Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

מרגלת

כתבות
אירועים
עסקאות
איימי שומר בסרט "אסון מהלך"

אל תהיי כבדה: הוליווד עדיין לא סובלת נשים שמנות

אל תהיי כבדה: הוליווד עדיין לא סובלת נשים שמנות

הוליווד מקבלת בכיף גברים שבנויים כמו מקרר לצד גברים שנראים כאילו אכלו את כל תכולתו. אבל לנשים לא רזות, שלא לדבר על שמנות, עדיין אין מקום שם. אפילו לא לצד סת' רוגן

איימי שומר בסרט "אסון מהלך"
איימי שומר בסרט "אסון מהלך"

מאז המצאת התמונות הנעות בסוף המאה ה־19 הקולנוע עבר שלל תהפוכות, אבל דבר אחד נותר יציב – נשים תמיד נדרשו להיות צעירות, רזות ויפות. גם כשגודאר שבר את כל חוקי הנרטיב והייצוג הקולנועי בסרטי הגל החדש של שנות ה־60, לא עלה בדעתו לשנות את הדימוי הנשי, וכוכבות סרטיו היו הכי צעירות, רזות ויפות. כשבשנות ה־70 הקולנוע ההוליוודי נעשה ריאליסטי יותר וקלט כוכבים חדשים שלא ניחנו בפרופיל של אפולו, כמו דסטין הופמן וריצ'ארד דרייפוס, הנשים שלצדם נותרו יפות, כלומר צעירות ורזות. הדפוס הליהוקי הזה לא השתנה מעולם ואפשר למצוא אותו כיום גם בשלל סדרות טלוויזיה, כולל "Love", החדשה של ג'ד אפטאו.

אף שהוליווד אוהבת לספר סיפורים צדקניים על כך שמה שחשוב הוא היופי הפנימי, אלו הן תמיד היפות שבנשים הנדרשות למצוא את היופי הפנימי של גברים פחות אטרקטיביים. במקרים הנדירים שבהם גברים נאים – כלומר נערים בקומדיות תיכון חינוכיות – מוצאים את היופי הפנימי של ברווזוניות מכוערות, הם מלמדים אותן כיצד להתלבש ולהתאפר, והפלא ופלא, הן הופכות ליפהפיות מהשורה. וכולנו למדנו לקבל ולהפנים גם את חוסר השוויון הזה.

לפני שנתיים הפרק "So Did the Fat Lady" בסדרה "לואי" קרא תיגר על הנחת היסוד הזאת, ונתן פתחון פה יוצא דופן לאישה שמנמנה שהתחילה עם הקומיקאי השמנמן והמקריח שמתקשה להשיג דייטים, ונדחתה על ידיו בשל מראיה. "אילו היית עומד מהצד ומסתכל עלינו היית רואה שאנחנו לגמרי מתאימים", היא אמרה לו בסוף הפרק, "אבל אף פעם לא תצא עם בחורה כמוני". הכנות הכואבת בדבריה הייתה יוצאת דופן, וכך גם ההבנה שגילה התסריט להתחסדות המרגיזה שבהכחשה הכאילו־מנומסת ("אתה יודע מה הדבר הכי מרושע שאתה יכול להגיד לאישה שמנה? את לא שמנה") ולכך שגברים ממוצעי מראה חוששים להיראות עם נשים שמנות בציבור בגלל האופן שבו הם חושבים שזה מאיר אותם. כזכור, בסוף הפרק לואי יוצא מעורו ואוחז בידה, כולו מרוצה מעצמו, והם מטיילים על הטיילת יד ביד. אבל זאת הייתה הופעתה היחידה של ונסה השמנה (שרה בייקר) בסדרה. בפרקים הבאים לואי השמנמן והמקריח המשיך להתאהב בנשים רזות ויפות, ואף זכה שהן יתאהבו בו בחזרה, פחות או יותר.

