Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הזמר פרינס נמצא היום באחוזתו שבמינסוטה ללא רוח חיים והוא בן 57. לפני פחות משבוע מטוס בו הובל פרינס נאלץ לבצע נחיתת חירום, על סמך דיווחים בעקבות שפעת חמורה בה לקה. בשל מחלתו הוא ביטל שתי הופעות באטלנטה. נכון לעכשיו טרם יצאה הודעה רשמית על סיבת המוות. נעדכן כשיהיו פרטים נוספים.
פרינס נולד במיניאפוליס ב-7 ביוני 1958 בשם פרינס רוג'רס נלסון. הקריירה המוזיקלית שלו נמשכה 35 שנה. הוא כתב מאות שירים והוציא 39 אלבומי אולפן, שנמכרו ביותר מ-150 מיליון עותקים. הוא צורף להיכל התהילה של הרוקנרול ב-2004. הוא נקרא על שם להקת הג'אז בה ניגן אביו.
בתור נער הוחתם בחברת תקליטים, וב-1978 יצא אלבום הבכורה שלו "For You". ב־192 הפך לכוכב בינלאומי עם צאת אלבומו "1999" שמכר יותר מ-15 מיליוני עותקים ברחבי העולם. הוא זכה בשבעה פרסי גראמי וגם הופיע בהפסקת הסופר-בול בשנת 2007. כמו כן, הוא זכה בפרס האוסקר על פס הקול המוזיקלי בסרט "Purple rain" ב-1985.
במהלך השנים הפך פרינס לאחד האמנים השנויים במחלוקת והמצליחים בעולם, ותקליטיו ושיריו זכו לפרסים וגם לגרסאות כיסוי רבות. השפעתו על המוזיקה המודרנית היא עצומה, בין שנות השבעים לתשעים הוא חולל מהפכות במוזיקת הפופ, הפאנק והרוק ושילב אינספור השפעות וסגנונות.
בין אלבומיו הגדולים "Purple Rain", "Dirty Mind", "Sign O' The Times" ו־"Diamonds and Pearls". רק בשנה שעברה הוציא שני אלבומים – "HITNRUN" חלק ראשון ושני.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ב־1969 ירדנו בוב האריס ואני לבקנהאם. זמן קצר לפני כן הקמתי את Time Out, ובוב בדיוק התחיל את קריירת הרדיו שלו. הוא היה אמור לתקלט בהיכל של בית ספר, ודיוויד בואי, בשיער מושלם וארוך מאוד, כמעט עד המותן, ובשמלה שהגיעה לרצפה, הופיע שם גם הוא. רק הוא וגיטרה. בקושי היו אנשים בקהל אבל כולם היו מרותקים אליו. לאחר מכן בואי היה שקט מאוד, לא איש שיחה. אני זוכר שחשבתי, "אה, סתם עוד זמר פולק היפי", כך שהופעתו המאוחרת עם גיטרה ואיפור הייתה הפתעה נעימה מאוד!
בחלוף השנים ראיתי אותו בריינבואו כזיגי סטארדאסט, ובארנת וומבלי – בתור הדוכס הלבן הרזה. לא קניתי את כל האלבומים שלו כשהם יצאו, כך שאני עדיין משלים פערים. רק בשבוע שעבר הקשבתי לאלבום אוסף שלו משנות ה־80 וחשבתי כמה עוצמתית ועכשווית המוזיקה שלו. אני עדיין כועס על עצמי שגיליתי שירים כמו "Scary Monsters" רק בעשור האחרון.
אבל "Heroes" נישא מעל הכל. כשהעברנו את משרדי Time Out מדרך גריי אין לבניין טאואר בקובנט גארדן בקיץ 1977, זה היה ההמנון הביתי שהושמע במערכת הכריזה בפול ווליום, מסביב לשעון, בעודנו מרכיבים את המשרדים.
אחד התענוגות הגדולות בחיי היה שאני מבוגר מדיוויד בואי ביום. הוא נולד ב־8 בינואר. אני נולדתי ב־7 בינואר, כך שמותו, בגילי, מהדהד במיוחד. ראיתי בו מישהו הקרוב אליי: מזל גדי, פרפקציוניסט, יזם, קצת מתבודד, מישהו שתמיד אהב לחקור דברים חדשים, לקחת סיכונים. הוא היה לא רק זמר ויוצר ענקי, אלא חבר בגרעין קטן של אנשים יצירתיים שהשפיעו על כל מה שנמצא סביבנו כיום.
