בסרטון שהעלה השבוע פעיל הימין וכוכב הרשת מרדכי דוד,הוא מציע לתומכיו להצטרף אליו, לצאת לרחובות דרום תל אביב ולעמוד מול כנופיית הנוער "SSQ" כדי "להחזיר את הסדר לרחובות". את השם SSQ תושבי דרום תל אביב מכירים היטב, זהו שמה של כנופיה המזוהה עם ילדים ונערים חסרי מעמד (רובם מאריתריאה) והיא נקשרה לאירועים רבים של תקיפה, שוד וגרימת חבלה בשנים האחרונות.

>> לפעמים סגירה היא באמת טרגדיה: קפה שפירא ייסגר בסוף החודש
>> קצה הפיתה: האם הנשנוש הישראלי כל כך נולד כדי לדפוק את מס הכנסה?

מרדכי דוד ידוע בפעילות השטח שלו נגד מפגיני שמאל ועיתונאים, אז מה פתאום אכפת לו מכנופיית רחוב הפועלת בשכונות המוזנחות והמופקרות של דרום תל אביב? ככל הידוע לי, דוד אינו תושב האזור. אבל בשבוע שעבר הוא הגיע עם שפי פז, פעילה למען גירוש מבקשי מקלט, להפריע בהקרנת טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני בבית קפה בשכונת שפירא. באותו סרטון שהעלה השבוע בעניין הכנופיה, הוא הדגיש: "כמו שיצאנו לרחובות מול השמאלנים, אותו דבר פה".

אנחנו, תושבי דרום תל אביב, יודעים שתשתיות הפשיעה בשכונות שלנו אינן רק אותן רשתות המופעלות על ידי משפחות פשע ועבריינים מקצועיים. תשתיות הפשיעה בדרום תל אביב הן ההזנחה וההפקרה

זה לא במקרה. מרדכי דוד ושפי פז מנסים לעשות עלינו, תושבי דרום תל אביב, סיבוב. זה הולך ככה: קודם כל, הם רוצים להגיד לנו שהאנשים שבחרו להתכנס ביום הזיכרון תחת מסר של שותפות ושלום עומדים באותו צד עם חברי כנופיות, עבריינים ופושעים. אחר כך, הם רוצים להגיד לנו שבכל אלו צריך "לטפל", כלומר: להתעמת, להתסיס, להשתיק, לתקוף. על הדרך הם משסים אותנו, התושבים, אחד בשני – שמאלנים נגד ימנים, אזרחים נגד זרים וכל זה בעצם בשירותהאחראים האמיתיים:הממשלה, המשטרה וגם עיריית תל אביב-יפו.

לצד התכנית של מרדכי דוד, גם למשטרה יש תכנית. המפכ"ל הכריז על פריסת מאות שוטרי מג"ב, רובם במחוז תל אביב, כדי להתמודד עם תופעת "פשיעת הנוער". ימנו זלקה ודסטאו צ'קול, זכרם לברכה, לא נרצחו בדרום תל אביב. שניהם נרצחו בשבוע שעבר על ידי נערים צעירים בפתח תקווה ובבאר שבע, אז למה לא שולחים מג"ב לפתח תקווה ובאר שבע?

אחרי הימים המדממים ברחובות ישראל (אחרי שנרצחו יהודים יש לומר), יצא המפכ"ל בהצהרה לתקשורת, בה הסביר את ההבדל בין "אירועים מתפרצים, בלתי צפויים, כאלו שקשה ולפעמים בלתי אפשרי למנוע מראש", וביןהפשיעה המאורגנת, מולההמשטרה פועלת "מתוך יעד ברור של פגיעה בתשתיות הפשיעה והקרסתן".

אנחנו, תושבי דרום תל אביב, יודעים שתשתיות הפשיעה בשכונות שלנואינן רק אותן רשתות המופעלות על ידי משפחות פשע ועבריינים מקצועיים. תשתיות הפשיעה בדרום תל אביב הןההזנחה וההפקרה.תשתיות הפשיעה הןהפערים החברתיים והכלכליים מול שכונות הצפון, שעיריית תל אביב-יפו מנציחה כבר עשורים דרך הזנחה תקציבית. תשתיות הפשיעה הןהמדיניות הלא מוצהרת של היעדר אכיפה, תחתיה רחובות שלמים הפכו לזירות גלויות ותוססות של סחר בסמים ושל זנות.

