לא הולך לנו עם יום העצמאות. אחרי שנתיים שבהן בוטלו החגיגות בתל אביב ובמרבית הערים בארץ, קודם בגלל מלחמת שבעה באוקטובר ומחדל החטופים, ואז בגלל תנאי מזג אוויר קיצוניים, בישרה אמש עיריית תל אביב-יפו כי גם השנה לא יתקיימו בעיר אירועי עצמאות גדולים ולא יוצבו במות מרכזיות בכיכרות.

>> רגעים של שקט: 11 תערוכות חדשות שיעשו לכם הדממה בסופ"ש
>> האחרונים שבינינו: 9 גיבורים שהצילו את העיתונות הישראלית במלחמה

בהודעה לתקשורת, שבוע אחרי שרמת גן וגבעתיים השכנות כבר הודיעו על ביטול החגיגות אצלן, הודיעה העירייה כי תציין את אירועי יום העצמאות 2026 במתכונת של אירועים קהילתיים ומצומצמים המיועדים בעיקר למשפחות ולילדים במרכזים הקהילתיים ובקאנטרים ברחבי העיר. ההחלטה מגיעה על רקע מגבלות ההתקהלות של פיקוד העורף (עד אלף איש בלבד) והלחימה הנמשכת בצפון המדינה, לצד הרצון לציין את יום הקמת המדינה ולאפשר לתושבי וילדי העיר לחגוג.

בעירייה מדגישים כי ההשתתפות באירועים מותנית בהרשמה מראש במרכזים הקהילתיים, כמות הנרשמים מוגבלת בהתאם להנחיות פיקוד העורף, ועל מנת למנוע אי נעימות, אין להגיע ללא רישום. במקביל פונה העירייה לילדים ולילדות, לבני ובנות הנוער ולהורים בהמלצה להימנע משימוש בספריי שלג וחוטים ולבחור בחגיגה אחרת. למרות המראה החגיגי, מוצרים אלה עלולים לגרום לנזקים סביבתיים, בריאותיים ותפעוליים משמעותיים. גם באירועים העירוניים הקהילתיים לא יתאפשר שימוש בספריי שלג וחוטים. בהמשך לשנים עברו, לא יתקיימו מופעי זיקוקי דינור מתוך רצון להתחשב ולהקל על הסובלים מפוסט טראומה.

כזכור, גם ב-2020 וב-2021 צומצמו חגיגות העצמאות בעיר למינימום בגלל מגפת הקורונה, כך שבפועל חגגנו עצמאות כהלכתה רק פעמיים מאז תחילת העשור. כך או כך, ברחבי העיר מתוכננות כבר מאות מסיבות וסביר להניח שגם ההתקהלויות המסורתיות ברחובות העיר לא יתחשבו במיוחד בהנחיות פיקוד העורף. העיקר שיהיה חג שמח.

• יום העצמאות
• עיריית תל אביב
• מלחמת איראן
• עם הילדים
• הבועה

>> דיוויד לרנר וגלעד בלושטיין, מוזיקאים דרום תל אביביים (ובני זוג), שחררו במהלך המלחמה באיראן שני סינגלים "Sigaria" ו-"Paris Tokyo" שכבר הספיקו לעורר דיבור רציני בסצינה (מי שמכיר מכיר). רגע לפני הפסקת האש, ביקשנו מהם לכתוב על מה שנשאר מהחיים בין אזעקה לאזעקה. התוצאה לפניכם.

>> רוצים תקווה? צפו בריאיון הזה של מעוז ינון עם ג'ון סטיוארט
>> "אל תשאלי, שמעתי פיצוץ מטורף והבניין של הסטודיו שלך קרס"

—————————-

הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת בְּתֹךְ הַמְדֻמֶּה
הֻא כְּאֹת אַרְגָּעָה אַחֲרֵי אֹת אַזְעָקָה.
צְעָדִים אִלְּמִים כְּמוֹ עַל אַדְמַת יָרֵחַ.
שֻׁם דָּבָר לֹא מֹשֵׁך וְלֹא נֹפֵל.
בְּדַלֵּי דַּלֻתּ טִפְטֵף גֶּשֶׁם
צְפִירַת הָאַרְגָּעָה.
אבות ישורון

אנחנו מתעוררים. אתה עוד במיטה, קמתי לעשן סיגריה. בחוץ מלחמה, אבל שקט עכשיו. אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים. אור נעים של בוקר נכנס מהחלון ושוטף את הדירה. אתה עדיין עם כיסוי העיניים, גונב עוד כמה דקות של שינה. אשליה מתוקה של נורמליות.החיים נדחסים למרווחים שבין אזעקה לאזעקה, ואנחנו מתקרבים ומתרחקים מידי יום. המציאות מורטת עצבים. מזכירה מדי יום את מה שקל לפעמים לשכוח בימים כתיקונם: אנחנו רוצים לחיות. יש רגעים שבהם האיום הקיומי מאיים גם על הקשר. אבל גם הוא רוצה לחיות.