אין לי ספק שהמורשת שלו תחיה לנצח ושהוא לעולם לא יהיה רחוק מדי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שתי קלישאות נשמעות כעת שוב ושוב בכל הספד, ידיעה ומהדורת חדשות: שהוא היה חייזר שבא אלינו מהכוכבים ושהוא היה זיקית שהחליפה זהות שוב ושוב. יש ממש בשתי הקלישאות הללו. קשה לבטל אותן, בוודאי כשהן תודלקו היטב על ידי האיש עצמו. ובכל זאת, תחושה קלה של חוסר נוחות אופפת את המעריצים הכבדים כשהם רואים את הגיבור שלהם מצומצם לשתי הכותרות האלה. איך ייתכן שהאיש שיצר גוף עבודה כה שלם ועקבי מזוהה דווקא עם זיקיותו? איך יכול להיות שהאדם שכל כולו חזון הומני עצום ממדים מזוהה דווקא עם חייזריותו? לכן לפני המליצות שבאות להגדיל אך מטבען מקטינות, כדאי להתחיל מקביעה עובדתית פשוטה: דיוויד בואי, שנולד באנגליה ב־8 בינואר 1947 והלך לעולמו בניו יורק ב־10 בינואר 2016, היה האמן הכי גדול של העידן שלנו. לא "אחד ה", לא "אחרון ה", לא "מגדולי". גוף העבודה של בואי ראוי להיזכר כדרגה בפני עצמה בתולדות התרבות הפופולרית. לא הייתה עוד תופעה כזאת וכנראה כבר לא תהיה.
המפתח להבנת הגדולה של בואי טמון אולי דווקא בפער שבין חייזר לבן אנוש. בהכללה גסה, האמנות המודרניסטית של החצי הראשון של המאה ה־20, שבעת מלחמות עולם ומפוכחת מתקופת הנאורות, חשדה ברגשות וניסתה להשתמש ביצירה כדי לבחון את המנגנון האנושי ממבט על, מבחוץ – קצת כמו חייזר. בהכללה גסה לא פחות, הפופ והרוקנ'רול של שנות ה־50־60 היו תגובת נגד לתופעה הזאת: אמנות חושית לגמרי, שמדברת קודם כל אל הלב והאגן ורוצה לסחוף את ההמונים לחוויה רגשית, אנושית, קולקטיבית. המודרניזם והפופ אמנם נפגשו מדי פעם אבל זה היה פלירט צורני בלבד. הביטלס אתגרו את המאזין עם אוונגרד, אבל גם זה היה רק כדי להגיד לו בסוף שכל מה שצריך זו אהבה.
דיוויד בואי בטור של "סטיישן טו סטיישן" בוומבלי. צילום: GettyImages
במקום כוכב רוק
ואז הגיע בואי, שלא האמין בזה. בתפיסה העצמית שלו הוא היה פחות ג'ון לנון, הרבה יותר סמואל בקט, והוא אכן ניחן ביכולת אדירה להביט על החוויה האנושית מבחוץ. אבל איכשהו היכולת הזאת פגשה נשמה ענקית של יוצר פופ פנומנלי. המפגש הזה, בעוצמות האלה, קרה רק פעם אחת בהיסטוריה ויצר את החיה הנדירה מכולן: אמן שהוא גם הכי חכם וגם הכי מרגש. גם הכי אינטלקטואל וגם הכי סקסי. גם גבוה וגם נמוך. ששובר לך את הלב וגורם לך לחשוב מחדש על החיים שלך באותה נשימה. שהוא יצור מרוחק ותמיד בלתי מושג, ובאותו הזמן חבר קרוב, אינטימי עד כאב.
ואולי זהו גם המפתח להבנה של בואי כיוצר שהוא גם עקבי וגם זיקית. בואי אכן החליף שלל מסכות לאורך הקריירה שלו, ובכל זאת, אם מקשיבים היטב לתוכן, מבינים שכל הווריאציות נגעו באותן נקודות מהותיות: בדידות, ניכור וניסיון הרואי לפרוץ דרך אלה לתוך חוויה רגשית אותנטית.
במובן הזה, הבחירה להחליף זהות וללבוש צורה חדשה פעם אחר פעם הייתה לא רק הצהרה בפני עצמה, אלא בעיקר אמצעי אמנותי: בואי תמיד התמסר לז'אנרים מוזיקליים ובאותו זמן הסתכל עליהם מהצד, התקרב ושמר על מרחק במקביל. הסול שלו היה מרקיד, אבל באמצעות הדמות הסוציופתית של הדוכס הלבן הרזה הוא הצליח להפוך על ראשו את המושג "מוזיקת נשמה"; הגלאם רוק שלו היה גדול מהחיים, אבל הדמות של זיגי ניפצה את המיתוס של עצמה תוך כדי תנועה; ודווקא כשבחר להתקרב לאזורים הקרים והמכניים יותר של הקראוט רוק בתקופת ברלין, הוא הפגיש אותם עם הפרסונה האישית והחשופה ביותר שלו. אחרי הסיקסטיז, שקידשו את ה"אותנטי", את האתוס של אמן רוק כגיבור נטול מסכות ששם את הבולשיט בצד – דיוויד בואי השתמש בדיסוננסים האלה כדי לגלות לנו את הסוד האדיר הזה: שהמפגש עם הניכור מוליד אינטימיות; שבתוך השקר מסתתרת אמת מדויקת יותר.