תשתיות הפשיעההןהיעדר מדיניות המקלט, סוגייה בה ממשלות ישראל נמנעו במודע מלהכריע. אלפי בקשות מקלט עדיין תלויות, חלקן כבר עשרים שנה, בלי שנבדקו על ידי המדינה. בדרום תל אביב חיים אלפי ילדים שנולדו בישראל למבקשי מקלט. מצד אחד לא ניתן לגרש אותם מהארץ, שהרי הבקשות לא נבדקו ולכן לא נפסלו, מצד שני, בהיעדר מעמד, הילדים האלו יודעים שאין להם זכויות, אין להם עתיד, אין להם מה להפסיד. תשתיות הפשיעה הן גםחינוך בהפרדה גזעית, שמונהג בתל אביב-יפו עד היום, בניגוד לחוק, בניגוד להנחיית ביהמ"ש העליון ובניגוד לקונצנזוס המקצועי על ההשלכות השליליות להתפתחות תקינה והשתלבות בחברה.

את הביטחון ברחובות שלנו לא נשיג דרך עוד אלימות אנרכיסטית.לדבר על כנופיות נוער בלי לדבר על אכיפה ועל רווחה, בלי לדבר על מדיניות, זו דרך לגרום לנו, תושבי השכונות, לשכוח מי באמת טיפח את תשתיות הפשיעה. חשוב לזכור: מרדכי דוד ושפי פז אולי עובדים קשה בשירות האשמים האמיתיים, אבל הם עצמם לא אשמים בהיעדר הביטחון ברחובות שלנו. המשטרה, יחד עם ממשלות ישראל והעירייה, דווקא כן. פשיעה פותרים במדיניות רצינית ואחראית. וזה מה שמגיע לנו.
>>אסיא אדר היא פעילה בתנועת עיר סגולה ותושבת שכונת שפירא

• טור דעה
• שכונת שפירא
• מבקשי מקלט
• פשעים בתל אביב
• פשע תל אביבי
• משטרת ישראל

לפעמים קוראים להם "במילואים", לפעמים קוראים להם "בדימוס" – אבל הנוכחות שלהם על המסך שלנו קבועה. אחרי שפשטו את המדים הם תמיד מגיעים למסך כדי לשבור שתיקה. כאלה הם "הלשעברים". לשעבר אחד שכזה, המפכ"ל לשעבר קובי שבתאי, ערך ראיון שהבטיח רבות לספי עובדיה ב"עובדה". אבל הוא לא הראשון, וגם לא היחיד.

>> בפריק שואו של מדינת ישראל יש מקום למנהיג אחד. וזה דונלד טראמפ
>> האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל היא ברק כהן. תלמדו ממנו משהו

מדובר בפורמט שאנחנו רואים יותר ויותר בשנים האחרונות – הפורמט שבו יוצאי המערכת מגיעים ל"ראיון מיוחד", כשבלב האירוע יש עסקה: הלשעבר מביא איתו מידע פנימי ו/או התייחסות אקטואלית (במקרה של שבתאי, זו על מערכת היחסים בינו לבין השר "לביטחון לאומי", איתמר בן גביר), ובתמורה מקבל במה לקרב החשוב מבחינתו – הקרב על הנראטיב.כי מרגע שהאירוע האסוני קרה, עכשיו נשאלת השאלה איך נזכור אותו. במובן הזה, גם אם אין ועדת חקירה ממלכתית, כולם נערכים אליה – בכל הצורות. יש מי שמדליף מסמכים באופן מגמתי שמוציאים אותו טוב (ואת כל היתר גרועים), יש מי שמוחק את המילה "טבח" כדי שחלילה לא נזכור מה היה, יש מי שמדליף שיחות כדי להוציא את היריב שלו רע – ויש את הלשעברים.

הם, לכאורה, לא "משחקים מלוכלך" – הם פשוט מגיעים ואומרים את האמת שלהם. בראיון פריים-טיימי, בדרך כלל ל"עובדה" אבל לא רק, הם ניצבים עטויי חליפה ומבט חמור סבר – ומסבירים לנו כמה המצב מדאיג מאז ש"שומר הסף" לא שם.כן, צמד המילים הזה "שומר הסף" – משם, הרי, הכל התחיל. מהסרט "שומרי הסף", שבו השתתפו ארבעה ראשי שב"כ וסיפרו את הזווית שלהם לאירועים שליוו את חיי המדינה. מאז, הרבה שומרים התייצבו לדבר – ורק הסף, איכשהו, לא הפסיק לזוז. אביחי מנדלבליט, אהרון ברק, אהוד אולמרט, אהוד ברק (כשהוא לא עסוק בהתגוננות מיחסים עם פדופיל), יואב גלנט, נדב ארגמן, גדי אייזנקוט, יוסי כהן (במובן מסוים גם אלי פלדשטיין) – כולם בשנים האחרונות כיכבו בראיונות כאלה בדיוק.