אנחנו מוזיקאים. האם מוזיקאי הוא עובד חיוני? המשק ישרוד גם בלעדיו. אבל המוזיקה חיונית עבורינו. לכן הקמנו ״אולפן״ בחדר השינה של גלעד בקישון פינת פלורנטין והתחלנו לנגן. בתוך אחד המרווחים שבין אזעקה לאזעקה נולדו שני שירים: "Sigaria" ו-"Paris Tokyo".

"Sigaria", שהוא למעשה גרסת כיסוי לשיר של אבישג כהן רודריגז מלהקת cumgirl8 (תקשיבו לה ולהן), עוסק בהתמכרות. אבל לא רק לניקוטין. הסיגריה היא כלי עזר, דרך להחזיק את הגוף כשהמילים לא באות. ואז, לאט, היא הופכת לרודן (סקסי יש לציין). הזמן מתחלק לדקות שבין סיגריה לסיגריה.

"זה שקוף מה שמתחולל אצלך" היא שורה מטלטלת. המבט הזה, שרואה דרכך – וכל הרגעים האלה שבהם העור שקוף, דק, בלתי נראה, וכל הפּנים נשפך החוצה. "אני רואה את זה נשפך ממך (…) תוציאי את הסיגריה מהפה", שורות שהרגישו רלוונטיות לעכשיו. הניעור הזה, האיפוס, שאולי נעשה מכוונה טובה ואולי קצת בזדון, שלח אותנו להפקה מועדונית יותר מהמקור. ההתפקעות של הפנים אל החוץ ביקשה עוד דרמה וגותיקה. דרך האלקטרוקלאש והסינתפופ התסכול והייאוש שבשיר הפכו לחסרי עכבות ומשולחי רסן.

לכל אחד יש את ה"סיגריה" שלו – הרגל, מנגנון הישרדות, משהו שהוא גם מפלט וגם כלא. אבל במציאות של מלחמה, החולשות הקטנות האלה נדחקות הצידה. אין מקום לטרגדיות יומיומיות. הניסיון להיגמל, הכישלון, הבושה – כולם מתגמדים מול הזוועה הקולקטיבית. וכאן מתגלה סכנה אחרת: כשהדיטיילז נעלמים, המציאות משטחת את הזהות. אם הכל מתגמד ל"נו, אז מה", אתה נהיה פלקט. נער פוסטר כל-ישראלי.המעבר מהאישי לפוליטי, במצב כזה, כמעט בלתי נמנע. גם המטאפורות האינטימיות ביותר נטענות במשמעות ציבורית. הסיגריה הופכת לאקדח מעשן. מה שהיה פרטי נהיה קולקטיבי.

מהתסכול הזה נולד "Paris Tokyo". זהו שיר על תנועה שלא מתממשת. על שמות של ערים והקסם הזר שלהן, על אפשרות של מקום אחר, על הרצון לעזוב – ועל חוסר היכולת להחליט. בין להילחם על המקום הזה לבין לברוח ממנו, אין הכרעה. יש רק דיאלקטיקה מתמשכת, שמתקיימת בגוף לפני שהיא מתנסחת במילים.

לא פעם שאלנו את עצמנו למה ליצור מוזיקה במצב כזה. את מי זה בכלל מעניין עכשיו.יתכן שהתשובה הפשוטה לשאלה הראשונה היא שליטה. עיסוק ביצירה, בקידום, בתדמית – כל אלה מאפשרים להחזיר תחושת סוכנות במציאות שבה היא נשללת. הפוקוס זז מהמצב למצב שלנו. אבל זו לא רק הסחה. יש כאן גם ניסיון להניף יד, להשמיע קול, לקרוא להתעוררות.

אלא שהקריאה הזו מתנגשת עם עובדה לא נוחה: אנחנו יודעים להסתגל. אנחנו מחכים. שורדים. ממשיכים. ודווקא היכולת הזאת, שלכאורה מעידה על חוזק, הופכת לתמרור אזהרה. לא סופרפאוור, אלא תעודת עניות. כי ההסתגלות מרדימה. היא גורמת לנו לשכוח שמגיע לכולנו יותר. היא גורמת לנו להעלים עין מהעוולות שמתבצעות בשמנו, ולא פחות מכך – מהעוולות שנעשות כלפינו.

