כולכם וודאי מכירים את התכסיס השיווקי הכבר מיושן הזה, שמגיע לא פעם מחברת משקאות סודה – אתם אוספים נקודות/פקקים/מטבעות דיגיטליות, הם מספקים לכם פרסים. הנה טיפ מאיתנו: זה אף פעם לא משתלם. כמות המשקאות הממותקים שאתם צריכים לאסוף (או גרוע מזה, לשתות) היא אסטרומית, ובסוף אתם מוצאים את עצמכם קונים פחיות בעלות של 800 ש"ח בשביל בובת דובון ממותגת שעולה 30 שקלים ליצר, במקרה הטוב. אלא אם מצאתם, במקרה, לופ-הול בחוזה המשפטי שניסחו. וזה בדיוק מה שקרה בניינטיז, וברור שעכשיו יש על זה סדרה דוקומנטרית בנטפליקס.

ב-1996 חברת פפסי יצאה בקמפיין שכזה על בסיס "נקודות פפסי". הפרסומת המושקעת (בסטנדרטים של 1996) הכריזה "כמה שתשתו יותר פפטי, ככה תקבלו יותר דברים נהדרים". אחרי שהם מציגים חולצת פפסי תמורת 75 נקודות, ג'קט עור שעולה 1,450 נקודות ומשקפי טייסים ששווים 175 נקודות, הגיעה המוצר שהכניס את פפסי לצרות – מטוס תקיפה מסוג הוקר סידלי הרייר שהיה מסוגל להמריא ולנחות אנכית, כנראה הדבר המגניב ביותר שיכלתם לדמיין בניינטיז. מעליו הוצג הכיתוב "הרייר לחימה, 7 מיליון נקודות". ובלי שום כוכבית משפטית.

מדריך טיפוס בן 20 בשם ג'ון לאונרד שם לב שאין שום הערה משפטית מצורפת שההצעה למטוס לא אמתית, ואחרי קצת מתמטיקה, הבין שיש לו איך להשיג את 7 מיליון הנקודות במחיר סביר, בעזרת משקיע, ולהרוויח תמורת הנקודות שלו מטוס סילון בשווי של יותר מ-30 מיליון דולר. פפסי, כמובן, לא היו יכולים לעמוד בעלות הטעות המשפטית שלהם, שלא לדבר על מאיפה מארגנים מטוס מלחמה, ויצאו לקרב משפטי ארוך. לא נספיילר לכם איך זה נגמר, כי את זה תוכלו לראות בסדרה הדוקומנטרית החמודה "פפסי, איפה מטוס הקרב שלי?" שארבעת פרקיה עלו השבוע לשירות הסטרימינג. עכשיו הזמן להתחיל לשים לב לכל הפרסומות, ולחפש את הטעות.

"פפסי, איפה מטוס הקרב שלי?"זמין בנטפליקס עכשיו

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• פפסי
• מטוס

• Facebook
• Twitter
• Email

אל תאמינו לשקרים שאתם מספרים לעצמכם – לטוס זה נורא. השאלה היא איך הופכים את העינוי למינימלי, והתשובה טמונה במושב.

בואו נצא מנקודת הנחה שאתם רוצים את המושב הטוב ביותר במטוס, אך לא מוכנים לשלם הרבה. מחלקות ראשונה, עסקים ותיירים פלוס מחוץ למשחק. מושבי יציאת חירום? לאו דווקא. אלה, נזכיר, מאפשרים יותר מקום לרגליים, אך במטוסים שבהם מדובר בדלת יציאה ולא בחלון יציאה, המקום לרגליים יבוא על חשבון רוחב המושב, כי המגש נמצא בידית. כדאי לוודא אם החברה שאתם טסים עמה גובה עליהם כסף. אם כן, יש חברות שמוכנות לתת את המושבים האלה בחינם אחרי שחלק מסוים מהנוסעים עשו צ'ק אין בלי לקנות שדרוג, אבל ככל שהטיסה ארוכה יותר כך הסיכוי שלא יימצא מי שיהיה מוכן לשלם הוא נמוך יותר. אם מושבי יציאת החירום הם בחינם, נסו לעשות צ'ק אין אינטרנטי כמה שיותר מוקדם, וקוו שתוכנית הנוסע המתמיד של החברה לא מאפשרת לבעלי מעמד גבוה יותר לעשות צ'ק אין לפניכם כדי לתפוס את המושבים האלה.

הגענו למושבים הרגילים ביותר, והגיע הזמן להתחיל להיעזר ב־Seatguru. אתר זה מאפשר לכם להקיש את מספר הטיסה ולקבל את מפת המושבים. הוא לא תמיד מדויק, אבל במקרים רבים כן, ומפת המושבים שלו כוללת אינדיקציה למושבים טובים וגרועים. יש מטוסים שבהם המשענת בחלק מהמושבים (אלה שבסוף המטוס ואלה שלפני יציאת החירום, בדרך כלל) לא יורדת, ויש מטוסים שבהם יש שקע חשמל רק בחלק מהמושבים.

טסים בזוג, והמטוס כולל רק גושים של שלושה מושבים? אם תבחרו את שני הקצוות של שלישייה, עדיף בצדו האחורי של המטוס (כי רוב האנשים מעדיפים לשבת קרוב ליציאה), הסיכוי לכך שלא יושיבו לידכם נוסע נוסף עולה. וגם אם יישב ביניכם מישהו, לרוב תוכלו לבקש ממנו להתחלף עם אחד מכם – מעטים הם האנשים שמעדיפים לשבת באמצע.