ומה אנחנו מקבלים מהם? בדרך כלל את אותה הגרסה – הם היו שם, ראו ושמעו ועכשיו הם סוף סוף יכולים לספר כמה המנהיגות כושלת, כמה השר שמעליהם הוא חלטוריסט, כמה המערכת בעייתית (מאז שהוא לא מנהל אותה, כמובן. כשהוא היה שם, הכל היה פיקס), כמה מי שמבקר אותו לא רציני וכמובן, ההרהור הנצחי על החברה הישראלית והפילוג בתוכנו. "הוא מדאיג יותר מהאיום האיראני", הוא יסביר בכאב. והוא בטחוניסט. הוא יודע.

מה ששבתאי חשף על ההתנהלות של איתמר בן גביר אמנם מדאיג – אבל לא ממש מפתיע. הצופה שיושב בבית ובחר לצפות בראיון, כנראה כבר יודע את חולשותיו של בן גביר – העבריינות והבוז לחוק, האובסס לתקשורת, חציית הגבולות, הרצון לנהל את הכל במו ידיו (גם את המשטרה). קשה להגיד שמשהו מהמידע סמר את שיערותיו של מישהו, אלא אם כן הוא חי במערה בארבע השנים האחרונות. אני אישית כבר אאמין לכל דבר שבן גביר עשה – פשוט כי הוא, ובכן, איתמר בן גביר. נדמה לי שכך גם רוב הצופים שראו אתמול "עובדה".

אז עם מה נשארנו? עם הנראטיב. כשרואים את שבתאי, חשוב לזכור את הקונטקסט: גם הוא מבין שמתישהו תהיה ועדת בדיקה או חקירה למעשים שלו סביב הטבח ב-7.10. מה שאנחנו רואים על המסך זו הגרסה שלו לוועדת החקירה שתבוא. לא יותר ולא פחות מזה. ושבתאי, ייאמר לזכותו, מגיע ערוך – עם גרסה מנומקת ורהוטה, שמסבירה היטב כמה הוא התנהל נכונה, וכל היתר התנהלו חלטורה. תסמונת "הצדיק בסדום" – האיש שעמד עם אצבע בסכר, ובלעדיו לכו תדעו איזה אסון היה קורה. ואף מילה של ספי עובדיה על אסון מירון, שוועדת חקירה ממלכתית מצאה את קובי שבתאי כנושא באחריות אישית לאסון ואלמלא המלחמה היה עליו להתפטר. למה להרוס סיפור טוב.

וזה עוד בלי לדבר על הפיל בחדר: התפקיד הבא. בישראל עדיין יש תקופת צינון בין שירות המדינה לבין הפוליטיקה, אבל בכל הקשור לראיונות – אף אחד לא יעצור אותך. זו הדרך העדינה של הלשעברים לסמן לציבור שיושב בבית: ממני תבוא הישועה. הבעיות הן כבדות, וקשות ובעייתיות מאוד – וחייבים שתהיה כאן מנהיגות מספיק מנוסה (קריצה קריצה) ואמינה (קריצה קריצה קריצה). נניח, סתם זורק, אני.

האמת היא שהטענות של שבתאי להתנהלות של בן גביר הן בעיקר מאוחרות. אם השר לביטחון לאומי מקליט אותך במהלך שיחה ומדליף באופן מגמתי כדי להכפיש אותך, את הדברים האלה צריך לפוצץ הרבה קודם. אתה יודע, כשאפשר ממש לשנות משהו, ולא שנים לאחר מעשה אחרי שסיימת את התפקיד שלך במלואו. אם נתקלת במצב שבו השר הממונה עוקף סמכויות וממנה לך קצינים "על הראש" – צא עם זה החוצה כשזה קורה. אם לא פוצצת את הדברים בזמן אמת (בלי קשר למתחרים מהתאגיד) אין אלא להניח שזה לא היה מספיק חשוב.

