• Facebook
• Twitter
• Email

לו ג'וס סטון הייתה גרה בארצות הברית, כנראה כבר הייתם רואים קליפים שלה מחליקה במגלשה מפלסטיק זוהר כשהיא לובשת רק קצפת. לזה מגיעות לרוב הזמרות שמתחילות את הקריירה שלהן בגיל שבו סטון החלה את שלה – 13, ממש כמו מיילי סיירוס או בריטני ספירס. אבל לסטון היה המזל להיוולד למשפחה בריטית ממעמד הביניים. במקום לאבד את עצמה על ספקטרום המוסר המעורפל של הפופ, היא זכתה לטיפול המלכותי, הפכה לזמרת סול מכובדת שהספיקה להוציא שבעה אלבומים לפני גיל 30 ואף מצאה את עצמה האישה היחידה בסופרגרופ היוקרתי SuperHeavy, הכולל את מיק ג'אגר, דייב סטיוארט (יוריתמיקס), דמיאן מארלי ואיי.אר ראמן (מלחין סרטים ממוצא הודי – מ"ש). היא הייתה אז רק בת 22.

"דייב סטיוארט הוא האיש שגרם לזה לקרות. כולם חושבים שזה מיק, אבל זה בעיקר דייב. זה היה רעיון שלו, ולא אומרים לדייב לא. מה שלא תהיה התוכנית שלו, זה יהיה ממש כיף. יום אחד הוא התקשר אליי ואמר 'היי ג'וס, רוצה להיות בלהקה החדשה שלי?', ומיד אמרתי כן. רק אחר כך הוא המשיך 'מעולה, אז מיק ג'אגר בזה ודמיאן מארלי ואיי.אר ראמן'. חשבתי שהוא מציע לי להשתתף בלהקה, לא חשבתי שהוא מציע להשתתף בלהקה עם מיק ג'אגר!".

זה גם הוביל לחיבור שלך עם דמיאן מארלי.

"אני יודעת! כן, אני מתה עליו. אני שמחה כל כך שזה קרה. לדמיאן יש נפש יפהפייה, הוא מלא נשמה, אני מתה על זה. אנחנו פשוט מסתדרים ואני מסתובבת איתו הרבה. אנחנו פשוט מחוברים ברמה האישית, הוא גם מוזיקאי פנטסטי ויש לו הרבה דברים מעניינים לומר. הוא כמו מלאך קטן שנכנס לעולם שלי".

הוא היה זה ששכנע אותך להוציא אלבום רגאיי־סול בשנה שעברה?

"כן, כתבתי איתו כמה שירים ל'Water for Your Soul'. זה קרה כשעבדתי איתו על SuperHeavy, והוא אמר לי 'נו, את צריכה לעשות אלבום רגאיי'. אמרתי לו 'הו, אני לא יודעת, נו טוב, בסדר'. יש לו השפעה כזאת עליי. אבל היה לי ברור שזה יהיה רק אלבום עם השפעות רגאיי, כי אני לא יכולה לעשות אלבום רגאיי של ממש, כי… נו באמת".

חטפת קצת על השימוש שלך בפטואה (דיאלקט ג'מייקני שחיקוי שלו הפך נפוץ וגם מושא לביקורת רבה – מ"ש) באלבום?

"טיפה, ובצדק. אבל היי, לפחות ניסיתי, לא? בכל מדינה שאני מבקרת בה אני מנסה ללמוד ולשיר בשפה המקומית ולכבד אותה. בעבודה עם דמיאן שרתי את המילים שהוא כתב, ולא ממש רציתי לשנות את המילים שלו, אז פשוט ניסיתי כמיטב יכולתי".

זה אלבום שלקח הרבה שנים ליצור, לא דבר נפוץ במוזיקת פופ כמו שאת עושה.