כביש אבוד
מקבלים צ'אנס אחד להיפרד מגיבור תרבות של פעם בחיים. אתה רוצה להגיד עליו הכל כי הוא היה בשבילך הכל, ואתה רוצה לחגוג אותו עם כולם אבל גם מת לומר משהו ייחודי, שיידעו שהאיש הזה הוא קודם כל שלך ורק אחר כך של כל האחרים. אתה גם רוצה להספיק לגעת בעוד המון נקודות שפספסת: החשיבות שלו לתנועה הקווירית, הגאונות המלודית, הקול הנדיר, האסתטיקה של הגנבה, תחושת החירות האישית שהוא נסך ברבים כל כך. אז איך בכל זאת להיפרד מדיוויד בואי?
אולי עם "Always Crashing in the Same Car", שיר קטן ונפלא מהאלבום "Low" שיצא ב-1977. זהו שיר פרדוקסלי לכאורה. איך אפשר להתנגש באותה מכונית שוב ושוב? הרי המכונית נהרסה בפעם הראשונה שהתנגשת בה. אבל בואי ידע שאפשר להתנגש שוב ושוב באותה מכונית, לעשות את אותה טעות שוב ושוב, וזה לא אומר שאתה לא נוסע ומתקדם, בדרך ממקום אחד למקום אחר. המצב האנושי הבסיסי לא משתנה, והבעיה שהייתה לך עם עצמך אתמול היא אותה בעיה שתהיה לך מחר; אבל בתוך ה"אתה" הלא משתנה הזה יש אינסוף אפשרויות תנועה, ובטווח הזה אתה יכול להיות זיקית, לבחור לעצמך מסכות חדשות ולהגיד לעצמך דברים חדשים על עצמך. זה שיעור אחד מני רבים שבואי השאיר מאחוריו. וזה שיעור אופטימי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
להתראות חייזר נפלא: מיקסטייפ דיוויד בואי עם שיר מכל אלבום
ערכנו עבורכם מיקסטייפ התמודדות עם החדשות הנוראות על לכתו בטרם עת של היוצר המופלא דיוויד בואי. האזינו לעשרים וחמישה שירים, אחד מתוך כל אלבום שהוציא בואי עד היום
דיוויד בואי: ההופעה האחרונה בטור של "זיגי סטארדאסט" בלונדון, יולי 1973. צילום: Getty Images
אין דרך לעכל את ההלם והעצב הנורא ממותו של דיוויד בואי, שנודע הבוקר. רק לפני שלושה ימים הוציא רשמית את אלבומו הנפלא "Blackstar", שבו נדמה כי רמז על מותו הקרב, בשיר "Lazarus":
"Look up here, I'm in heaven I've got scars that can't be seen I've got drama, can't be stolen Everybody knows me now"
הדרך היחידה והראויה שאנחנו מכירים כדי בכלל להתחיל ולנסות להתמודד עם לכתו של אחד מגדולי המוזיקאים והאמנים של המאה האחרונה – היא דרך היצירה המסועפת והענפה שלו.
במיקסטייפ הבא תמצאו שיר אחד מכל אחד מעשרים וחמשת האלבומים שהוציא בואי, מהסוף להתחלה, מ"Lazarus" מ-2016 ועד "Please Mr. Gravedigger" מ-1967. מובן שאין אפשרות לייצג באופן מלא את גוף היצירה העצום ויוצא הדופן של בואי ב-25 שירים, אבל המיקסטייפ שלפניכם כן נותן הצצה לחייזר, לזיקית המופלאה ולשינויי הצורה המדהימים שעבר במרוצת השנים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דיוויד בואי, מהדמויות המכוננות ביותר שפעלו במוזיקה בחמשת העשורים האחרונים, מת אתמול (ראשון) בלילה לאחר מאבק בן 18 חודשים במחלת הסרטן, כך מסרה משפחתו בהודעה. הבשורה המרה – שהגיעה אך שלושה ימים לאחר יום הולדתו ה-69, בו הוא גם הוציא את אלבומו האחרון, ה-25 במספר, "Blackstar" – הכתה תדהמה ברחבי העולם.