בתל אביב נוצרה צורה אחרת של תגובה: לא מאבק אידיאולוגי, אלא התעקשות על המשך החיים. לשבת בבית קפה, ללכת למסיבה, לרוץ למקלט כשצריך. קבלה של המצב, לצד הידיעה שהוא מחמיר. סוג של הישרדות דרך שגרה.אבל גם כאן מתעוררת שאלה: האם זה עדיין פורקן, או שאולי זו הדחקה? אם פעם הרחבה הייתה מקום של חיכוך – בין אישי לפוליטי, בין זהויות שונות – היום היא מתפצלת לסקטורים, לקבוצות שמהדהדות את עצמן. כור ההיתוך מתפרק.

ובתוך הפירוק הזה, רבים כבר עוזבים. או חושבים לעזוב. גם מי שנשאר נע בין אהבה למקום לבין תחושת מחנק. "Paris Tokyo" נולד בדיוק שם: בין הדחף לחיות במקום חפץ חיים לבין ההכרח להישאר, בין האפשרות לדמיין מקום אחר לבין האינרציה של החיים כאן.
ובסוף, למרות הכל, נשארת העובדה הפשוטה, החותכת:
אנחנו עדיין כאן.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• מלחמת איראן
• אינדי ישראלי

זהו סיר של אחרי מלחמה: בעוד מצבה של הפסקת האש נע בין לא ידוע לרעוע, סצנת האוכל של תל אביב אפילו לא חיכתה לה כדי לחזור בטפטופים, ולמרות שבמהלך 40 ימי הלחימה מול איראן לא נפתחו מקומות חדשים באותה התדירות של ימי חול – עדיין צצו מקומות חדשים שאולי עוד לא הספקתם להכיר. אלו האמיצים והטעימים שהיו מוכנים לפתוח תחת איום טילים, רק כדי שיהיה לכם משהו טוב לאכול ולשתות.

קוטה

כנראה שבשלב מסוים גם לשפית נרקיס אלפי נמאס לחכות, והאחות הקטנה של ביינה נולדה עם ריח כזה של אפיה וגבינה טעימה. בפינה עם קארמה טובה על רחוב גאולה, בר האוכל הסקסי שהוא קוטה מתבסס על פיצות שף איכותיות מבלי ליפול לקלישאות או לתיוג כפיצרייה, בין היתר כי שאר המנות שם מקפיצות את הרמה למטעמים הרבה יותר מורכבים מלחם שום. במילים אחרות יש מקום בסטייל עם פיצות ברמה ואלכוהול בשפע. טעים במלחמה וטעים אף יותר בהפסקת האש.
לפרטים נוספים

רמי

האנשים שמאחורי הבר הספרדי "בר מימון" ובר הקוקטיילים "לוסי" פתחו לצידם בר שקורץ למסורת האיטלקית, גם בסגנון ובעיקר במזון, שמצליח לשבור את הרגלי הפיצה הקבועים. כאן מגישים זיתים מטוגנים בפירורי לחם, קציצות תרד ממכרות ואווירה קז'ואלית אך מהודקת כבר שכונתי מצטיין, עם תפריט יינות מעולה והרבה מה לנשנש לצידו.
לפרטים נוספים

טאקו דה לוליטה

במסעדת בבר שבחלקו הדרומי של שוק הכרמל הבינו שהטאקו בטן טלה שהגישו שם הפך ללהיט, מה שהניע אותם למצוא מקום חדש בצד השני של השוק לטובת דוכן טאקו חדש, שזה צימוד מילים שתמיד משמח לנו את הנפש ואת הבטן. "טאקו דה לוליטה" שנפתח באמצע החודש מציע מעט מנות טאקו, אבל כל אחת מעיפה את הראש ובלוטות הטעם למקומות אחרים, עם שילובי טעם מפתיעים (יוגורט יווני וקיווי!) שעובדים איכשהו בהרמוניה, על מצא של טורטיית תירס מעולה ואפילו המחירים סבירים. במיוחד המחיר של המרגריטה הקפואה, שעוד תהיה להיט בקיץ הקרוב, אם יהיה קיץ. אריבה אריבה.
לפרטים נוספים

