שלום גד נודד במונית שירות
המוזיקאי שלום גד על נדודים: הדברים משנים את המשמעות שלהם תוך כדי תנועה. המילים עצמן נודדות ממקום למקום, מזמן לזמן, מאדם לאדם ומחליפות בתים ופירושים
בתוך מונית שירות, בין תל אביב לירושלים, אני חולם על 2017 – השנה שבה אמורים לסיים את העבודות בכביש מספר 1. אולי, רק אולי, הן יצליחו לתקן את הקרע בין שני העולמות הללו – תל אביב וירושלים.
בזמן שאני מתבונן בפקק הארוך, מתקשרים אליי מ־Time Out לשאול אם אני רוצה לכתוב כמה מילים על נדודים. אני קופץ על זה. הצרה היא שהדברים משנים את המשמעות שלהם תוך כדי תנועה. המילים עצמן נודדות ממקום למקום, מזמן לזמן, מאדם לאדם ומחליפות בתים ופירושים. אז הנה התחלה של המילון הסובייקטיבי שלי לכמה מונחי נדודים.
משבר גיל ה־40 שנה במדבר
הנדודים האמיתיים הם בראש. אנחנו כל כך רוצים לחשוב שכבר הגענו הביתה והכל בסדר, אבל לא. עברו אלפי שנים ואנחנו עדיין נודדים, עדיין מחפשים בית, עדיין לא מבינים את שפת המקום, עדיין פליטים במחסום, עדיין עולים חדשים.
נדודי עמים
עם אחד לבד, לא יכול לצאת לנדודים ואז להגיע הביתה. צריך שני עמים בשביל זה. אחד בשביל לצאת ואחד בשביל להגיע.
כושר הסתגלות
המתופף הקודם שלי אמר פעם שבעתיד, האנשים היחידים שישרדו יהיו אלה שיידעו להסתגל מהר למצבים חדשים. שבוע אחר כך הוא עזב את הלהקה והלך לכתוב תסריטים לטלוויזיה.
הכיסא של אליהו
הכיסא של סבא שלי, אליהו גדג'. כשהיינו באירופה, הוא מעולם לא השתמש בו. תמיד היה בתנועה איפשהו. גם בערבי חג העדיף לשתות במועדוני ג'אז ולחזר אחרי רקדניות של גויים. רק לא לשבת בבית. בכל סדר פסח עמד הכיסא שלו ריק בראש השולחן. ב־1975 עלינו לארץ ורק אז הוא התיישב על הכיסא, לא קם ממנו כמה שבועות ואז נפל ומת.
מפת העולם
פעם, במוזיאון ישראל בירושלים, ראיתי מפת שולחן של יהודים גלותיים. היא הייתה מלאה בכתמי יין ואוכל וחרושה בקמטים וקפלים מתקופות שונות. בגלל שעבר עליה כל כך הרבה, היה אפשר לבלבל אותה עם מפת העולם. יבשות, ימים, נהרות והיסטוריה. גם אנשים זקנים, אלה שלא מתאמצים להסתיר את השנים שעברו עליהם, נראים לפעמים כמו מפת העולם. אבל אף אחד לא טורח להסתכל.
