עולם הבידור הישראלי מלא ברגעים גדולים והיסטוריים: כאלה שאי אפשר לשכוח, כאלה שכולם שואלים "איפה היית כשזה קרה" וכאלה בהם ציפי שביט יצאה מחופשת לחייזר. אבל לצד אותם רגעים מונומנטליים, לטוב ולרע, יש גם רגעים שכולם (בעיקר המעורבים הישירים) יעדיפו לשכוח. לרגעים האלו מוקדש המדור הזה,מי אישר את זה?.

מה יש כאן?אנחנו חוזרים לשנת 2006 – שנה שבה התרחשו מספר אירועים סימפטיים כמו השבץ של אריאל שרון, מערכת בחירות מוזרה וחסרת הקשר וכמובן – מלחמה בקיץ. אבל עם כל הכבוד לאירועים הללו, אירוע טראגי לא פחות התרחש בערוץ אגו. כן, מסתבר שפעם ניסו לייצר בערוץ הזה תוכן שלא קשור למכוניות או לסרטי פורנו רך, וממש הפיקו תכנית אירוח – "בסלון עם האווירון", בכיכובו של כדורגלן העבר אלון מזרחי. מזרחי היה ונותר איש ברוך כשרונות – חלוץ רחבה מחונן, שמחזיק עד היום בתואר מלך השערים של כל הזמנים בליגה הישראלית. כישרון אחד, מה לעשות, לא היה לו – וזה להגיש תכנית טלוויזיה. בקטע שלפנינו, הוא מנהל דיאלוג עם הדוגמנית חן שריג, שנועד לנסות ולפוצץ את המיתוס סביב כדורגלנים ודוגמניות בעזרת דיאלוג "גבוה מצח" כביכול – אבל בפועל, רק ממחישים כמה מדובר בדקלום טקסט שנכתב מראש ולא באיזו הארה שנחתה עליהם באופן ספונטני (מה שגם שהטקסט ה"אינטלקטואלי" בעצמו הוא חסר פשר לחלוטין), וזה נגמר בצורה אפילו יותר מביכה מאיך שזה מתחיל.

למה זה מביך?כאן צריך להיות הוגנים – עורך התכנית היה איתי שגב, איש מצחיק במיוחד שבוודאי הביא יסוד אירוני/פרודי (או לפחות מודע לעצמו) לתכנית. ובכל זאת, קשה שלא להתעלם מהעובדה שמזרחי במקרה הטוב היה מושא הבדיחה, ובמקרה הטוב פחות פשוט לא ידע ממש מה לעשות באולפן. זה מביך כי מזרחי, אחד שחתם על כמה חוזים בחייו, כנראה לא ממש חשב לעומק על ההחלטה הזו – שהעמיקה (יחד עם סדרת ספרי "הוצא מהקשרו", שאספו את מיטב הציטוטים של הכדורגל הישראלי) את תדמיתו כאיש שמעולם לא פספס הזדמנות "לפתוח את פיו ולפזר כל ספק" ביחס לחוכמתו והשכלתו. מצד אחד חבל, מצד שני קשה להגיד שמישהו נפגע: את הפורמט הרי בקושי זוכרים, מזרחי גלש בעדינות לג'וב הבא, ועכברי הכדורגל הישראלי (אני ביניהם) נהנו מהתשובה הכדורגלנית-טוקשואוית ל"דה רום" – זה גרוע, אבל אי אפשר להפסיק לצפות.

מה למדנו?שהעובדה שהיית כדורגלן על לא בהכרח הופכת אותך לאישיות טלוויזיונית; שאם מציעים לך תכנית בערוץ אגו ואתה לא פיאט פונטו מודל 94, אתה צריך לשאול את עצמך כמה שאלות; ושלכדורגלנים אולי אין באמת "שכל רק ברגליים", אבל זה לא אומר שהם תמיד יקבלו החלטות קריירה טובות.

>>מי אישר להביא לאולפן של דן שילון מישהי עם קעקוע של דן שילון על התחת?
>>מי אישר לאדיר מילר לראיין "עובד זר" בבלאקפייס?

• מי אישר את זה?
• המסך
• טלוויזיה ישראלית

עולם הבידור הישראלי מלא ברגעים גדולים והיסטוריים: כאלה שאי אפשר לשכוח, כאלה שכולם שואלים "איפה היית כשזה קרה", כאלה בהם ציפי שביט יצאה מחופשת לחייזר. אבל לצד אותם רגעים מונומנטליים, לטוב ולרע, יש גם רגעים שכולם (בעיקר המעורבים הישירים) יעדיפו לשכוח. לרגעים האלו מוקדש המדור הזה, "מי אישר את זה?".

