Witness Protection Program הוקמה לפני ארבע שנים, מתוך רצון לייצר מרחב שבו מוזיקאים יכולים להוציא מוזיקה בלי להרים את היד, בלי להצטלם, בלי “לשווק את עצמם” – רק ליצור ולשחרר.השמות פיקטיביים, הזהויות מומצאות, המוזיקה – אמיתית לחלוטין.אני משתמש בשם טרולס יורי – שילוב של שם דני ושם רוסי, בלי שום קשר למשפחה שלי או למוצא. סתם כי אהבתי איך זה נשמע. את דאווין ורדה הכרתי דרך הפעילות בלייבל. המוזיקה שלי נוטה לצד האפל, שלו לכיוון בהיר יותר. אבל שנינו הבנו מהר מאוד שאנחנו מדברים באותה שפה – שפה שאין בה שמות פרטיים, אלא רק צלילים, שכבות וניואנסים.

הבחירה להישאר מאחורי שם בדוי לא נולדה כרעיון שיווקי. בהתחלה זה בלית ברירה – שילוב של סיבות אישיות ומקצועיות. אבל משם זה התפתח לאידיאולוגיה. הבנו שיש בזה משהו משחרר. מוזיקה שיוצאת בלי קונטקסט אישי, לאומי או סגנוני. בלי המטען של כל המוזיקה שעשית עד לאותה נקודה, בשמות "האמיתיים" שלך. לשלוח פרומו לחברים, בלי שהם יודעים שזה אתה. לראות מי עונה, מי מתעלם. לגלות שמישהו בניו זילנד השמיע בתכנית הרדיו שלו. שמישהי בצרפת מחכה בקוצר רוח לריליס הבא. שמישהו בלונדון קונה את כל הריליסים בבנדקמפ.

זו לא המצאה שלנו, כמובן.
בשנות ה־80' המאוחרות ותחילת ה־90' זו הייתה הנורמה. כמעט אף אחד לא הוציא טכנו, האוס, ג’אנגל או גאראז’ תחת שמו האמיתי. היו מאות (אם לא אלפים) של מפיקים, שהקליטו טראקים בחדרי שינה, והוציאו אותם תחת שמות בדויים – לפעמים רק עם מדבקה לבנה, בלי קרדיט בכלל.הם כונו בזלזול “Faceless Techno Boffins” – חנונים אלמוניים של מוזיקה אלקטרונית. אבל בפועל, הם לבשו את הכינוי כאות כבוד – הם היו הפסקול של המסיבות, של הרחבות, של סופי השבוע, של תחנות הרדיו הפיראטיות. של התשוקה.

>> למה אני סוגר את הברים שלי ועוזב את תל אביב? בגלל העירייה // טור אישי
>> לכו לישון: גם סגירת בנדיקט רוטשילד מסמנת את סוף עידן חיי הלילה

גם מי שכבר ביסס שם – המשיך לפעול תחת זהויות נוספות, מוציא מוזיקה בשלל שמות שונים, תחת כינויים מסתוריים ואיזוטריים. והיו אחרים שהפכו את האנונימיות לזהות המוזיקלית שלהם:

• מודימן, שתיקלט מאחורי וילון.
• SBTRKT, שבחר ליצור דמות עטופה במסכה שבטית.
• מוריס פולטון, שממעט להתראיין ויוצר בשלל שמות פיקטיביים.
• Underground Resistance ודרקסיה – שפעלו בין מסכות, שמות בדויים וסיפורים בדיוניים על עולמות תת־ימיים ומאבקים חברתיים.
• דאפט פאנק עם הקסדות הזוהרות.
• דדמאוס, מרשמלו – גם הם יצרו לעצמם מסכות, אבל לאו דווקא כדי להיעלם – אלא כדי להמציא מחדש את הדמות המוזיקלית.

ב-WPP, המקרה שלנו, הבחירה הזו הפכה לעמדה. להוציא מוזיקה בלי לנופף. לראות לאן היא מגיעה בלי פוש חיצוני. להאמין בכוח של הקול, ולא של התמונה.אבל העולם לא עומד במקום. בשבועות האחרונים אנחנו רואים יותר ויותר אמנים “פיקטיביים” – לא כאלה שברחו מאור הזרקורים, אלא כאלה שמעולם לא היו שם. דמויות מומצאות, שמות מומצאים, ביוגרפיות מפוברקות ומוזיקה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית והוזנה לפלטפורמות סטרימינג בקצב תעשייתי.