וזו הבעיה עם ראיונות ה"לשעברים": לא רק העובדה שהם עושים הנחות לעצמם (ומקבלים במה אוהדת, תמורת ליטרת הבשר שהם זורקים על נתניהו/בן גביר/לוין/יו ניים איט), זה שגם המידע האמיתי שהם מביאים – מתוך כוונות טובות, לכאורה – מגיע מאוחר מדי ואין הרבה מה לעשות איתו. הם מתריעים בשער על מלחמה שכבר נגמרה (תרתי משמע). בכך, הדברים שלהם מאבדים מערכם האמיתי. אם הבסטיליה, או המשטרה, או מערכת המשפט נופלות, להגיד את זה אחרי שנתיים, כשאתה כבר בדימוס ועושה לביתך, לא עוזר לנו הרבה.

איתמר בן גביר הוא סכנה אמיתית למדינת ישראל. הוא פופוליסט חסר אחריות ובהמי, פירומן שמונה לנהל את מכבי האש של המדינה (כפי שכתב פעם דוד גרוסמן). אבל את זה ידענו גם לפני הראיון של קובי שבתאי, וספק אם מישהו באמת שינה את דעתו לגביו. המתנגדים הנהנו מול המסך (וישתפו בהתלהבות אחר כך לחברים ולעוקבים שלהם, שגם הם די מסכימים איתם מראש), התומכים של בן גביר כנראה ראו ערוץ אחר באותו זמן. הראיון עם שבתאי, כמו הרבה ראיונות אחרים מסוג "לשעברים" – בעיקר משכנע את המשוכנעים.

טלוויזיונית, הראיון היה בסדר גמור. ספי עובדיה עשה בסך הכל עבודה טובה כמראיין וקיבלנו גם כמה רגעים אנושיים מצוינים (כולל הצפת הפוסט טראומה, שהיא נושא חשוב בפני עצמו). אבל אם ההבטחה היתה לראיון שישנה סדרי עולם אפשר להגיד של"עובדה" יש כבר מסמכי "לשעברים" מטלטלים יותר בארכיון שלה (וגם הם לא טלטלו הרבה).

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• קשת
• משטרת ישראל

אחרי שנתיים של לחימה פעילה, על כל המשמעויות הנפשיות והפיזיות שלה, החברה הישראלית עברה למוד של פוסט-מלחמה. אמנם כוחות עדיין נמצאים בעזה (לכו תדעו מתי זה באמת ייגמר) ועדיין נשארו חטופים בשבי האויב (שניים במספר, נכון לכתיבת שורות אלה), אבל בגדול האירוע די מאחורינו. עכשיו זה הרגע שבו מגיעה העת להבין מה לעזאזל קרה כאן, איך ממשיכים הלאה – ובעיקר, מי יכתוב את הנראטיב על האסון הכי גדול בתולדות ישראל.

>> קרקס הגזלייטינג של קשת 12: האם אתם בעד חנינה או בעד חנינה?
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

לא סתם שאלת ועדת החקירה הממלכתית מעסיקה כל כך אותנו. באופן שקשה היה להאמין שיקרה בימים שאחרי שבעה באוקטובר, מתנהל כאן קרב אמיתי – בין צד אחד, הממשלה ותומכיה, שמנסה לטשטש עקבות ולהתחמק מאחריות לאסון שנגרם בגללו, לבין הצד השני, שנלחם על מנת שהאמת תצא לאור. בלי הסחות דעת, בלי אויבים פנימיים מדומיינים, פשוט לבדוק באמת איך כשלנו בצורה כל כך עמוקה.בהינתן שוועדת החקירה הממלכתית לא תוקם בקרוב, מי שתפסו פיקוד על בירור האמת הן תכניות התחקירים.

זו שעה לא פשוטה לתחום החדשות והאקטואליה במדינת ישראל, כשפעמים רבות מערכות החדשות עסוקות הרבה יותר בניסיון למשוך קהל למסך, ופחות בלהגיד את האמת בצורה ברורה. אבל זו לא כל התמונה: בתוך כך, תכניות התחקירים בישראל הפכו למעוז של הניסיון לברר ולהיכנס לקרביים של אירועי שבעה באוקטובר.בין אם זו העבודה הנהדרת של כתב חדשות 12, עמרי מניב, בשורה של תחקירים על הנעשה בתוך הצבא; עמרי אסנהיים והדוקו שלו "מה קרה לצה"ל"; וגם התכניות הבכירות, כמו "עובדה" ו"המקור" עם סיפורים כמו "תיק אוקטובר" או הפרק שבו נחשף המו"מ לעסקאות החטופים; שלא לדבר על הראיונות המדהימים עם החטופים עצמם, בלי שהרגשנו, לא מעט מסקנות כבר הוגשו על ידי תחקירים טלוויזיוניים טובים שהצליחו לברור את האמת בתוך ים הספינים והבולשיט.