מיא

רחוב גאולה מקבל עוד מקום קטן וחמוד להתחדש בו, כנראה כטיזר לקראת סיום עבודות הרכבת באלנבי (שבו לנוח, יש לפחות עוד שנה פלוס). מיא הוא שילוב בין השמות מיכאל וינאי – על שם שני חברי הילדות בני ה-23 שחלמו לפתוח את המקום. הם כנראה לא חלמו לעשות זאת בזמן מלחמה, אבל עושים מה שאפשר עם מה שנשאר. הם התמקמו בחלל המטבח שבעבר ממנו יצאו המנות לבר "הגאולה", ומפעילים משם בר יין אינטימי ומתוק עם קיר חשוף יפה ואווירה שכונתית שבורחת מההמולה של נחלת בימין.
לפרטים נוספים

טאו 77

בתזמון פחות ממושלם המסעדנית הצעירה נועה אשכנזי, רק בת 26, פתחה את המקום השני שלה אחרי ליי פו המצוינת בבוגרשוב. גם הפעם מדובר במסעדה אסייתית, אבל עם שאיפות גדולות יותר – גם בזכות הלוקיישן של רוטשילד, וגם בזכות הכשרות שפונה לתור הארוך שהתנחל מול "אסתר המלכה". מסעדה עם חלל מרווח (שאכלס בעבר את מסעדת Vong), מארחות בשמלות אדומות ותפאורה אסיאתית אמורים לפתות את הרעבים שעוד ימלאו את רוטשילד כימי קדם, ונאמר אמן.
לפרטים נוספים

שינקין 21 א'

אנחנו לא יודעים אם זה רק אנחנו שמרגישים כך, אבל נדמה שרחוב שינקין פורח במהלך המלחמה. כנראה שהאיראנים רצו להפציץ אותנו בחזרה לשנות ה-90, והפעם אנחנו לא מתנגדים כי התוצאה היא מקומות קטנים וחמודים דוגמת בית הקפה הזה, שנפתח במקום בר הוולנס "סדונה", ומציע קפה ספיישלטי במחירים מאוד נוחים יחסית לעיר, נשנושים טובים לצד הקפה ובעתיד גם יכלול ג'לאטו בהכנה ביתית, שזה כל מה שהיה חסר לשינקין. כמה כיף.
לפרטים נוספים

לוקה

גל אייזנשטיין היה אמור לפתוח את בית הקפן הקטן שלו בדרום קינג ג'ורג' ביום הראשון שאחרי האזעקות, אבל הוא הבין שזה מטורף מדי – "אז פתחתי בשני, שזה גם כן מטורף". אכן מטורף. גם לפתוח בית קפה בחלל של בקושי שמונה מטרים רבועים, אבל זה טירוף מהסוג שאנחנו אוהבים, וגם את המחירים הנמוכים בטירוף שמתקבלים מצמצום שכזה. טירוף.
לפרטים נוספים

חממה

בר יין חדש שנפתח ברביעיית פלורנטין כל כך לאחרונה, עד שטרם הספקנו לדווח לכם עליו. אבל הנה, אנחנו פה והוא איתנו, כמפלט אירוח נעים באזור הכל-כך-מנסה-עד-שזה-חמוד של הרביעייה. הבר שייך לדנילו ציפורוחה וזכריה אשורוב – שני עולים חדשים-ישנים שמצאו פה בית, ורוצים להשקות אתכם בשפע יין טבעי ואורגני, כמו גם קוקטיילים על בסיס יין ותפריט צלחות קטנות וטעימות לאוכל ליד היין. אווירה של שלום, אפילו לא הפסקת אש.
רביעיית פלורנטין, דרך שלמה 43, תל אביב

She

עוד בר יין (תעמידו פני מופתעים) שנפתח בלוקיישן מהמם על מונטיפיורי על ידי בני הזוג שיר בקשי ואוראן רוט, שמתייחסים למקום כמו לתינוק חדש, ומשקיעים לתוכו את כל אהבתם. מכיוון שהאהבה הזו כוללת את התפריט של יוצא קלארו רוט, היא טעימה מאוד עם מנות שמצליחות לחדש את רצף ברי היין, ועם לוק אלגנטי שמשקף את הרומנטיקה שמאחורי הקלעים. ואחרי מרץ שכזה, מגיע לנו קצת אהבה.
לפרטים נוספים