משלל סיבות שכבר דובר בהן (נסתפק בסיבת העל – הגברים שולטים בעולם), על פי התפיסה המקובלת יופי נשי הוא צעיר ורזה, וכל חריגה קלה ממנו – כמו צילום השער של דוגמנית המידות הגדולות אשלי גרהם בגיליון בגד הים השנתי של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" – מעוררת רעש גדול. וזה מזכיר לנו שהמיעוט המדוכא ביותר בקולנוע, אפילו יותר מנשים מעל גיל 50, הוא נשים שמנות. הקולנוע, בעיקר ההוליוודי, אינו סובל נשים שמנות בהקשר מיני ורומנטי, והצגה של גיבורה כבדת משקל בהקשר כזה – בלי להתפתל ובלי לכבות את האור – היא כמעט בלתי נתפסת. יחסו של הקולנוע לנשים שמנות הוא מתחסד במקרה הטוב, ועירום של אישה שמנה כמעט תמיד מוצג בהקשר של הגחכה וחוסר מודעות עצמית.

קחו למשל את הקומדיה הרומנטית "המדריך לסינגלס" שעלתה בישראל בחודש שעבר. יש בסרט ארבע נשים פנויות, אחת מהן שמנה, בגילומה של האוסטרלית התוססת רבל ווילסון. רובין (ווילסון) היא הבליינית והמזדיינת שבחבורה, או כך היא טוענת. אך בעוד שלוש הנשים הרזות (כולל זו הזקנה בת ה־43) מתעלסות בחדווה עם גברים נאים, רובין אף פעם אינה נראית בסצנה מינית, ואף לא זוכה לנשיקה או לחיבוק אחד לרפואה. לפעמים אנחנו מוצאים אותה שיכורה אחרי לילה של סקס סוער לכאורה, המסומן על ידי נוכחותו של גבר עלום שמתעורר הרחק ממנה בצד השני של הדירה, אבל הם אינם נראים נוגעים זה בזה. וכך "המדריך לסינגלס" מעמיד פנים שהוא עושה מעשה יוצא דופן בהציגו גיבורה שמנה שהיא גם מינית ונחשקת, אבל בעצם בכך שהוא מסרב להראות לנו את מה שהוא מדבר עליו, הוא מתגלה כשונא נשים שמנות יותר מאשר רוב הסרטים שפשוט מתעלמים מהן, כמקובל.

מתוך "המדריך לסינגלס"
מתוך "המדריך לסינגלס"

כאמור, הוליווד, שמלהקת ללא היסוס את סת' רוגן לצד קתרין הייגל (כפי שראינו ב"הדייט שתקע אותי" של אפטאו), אוהבת לספר לנו שמה שחשוב זה היופי הפנימי וכו', אבל סרט אחר סרט נחשף היחס המזויף, שלא לומר שקרי, של הקולנוע לנשים לא רזות. ב"שתי פנים למראה" מ־1996 ג'ף ברידג'ס המכור לסקס בוחר בנישואים אפלטוניים לברברה סטרייסנד השמנמנה והמרושלת (שגם ביימה), כדי שזו לא תסיח את דעתו. אבל היא רוצה יותר והנישואים מתפרקים. סטרייסנד הדואבת פוצחת בדיאטה ובסדרת אימונים ובתוך דקות מסך ספורות הופכת לבלונדינית זוהרת. כשברידג'ס שב הביתה ונדהם למראיה הוא אומר לה שהתאהב בה כשעוד הייתה שמנמנה ולא בלונדינית, ושהוא אוהב אותה "למרות שהיא יפה". אבל הצופים רואים את השניים מתנשקים רק אחרי הטרנספורמציה הפיזית שלה. התמונה מבטלת את הטיעון.