"זמן אמת" היא עוד תכנית שעושה את העבודה הזו. תוכנית התחקירים של כאן 11, שמשודרת מימיו הראשונים של התאגיד, עברה מטמורפוזה כשאת אסף ליברמן החליפו בר שם-אור והכתב המדיני סולימן מסוודה. גם הם הצליחו להביא לא מעט סיפורים חשובים בשנתיים האחרונות – מהקלטות המיגונית, התחקיר על חיל האוויר והתפקוד שלו, יומני אוקטובר, ניסיונות ההשתלטות של נתניהו על מטה החטופים, וגם הראיון של שם-אור עם החטוף שחזר, בר קופרשטיין. עכשיו היא עוברת לניפוץ מיתוס לא קטן סביב שבעה באוקטובר – תפקוד המשטרה.

רוני זינגר, מעיתונאיות התחקיר הטובות בארץ, הלכה לברר את האמת מאחורי האמירה שהפכה כמעט לקונצנזוס: "המשטרה הצילה את המדינה". בתחקיר היא גילתה את הפער שראינו שוב ושוב לאורך המלחמה – בין הגבורה המדהימה של הלוחמים, לבין חדלות האישים המטורפת ברמות הגבוהות, שהתקשתה לתכלל את האירוע וגרמה, בסופו של דבר, לקטסטרופה הגדולה בתולדותינו.

"התחקיר שלא היה" הוא שעה של טלוויזיה שוברת לב. כל חזרה לשבת ההיא טראומטית בדרכה שלה, אבל שני דברים קופצים לעין כמעט מיידית – הכאוס בדקות הכי גורליות בדרגים הגבוהים, ובעיקר הדרך שבה מפכ"ל המשטרה דאז, קובי שבתאי והשר איתמר בן גביר ניסו (ובמידה רבה הצליחו) להשתיק את כל מי ששאל שאלות. בן גביר ושבתאי יחד קבעו את הנראטיב נלפיו המשטרה פעלה מצוין ואין מה לחקור, וכך בעצם הכשילו את מי שמנסה – עד היום – להביא לתחקיר משמעותי על מה שלא עבד.

זה אולי חפרני וזה כבר נחשף בעבר, אבל אי אפשר להתעלם מהחטא הקדמון, והחטא הוא הצבתו של איש כל כך מפוקפק, חסר אחריות וחסר יכולות, בראש הביטחון הלאומי שלנו. המינוי של איתמר בן גביר לאחראי על משטרת ישראל הוא, בסופו של דבר, לב העניין: מי שמינה את בן גביר וניהל את המדינה, גם בשבעה באוקטובר אבל בעיקר אחריו, הוא אדם שמתעניין הרבה יותר בהצהרות פומפוזיות, בלייקים ברשתות החברתיות ובפופוליזם טהור, מאשר בענייניות ובעבודה השקטה שנדרשת מנבחר ציבור בשעה כל כך קשה. וכשמערכות מתפוררות פוגשות פופוליסטים בעמדות כוח – מה שמתקבל זה אסון קולוסאלי.

בזעיר אנפין, התחקיר של זינגר הראה את התמונה הגדולה: למרות השנתיים שעברו, למרות הפצע המדמם הזה בלב של כולנו, למרות הטראומה שלעולם לא תימחק – עדיין יש מי שנלחמים באמת. עדיין יש את מי שמנסים לגרום לנו לחשוב שכל האירוע שחווינו היה בכלל הצלחה מסחררת – שזו "מלחמת התקומה", שאנחנו ב"תקופה של נס", שכל אויבינו ניגפו בפני נתניהו וממשלתו, שבכלל השגנו ניצחון מוחלט. ואם זה המצב, אז בשביל מה לחקור כל כך הרבה? ההיסטוריה נכתבת הרי על ידי המנצחים והמנצחים החליטו שלא יהיה דיון.