TEQUILA & TACOS

אמנם מדובר ב"רק" פופ-אפ, והוא הולך להישאר באזור "רק" עד סוף החודש (רגע, בעצם בלי מרכאות) – לא כדאי לפספס את מה שהשף דור אבן עשה עם שארית החוזה שנותר לו על מרלוזה, מסעדת הדגים המצוינת שנסגרה רגע לפני המלחמה. את הזמן הנותר לו, גם תחת אזעקות והפסקות אש, אבן החליט להפוך למסעדת אוכל רחוב מקסיקני שמתייחסת אל הטאקו כהרבה יותר מאוכל רחוב – מנות יצירתיות, השפעות מהמטבח הפרואני והצצה למעשה למסעדה הבאה שלו, לצד טקילה טובה ומרגריטה קרירה.
לפרטים נוספים

דמוליקו

האמת היא שבר פיצה חדש זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי להירגע מהתקופה הזו, ועצם העובדה שהוא מגיש פיצה זולה להפליא רק מוסיפה לדבר. רק 28 ש"ח למגש, חצי/שליש בירה יעלו 16/22 ש"ח, משקעות מעורבבים לא חוצים את ה-30 ש"ח ובמילים אחרות – יש לכם מקום להטביע את היגון בדרינקים ופיצות במחיר שלא דורש מכם למכור סודות לאיראנים. "אין תקופה טובה לפתוח עסק בישראל" אמרו לנו הבעלים, והם אמנם צודקים, אבל יש תקופה טובה לעסק זול שכזה – בדיוק עכשיו.
לפרטים נוספים

בלה, מיה

שתי מסעדות במתחם אחד: לפעמים הסיבה שפותחים עסק בזמן מלחמה, אף על פי ולמרות הכל, היא שאם לא פותחים ההפסדים רק מתעצמים. ננחש בזהירות שזה המקרה עם מתחם המסעדות הענק שבמרכז איינשטיין, שהוקם בבעלות משותפת של עדן בן זקן ובעלה שוקי ביטון, כמו גם בעלי לוצ'ינה בראשון לציון ופיפטי אנד וואן. כך או כך, העיר מקבלת מתחם חדש באווירה מצועצעת ומוגזמת, עם 2 מסעדות חדשות – אחת איטלקית בשם "בלה", השנייה ביסטרו ים תיכוני בשם "מיה", ובעתיד תצטרף גם אזיקיאה יפנית בשם "צ'י". לא בדיוק הזמן לחגוג כמו דובאי, אבל מי שאוהב את הפאסון ימצא אותו כאן.
לפרטים נוספים

• אוכלים שותים
• מלחמת איראן
• מסעדות חדשות
• בר יין

מוזר, וכנראה שגם מוקדם, לסכם את האירוע שנקרא "שאגת הארי". לכאורה, הגענו לשלב שאנחנו מגדירים כ"סוף" – הרגע שבו נשיא ארה"ב מודיע באופן חד צדדי על הפסקת אש, ומיד כל המיניונים במזרח התיכון מהנהנים עם הראש לקריאת "המלך אמר".אבל האמת היא שכשהפסקת האש די שברירית (טקסט זה נכתב כמה שעות אחרי שנשמעה עוד אזעקה באמצע תל אביב), הזמן גם ככה תחום לשבועיים ולך תדע מה יתפוצץ – תרתי משמע – במהלך השבועות הקרובים.

>> קרב רודף קרב: עשר המכות שחטפנו במהלך המלחמה מול איראן
>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים.

כך שזה לא בהכרח טקסט שמסכם את האירוע של החודש וחצי האחרונים. אם תרצו, זהו סיכום ביניים – מהזווית שאנחנו מכירים, הזווית התקשורתית והטלוויזיונית. אלה היו ימיה האפלים ביותר של התקשורת הישראלית, שתפקדה ברובה כלהקת מעודדות צפון קוריאנית, מילאה שעות שידור אינסופיות בברברת ריקה ודקלמה מה שהשלטון הכתיב לה. על רקע זה בלטו מי שבכל זאת המשיכו להילחם על הזכות לומר לציבור את האמת,ובמקרים מסוימים אפילו עזרו לנו להבין טוב יותר מה לעזאזל קורה כאן.

צל"ש המקצוענות // ברק רביד

הוא בסך הכל בן 45, אבל מאחוריו יש כבר קריירה די ענפה. הוא עבד בגלי צה"ל, בחדשות 13, ב"הארץ" וב"וואלה" ובכולן היה הכתב המדיני. היום הוא עושה את העבודה הזאת עבור CNN וחדשות 12 כשהוא משמש כשליח בוושינגטון, אבל ממשיך לעשות בעצם את אותו הדבר – לעבוד קשה ולחצוב את המציאות מאחורי הררי הבולשיט. הקשר הבלתי אמצעי שלו עם האיש החזק בעולם (נרצה או לא), הנשיא דונלד טראמפ, הוא דוגמא מובהקת לכך: הוא לא היחיד שמדבר עם טראמפ מהתקשורת הישראלית, אבל נדמה שהוא מצליח להבין אותו טוב יותר ממתחריו בזכות מקורות נוספים. הוא עיתונאי שכמובן יש לו גם דעות, אבל הוא לא מתמקד בהן אלא ביכולת להביא סקופ טוב. יש מעט מאוד עיתונאים בתקופה הזאת ששווה לסמוך עליהם, עליו אפשר לסמוך בעיניים עצומות.