צביעות קשה עוד יותר הופגנה ב"הפנטזיה של הל" של האחים פארלי (2001), סיפור על בחור שמנמן ושטחי (ג'ק בלאק) שמוטל עליו כישוף והוא מתחיל לראות רק את יופיים הפנימי של אנשים, שהופך בעיניו ליופי חיצוני. כך הוא מתאהב בצעירה שמשקלה 140 ק"ג, אך בעיניו (ובעיני הצופים, שרואים את הסרט דרך עיניו) היא נראית כמו גווינת' פאלטרו. אם המסר המוצהר של הסרט הוא שקר החן והבל היופי, הרי שהמסר האמיתי שלו הוא שיופי פנימי הוא רזה ובלונדיני. גרוע מכך, הבחורה השמנה מקבלת טיפול של מפלצת בסרט אימה. רוב הזמן היא מצולמת מאחור ונחשפה בפני הצופה בכל הדרה רק בדקות האחרונות של הסרט. וכשנפקחות עיניו של הל לראותה כפי שהיא באמת הוא בורח ממנה כמו מאש. בשביל ההפי אנד החינוכי הוא מחליט שלא משנה לו איך היא נראית ומתדפק על דלתה. כשזו נפתחת על ידי עוזרת הבית השמנה והמבוגרת הוא מתנפל עליה ומנשק אותה כאחוז דיבוק, מבלי להבחין בהבדל בין השתיים – העלבון האחרון והגדול ביותר לנשיותה של הגיבורה.

מתוך "הפנטזיה של הל"
מתוך "הפנטזיה של הל"

במקרה של ברידג'ט ג'ונס, הגיבורה השמנה הכי רזה בקולנוע – שתחזור השנה בסרט המשך שלישי בשם "תינוקה של ברידג'ט ג'ונס" – ההתחסדות נמצאת לא בסרט עצמו, אלא בכל הסובב אותו. העיבוד לרב המכר של הלן פילדינג מספר על רווקה בריטית חמודה וקצת מטורללת שלא מצליחה לרדת במשקל, אבל בכל זאת מוצאת בחור שאומר לה שהוא אוהב אותה "בדיוק כמו שאת". הרבה נכתב על הקילוגרמים שרנה זלווגר נאלצה להעלות על עצמה כדי לגלם את התפקיד (אף אחד לא העלה בדעתו ללהק שחקנית שמנמנה באופן טבעי), אך מיד בתום הצילומים היא מיהרה להיפטר מהם, ולפרמיירות הופיעה דקיקה כתמיד. בעצם כך היא ביטלה את המסר המפורש של הסרטים, כפי שאמרה זאת בראיונות הבמאית ביבן קידרון: "זה בסדר לא להיות רזונת, וזה בסדר שיהיה לך תחת גדול". כביכול.

תאכלו את הלב

הטלוויזיה, ככלל, נדיבה יותר לנשים כבדות משקל, ומגלה נכונות כלשהי להציג אותן בהקשר רומנטי, אם כי לרוב מדובר בכוכבות עבר רזות שהעלו שנים ובשר, כמו קירסטי אלי מ"חופשי על הבר" (רזה) ו"הארון של ורוניקה" (שמנה). אבל גם על המסך הקטן זה לא עניין של שגרה. קמרין מנהיים, שגילמה את אלינור פרט בסדרה "הפרקליטים" (1997־2004), מספרת באוטוביוגרפיה המאוד מצחיקה שלה "Wake Up I'm Fat!", כיצד נאבקה ביוצר הסדרה דיוויד א' קלי (בעלה של מישל פייפר הרזה) כדי שזה יאשר לדמותה להתנשק מול המצלמה עם גבר שניהלה איתו רומן. עצם העובדה שקלי כתב בשביל הגיבורה השמנה עלילה רומנטית הייתה חדשנית, אבל הוא עצמו התקשה להעלות בעיני רוחו תמונה של אישה שמנה מתנשקת עם גבר. לשם השוואה, הנשיקה הטלוויזיונית הראשונה בין שני הומואים נראתה שבע שנים לפני כן בסדרה "פרקליטי אל.איי", שקלי היה בין כותביה. בתום נאום התודה שלה בטקס האמי ב־1998, מנהיים הניפה את הפסלון אל על וקראה "זה בשביל כל הנערות השמנות!".