אף שידוע היה שבואי סבל מבעיות רפואיות בתחילת שנות ה-2000, שהובילו לפרישתו מעשייה מוזיקלית למשך עשור, דבר מחלתו בשנה וחצי האחרונות נשמר בסוד. הסינגל האחרון אותו הוציא בימי חייו נקרא "Lazarus" – דמות מהברית החדשה, של אדם שהוקם לתחייה על ידי ישו ושמו מזוהה עם חיי נצח או קימה מהמתים. כעת מתבהר ההקשר הרחב, האפל והעצוב, של מהלך זה.
בואי, שנולד באנגליה ב-1947 בשם דיוויד רוברט ג'ונס, החל את הקריירה שלו ב-1967. הלהיט הראשון שלו היה "Space Oddity" ב-1969 (בשיר נעשה שימוש על ידי ה-BBC בשידור הנחיתה על הירח). הדמות הבדיונית מייג'ור טום מהשיר תמשיך ותופיע לאורך הקריירה שלו בשירים נוספים "Ashes To Ashes" ב-1980 ו-"Hallo Space boy" ב-1996.
אך את התפנית המוזיקלית המשמעותית תפס בתחילת שנות ה-70, כשעיצב את זרם הגלאם רוק ויצר ב-1972 את האלבום האגדי "Ziggy Stardust and the Spiders from Mars", אולי דמות האלטר-אגו עמה נותר מזוהה ביותר עד היום. לאלבום קדמו אלבום הרוק הכבד הבלוזי והפסיכדלי "The Man Who Sold The World" ב-1970 ו-"Hunky Dory" המפותי שנה אחריו.
באמצע שנות ה-70 החל לשתף פעולה עם המפיק בריאן אינו, אז יוצא טרי של להקת רוקסי מיוזיק, והשניים יצרו את האלבומים הנחשבים על ידי מבקרים ומעריצים רבים לטובים ביותר בקריירה שלו – "Station to Station", "Low", "Heroes" ו-"Lodger". הסינגל הראשון של בואי שהצליח לטפס לראש מצעד המכירות בארצות הברית היה "Fame" ב-1975, שיר שנכתב יחד עם ג'ון לנון.
בואי המשיך לשנות ולהתאים את העשייה המוזיקלית שלו לזמנים המתחלפים: בשנות ה-80 עשה ניסויים בסינת'פופ ושיתף פעולה עם קווין ב"Under Pressure", בשנות ה-90 שילב השפעות מסגנונות אלקטרוניים חדשים דאז, כגון דראם נ' בייס (ב-"Earthling").
בעשורים בהם פעל בואי שינה ועיצב מחדש את עולם המוזיקה ונותר דמות ייחודית בה. הוא המשיך להמציא את עצמו מחדש כיוצר ואמן ואף שחקן קולנוע ("האיש שנפל לכדור הארץ" היה הסרט הראשון בו כיכב, כחייזר, ב-1976) ואף פעם לא דרך במקום, לעתים למורת רוחם של מעריציו.
ההערכה היא אלבומיו נמכרו עד היום במעל ל-140 מליון עותקים ברחבי העולם, כשהנמכר ביותר בהם הוא "Let's Dance" מ-1983. בואי אף קידם את עולם המוזיקה דרך מוזיקאים אחרים. בין היתר, הוא תרם רבות לאלבומים "The Idiot" ו-Lust For Life" של איגי פופ ככותב ותמך בלו ריד בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלו "Transformer" בו אף השתתף והפיק כמה מהשירים הגדולים בו.
בואי היה נשוי בשנית לדוגמנית הסומלית אימאן ולו שני ילדים (בת מאימאן ובן מנישואים קודמים – הבמאי דאנקן ג'ונס, שביים את סרטי המד"ב המוערכים "ירח" ו"קוד מקור"). לבואי אף היה אח למחצה שסבל מסכיזופרניה והתאבד ב-1985. דנקן ג'ונס, בנו של בואי, צייץ הבוקר בטוויטר: "מצטער מאוד לומר שזה נכון. אוהב את כולכם". הזמר, שלפני יותר מעשור לקה בהתקף לב בזמן הופעה בגרמניה, מיעט להופיע בציבור מאז.
לפני כמה שבועות באוף־ברודוויי המחזמר "לזארוס", שהוא כתב את שיריו, על חייזר הנוחת בכדור הארץ ומנסה למצוא בו את דרכו. שיר הנושא מהמחזמר נכלל גם באלבום החדש. הופעתו האחרונה היתה לרגל מופע צדקה של ארגון "Keep a Child Alive" בניו יורק בשנת 2006.
![דיוויד בואי בטור של "סטיישן טו סטיישן" בוומבלי. צילום: GettyImages](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/01/sizes/GettyImages-3316788_h_wo_500_281.jpg "דיוויד בואי בטור של "סטיישן טו סטיישן" בוומבלי. צילום: GettyImages")
