1. גלסי

המקום בו מקבלים את פניך בחיוך, המקום בו ישנה תחושה משונה של משפחה. כן, אני מדבר על המקום הנפלא במרמורק 8 שגם בימים הקשים ביותר, כשאף אחד לא מאמין בך, כשאתה נאבק בשביל להספיק לדדליין, כשאתה שוקל לוותר על הכל – זה המקום שיתן לך רגע לנשום במזגן ולהדפיס, לכרוך ולקשט את החלומות שלך על נייר – תמורת כמה שקלים בודדים. בגלסי כנראה הודפסו יצירות הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה הכי חשובות של ה-40 שנה האחרונות ויש לחנות הזו מקום מיוחד בליבי, ואני חושב שגם בלב רבים אחרים.
מרמורק 8

2. סאפה

אמנם רשימת הבארים האהובים עליי ארוכה אבל קשה לי שלא להזכיר את הסאפה בסמטת בית הבד. עם המפגש והערבוב הבלתי נמנע עם האוגנדה, תמיד מספק את כל צרכי הליליים, גם כתחנה ראשונה וגם כתחנה אחרונה. מחירים הוגנים, אוכל נהדר והמקום היחיד בעיר שגם כשמפוצץ, אפשר למצוא איפה לשבת.

3. הגומחה מאחורי כלבו שלום

העיר השתנה רבות מאז שהגעתי אליה לפני 15 שנה, אבל דבר אחד נותר מרשים, יציב ואיקוני – מגדל שלום. ובתור דייר רחוב הרצל, המגדל תמיד מסמן לי בית. בטיסות חזרה ארצה, אני תמיד מחפש אותו רגע לפני נחיתה בשביל להרגיש את הבית מתקרב. אבל מעבר לבניין עצמו, ישנה גומחה קטנה וסודית, בין המגדל עצמו לבורסה לניירות ערך – בפנים יש ספסל קטן, קצת צמחייה ובעיקר שקט מפתיע.

4. גן החשמל

אמנם מעולם לא ישבתי בגן עצמו, אבל במשך שנים הבארים ובתי הקפה שמקיפים אותו היו לי לבית. אם זה לעבודה עם הלפטופ בחשמל 12, בהובר, או בלאבאיט, אם זה לארוחת צהריים באוקינאווה, או לדרינק בבוסר או בג'ורג'ינה. תל אביב של גן החשמל היא התל אביב שדמיינתי עבור שנות ה-30 של חיי – אקלקטית, בוגרת, פוסט ג'נטריפיקציה אבל עדיין עם אדג'.

5. קולנוע לב

אי שם ב-2007 הגעתי לעיר והתחלתי לעבוד בתור סדרן בקולנוע לב. זו הייתה עבודת החלומות שלי. חלק מחברי הטובים ביותר הכרתי שם. כולנו פינטזנו על לעשות קולנוע, סרטים, סטנדאפ, מוזיקה… זו הייתה תקופה מעוררת השראה. לחזור לשם היום ולהציג את "קריוקי", זו סגירת מעגל מופלאה. עבורי, זה היה ועדיין בית אמיתי לקולנוע ואולם לב 1 הוא האהוב עלי בארץ.

>>"קריוקי" הוא סרט התגברות. על אנשים בני 60
>>כבר לפני שלוש שנים ידענו מה הוא שווה. משה רוזנטל ברשימת המבטיחים של טיים אאוט ב-2019

• העיר שלי
• משה רוזנטל
• קריוקי
• גן החשמל
• מגדל שלום
• קולנוע לב

אני זוכרת את הפעם הראשונה שקלטתי שששון גבאי הוא כוכב קולנוע אמיתי, כזה שמאיר את המסך. זה היה באפיזודה השלישית בסרט "סיפורי תל אביב" מ-1992. הוא גילם שם שוטר שנלקח כבן ערובה על ידי השוטרת תקווה במאבקה להשיג גט מבעלה שהותיר אותה עגונה. הרבה דובר אז בהופעתה הנהדרת של ענת וקסמן בתפקיד תקווה, וגבאי בכלל לא הוזכר בביקורות. אבל נוכחותו השקטה לצידה כגבר שמעניק לה תמיכה בלי לקחת ממנה את אור הזרקורים ומסתמן כפוטנציאל רומנטי, היא זו שעשתה בשבילי את הסרט.

מאז חלפו שלושים שנה, וגבאי הפך לגדול שחקני הקולנוע (והטלוויזיה והתאטרון) בארץ. לשלושת פרסי האופיר בהם זכה בעבר, הצטרף האופיר הרביעי על הופעתו ב"קריוקי", וזו הזכייה הכי צפויה והכי ראויה שאפשר להעלות על הדעת. הסצנה שבה הוא מגיש גרסת קריוקי של "מה חשוב היום" של אבי טולדנו ודאי תהפוך לקלאסיקה מיידית של הקולנוע הישראלי, כי כמו בסצנת היומולדת ב"הקיץ של אביה", יש בה התמסרות מלאה לפאתוס, לצד מבוכה מכמירת לב.