הקהל, בצדק, מתחיל לבעבע. אנשים מבינים שיש הבדל בין להסתיר פנים אנושיות, לבין לא להיות אנושי בכלל. הם מתחילים להבחין בין מוזיקה שנוצרה מתוך נשימה, רגש, סאבטקסט – לבין אוסף של דגימות משוכפלות שנוצרו על ידי מנוע טקסט־לצליל.

לכן החלטנו לצאת לרחבה.
בפעם הראשונה, Witness Protection Program מקיים אירוע פיזי. לא רק ריליסים, לא רק לינקים – אלא מסיבה אמיתית, בשיתוף עם החברים מעד 120.אנחנו עדיין לא מראים את כל הפנים, אבל אנחנו שם. פועמים. עם ווליום. עם קהל. עם מוזיקה. אתכם.טרקים שלנו כבר השתלבו בסטים של ארול אלקן, ריצ׳רד סן (דו יו רדיו), שון ג׳ונסטון (ALFOS), סברינו (הורס מיט דיסקו), ג׳סטין סטראוס (ניו יורק), טים סוויני (ביטס אין ספייס), ביל ברוסטר (DJ History), כריס מאסי (Sprechen), הוגו טאסיס (איביזה סוניקה), Lauer, קטיה רוגה, נסקה (הארד פיסט), כריס קוקו, וגם בארץ על ידי דיג'ייאים בטווח שבין עמרי סמדר לאלה גוטמן.

>> בואו לשמוע אותנו, לצד נבחרת המוכשרים הנוספת – דן יואל, נדב רביד, נועה ארגוב ורועי שפילמן – ביום שישי, 1.8.25, 22:00 במועדון הננסי ברחוב לבונטין 8 תל אביב.הכרטיסים מחכים לכם כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• חיי לילה
• מוזיקה אלקטרונית
• נדב רביד
• לוטננט דן
• גילה וננסי

יש משהו מאלחש בקצב שבו הכל קורה לאחרונה. ימים שלמים חולפים כמו פיד: גלילה, קפיצה, כיבוי, הדלקה, עוד סיבוב. המוח מתרגל לדפדף, אבל הגוף זוכר קצב אחר. קצב של תנועה מעגלית, ארוכה, של רגליים שמתניעות לאט, לוקחות את הגוף קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, מתחממות ואז מגבירות את הקצה. של תחושת שותפות וחיבור על הרחבה. של שיחה שמתחילה ליד הבר ונמשכת בלי שתכננת. של מבט ארוך וחיוך עם מישהו או מישהי שלא פגשת מעולם.

זאת הסיבה שהתחלנו את “120>”. זה לא רק הטמפו (אם כי כן, אנחנו מנגנים רק מתחת ל-120 BPM), זו הצהרת כוונות. אנחנו בונים חלל שבו לא צריך להתנפל. מותר להיכנס בהדרגה, להתחמם לאט, לשהות ולתת לטעמים להתמוסס בפה בקצב שלהם. לאפשר לעצמך את ההתענגות, כמו מקלחת ארוכה מדי בשישי בצהריים.

אנחנו לא מנסים להרשים אף אחד. אין VIP, אין “מי עלה מתי” או “למה לא צילמת?”. יש מוזיקה שבחרנו בקפידה, קהל שמביא איתו לב פתוח ותחושת שייכות שצומחת מעצמה. עם אנרגיה שמצטברת לאט, כמו סיר שמונח על אש קטנה.

אחרי הפסקה לא קצרה, אנחנו חוזרים. ויותר מתמיד, זה מרגיש הכרחי. לא כי חסרה לנו עוד מסיבה בלו”ז, אלא כי חסר לנו מקום להרגיש ביחד, בלי לחץ. ערב שבו לא צריך לשכנע אף אחד בכלום. מספיק להגיע, לנשום, לזוז.

המסיבה האחרונה שלנו השאירה לנו טעם כל כך טוב בפה, והיתה התגשמות של כל מה שחשבנו כשיצאנו לדרך עם החזון הזה, ששוחה במעלה הזרם של מה שמקובל כיום בעולם המועדונים והמוזיקה האלקטרונית.

זה לא רטרו ולא נוסטלגיה. רוב החומרים המנוגנים במסיבה שלנו יצאו בשנה-שנתיים האחרונות. אבל לפעמים צריך לחזור אחורה כדי לסלול נתיב חדש קדימה, כי הרבה דברים טובים יכולים לקרות כשנזכרים שלא צריך למהר לשום מקום.