"האלבום הוא לא ממש יצירה אחת. זה היה תהליך ארוך. התחלתי לכתוב חלק מהשירים בו עוד לפני שפגשתי את דמיאן, וכשהשמעתי לו אותם הוא מאוד התחבר לזה וכתבתי איתו עוד שירים. אז יצאתי לסיבוב העולמי שלי והתחלתי לשתף פעולה עם אמנים מארצות שונות שמשתמשים בכלים שונים, מקצבים שונים וצלילים שונים. יש שיר עם ביט ברזילאי, כינור אירי ומקהלת גוספל. עם כל הסגנונות האלו, שנאספו לאורך שש שנים, לקח לנו עוד זמן לחבר את הכל, אבל אני גאה בתוצאה".

וכשאת אומרת "סיבוב עולמי" את באמת מתכוונת לזה. את כל הזמן בנסיעות.

"מה שאני מנסה לעשות כבר הרבה זמן הוא להביא את המוזיקה שלי לכל מדינה בעולם, בלי להחסיר אף אחת, בלי להתייחס למדינה אחת כחשובה יותר מאחרת. אני לא עושה שום הצהרות פוליטיות, אני לא שופטת, רק באה לנגן ולהפיץ קצת טוב וקצת אור בכל פינה של העולם שאני יכולה. בסופו של יום כשיוצרים מלודיה ומוזיקה, מתחברים עם אנשים וזה עושה אותם שמחים. עד עכשיו הייתי ב־66 מדינות, יש לי עוד 130. אבל זו הדרך שחשובה".

ג'וס סטון תופיע בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שני (25.7) 20:30, 179־229 ש"ח

• מוזיקה
• הופעה
• סול
• מיק ג'אגר
• ג'וס סטון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מה עושה להקה שידועה בסיבובי ההופעות הבלתי נגמרים שלה ברחבי העולם גם כשחבריה כבר בני 70? פשוט מאוד: פותחת תערוכת ממורביליה ענקית שתסתובב גם היא ברחבי העולם, ואולי יום אחד – לא נעים לומר – תעשה זאת במקומם. "אקסהיביציוניזם: הרולינג סטונז" היא רטרוספקטיבה עשירה של מוצרים מההיסטוריה בת ששת העשורים של הלהקה, ויש בה לא פחות מ־500 פריטים מהארכיון, אלמנטים אינטראקטיביים ואפילו שחזור של הדירה המשותפת הראשונה שהאבנים חלקו בצ'לסי בתחילת הדרך. אחרי חמישה חודשים שבהם תוצג התערוכה בגלריית סאצ'י בלונדון, היא תמשיך לסיבוב עולמי של ארבע שנים שיבטיח שהרולינג סטונז – אלבום חדש או לא – לא ייעלמו בקרוב.

לכבוד פתיחת התערוכה שוחחתי עם מיק ג'אגר בטלפון, יום אחרי שאשתו לשעבר ג'רי הול התחתנה עם חתיך אוסטרלי בשם רופרט. ג'אגר בדיוק שהה במלון בבוגוטה בירת קולומביה בשם בדוי משעמם להפליא ודיבר איתי מחדרו, תוך כדי צפייה מתוחה במשחק כדורגל. את קית' ריצ'רדס, לעומת זאת, ראיינתי פנים אל פנים במסעדה של מלון לונדוני. באזור המעשנים, כמובן. הדבר הטוב ביותר בפגישה הייתה התגלית שריצ'רדס מאמץ קול של מאפיונר איטלקי בכל פעם שהוא מספר בדיחה. השעה הייתה חמש אחר הצהריים, מולו נחה מאפרה ובידו כוס גבוהה של וודקה טוניק. הוא היה במצב רוח טוב.

קית', עד כמה היית מעורב בתערוכה?

"כל מה שאני יודע זה שלקחו לי חצי מהמלתחה! לעזאזל, אני עדיין לובש את הדברים האלה. מבחינתי זו לא היסטוריה – אלו הבגדים שלי. אבל אני אשיג עוד. בטח אקח מאשתי, רוב הבגדים שלי מגיעים ממנה".

אתם נוהגים להחליף בגדים?

"כן. הייתי עושה את זה עם אניטה (פלנברג, האקסית של ריצ'רדס – א"ק) ואני עושה את זה גם עם פאטי (הנסן, אשתו הנוכחית – א"ק). אני מחליף בגדים אפילו עם הבנות שלי, למרות שבימינו פחות. עכשיו הן פשוט לוקחות אותם".