צל"ש הניסיון // אהוד יערי

דור אחר מברק רביד, אבל אחד שנמצא באותה רמה – וגם הוא מציל את הכבוד של חדשות 12. יערי כבר בן 81, אבל ממשיך בדרכו להיות האיש הכי אמין על המסך שלנו. אם רביד מכתת את רגליו במקצוע הקשה של ציד הסקופים, יערי הוא פרשן, אבל כזה שעדיין זוכר מה המשמעות של פרשן; להסביר לנו את המציאות. לתת רקע שאין לנו, ההדיוטות, בעולם הערבי באמצעות המקורות שהוא רכש לאורך שנים. אצל יערי אתה יכול להרגיש בקלות שהוא באמת מדבר עם אנשים מהצד השני (בין אם הם פלסטינים, לבנונים או איראנים), בניגוד ללא מעט ממתחריו, שבעיקר מדברים עם הקולות בראש שלהם.

צל"ש האנושיות // אילנה דיין

גם דיין כבר לא צעירה, ועליה (כמו על שני האנשים כאן למעלה) כבר מזמן גמרו את ההלל כעיתונאית. "עובדה" היא התכנית היחידה ששרדה מאז הקמת ערוץ 2 ועד עצם היום הזה (33 שנים על המסך!), ולא בכדי. דיין מצליחה כל שבוע, כבר 30 עונות, לספר את המציאות הישראלית דרך ראיונות, כתבות עומק ותחקירים. אבל אני רוצה הפעם להזכיר רגע אחד גדול שלה במלחמה הזאת – אותו מונולוג מה-19 במרץ, שבו דיין חתמה עוד פרק של "עובדה" במונולוג על חיי אדם.

לפתע, בתוך הגלים הפתוחים שעוטפים אותנו גלים גלים, היא ידעה לבודד את הסיגנל מהרעש הכולל – ולדבר על מה שלא כל כך דיברו עליו בפאנלים. היא עסקה בחיי אדם. כל אדם. בשתי דקות ו-19 שניות, היא הצליחה להדליק נר קטן של אנושיות בתוך סביבה תקשורתית שיצאה מדעתה, במרדף אחרי הסרטון הבא שבו נראה בניין קורס באיספהאן או בדאחייה. היא דיברה על החיים שנשארו מאחור, על האנשים שנהרגו כי לא היה להם מיגון, וכן, גם על המשפחה שחיה בגדה המערבית ומתה מאש ישראלית. "במקום שבו אין אנשים, השתדל להיות איש", אמר הלל הזקן. ברגע הזה, שבו האנושיות היתה קול, אילנה דיין היתה אדם. וזה לא מעט.

צל"ש הציניות // רביב דרוקר

ציניות היא בדרך כלל תכונה לא טובה, הנשק של הלוזרים, אבל יש רגעים שבהם היא הכרחית. למשל, בהתמודדות עם ממשל אמריקאי וישראלי שכל כולו תרבות שקר. זו הגחלת שרביב דרוקר מצליח לשמר בחדשות 13 – זווית קצת קהה, קצת עקומה ובעיקר חושדת באופן בריא בסמכות. בזמן שגם בערוץ שלו יש מי שמקפיד לתופף בתופי המלחמה, דרוקר תפס לעצמו משבצת בריאה של "איפכא מסתברא", מהבודדים שתוהים כמה אמת יש מאחורי דיבורי הרהב של המנהיגות. פעם רביב דרוקר אמר בפרסומת שהפיק ערוץ 10: "לא תמיד אוהבים אותנו, במיוחד כשאנשים יושבים במקלטים ולנו יש ביקורת. אבל אם לא נשמיע את הביקורת הזאת, יש מצב שנשב הרבה יותר במקלטים". כשישבתי בממ"ד אחרי עוד לילה לבן של טילים, חשבתי גם על המשפט הזה.