מה יש כאן?אנחנו חוזרים לאמצע שנות התשעים, אותה התקופה שבה דן שילון היה (פחות או יותר) נציגו של האל עלי אדמות. "בשידור חי" שלו (או "המעגל", כפי שכונתה בפי העם במידה לא מבוטלת של מיסטיפיקציה) היתה אחת משתי תכניות הבידור המרכזיות של ערוץ 2 (השנייה היתה של מקבילו, דודו טופז ב"קשת"), ואף ספק הכנסות מרכזי מאוד לזכיינית "רשת", שבראשה גם עמד. האירוע עצמו הוא אמנם אירוע קצת נשכח, אבל מאוד מסמל את מעמדו המיתי של שילון. באחת התכניות, התארחה אישה מסתורית כחלק מאותו מעגל (אי שם, בין הפוליטיקאי לדוגמנית) – שאנשי ההפקה לא סיפרו לשילון מי היא היתה. בסופו של דבר, התברר כי היה לה פרט אחד קטן שהבטיח את מקומה בפנתיאון הלאומי – וזה, איך נאמר זאת בעדינות, דיוקנו של דן שילון בתור כתובת קעקע על ישבנה.

למה זה מביך?אממ.. מאיפה להתחיל? בוא נתחיל עם זה שישבן של אישה נחשף בשיא הפריים טיים (אמנם עם תחתונים, כמיטב מורשת הניינטיז), נמשיך עם העובדה שדן שילון היה צריך להיות שותף לחוויה הלא נעימה הזו (ואפשר היה לראות שלדן – האיש שבאמת ראה הכל – בבירור באמת לא היה נוח עם הסיטואציה) – ונסיים עם העובדה שאלא אם כן היתה כאן התערבות פיזית ממושכת, יכול מאוד להיות שאי שם בעולם מסתובבת אישה שפרצופו (העגמומי משהו, צריך להודות) של שילון עדיין מונח על ישבנה, גם בגיל יחסית מתקדם. יהיה לה הרבה מה לספר לנכדים. אולי גם אנחנו נוכל לעזור.

מה למדנו?שלא משנה כמה גדול מישהו היום, לכי תדעי איפה הוא יהיה עוד שלושים שנה. וגם שלא משנה כמה גדול מישהו היום, אם הוא היה מקועקע על ישבן כבר לפני 30 שנה, הוא כנראה עדיין שם.

>>מי אישר לאדיר מילר לראיין "עובד זר" בבלאקפייס?

• מי אישר את זה?
• המסך
• טלוויזיה ישראלית

עולם הבידור הישראלי מלא ברגעים גדולים והיסטוריים: כאלה שאי אפשר לשכוח, כאלה שכולם שואלים "איפה היית כשזה קרה", כאלה בהם ציפי שביט יצאה מחופשת לחייזר. אבל לצד אותם רגעים מונומנטליים, לטוב ולרע, יש גם רגעים שכולם (בעיקר המעורבים הישירים) יעדיפו לשכוח. לרגעים האלו מוקדש המדור הזה, "מי אישר את זה?".

מה יש כאן?אנחנו חוזרים לשנת 2004. היה הייתה תכנית בשם "ערב אדיר", בכיכובו של, אלא מי, אדיר מילר. מילר קיבל את המשבצת היוקרתית דאז של תכנית האירוח החגיגית של יום שישי בערב. אלא שהנתונים היפים שמילר הביא לזכיינית "רשת" לא הספיקו בשביל למלא את התוכנית בתוכן ראוי או הגיוני, וכך נולדה הפינה הזו, שבמסגרתה מילר מארח "שני עובדים זרים" – טופאי מתאילנד ואגבובו מסנגל. כפי שאפשר לנחש, לא היה מדובר בתוכן חתרני שיורד אל השכבות החלשות בחברה ומביא משם הצצה לעולמם של העובדים הזרים, אלא צמד קומיקאים צעיר בשם עמי ואלי, בבלאקפייס ויילופייס – כמה שנים טובות לפני שמישהו העלה על דעתו שזה לא סבבה.

למה זה מביך?גם אם נשים את הפוליטיקלי קורקט בצד, אז גם ההומור פה לא התיישן טוב. החל מהבדיחות על אורך איבר מינו של אגבובו, דרך וידוי על כך ששמעון (המעסיק) מרביץ לטופאי עם מקל ועד לחיבתו של הסנגלי (שלא אומר יותר מדי) ל"צ'קצ'וקה". בקיצור, לא בדיוק רגע שיא קומי בקריירה של מי מהמעורבים. מאז, אדיר מילר עבר לעשות דברים הרבה יותר מיינסטרימים (קרי: נורמליים), ועלה לדרגת הקומיקאי של המדינה. אלי בן דוד הלך להפיק את "בובה של לילה", גידל שפם ופיאת אפרו והפך ל"שוקו", המגיש שסביבו כל הבלגן מתרחש. עמי אנידג'ר הפך לשחקן, הופיע בסרטים והיום מככב בעיקר בסדרות לילדים, ויש להניח שאף אחד משלושתם לא נזכר בערב הזה יותר מדי.

אז מה למדנו?לא כל הזדמנות להופיע ביום שישי בערב בטלוויזיה בהכרח מבשרת טובות.

• מי אישר את זה?
• המסך
• טלוויזיה ישראלית