אם חסרים לך בגדים, אני בטוח שלמיק יש כמה אוברלים ישנים שאתה יכול לשאול.

"אני לא לובש תחפושות, אני מעדיף להיות עירום. מיק ואני אף פעם לא חלקנו בגדים, למרות שהייתה תקופה בשנות ה־70 שלכולנו היו ז'קטים דומים וזה לא ממש שינה מה של מי. אה, חוץ מפעם אחת שנתפסתי עם אסיד בכיס של אחד מהז'קטים ויכולתי לומר 'היי, זה לא האסיד שלי!'".

תודה על הריאיון, אגב. בטח נמאס לך שאנשים שואלים אותך כל הזמן את אותן השאלות. איך כתבת את "Satisfaction", למשל.

"כתבתי אותו במיטה. הייתי במקרה לבד במיטה לילה אחד והלכתי לישון עם הגיטרה ואחד מהטייפים המקליטים האלה, ו…"

אוקיי, סליחה. בוא ננסה שאלה אחרת. תמיד כתבתם את השירים שלכם בעצמכם, אז אתה חושב שזה משוגע שאמנים גדולים כמו אדל וריהאנה משתמשים בכל כך הרבה כותבים אחרים?

"טוב, הן לא בדיוק יכולות לסמוך על עצמן, לא?".

אוקיי, זה הוגן. מה אתה חושב על המוזיקה בימינו?

"היא הולכת במעגלים. אנחנו באמצע תקופה שנשלטת על ידי שואוביז, 'אקס פקטור' וכל השיט התחרותי הזה. זה רק בשביל אנשים שרוצים להתפרסם. אז אם תהילה זה מה שהם רוצים שיהיה בהצלחה. כדאי שהם ילמדו איך לחיות איתה".

בתערוכה יהיה חדר שלם שהוא שחזור של הדירה הראשונה שלכם. איך הייתם בתור שותפים?

"זו לא הייתה דירה, זו הייתה חורבה!".

איך השגתם כסף ואוכל?

"היינו גונבים! וגם היינו הולכים למסיבות, אוספים את כל בקבוקי הבירה ומחזירים אותם בשביל הפיקדון. אם הייתה מסיבה גדולה היינו יכולים לצאת משם עם חמש ליש"ט. זה היה מקור ההכנסה העיקרי שלנו".

ואיך הייתה ההיגיינה שלכם?

"בריאן ומיק היו שולחים את הכביסה לאימא שלי. היה לנו עוד שותף שנהג ללבוש את התחתונים שלו על הראש".

אני מניח שזו דרך לגיטימית לשמור על המכנסיים שלך נקיים. אני לא יכול לדמיין את מיק חי בזוהמה הזאת.

"אה, הוא מסוגל להיות מטונף לא פחות מאיתנו! אבל באמת לא ראיתי אותו מטונף כבר די הרבה שנים".

בלוז בלי הפסקה

באמת עברו שנים מאז שמיק ג'אגר היה מטונף. ב־2003 ריצ'רדס זעם כאשר ג'אגר קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. "זו לא המהות של הסטונז", הוא אמר אז. ג'אגר, שכבר התרגל לכך שהחבר הוותיק שלו מסרב להתבגר, אמר אז שהוא חושב שעמוק בפנים ריצ'רדס גם רוצה שמישהו יניח חרב על הכתף שלו. "זה כמו גלידה", אמר, "מישהו אחד מקבל וכל השאר רוצים גם".

מיק, איך חווית את התהליך של אצירת התערוכה?

"מן הסתם זה היה מאוד אישי עבורי, אבל אתה חייב להפריד את עצמך מכל זה ולחשוב על החוויה עבור אנשים אחרים. כלומר, זה לא בשביל הכיף שלי! אבל אל תבין אותי לא נכון, זה היה די כיף".

התערטלות היא קונספט שקצת קשה להבין ממנו איך התערוכה נראית. למה היית משווה אותה?

"אין כל כך למה להשוות. אולי לתערוכה של אלכסנדר מקווין או לתערוכה של אבבא בסטוקהולם, למרות שאבבא והרולינגסטונז די שונים".