כמו תמיד — נתחיל מוקדם. דן ואני מתחלפים כל שעה על העמדה מעשר בלילה עד שנרגיש שהגיע הזמן לשלוח את כולם הביתה עם שיר מתוק בלב, וננסה לייצר שוב את הקסם ההוא שהבאתן והבאתם בפעם הקודמת.

כבונוס, לאורך הכתבה הזו מפוזרים שמונה קטעים שיצאו בשנה האחרונה ומייצגים את הקו המוזיקלי שלנו במסיבה, מהרגעים הראשונים שלה ועד השיא.
>> מסיבת "120>" תתקיים במועדון "המרץ2" ביום ב-9.5 (ו'), אחרי הפסקה של כמעט שנה, וינגנו בה נדב רביד ולוטננט דן כל הלילה, בקצב שלהם.
>>לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• חיי לילה
• נדב רביד
• ❤ תרבות
• לוטננט דן

"שיהיה עד 120" זה לא רק איחול יום הולדת. במקרה של נדב רביד ודי ג'יי לוטננט דן (דן יואל), זו גם בקשה, או דרישה עיקשת, מקהל הבליינים להחזיר את הליין המסיבות שלהם, שהתהדר באותו השם. הקונספט של המסיבות האלה דוגל במוזיקה איטית, היפנוטית, שהקצב שלה לא עובר את ה-120 BPM.כמו סדרת מופת שדורשת את הקשב של הצופה בפרקיה הראשונים לפני שנפרשת בפניו במלוא גאונותה, כמו תבשיל קדרה שנרקח שעות ארוכות כדי להגיע לטעמים העמוקים של החומרים ממנו הוא עשוי, כך גם המסיבות של הצמד, מזמינות להתמסר לביטים אלקטרונים חושניים שמלבים את האווירה לאט, ודורשים מהקהל על הרחבה סבלנות כדי להגיע לשיא.

>> התסריטאית של "בואו לאכול איתי" במסע למציאת הקרינג' הכי קרינג'י

המסיבה הקודמת שלהםהתקיימה בספטמבר האחרון, עם תקלוט שלשון ג'ונסטון, השותף של אנדרו וות'רול, הוגהA love from outer space –ליין מסיבות שחרט על דגלו את האיטיות המכשפת. אחרי ספטמבר בא אוקטובר, ואחריו – אתם יודעים. כל אחד התניע בקצב אחר, אז על אחת כמה וכמה מסיבה שמתניעה לאט."היינו בהפסקה די ארוכה וגם עם עצמנו קצת בתהיות – אם צריך, אם כדאי, אם זה הזמן או לא", אומר רביד.

"מאז שבעה באוקטובר תקלטנו אמנם ביחד ובנפרד, אבל לא באירוע שהוא בקונספט של הליין", הוא ממשיך. "אחרי בקשות מהקהל ופנייה מחלל שמותאם לקונספט (המרץ 2), הייתה תחושה של לעשות משהו בשביל עצמנו ובשביל הקהל והחברים שלנו, שכולם קצת בלימבו כמונו. אני מניח שכבר עבר הרבה זמן, אז זה קצת מוזר להתייחס לזה בצורה כזאת, אבל האווירה משפיעה עלינו, והקהל מגיע גם באווירה מסוימת. ביניהם חשבנו למצוא איזה מין סייף ספייס, איזשהו מקלט ממה שקורה, אבל גם לא לשכוח שזה קורה בתוך קונטקסט רחב יותר".

בתור שועלי עמדות ותיקים הם מזהים הבדל משמעותי ברחבות מאז המלחמה. "זה נכון שכל הזמן יש סבבים ולחימות ומבצעים, אבל מה שקורה ב-9 חודשים האחרונים לא דומה לשום דבר שהיה קודם" קובע רביד. "זה משפיע על אנשים בצורות שונות; יש אנשים שלא רוצים להוציא את האף שלם מהדלת, ויש אנשים שמתקרחנים כבר ב-10, כי הם צריכים עוד יותר להוציא את המתח".

"אני אישית מרגיש שיותר אנשים מגיעים כדי לפרוק", אומר לוטננט דן, שהיה בעיצומו של גיג תקלוט בחו"ל בשבת ההיא. "הביחד הוא מה שמרפא, אבל הם באים כדי לברוח". רביד מוסיף: "אנשים לא מרגישים עכשיו מה שהם הרגישו, למשל, בפורים. זה כל הזמן בתנועה".