אבל בואו נחזור להתחלה ונראה איך הסרט מגיע לשם. בני הזוג מאיר (גבאי) וטובה (ריטה שוקרון, "אנשים כתומים") מתגוררים במגדל דירות בחולון. הוא מורה בשנת שבתון, לה יש בוטיק אופנה בקניון שלמרגלות הבניין, ונראה שפרט לפעם בשנה שהם נוסעים לרודוס הם לא יוצאים מהרדיוס המצומצם שלהם. מאיר הוא איש שקט ומופנם, דהוי אפילו, ששום דבר לא מצליח לרגש אותו. טובה עדיין מקפידה להראות אופנתית, ומתחת להעמדת הפנים המאומצת שלה פועמת תשוקה אמיתית לינוק עוד קצת עונג מהחיים.

יום אחד מכונית ספורט יוקרתית חוסמת את מכוניתו של מאיר בחניון, ושכן (אריה צ'רנר) מעודד אותו לצאת מגדרו ולהביע מחאה. זה מוביל למפגש ראשון עם איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), סוכן דוגמניות ממיאמי שזה עתה עבר להתגורר בפנטהאוז בבניין. הוא מזמין אותם לארוחת התנצלות, מבשם אותם במחמאות ובסיפורי ההצלחה שלו, פותח להם צוהר לחיים אחרים, ואז סוגר אותו מבלי משים. הרווק הבליין נוהג לערוך בדירתו מסיבות קריוקי לצעירים וצעירות יפות ויפים. הווליום מטריד את מאיר וטובה הפגועים, אבל גם מעורר בכל אחד מהם רצון להשתתף בחגיגה. וכך אנחנו מגיעים לסצנה ההיא שבה מאיר שר "מה חשוב היום". מאוחר יותר הוא גם ירקוד, ושתי הסצנות המוזיקליות הן שיאיו המרגשים של הסרט. "קריוקי" אינו מחזמר בהגדרתו הקלאסית, אך ברגעי המפתח הוא משתוקק להיות כזה. בכך הוא נדמה לגיבוריו, וזה נורא יפה.

משה רוזנטל, שכתב וביים את "קריוקי", מגדיר אותו כסרט התבגרות (של אנשים בני שישים). זאת דרך מעניינת לראות את הסרט, שמבחינת התבנית הדרמטית משתייך לז'אנר סרטי השכנים, כמו "השכנים מלמעלה" הספרדי שמוצג כרגע בארץ, ו"שכנים" האמריקאי מ-2014 (עם סת' רוגן ורוז בירן). הסרטים האלה מספרים על זוגות בורגניים שחייהם נכנסו לשגרה נוחה אך עקרה, המתוודעים לשכנים חדשים עם חיים סוערים שמוציאים אותם מהקיבעון, לטוב ולרע. אם איני טועה, "קריוקי" הוא הסרט הישראלי הראשון מסוג זה, והואריאציה שהוא מציע היא ייחודית, מעניינת ומגובשת דיה להקפיץ אותו אל ראש הערמה.הבימוי המדויק של רוזנטל, שלא פעם מכוון את המצלמה אל התגובה לפני שהוא מראה לנו מה עורר אותה, מעניק לסרט טון אירוני מבודח, ועם זאת אמפתי. הסרט מגחך על הדמויות תוך שהוא גורם לנו להתאהב בהן, ולרצות בטובתן.

מרציאנו החלקלק הוא דמות מסקרנת וחמקמקה, שתורמת לסרט ניחוח קל של אימה. אנחנו אף פעם לא יודעים אם הנחמדות שלו היא אמיתית או מעושה לגמרי. האם הוא עשיר ומאושר כפי שהוא מציג את עצמו, או שמה הוא איש בודד וחלול? כך או כך נוכחותו בבניין משמשת כקטליזטור לזוגיות של מאיר וטובה, ולכל אחד מהם בפני עצמו. גבאי בשיאו כאיש הכבוי שמתעורר לחיים ומפתח אגו, ומפגש הצמרת בינו לבין אשכנזי המצוין הוא כל מה שיכולנו לקוות לו. שוקרון הפחות מוכרת, מעולה לא פחות מהכוכבים הגדולים שלצידה, ועל כך זכתה באופיר. הופעתה בסרט כאישה שרוצה להיות הכוכבת בחייה שלה, אמורה להעניק לה את המעמד הזה.

4 כוכבים. בימוי: משה רוזנטל. עם ששון גבאי, ריטה שוקרון, ליאור אשכנזי, אריה צ'רנר, קובי פרג', אלמה דישי. ישראל 2022, 103 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קריוקי
• ששון גבאי
• משה רוזנטל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 915 // בין החגים