היה לכם ברור איך אתם רוצים שהתערוכה תיראה?

"כן, כשהתחלנו לדבר עליה לפני חמש שנים, אמרנו שאנחנו רוצים שהיא תהיה בחלל גדול כדי שיהיה מקום לחפצים מההופעות שלנו. חשבנו לעשות את זה באיזה האנגר, אבל היחידים שמצאנו היו מחוץ לעיר. מה שהיה לי הכי חשוב הוא שזו לא תהיה תערוכה על מסכים. אנשים חיים כל כך הרבה מהחיים שלהם מול מסכים, שאם הם לא יראו מסך לשנייה אחת, הם יחשבו שהם לא חיים".

למה אפשר לצפות מהתערוכה?

"היא ההפך מתערוכה מוסדית, במובן מסוים, כי היא מאוד אמיתית. היא תהיה לא צפויה, יש בה טוויסטים מעניינים. חדר הכניסה הוא ציר זמן של ההיסטוריה של הלהקה, יש גם אולפן הקלטות ואת השחזור של הדירה הראשונה שלנו. מהכניסה הנקייה, אנשים ייכנסו פתאום לחדר מוזנח ומלוכלך".

מה הייתה הדינמיקה ביניכם בימים האלה?

"ובכן, לא השתמשנו במילים כמו 'דינמיקה', לפחות לא במובן הזה, אוליבר! האמת היא שאני לא ממש זוכר. אני זוכר שבריאן וקית' היו נמצאים שם כל היום, בזמן שאני הייתי יוצא ללימודים. זו בהחלט הייתה תקופה שעבדנו קשה, למדנו בלוז בלי הפסקה, כל הלילה. גמענו בלוז. זה בהחלט היה חלק חשוב בהתהוות של הלהקה".

בימינו כמעט בלתי אפשרי עבור להקה לגור ולהתקיים בעיר. אתה מודע לכמה מזל היה לכם?

"פשוט חיינו חיים סטודנטיאליים. היו הרבה אנשים שחיו ככה אז, לא חשבנו על עצמנו כבני מזל באופן מיוחד. בקושי היה לנו כסף. ההורים שלנו היו נותנים לנו קצת, נגיד אם היינו מבזבזים יותר מדי בפאב ולא נשאר לנו מספיק כסף לאוכל".

כשדיברתי עם קית', הוא התלונן שכמעט כל המלתחה שלו נלקחה ממנו עבור התערוכה.

"כן, זה נשמע כמו סיפור של קית'. האמת שלילדים שלי יש המון בגדים שהם לקחו ממני, אז רוב הבגדים שלי בתערוכה הם כאלה שאספתי מהבנות שלי, הן אלה שלבשו אותם כל הזמן הזה".

הפוסטר שמקדם את התערוכה אושר בכל העולם, אבל לא בתחבורה הציבורית של לונדון בטענה שהוא גס מדי. אתה מופתע מכמה שהעיר הזאת עדיין שמרנית?

"אני ממש לא התכוונתי שהפוסטר יהיה חצוף! זה משונה שאנשים עדיין פוסלים פוסטרים של הרולינג סטונז ברכבת התחתית".

יש לך עדיין את החשק להיות אנטי ממסדי אחרי כל השנים האלה?

"אף פעם לא היה לי חשק מיוחד לזה ואף פעם לא באמת עניין אותי להיות אנטי ממסדי! אז התשובה היא לא".

על קצה המפרט: טעימה קטנה ממאות הפריטים המוצגים בתערוכה

הג'קטים שלבש מיק ג׳אגר בסיבוב ההופעות בארצות הברית ב־1972, שנתפרו עבורו על ידי המעצב אוסי קלארק. אין לנו מושג אם הוא לבש משהו מתחת:

גיבסון לס פול שחורה של קית׳ ריצ׳ארדס, שעליה קשקש אחרי שעלה על טריפ אסיד בעקבות שעמום:

