המשטרה והממשלה מגבירות את הלחץ והאכיפה נגד המסיבות המחתרתיות בעיר, אבל קשה מאוד לעצור אנשים שנחושים לרקוד יחד, בעיקר אם הם מזמן עברו לרקוד כל מוצ"ש בבלפור \\ טור דעה
בכל שבוע מתרחשות בתל אביב כמה מסיבות כאלה.סודיות. מחתרתיות. אסורות. קשה לאמוד את מספרן. אם תוחמים את התופעה להתקהלויות של 50 איש ומעלה, אז יש לכל הפחות עשרה אירועים כאלה מדי סופ"ש בהערכה גסה, ואם סופרים גם איוונטים ביתיים יותר נגיע בוודאי לעשרות. חלקן מתרחשות במקומות מוכרים בסצינה, חלקן בלוקיישנים זמניים שנכבשו לתקופת הקורונה, בבתים פרטיים, בחיק הטבע. אנשים מאוד מאוד רוצים לרקוד שוב ביחד.
בשבוע שעבר פשטה המשטרה על מסיבה כזאת, אחת שנערכה במועדון של ממש ונראית בוידאו שהפיצה המשטרה ממש כמו המסיבות של פעם. המשתתפים ובעל המועדון נקנסו, המשטרה דורשת לשלול את רישיון העסק, ובמקביל הגדילה הממשלה את הקנס על קיום אירוע לא חוקי ממש השבוע ב-400 אחוז, בואכה 20 אלף שקלים. ובניגוד למסיבות בבתי כנסת, כאן תהיה אפס טולרנטיות. את התופעה הזאת רוצות הרשויות לחסל לפני שהיא מרימה את ראשה.
קשה להחביא מסיבה בתל אביב של הקורונה.השקט שיורד על העיר בלילה מסגיר מיד כל פעילות קצבית, בעיקר אם יש בסביבה שוטרים, פקחים או שכנים זעופים. למסיבות המחתרתיות אין באמת סיכוי מול רשויות שיהיו נחושות לחסל אותן. תקוותן היחידה היא שכמו בכל דבר, גם כאן ישלוט הכאוס, והפער בין הצהרות השלטון לביצועיו יהיה באותו קנה מידה כושל שכבר התרגלנו אליו במרבית תחומי החיים. חשוב מכך: גם חיסולה המוחלט של התופעה לא יגרום לאנשי המסיבות לוותר.
אנשים מאוד מאוד רוצים לרקוד שוב ביחד.זה לא עניין של בילוי ופנאי. זו דרך חיים. זה ריטואל. זו תרבות ששולטת בלילה של תל אביב כבר 25 שנה והיא חלק מהייחוד שלה, הסיבה למסיבה שלה, הקצב המסחרר שלה. כבר שמונה חודשים שכל זה איננו, ולא יהיה מוגזם לקבוע שהדבר מסב כאב וצער עמוק לרבבות אנשים שהפכו את תרבות הדאנס לחלק אינטגרלי מחייהם וראו אותה נמחקת בין לילה. לא מפתיע שיש מי שמסרבים להשלים עם הגזירה. אם בכלל, מפתיע שהם מעטים כל כך.
סצנת הלילה של תל אביב גילתה במשבר הקורונהבגרות מפתיעה: בעלי המועדונים – מסיבות, לא הופעות – הבינו ברובם שספק אם יפתחו שוב דלתות לפני אמצע 2021. אושיות הסצנה יצאו לחל"ת, הצטרפו אל קבוצות המחאה הצעירות בבלפור ותרמו להן את האנרגיה והצבע שהתפוצצו קודם לכן בחללים סגורים. לכן גם אין "מחאת חיי הלילה" וקריאה עממית לפתיחת רחבות הריקודים, ובמקומה יש הפנמה נרחבת שחיי הלילה מתו עד להודעה חדשה ואת האש שפעמה בהם צריך לתעל למחאה רחבה יותר. והנה היא כאן.
המסיבות המחתרתיות, האסורות, המסוכנות,הן כמובן מותג שקלאברים מכירים היטב. זה לא מרתיע אנשים שהטכנו וההאוס זורמים בעורקיהם, אם כבר להפך. זה גם מותג שהתקשורת אוהבת כבר 60 שנים לפחות, ודי ברור שבממשק של השלטון והתקשורת ישמחו לייצר פאניקה מוסרית סביב "מסיבות לא חוקיות בתל אביב!!1", והופ יש לכם מלחמת תרבות ו"מסיבות קורונה" ואובדן של מיליוני שעות אדם בוויכוחי טוויטר. כמעט מפתיע שזה עוד לא קרה.
רגע לפני שתאונת המדיה המתוסרטת הזאת מתרחשת,חשוב לזכור גם שנכון לנובמבר 2020 – אחרי שמונה חודשים בלי ביט – המסיבות ה"מחתרתיות" הן עדיין תופעה קטנה ושולית, מוגבלת מטבעה החשאי. אי אפשר לעצור אנשים שנחושים לרקוד. לא לאורך זמן. אבל הסיפור הוא לא 25 אנשים שקיבלו קנס כי רצו לרקוד באיזה מרתף מעופש חרף הגבלות הקורונה. הסיפור הוא אלפי הצעירים שוויתרו על האופציה, אלפים רבים שהיו שמחים לבלות את הקיץ במסיבות ובפסטיבלי טכנו, ובמקום זה יצאו להפגין ולשנות את המדינה. עכשיו כולם רוקדים, כל הדרך למהפכה.
