעדות חדשות