"אקסהיביציוניזם: הרולינג סטונז", גלריית סאצ'י בלונדון, 5.4 ־4.9

• מיק ג'אגר
• מוזיקה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

העובדה ש"ווייניל" – הפקת המקור החדשה של HBO, שבין יוצריה מרטין סקורסזה ומיק ג'אגר – עולה קרוב כל כך לטקס האוסקר, הופכת אותה מטרה קלה מדי. סקורסזה הוא אחד הפרצופים המייצגים ביותר את הוליווד הגברית, הלבנה והזחוחה, שמתעקשת שהיא מעניקה פרסים ליוצרים הטובים ביותר, שאיכשהו הם אף פעם לא נשים או שחורים (עובדה שהתפתחה השנה למחאה מדוברת). "וייניל" נראית בדיוק כמו התוצר שהייתם מצפים מסקורסזה כשהוא ניגש לטפל בסצנת הרוקנ'רול של שנות ה־70.

כמו "מד מן", "וייניל" היא סיפור על גברים לבנים בתקופה שבה גברים לבנים היו עוד יותר פריבילגיים מהיום, והיא סיפור על הקושי להיות גבר לבן פריבילגי, סיפור על הצלחה מסחררת וההתמכרויות שהיא מביאה איתה. אבל האם יש צורך לספר את הסיפור הזה שוב? ואם כן, האם אין דרכים יצירתיות יותר לספר אותו בעידן שלאחר ״שובר שורות״?

אם צפיתם בתכנים אחרים שמתעדים את עולם המוזיקה של אותה התקופה, למשל ב"ולווט גולדמיין", אתם יכולים לוותר על "וייניל". למעשה, אם ראיתם כל סרט של סקורסזה, אתם יכולים לוותר על "וייניל". גם כאן מסתובבת חבורה של טווסים זחוחים, עושה הרבה סמים, רוצחת מישהו על הדרך ומנפנפת באיברי מין מטפוריים (רוב הזמן) לכל עבר. אבל לא זה הפשע הגדול של "וייניל". חטאה הגדול הוא בכך שהיא לא מחדשת חצי דבר מבחינה טלוויזיונית. אפשר לדמיין אותה במדויק מבלי לראות סצנה אחת שלה. בובי קנבל (שחקן מנוסה אבל לא מוכר מאוד, שהופיע בין היתר ב"וויל וגרייס", "אימפריית הפשע" ו"האחות ג'קי") נאלץ לקחת על גבו את הסדרה כבעל לייבל בשם ריצ'י פינסטרה, והוא עושה עבודה שמבהירה מדוע הוא בנה קריירה שלמה שהסתפקה בתפקידי משנה. גם השחקנים שלצדו לא מסוגלים להפיח חיים בתסריט הבנאלי, מלבד ג'ונו טמפל הנהדרת שתפקידה כעוזרת זוטרה בחברת התקליטים עושה חשק לעקוב אחר הסדרה רק בשבילה. טמפל עצמה וגם בת דמותה ג'יימי, הן היחידות עם ניצוץ כלשהו בעיניים שהצליח לא להיכבות על ידי המכונה המשומנת היטב – בין שמדובר בתעשיית המוזיקה הצינית שמתוארת בסדרה או בתעשיית הטלוויזיה החלקלקה שפלטה אותה לעולם.

"וייניל" היא ההתגלמות הטלוויזיונית של תעשיית הקולנוע ההוליוודית הלא אמיצה, אותה הוליווד שנותנת את פרס האוסקר לסרטים כמו "מיליון דולר בייבי". זו הוליווד של במאים ותיקים ודשנים שכבר אין קשר בין העשייה שלהם לאמירה אמנותית, הוליווד שבכל פעם שהיא צריכה לייצר שובר קופות חדש היא שולפת ממגירת הנוסחאות שלה אחת מכמה אופציות בודדות וממחזרת אותה שוב, בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו אם אפשר. עם כל כך הרבה גברים מאחורי ההגה, זה ממש עצוב שהדבר שהכי חסר ל"ווייניל" הוא ביצים.