צל"ש האומץ // לוסי אהריש

לפעמים, חלק מהגיבורים הם לא כאלה שמייעדים את עצמם לתפקיד, אלא מי שהופכים לגיבורים מכורח המציאות. הסיפור של לוסי אהריש מול המפגינים המנוולים שהתנכלו אליה ואל משפחתה קרה עוד לפני המלחמה. אבל הוא היה מטאפורה מושלמת ליכולת להישאר אנושי ולהמשיך להילחם על האמת, גם כשההטרדות נמשכו ואפילו תוך כדי שאיראנים מילולית ירו טילים על כולנו. אהריש, תודה לאל, לא נכנעה ונשארה על המסך, עם גיבוי מהקולגות שלה בכל הערוצים. והיא ממשיכה להגיד את שלה, בדרך שלה. זה אולי נשמע אלמנטרי, אבל באווירת הטרור והפחד שיש כלפי כל מי שחושב אחרת מהקו המאוד צר שסללה הממשלה, בימים כאלה סוערים זה ראוי לצל"ש של ממש. רק תמשיכי ללכת, לוסי. ואינשאללה, בזכותך, אולי יהיה כאן יותר טוב.

צל"ש ההגשה // אודי סגל

דרך ארוכה עברה על מגיש החדשות לאורך השנים – זה התחיל בקורקטיות הרוממאית של חיים יבין, נמשך במיקי חיימוביץ' הרגשית ובלסת של יעקב איילון והגיע עד אודי סגל. דווקא מעמדת המגיש הלכאורה אובייקטיבי הוא מציג יכולת נהדרת לדעת לעמוד על האמת. להגיד אותה מתי שצריך, לא להיכנע לכבלי הרייטינג או לרצון להיות "בסדר עם כולם". הוא ידע לעמוד על הבעיות שיש בהפסקת האש מול איראן, הוא ענה לטענות הבולשיט של ראש הממשלה נגד "התקשורת" (בפעם ה-80 אלף), והוא היה שם גם במלחמה על כלי התקשורת שלו – ערוץ 13 – שנאבק מול הכוונה להפוך אותו לעוד ערוץ בשרשרת של 14 ו-15. סגל הוא דמות מופת עיתונאית לא בגלל שהוא בצד כזה או בצד אחר. אלא פשוט כי הוא יודע לברור את האמת מהחארטה. וכמה שזה לא מובן מאליו היום.

צל"ש הכתב הצבאי // רועי שרון

על הקריירה העיתונאית המרשימה של שרון מיותר להרחיב את הדיבור, אבל במלחמה הזאת, לשרון היה תפקיד קריטי ומהותי שלא הסתכם בדקלום הודעות דו"צ על מספר החימושים שהטלנו על איראן ומתי יחסלו שוב את ראש מערך הנגרייה של משמרות המהפכה. שרון, בשבועות האחרונים, הקפיד לעסוק במה שהתקשורת בורחת ממנו כבר שנים: טרור היהודי של מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית. הוא שם את הנושא על השולחן, הביא הוכחות ועובדות ולא הרפה גם כשחטף לא מעט מבית הגידול שלו, הציונות הדתית. שרון נלחם מלחמה חשובה לא רק על צה"ל, אלא על פניה של החברה הישראלית כולה. מה אנחנו עושים כשהטרור הוא לא איום חיצוני, אלא בא מתוכנו? האם אנחנו שותקים או מרימים קול? רועי שרון הוא התשובה.

צל"ש העיתונות האזרחית // הילה טוב

בימים הראשונים של "שאגת הארי" (אלוהים איזה שם סתום), כולנו היינו עמוק בתוך דיכאון. התחושה היתה לא רק שקשה אובייקטיבית, אלא גם שאסור לדבר על זה. אסור לבטא את תחושת חוסר התוחלת, פן תואשם מיד בבגידה במדינה וב"החלשת החוסן הלאומי". הייתה אחת ששמה זין ענק על כל הממשטרים והספרטנים דה לה שמאטע. קראו לה הילה טוב, עיתונאית עצמאית ותיקה, ופגשתם אותה בראיון שקיימה ב-4.3 עם לירן כוג'הינוף בכאן 11. – הוא קיווה לפגוש את "התל אביבים המנותקים", וקיבל מישהי מחוברת מאי פעם.