נערה שמנה אחת הרימה את הכפפה. אף אחד לא היה מלהק את לינה דנהאם לתפקיד ראשי בסדרה על הרפתקאותיהן הניו יורקיות של בנות 20 פלוס. רק היא עצמה יכלה לעשות זאת, בסדרה שהיא יצרה ומביימת. האנה ב"בנות" לא תואמת שום מודל מקובל של יופי, ולכן סצנות הסקס שלה עם גברים שונים הן מעשה חלוצי. ועדיין הפרק הסקסי "One Man's Trash" שבו האנה בילתה יומיים עם רופא חתיך (פטריק ווילסון) בן 40, שבמהלכם השניים הזדיינו ושיחקו פינג פונג בעירום, עורר סערה אינטרנטית (ב"ווראייטי" הגדירו את האירוע כ"פרק הכי מקטב בעונת השידורים") סביב השאלה הכה מהותית – האם זה בכלל אפשרי שגבר שנראה כמוהו יימשך לאישה שנראית כמותה. כאמור, אפילו אפטאו, ממפיקי הסדרה, לא הפנים את האופציה שדנהאם מציעה.

גם מליסה מקרתי צמחה בטלוויזיה. אחרי שכבשה את הצופים בתפקידי החברה השמנה והתוססת של הגיבורות הרזות ב"בנות גילמור" וב"סמנתה מי?" היא זכתה בסדרה משל עצמה ("מייק ומולי"), ומשם הגיעה לקולנוע. הכישרון הקומי והדרמטי הבלתי נדלה של השחקנית הקורעת הזאת שכנע את ג'ייסון בייטמן להעניק לה תפקיד שנכתב במקורו לגבר ב"חשבון משותף". זה היה תפקיד מעליב בקומדיה ירודה, שעורר את המבקר הוותיק רקס ריד להתייחס בעיקר למשקלה של מקרתי. הוא תיאר אותה בביקורתו כאישה "בגודל של טרקטור", "היפופוטם" ושאר עלבונות גסים. הטקסט המגעיל עורר ביקורת רחבה, גם מצד מבקרי קולנוע אחרים, ופול פייג, שביים את מקרתי ב"מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ו"מכסחי השדים" (שייצא למסכים ביולי השנה), קרא לריד ללכת להזדיין.

מליסה מקרתי בסרט "חשבון משותף"
מליסה מקרתי בסרט "חשבון משותף"

פייג כתב וביים את "מרגלת" כשיר הלל למקרתי, אבל גם קומדיית הריגול הפמיניסטית הזאת, שמבקרת גברים על יחסם המבזה לגיבורה השמנה (הסוכן ג'וד לאו שמנצל אותה, הברמן שמתעלם ממנה בעודו דוהר על סוכנת זוהרת), לא הצליחה לדמיין אותה בהקשר רומנטי ו/או מיני נורמלי. כשסוזן קופר מגיעה לרומא מצוות לצדה סוכן איטלקי המקבל את פניה בחרמנות יתרה – הוא שולח לשון לתוך פיה וידיים לשדיה ולא מוותר גם כשהיא דוחה אותו בפסקנות. יחסו אליה תואם את כל ההגדרות של הטרדה מינית, ומוצג כסוג של פטיש. אותה תמונה עולה גם מ"גרימסבי", שבו רבל ווילסון מגלמת את חברתו של סשה ברון כהן. הסרט נפתח בסצנת סקס לוהטת של השניים ונדמה כי בא לשמנות גואל (כזכור, הדמות היחידה ב"בוראט" שזכתה ליחס אוהד הייתה זונה שחורה זקנה ושמנה, כך שיש לברון כהן רקורד מפתיע בתחום). אבל בהמשך הסרט אנחנו מגלים שנובי (ברון כהן) הוא אידיוט מדופלם שנמשך אך ורק לנשים שמנות מאוד, וכשהוא קופץ על גבורי סידיבה ("פרשס"), סצנת המיטה מבוימת באופן גרוטסקי עד אימה (אם כי יש בסרט סצנת סקס איומה עוד יותר, בהשתתפות פילה). וכך הבדיחה היא על חשבון השמנה. שוב.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הוליווד מקבלת בכיף גברים שבנויים כמו מקרר לצד גברים שנראים כאילו אכלו את כל תכולתו. אבל לנשים לא רזות, שלא לדבר על שמנות, עדיין אין...