שורה תחתונה:סקס, סמים ופיהוק אחד גדול

• ביקורות
• שובר שורות
• מד מן
• מיק ג'אגר
• מרטין סקורסזה
• וייניל
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

<<הסדרות החדשות>>

פרויקט מסלול ג'וניור

"פרויקט מסלול" הצליחה לא רק לשרוד, אלא להישאר מצוינת. הספין אוף שעלה בשבוע שעבר בארה״ב ממשיך באותו קו ומציג לעולם מעצבים בני 13־17 עם כישרון מעורר השתאות.
לייפטיים

[tmwdfpad]

ויניל

הדרמה החדשה של HBO מבית היוצר של "אימפריית הפשע" ובהפקתו של מיק ג׳אגר, מתרחשת בניו יורק של שנות ה־70, באחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה.
מ־14 בפברואר (ובמהלך פברואר גם ב־yes)

Real Rob

הקומיקאי רוב שניידר החליט לעשות מעשה אמיץ ויצר בעצמו סדרה מאפס, מה שאומר שהוא מימן אותה מכיסו. למזלו, נטפליקס הרימה את הכפפה ותשדר אותה.
מ־1 בדצמבר

Angel From Hell

ג'יין לינץ' ("גלי", "אנשי המסיבות") חוזרת לטלוויזיה בתפקיד קומי. הפעם היא מגלמת מלאכית שומרת לאישה צעירה, שבטוחה בהתחלה שהיא משוגעת, עד שזו מתחילה לחזות את עתידה.
תעלה במהלך פברואר' cbs

Bordertown

סת' מקפרלן ("איש משפחה", "טד") חוזר לרשת FOX, לשמחתם של המעריצים שעוד נותרו לו, בסדרת אנימציה שמתרחשת בעיר דמיונית על גבול מקסיקו־קליפורניה.
מ־3 בינואר

להרוג את סבתא

מירי אלוני, אלי פיניש, רמי הויברגר ועוד מככבים בקומדיה של יוסי מדמוני, דוד אופק וליאור שפר.
20 בדצמבר ב־yes Drama

<<הסדרות שחוזרות>>

תיקים באפלה

המעריצים עדיין לא מאמינים שזה קורה להם. סדרת הקאלט חוזרת עם מיני עונה של שישה פרקים והמון ציפיות.
24 בינואר

טרנספרנט

הדרמה המשפחתית עטורת השבחים שבמרכזה אב טרסג'נדר חוזרת לעונה שנייה אחרי ששמה על המפה את אמזון כיצרנית תוכן.
11 בדצמבר (במהלך דצמבר גם ב־HOT וסלקום tv)

דאונטון אבי

הדרמה התקופתית־משפחתית המסועפת חוזרת לעונה שישית, שתהיה גם האחרונה.
3 בינואר (וגם ב־yes. תאריך עלייה עדיין לא ידוע)

פורטלנדיה

ההיפסטר אולי מת, אבל כשהרשת מחדשת את תוכנית המערכונים ההיפסטר־פרודית שלכם, אתם לא מסרבים.
21 בינואר

בנות

לינה דנהם ממשיכה להוכיח שהיא לא סתם פרגית, אלא תרנגולת המטילה ביצי זהב וחוזרת עם עונה חמישית של "בנות" ל־HBO.
21 בפברואר (והחל מ־24 בפברואר ב־yes)

שרלוק

בנדיקט קאמברבאץ' יחזור לעונה רביעית של העיבוד הכיפי ביותר לבלש הספרותי רק ב-2017, אבל מכיוון שזה לא מציאותי לחכות עד אז, קיבלנו כדור הרגעה בצורת ספיישל שישודר בתחילת 2016.
1 בינואר (במהלך ינואר גם ב־HOT)

חסרי בושה

המשפחה הבלתי מתפקדת – וכנראה הסדרה הראשונה שהאמריקאים הצליחו לעשות לה גרסה שמתעלה על המקור הבריטי – חוזרת לעונה שישית.
10 בינואר (ובמהלך ינואר גם ב-HOT)

• מיוחדים
• סת' מקפרלן
• מיק ג'אגר
• בהתאם לתחזית: המדריך המלא לחורף 2015
• סדרות
• מירי אלוני
• HBO
• אלי פיניש
• המסך