ואולי זאת אחת הסיבות שלממשלה כל כך חשוב להילחם בתקשורת החופשית. כי התקשורת, שיש בה חלקים שטחיים ומרגיזים ומגזלטים, גם מכילה בתוכה שורה של עיתונאים מעולים שעדיין מתעקשים לעשות את העבודה שלהם. שמסתכלים ימינה ושמאלה, רואים את היעדר הרצון לתחקיר – ועשו את העבודה הזו בעצמם, כמו שרוני זינגר עשתה בתחקיר הזה, שהוא כתב אישום מהדהד נגד צמרת המשטרה והמשרד לביטחון לאומי.

כיהאמת היא שרק כשנדע באמת מה היה, נוכל לדעת איך לצאת מזה הלאה. הדרך היחידה לפתור בעיה היא להכיר בכך שיש לך אחת, ומדינת ישראל של דצמבר 2025 קרועה בין בין צד אחד שמתעקש שאין כזו וחוגג את המלחמה בתור רגע של גאולה, לבין הצד השני – המשפחות השכולות, ומשפחות החטופים וגם התקשורת שמנסה לשאת את דגל חקירת הכשלים. כדי שנוכל באמת להבריא ולבנות מחדש את האומה שנשברה לפני קצת יותר משנתיים, ברור איזה צד חייב לנצח. זה זמן אמת.
>> "זמן אמת: התחקיר שלא היה", שני 21:30, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר
• זמן אמת
• משטרת ישראל

זה קרה אתמול בערב: קבוצת שוטרים הגיעה אל בר המנזר שברחוב אלנבי, מהברים האהובים והוותיקים בתל אביב הידוע כמעוז של ליברליות חילונית, ולאחר סיור קצר במקום הורתה לסגור אותו בצו מנהלי ל-30 יום, בחתימתו של מפקד מחוז תל אביב ניצב חיים סרגרוף, עקב הימצאותם של שני עובדים פלסטינים שהוגדרו על ידי המשטרה כשוהים בלתי חוקיים במקום.

על פי צו הסגירה המנהלי שהודבק על דלת הכניסה לבר, שבוע לפני כן ביצעו שוטרים ועובדי מינהל הגירה ואוכלוסין ביקורת במקום, ו"מאתרים בתוך בית העסק שני שוהים בלתי חוקיים, תושבי השטחים ללא אישורים כדין, המועסקים ושוהים במקום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 12ב2 ו-3 לחוק". עוד מצוין בצו כי תקופת הסגירה נקבעה "תוך התייחסות לראיות בתיק החקירה, פיגועי טרור ומצב חירום ומלחמה כנגד ארגוני טרור בכל החזיתות ובפנים הארץ, ואל מול הנזקים הכלכליים הצפויים למקום, לרבות לאחר איזון בין חופש העיסוק מחד לבין ביטחון הציבור מאידך, כאשר בנסיבות העניין הגעתי למסקנה כי ביטחון הציבור גובר".

את תגובת בעלי המנזר, ליאור הרגיל, לא ניתן היה להשיג בשעת לילה מאוחרת, אך לטענת מקורבים לבעלי המנזר מדובר בהתנכלות מכוונת, שכן לשני העובדים המדוברים היו אישורי עבודה חוקיים בתוקף עד לסוף השבוע הקרוב (25.7), אך השוטרים שהגיעו למקום סירבו להכיר באישורים והחליטו לסגור את המקום בתואנה שקרית.

מאז תחילת מלחמת השבעה באוקטובר סגרה המשטרה עסקים רבים בעיר בצו דומה ומאותן סיבות, ביניהם AKA44 בנחלת בנימין (הצו בוטל למחרת), בר ההופעות בר גיורא, בית הקפה דאבל אספרסו ביפו, מזללת הכריכים "אוליב" ברחוב הרצל, מרכז החומוס האסלי ביפו ועוד עסקים רבים ששמם לא צוין בהודעות דוברות המשטרה לתקשורת.

בעלי עסקים עימם שוחחנו סיפרו כי פשיטות המשטרה נערכות באופן כמעט שבועי, ובעוד החיפוש אחר שב"חים הוא כמובן חשוב ולגיטימי, ניכר כי השוטרים מתנהלים בשטח באטימות כמי שסימנו מטרה סביב החץ, ואינם מוכנים לקבל בשום מצב את הסברי הבעלים – ובמקרה של המנזר, אפילו לא את האישורים החוקיים. יצוין כי עבור רוב העסקים בתחום, שגם כך מתקשים לשרוד, סגירה לחודש שלם היא מכת מוות כמעט ודאית.