מאתיעל שוב2 במרץ 2016
סלפיש (איור: יובל רוביצ'ק)

ריגול

ריגול

בגיל עשרים וקצת גויסה על ידי שירותי הבטחון של מערב גרמניה, בגלל סיבה אחת ויחידה: היא היתה קרובת משפחה של פוליטיקאי צעיר ומבטיח, שר ברפובליקה של מזרח גרמניה

סלפיש (איור: יובל רוביצ'ק)
סלפיש (איור: יובל רוביצ'ק)
11 בפברואר 2016

תמיד חלמתי להיות מרגל. לא בבירה ערבית כלשהי – עם כל הכבוד לאיש שלנו בדמשק, אני רוצה להיות האיש שלנו במקום בו אפשר להסתובב במעיל ארוך, ולקרוא ספרים של גרהם גרין בבתי קפה אפופי ערפל. כך שהסיבה שלא נהייתי מרגל, היא בעיקרון: הערבים. מה גם,

שמרגל ראוי לשמו צריך לנהל פרשיות אהבים חסרות סיכוי, עם נשים מתוחכמות וציניות שליבן נפתח רק אליו, ואם למדתי משהו מהסרטים הערביים של יום שישי בטלוויזיה, זה שנשות המזרח התיכון יותר טובות בדרמות רגשיות מאשר בתחכום מילולי.

כך שלא נהייתי מרגל. אבל המשכתי לרצות להיות, ואכן קניתי מעיל ארוך. והתקווה הזו ליוותה אותי שנים רבות, עד שפגשתי אשה אחת ומיוחדת, שהתאימה בול לסטריאוטיפים. התאהבתי בה מיד. לא קרה דבר בינינו, כי אני הייתי בן שלושים והיא בת חמישים, אבל לעזאזל, רציתי שיקרה. וכמובן שזה היה בברלין, בהרצאה

שהוזמנתי לשאת בפני סטודנטים לספרות. הייתי בטוח שאדבר אנגלית, אבל איך שהגעתי פגש אותי אדם נמוך וחמור סבר, עם משקפיים שיכולתי להגדיר כמשקפי ג׳ון לנון, אבל היי, אנחנו בברלין, אז בואו נסגור על משקפי הימלר. הוא הציג בפני את מגדה, המתרגמת הסימולטנית שלי. שתעמוד מאחורי,

ותדבר בהפרש של שבע שניות בדיוק, במשך שעה וחצי. אתם יכולים לנחש כמה זה מעצבן, וכמה רציתי לעוף משם מהר כשזה נגמר. רק שאחר כך, התברר, כולנו הוזמנו לארוחה חגיגית אצל דיקן הפקולטה, ולהתחמק ממנה זה כמו לקבל מתנה יקרה לבר מצווה, להגיד תודה ומיד להתנצר. וכמובן שהושיבו אותי ליד מגדה – במקרה שמישהו מהאקדמאים בוגרי החוג לספרות הללו לא ידעו אנגלית. אז עשיתי מה שאני תמיד עושה כשמשעמם לי – מתחקר את האדם הכי קרוב אלי. וזה מה שסיפרה לי:

בגיל עשרים וקצת גויסה על ידי שירותי הבטחון של מערב גרמניה, בגלל סיבה אחת ויחידה: היא היתה קרובת משפחה של פוליטיקאי צעיר ומבטיח, שר ברפובליקה של מזרח גרמניה. כאשר הגיע לביקור במערב, הצמידו אליו את מגדה, שסיפרה לו כמה קשה לה להתפרנס מהדבר היחיד שרצתה לעשות כל חייה – לתרגם ספרי מדע בדיוני לגרמנית. אף אחד לא רצה לפרסם את הסופרים שרצתה לתרגם, שנחשבו אז לזיבורית ספרותית, והתשלום שהציעו היה עלוב. רצה המקרה ולאותו שר היתה אם מבוגרת, שהטיפול בה הטריח אותו, והוא הציע לה לבוא איתו למזרח ולטפל באמו החולה. תמורת זאת, הבטיח, הוא יסדר לה עבודה בהוצאת ספרים קטנה ואיכותית, שם תוכל לתרגם כמה ספרים שתרצה.