בראיון של קצת יותר מחמש דקות, טוב היתה הרבה יותר מדויקת ומחוברת למציאות מאלף הפרשנים שישבו באולפן הממוזג. היא הסבירה, ברהיטות שאין דומה לה, את המצב לאשורו: את הייאוש, את הפחד הטבעי, את החרדה מהעתיד של המקום הזה (שהיא אוהבת לא פחות, וכנראה יותר, ממשמיציה). אישה שנשאה בשידור חי קול של מאות אלפי אנשים במדינת ישראל, והיתה מספיק אמיצה כדי לעשות את זה בקול רם. בלי לפחד. וואחד צל"ש מגיע כאן.

צל"ש הסאטירה // יניב ביטון ו"ארץ נהדרת"

יניב ביטון הפך לאחד הקומיקאים הכי טובים בדור הנוכחי, פרץ לתודעה ב"היהודים באים" המופתית, נכנס ל"ארץ נהדרת" כשחקן ספסל והפך לשחקן הרכב שאי אפשר בלעדיו, עם החיקויים של אבישי בן חיים, אריה דרעי, איילה חסון וגם החיקוי של האייתולה עלי ח'מנאי – שנולד ב"עם כלביא" ומת עם ח'מנאי עצמו בתחילת הסבב הנוכחי. זה קרה לא לפני אחד הרגעים הגדולים שהמלחמה הזאת סיפקה על המסך: המונולוג המרהיב של ביטון בתפקיד ח'מנאי אל הציבור הישראלי. הביביסטים טענו שזה מונולוג שנאה ליהדות, אבל הוא היה תמרור אזהרה בוהק – מה קורה כשחברה מפותחת וליברלית יורדת מהפסים השפויים? ואיפה היא יכולה לסיים זה היה רגע גדול של "ארץ נהדרת" ורגע גדול גם בקריירה של ביטון – אבל יותר מכל זה היה קול של ישראליות שפויה שהיה כל כך חסר בנוף הטלוויזיוני הכללי.

• המסך
• מלחמת איראן
• החדשות

תל אביב כל כך אוהבת לחזור לשגרה, שבשלב הנוכחי של מלחמת שבעה באוקטובר, הידוע בכינוי "שאגת הארי", העיר חזרה לשגרה גם כשלא הייתה שום שגרה לחזור אליה, וזהו ללא ספק הישג חדש בתחום החוסן. עכשיו כשהפסקת האש בראשיתה, צפויה העיר לחזור אל השגרה שכבר חזרה אליה, וביתר שאת. מי שעבורם באמת מדובר בבשורה הם מערכות החינוך, מוסדות התרבות וכל מערכות הפעילות העירונית, שהושבתו במשך כמעט חודש וחצי בהנחיית פיקוד העורף, למרות התכנסויות ענק בקניונים ובחופים.

>> מעל מיליון מבקרים: מוזיאון תל אביב זכה בהישג בינלאומי נוסף
>> כתבה את זה יפה: 7 ספרים של סופרות ישראליות שיעשו לכם חג

כך או כך, עיריית תל אביב-יפו מזדרזת לבשר על חזרה לשגרה של מערכת החינוך, מוסדות התרבות והפעילות העירונית החל ממחר (חמישי 9.4), לנוכח הודעת פיקוד העורף על השינוי במדיניות ההתגוננות, כולל פתיחה של משרדי העירייה ומוקדי השירות. מדובר על פתיחה מלאה בכלל מסגרות החינוך, התרבות והמוסדות העירוניים, תחת הגבלת התקהלות של עד 2,000 איש. הלימודים בגנים, בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים ובחינוך המיוחד יחלו מחר בשעה 10:00.

"החל מהערב אנו פועלים לניקיון המסגרות שנפתחו לטובת הציבור, ובמקביל מעדכנים את התושבים על הצורך לפנות ציוד אישי מהמרחבים החינוכיים, על מנת להחזירם מחר כשהם מוכנים, נקיים וערוכים לקליטת התלמידים והתלמידות וכלל התושבים", כך נמסר מטעם העירייה. "יודגש כי צוותי הביטחון של העירייה ביצעו סריקה נרחבת בחצרות מוסדות החינוך וכי במהלך יום הלימודים תתקיים נוכחות מוגברת של סיירי סל"ע בכניסה למוסדות החינוך, בדגש על גני ילדים".

בעירייה נערכים להחזיר את כל מערכת החינוך העירונית לפעילות, כולל גני ילדים, בתי ספר יסודיים ועל יסודיים בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד כאחד. גם מוסדות התרבות הגדולים – וביניהם הבימה, סינמטק תל אביב ומרכז ענב – צפויים לחזור לפעילות מלאה באופן מיידי. שנחזל"ש?

• ❤ תרבות
• הבועה
• עיריית תל אביב
• מלחמת איראן
• חינוך