• הבועה
• אוכלים שותים
• המנזר
• משטרת ישראל
• פלסטינים

תחושת הביטחון האישי בתל אביב בנסיגה מתמדת מאז תחילתה של ההפיכה המשטרית בינואר 2023, וביתר שאת מאז שבעה באוקטובר. בשנה שעברה הצליחו אנשי אתר מדלן,המרכז מידע על אזורי המגורים בכל רחבי הארץ, לכפות על משטרת ישראל באמצעות בסיוע התנועה לחופש מידע לשחרר את המידע על מספר התיקים הפליליים שנפתחו בכל עיר ויישוב בישראל, והמספרים בתל אביב היו עגומים. השנה, באופן לא מאוד מפתיע לאור תפקוד המשטרה, נראים מרביתם עגום עוד יותר.

>> מי יגן על האינטרס הציבורי בכיכר אתרים? // טור דעה
>> למה להיות כאן אבא זה הדבר הכי מפחיד בעולם? // טור אישי

נתוני הפשיעה המעודכנים לשנת 2024, שמבוססים על נתוני המשטרה כאמור, פוענחו ועובדו על ידי אנליסטים של אתר ולוח מדלן כדי לחלץ מהנתונים מידע לפי שכונות ולא לפי אזורים סטטיסטים. על פי בדיקתם, בשכונות רבות במרכזי הערים כמות הפריצות לבתים, גניבות הרכב, עבירות הביטחון, הרכוש והניסיונות לרצח – ממשיכים לעלות.

בין עשר השכונות המובילות את מפת הפשיעה בישראל, מבחינת מספר התיקים הפליליים שנפתחו על עבירות שבוצעו בשטחן, אפשר למצוא במקום החמישי את שכונת לב העיר עם 1,124 עבירות, מתוכן לא פחות מ-939 עבירות רכוש (והיא גם המובילה הארצית בקטגוריה זו). מיד אחריה במקום השישי מתברגת שכונת דרום רוטשילד עם 1,065 עבירות וגם כאן, כמו בלב תל אביב, הרוב המוחלט הן עבירות רכוש (876). יחסית לשכונות אחרות בארץ שהתברגו לרשימה הלא מחמיאה הזאת, מספר העבירות הקשורות באלימות פיזית נגד הגוף נמוך יחסית (102 ו-156, בהתאמה), כך שלפחות אנחנו חוטפים פחות מכות מבערים אחרות (את הרשימה מובילה הדר כרמל בחיפה עם 1,319 עבירות ולא פחות מ-372 עבירות נגד הגוף.

גם כשמפצלים את עבירות הרכוש לסוגיהן, הנתונים בתל אביב-יפו ממשיכים להיות עגומים. שכונת לב העיר הציגה אמנם ירידה מרשימה של כ-30 אחוז במקרי הפריצות לבתים לעומת 2023 וירדה למקום השני ברשימה, אבל בשכונת שפירא ובפלורנטין זינק מספר הפריצות לבתים ביותר מ-100 אחוז והכניס אותן למקום הרביעי והחמישי ברשימה. שכונת הצפון הישן דרום-מזרח התברגה למקום השמיני עם עליה מתונה של כ-15 אחוז במספר הפריצות. השכונה שמשתרעת בין אבן גבירול לדיזנגוף ובין שדרות בן גוריון לשדרות בן ציון היא גם הנציגה התל אביבית הבכירה ברשימת הפריצות לרכב, עם זינוק של כ-90% במספר התיקים שנפתחו.

למרות שתל אביב-יפו נמצאת הרחק מאחור מבחינת כמות העבירות הקשורות באלימות פיזית, ניתן להצביע מתוך הנתונים על מגמות מדאיגות גם בתחום הזה: בשכונת שפירא נרשמו במהלך 2024 לא פחות מ-7 עבירות רצח וניסיון רצח לעומת עבירה אחת ב-2023, זינוק של 595 אחוז שהוביל את השכונה למקום השני בטבלה הארצית. שכונת הצפון הישן דרום-מזרח נכנסת גם לרשימה הזאת, עם 3 עבירות רצח וניסיון רצח שממקמות אותה במקום התשיעי. הנתונים, כאמור, חלקיים וכוללים רק את המקרים שהגיעו לטיפולה של המשטרה.

• הבועה
• משטרת ישראל
• פשעים בתל אביב
• פשיעה