היא קיבלה את ההצעה. עברה איתו למזרח, ובמשך עשר שנים טיפלה באמו החולה, תירגמה ספרים של קורדווינר סמית וקליפורד סימאק – עד היום התרגום שלה ל״הסורקים חיים לשווא״ נחשב לטוב מכולם בגרמנית – ובעיקר אספה מידע על הקריירה הפוליטית של השר. לצערה, ולצער מפעיליה במערב, נעצרה במקום שאין אלא להגדירו כשולי. המידע שאספה היה חסר חשיבות לחלוטין, והיא ידעה את זה.

וכך היא נשארה שם עשר שנים, שאותן היא הגדירה כעשר שנים כל כך משעממות, שהפסיקה לספור אותן. מעולם לא היתה בסכנה – אף אחד במזרח לא חשב שהשר הזוטר שווה ריגול. רק כאשר נפלה החומה והיא חזרה למערב, התברר שהטעות היתה של מפעיליה, ונעשתה עוד לפני שיצאה לדרך: שמו של הפוליטיקאי ״שלה״ היה זהה לשמו של כוכב עולה אחר, שאכן עשה חיל, ועם השנים הפך למקורב לנשיא הוניקר. השר שלה, לעומת זאת, לא היה מקורב לאף אחד. ואכן, אחרי שנים אחדות הידרדר מעמדו ותפקידו האחרון היה האחראי על רשיונות ציד בגרמניה המזרחית.

רק כאשר החומה נפלה, היא גילתה שלא זו בלבד שלא מחכים לה בצד השני, אף אחד גם לא קרא את הדוחות שלה. והסיבה היחידה שבגללה לא החזירו אותה למערב, היא שאף אחד לא רצה לקחת אחריות על הפאשלה הזאת. וכך היא איבדה עשור מחייה.

אני לא יודע למה סיפרה לי את כל הסיפור הזה. אולי היא מספרת אותו לכולם. אולי שתינו יותר מדי. אולי המציאה אותו. מישהי אמרה לי פעם משפט ששבה את ליבי: ״אתה מספר בלתי מהימן, גם בספרים וגם בחיים״. אבל זה לא נכון: זה החיים שאינם מהימנים. אני רק מדווח.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

בגיל עשרים וקצת גויסה על ידי שירותי הבטחון של מערב גרמניה, בגלל סיבה אחת ויחידה: היא היתה קרובת משפחה של פוליטיקאי...

מאתעוזי וייל11 בפברואר 2016
מתוך הסרט "מרגלת"

מלכת הכיתה: מליסה מקארתי צועדת לכיוון הקריירה שמגיעה לה

מלכת הכיתה: מליסה מקארתי צועדת לכיוון הקריירה שמגיעה לה

למליסה מקארתי מגיעה קריירה מגוונת יותר. יש מצב ש"מרגלת" הוא הצעד הראשון בדרך לשם

מתוך הסרט "מרגלת"
מתוך הסרט "מרגלת"

בחלומי מליסה מקארתי נוטשת את מעמדה ככוכבת קולנוע מצליחה ומצטרפת בקביעות לקאסט של "סאטרדיי נייט לייב". למעשה מקארתי מתאימה כל כך לתוכנית המערכונים, עד שניגשתי לא פעם לעמוד הוויקיפדיה שלה רק כדי להיזכר שזה מעולם לא קרה. אבל גם בלי המקפצה הנוחה של "SNL", מקארתי הסתדרה לא רע. לא שזה קרה מהר. אחרי התפקיד החמוד של סוקי ב"בנות גילמור" היא דשדשה לאורך כמה שנים בקומדיות בינוניות. ההצלחה המסחרית הגדולה שלה נרשמה ב"מייק ומולי" – סיטקום קלישאתי ובינוני שמשום מה חודש לאחרונה לעונתו השישית וגם זיכה את מקארתי בפרס האמי.