• מיוחדים
• מטוס
• טיסה
• שאל אותי כיצד: המדריך לדברים החשובים באמת
• מקומות ישיבה
• אינטרנט

• Facebook
• Twitter
• Email

וחשבתי,

כששמעתי את האשה הצעירה אומרת לגבר הצעיר שישב לידה במטוס, "איזה מקסים שאתה עובד בהייטק!", שזה מסוג המשפטים שסיומם הורס את מעט האמינות שהיתה בתחילתם, אבל הבחור, שכנראה היה פחות רגיש לסאבטקסטים, או מה שיותר הגיוני, יותר קרוב לאפשרות אירוטית מאשר כותב שורות אלה –

שזאת לא חוכמה גדולה, אני ישבתי בין חרדי שמן וישן לבין גרמניה נוצריה עם צלב בגודל שישו נשא על שכמו בדרך להיות הכחלון של האלפיים שנה הבאות, אז הסיכויים שלי לסקס בטיסה, או מיד עם הנחיתה, לא היו משהו –

אז הבחור אמר לה, "כן אה?" ומיד נהיה ביניהם קשר כזה, של לתת מחמאות ולקבל מחמאות, ומיד היה ברור ששניהם בטריפ של להגיד כן, פשוט להגיד כן זה לזו, כן כטקסט וכן כסאבטקסט, ואין דבר שיותר משכר משאומרים לך כן, חוץ אולי מלומר כן בעצמך, כי תמיד יש איזה גבול, איזה רגע שבו אתה אומר "כן, אבל" –

אבל השניים האלו פשוט המשיכו לומר כן אחד לשני, כן אני אוהב את "Glee", כן גם אני מתה על — (וכאן היא נקבה בשמו של כדורגלן שאין סיכוי שאזכור, אולי ינון מגל, אולי שרון גל – הם כדורגלנים? אם לא זה פספוס), וכן וכן וכן, החל מ"כן אני אוהבת ריח גוף של גברים במטוסים", וכלה ב"כן, זה נורא מפחיד שהקברניט אומר שיש מערבולות אוויר!".

והיה ברור, או לפחות היה ברור לצופה מהצד, או לפחות לצופה מהצד שתקוע בין חרדי ישן לגרמניה שלפי האתרים שהיו פתוחים לה בלפטופ כיפרה על מעשי אבותיה על ידי התנדבות בארגוני עזרה פלסטינים – הגעת לשֵמִים הלא נכונים, אנטי־שמית! – שהדבר הזה שנקרא אהבה ממבט ראשון קורה מול עיניך, נולד מתוך הצורך של שניים להתאהב ועל כן היכולת להתעלם מכל מה שלא מתאים לצורך הזה –

אבל,
פתאום,
מגיע הדייל עם ארוחת הערב ארוזה בקופסת פלסטיק, היא מקבלת מנה בשרית והוא טבעונית, ורגע של אי נוחות עובר ביניהם, וזה רגע קטן אבל משמעותי, כי פתאום אורגיית ההסכמה בינהם נפסקת לרגע, וזה בדיוק הרגע הראשון מאז החלה שהם צריכים להחליט במודע אם להמשיך אותה או לא, אם לשקוע לחלוטין בים הזוגי והמתוק או להתעקש על זהות בודדת וקשיחה, ואפשר היה לדחות את הרגע הזה כמו את שאלת ירושלים, אפשר היה להסכים שלא להסכים (זה עבד כל כך טוב ליהודים ולערבים),

אבל אז היא רואה בעיניו הבהוב של גועל, לא רק מהבשר אלא גם מהאפשרות שהוא נפתח רגשית עד כדי כך למישהי שאוכלת בשר, ולכן איננה יפה כמו שחשב, וזה הרגע הזה שבו הכל נהרס, שממנו או אפשר לחזור לאחור, כי היא ראתה בעיניו את הסלידה, ובזה לו; הוא ראה בעיניה את הבוז, והתנתק.

וזה פיזי. אפשר לחוש את זה ממש, את חמצן האהבה הזך הופך להיות פליטה מזהמת ממפעלי הזיקוק של חיפה, והריאות הרגשיות שלהם, שעוד היו בתהליך נשימה ולא קלטו שהאוויר שינה איכות, סופגות בבת אחת מטח של רעל רגשי – וזה נגמר.
אתה רואה את זה נגמר.
הם לא ישובו לפרוייקט הכן־כן־כן שלהם. ואכן עד סוף הטיסה בקושי החליפו מילה, וזה שהתבונן בהם, לחוץ בין החרדי הישן לגרמניה המכפרת, לא יכול היה שלא לתהות מה זה היה לעזאזל, למה זה נדלק ונכבה כל כך מהר, אבל יש דברים שאין עליהם תשובה חוץ מאשר שלפעמים, כשתופעות קורות מהר מאוד, אתה יכול לראות אותן במנותק מהאנשים שלהם זה קרה, ולכן להסיק מסקנות, אבל מצד שני אולי אני זה שמנותק ותמיד הייתי, ועכשיו החרדי מתעורר והגרמניה סוגרת את הלפטופ והדייל מגיע אלינו עם האוכל והגרמניה שואלת: זה כשר, כן?

ושנינו מסתכלים על הצלב הגדול שלה במבט אילם,

והדייל אומר לה, זה אל על, הכל כאן כשר,
אז היא אומרת טוב מאוד, ולוקחת ארוחה,
והחרדי רוכן לעברי ולוחש: "א רעבעצן", כלומר, רבנית,
ומשום מה זה כל כך מצחיק אותי שנתקע לי האוכל בגרון, והאיש מרוצה מאוד מהבדיחה וגם אני הייתי מרוצה מאוד, לולא הייתי נחנק.

[tmwdfpad]

• אנשים
• אהבה
• טיסה
• מטוס
• עוזי וייל
• טורים אישיים ובלוגים
• חרדים