הרגע הגדול של מקארתי הגיע ב"מסיבת רווקות" (2011) של פול פייג, שם היא גנבה את ההצגה בהומור הפיזי חסר הגבולות שלה וגם בדייט בלתי נשכח עם הכיור, וזכתה במועמדות ראשונה לאוסקר. באותם רגעים היה נדמה שמקארתי עומדת להפוך לגברת הראשונה של הוליווד. היא אכן המשיכה וכיכבה במספר מרשים של סרטים, אלא שלמרבה הצער בכולם היא גילמה פחות או יותר את אותה הדמות, לדוגמה גנבת הזהויות ב"חשבון משותף", השוטרת ב"עצבניות אש", תמי ב"תמי" – בכולם מקארתי נכלאה בטייפקאסט של נשים קולניות וגסות. התחושה הייתה שמגיע לה יותר.

על פניו הסרט "מרגלת" – שיתוף פעולה נוסף עם פייג – נדמה כמו עוד שכפול, אבל יש בו משהו שונה. מקארתי, בתפקיד ראשי, מגלמת סוכנת בו אנליסטית ב־CIA המקודמת לתפקיד של סוכנת שטח. אמנם התסריט לא בורח מבדיחות רבות סביב המראה של מקארתי, אבל יש בו מודעות עצמית וקריצה שנעדרו מסרטיה הקודמים. המסרים בו לעתים סותרים ומבלבלים – הדמויות סביבה עדיין מופתעות מכך שהיא יכולה להיראות מהמם בשמלה או לכסח אנשים במכות – אבל השורה התחתונה שלו מעודדת את הצופים להאמין בעצמם ולא לתת לנסיבות חיצוניות להכתיב להם את הגורל. בסופו של דבר מקארתי מצליחה לצאת מ"מרגלת" כמו שמגיע לה: מלכת הכיתה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

למליסה מקארתי מגיעה קריירה מגוונת יותר. יש מצב ש"מרגלת" הוא הצעד הראשון בדרך לשם

מאתחולית בלאו25 ביוני 2015
פול פייג (צילום: Rob Greig)

פול גז: ראיון עם פול פייג, האיש הכי מצחיק שלא שמעתם עליו

פול גז: ראיון עם פול פייג, האיש הכי מצחיק שלא שמעתם עליו

הבמאי פול פייג מאמין בנשים. למעשה, הוא חושב שהן הרבה יותר מצחיקות מגברים ומזדעזע כשהאנשים סביבו חושבים אחרת. אחרי הסרטים "מסיבת רווקות" ו"עצבניות אש", הוא כובש את העולם עם "מרגלת" בכיכובה של מליסה מקארתי ומתכונן לרימייק הנשי המדובר ל"מכסחי השדים"

פול פייג (צילום: Rob Greig)
פול פייג (צילום: Rob Greig)

פול פייג הוא, ככל הנראה, האיש הכי מצחיק שמעולם לא שמעתם עליו. הוא היוצר של סדרת הקאלט "פריקים וגיקים" (צפו בדחיפות אם פספסתם), הוא ביים פרקים של כמה מהסדרות החשובות ביותר בטלוויזיה האמריקאית ("משפחה בהפרעה", "רוק 30", "מד מן", "מחלקת גנים ונוף" ו"המשרד") ולאחרונה הפך לנותן החסות הרשמי של הנשים המצחיקות ביותר בהוליווד כבמאי של "מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ושל הפרויקט הבא שלו – הרימייק הנשי ל"מכסחי השדים".

סרטו האחרון הוא "מרגלת" בכיכובה של מליסה מקארתי כסוכנתCIAמגושמת אך מבריקה, שעיקר עבודתה נעשית מאחורי השולחן כשותפה הסמויה של ג'וד לאו – עד שניתנת לה הזדמנות לעבוד כסוכנת סמויה ולהעמיד פנים שהיא עקרת בית חובבת חתולים מאייווה, וכוכב סרטי האקשן האיקוני ג'ייסון סטיית'ם מצטרף אליה לטירוף.

הנה כמה דברים שפייג – שללא ספק היה זוכה באוסקר לו הייתה קטגוריה לבמאי עם הכי הרבה סטייל – למד במהלך הקריירה.

כשיש לך ספק – רקוד קונגה

"היה רגע מכונן אחד שבו החלטתי שאני רוצה לעשות קומדיה – הייתי בן 6 או 7 ושרתי במקהלה מול כל בית הספר. פתאום נתנו לי מאראקס, אז התחלתי לשקשק בהם ולעשות ריקוד קונגה קטן. הקהל השתולל מצחוק. ככל שרקדתי יותר, כך הם צחקו יותר. זו הייתה חוויה רוחנית, לא התגברתי עליה מאז".

עולם הקומדיה נעשה גברי מדי

"לנשים היו כל כך הרבה תפקידים גרועים בקומדיות גבריות ב־35 השנים האחרונות. ראיתי הרבה נשים מצחיקות שהפכו לא מצחיקות בסרטים, רק כי הן נאלצו לגלם קריקטורות של מה שגברים חושבים על נשים. זה מאוד הפריע לי. אני אוהב לעבוד עם נשים, הן מצחיקות אותי יותר מגברים. מליסה מקארתי, למשל, מעולה. מגוחך שהשאלה 'האם נשים הן מצחיקות' בכלל עולה לדיון. זה כמעט מקביל לגזענות".

אם משהו לא קיים, תמציאו אותו

"אני מת על סרטי מרגלים, אבל הבנתי שאף אחד לא ייתן לבחור שביים את 'מסיבת רווקות' לעשות סרט ג'יימס בונד. אז המצאתי את 'מרגלת'".

ג'ייסון סטיית'ם מצחיק מאוד

"לג'ייסון יש מלא הומור עצמי. ב'מרגלת' ביקשתי ממנו לשחק את הדמות המגוחכת שלו לחלוטין ברצינות. כשאני עובד עם אנשים שאינם קומיקאים אני בדרך כלל אומר להם להוריד את הווליום. כששחקנים מגיעים לסט בגישת 'אני הולך להיות מצחיק' – אפשר ממש להריח מהם את הזיעה. זה פשוט לא עובד ככה".

הוליווד טעתה לגבי קומדיות נשיות

"לפני שעשיתי את 'מסיבת רווקות', כולם אמרו לי שזה לא יעבוד וכמעט האמנתי להם. חשבתי לעצמי: האנשים האלה בשואוביז, הם בטח יודעים משהו שאני לא יודע. בסוף החלטתי לסמוך על האינטואיציות שלי. יש כל כך הרבה קומדיות רומנטיות שכתובות יתר על המידה. 'מסיבת רווקות' עבד בגלל הכנות".

תמיד יש צורך בגרסה רדיקלית של "מכסחי השדים"

"קיבלתי את ההצעה לביים את הרימייק לסרט הקלאסי בזמן הצילומים של 'מרגלת'. הרגשתי מוזר. הכוכב הרולד ראמיס הלך לעולמו, ביל מארי לא רוצה להשתתף, אבל משום מה המשיכו לבקש ממני לעשות את זה. ניסיתי לחשוב איך בכל זאת אפשר לעשות את זה, ופתאום היה לי רעיון – אולי אני אלהק את כל הנשים המצחיקות שאני מכיר? הרבה אנשים כועסים שאנחנו מתעסקים ככה עם הסרט, ואני מבין את זה. זה לגיטימי. אבל כשהטענה היא 'איך אתה מעז ללהק נשים!', זו באמת סתם מיזוגניה".

הגיע הזמן לקטגוריית אוסקר עבור הקומדיה הטובה ביותר

"אפילו נפגשתי עם ראש האקדמיה לקולנוע לגבי זה, אבל ככל שזה נשמע נדוש – לשמוע קהל צוחק במשך שעתיים זה טוב יותר מכל פרס. בכל זאת, קשה מאוד לעשות קומדיה. כדי שקומדיה תעבוד, זה חייב להיראות חסר מאמץ".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הבמאי פול פייג מאמין בנשים. למעשה, הוא חושב שהן הרבה יותר מצחיקות מגברים ומזדעזע כשהאנשים סביבו חושבים אחרת. אחרי הסרטים "מסיבת...

מאתTime Out לונדוןוקאת' קלארק16 ביוני 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!