אחד האלמנטים המרתקים בסטים של רביד מהתקופה הזאת הוא האופן שבו הוא מתמודד עם הקונטקסט הרחב יותר על העמדה. "בכל הסטים שתקלטתי עד היום, איכשהו התייחסתי גם מוזיקלית למצב. בין אם זה שירים שיש בהם מסרים של חופש ושלום, או איזו כמיהה. למשל כשניגנתי ב'אי בודד' בפורים, חיפשתי תמה כזאת, ומצאתי קטע מוקלט מתוך תסכית ישן של רובינזון קרוזו, שהוא מספר שם על איך הגלים הטביעו אותו, והחברים שלו מתו, והוא הגיע לאי בודד, וזה ממש ישב לי בול על הקונספט".

קצת כמו המסיבות שלהם, ההיכרות בין השניים נוצרה לאט לאט, מהעיר, אבל הגיעה למימוש כשערב אחד בשלהי הקורונה הגיע רביד לדרינק ב"קיי", אחד מהמקומות שעושים לו את תל אביב, בערב בו לוטננט דן תקלט. אחרי בנייה של ידידות מוזיקלית במשך שנים, הערב הזה החל את הניצוץ לליין.

נדב רביד, למי שלא האזינה לכלום בעשורים האחרונים, הוא עמוד תווך מוזיקלי מקומי, מפיק ודי.ג'יי, מבעלי הלייבל בוטניקה (עם אמיר אגוזי), עורך תרבות, מבקר מוזיקה, עורך ושדרן רדיו וכמובן, בדיי ג'וב שלו – גם מנהל גלגל"צ (אבל לא תשמעו ממנו מילה על זה, נשבעת שניסיתי. קשים אנשי הצבא האלה). הוא קורא לעצמו די ג'יי בהפסקה, וחוזר לעמדה רק עבור אירועים אותם הוא בוחר בפינצטה, כמו המסיבה הקרובה.

יואל הוא מעצב גרפי וקופירייטר ביום, ובלילה מנגן על עמדות בארץ ובעולם. בשילוב בין השניים הם מעידים שרביד יותר מוביל את הקו המוזיקלי בצורה לוגית וליניארית, "ואני אול אובר דה פלייס, דוחק את גבולות ה-BPM של הז'אנר" אומר הלוטננט.יואל, שהתגורר כמה שנים בברלין ומתקלט גם באירופה, טועןשהצורך להאט קיים בכל סצינת לילה."כאן הוא מורגש הרבה יותר חזק כי החיים פה הם גם ככה בקצב נורא אינטנסיבי. בתל אביב פשוט יש כל כך הרבה מסיבות טכנו, ואולי זה השנקל שלי על הסצינה – היא לא מספיק מגוונת. יש לליין הזה מקום מאוד חשוב בבאלאנס המוזיקלי של סצינה. גם מבחינת גילאים וגם מבחינת במוזיקה. חייב להיות איזשהו באלאנס במוזיקה שנותן לך לנשום. זה כמובן מעיף אותך, אבל זה איזשהו פיוז'ן כזה בין קרקוע לתעופה".

"גם יש משהו מאוד חללי במוזיקה שאנחנו מנגנים" אומר רביד. "גם אם היא יותר איטית, אבל כשהקהל איתך, והם יודעים שהם לא הולכים לקבל עכשיו כל שתי דקות איזו הרמת ידיים או שריקות באוויר וצרחות – זה לוקח את הזמן וזה נבנה – אז כל פעם שאתה משחרר משהו, זה מרגיש הרבה יותר אפקטיבי, זה יותר מוערך, יותר משמעותי".

השחרור הזה מגיע בסוף, אבל ספק אם לאינטרנט יש את הסבלנות הנחוצה כדי לקלוט את הוייב. "עד 120 BPM לא עובר אינסטגרם כל כך.כשאתה רוצה לרגש ב-15 שניות, 120 BPM זה לא הקצב שמתאים לפורמט", מסביר דן, ורביד מוסיף ש "בתרבות בכלל הכל הולך הרבה יותר מהר. אנחנו רואים שהתכנים שאנשים צורכים נהיים יותר ויותר קצרים, בעריכות של קטעי וידאו, האזנה לפודקאסטים במהירות של פי 2 או שאנשים שומעים הודעות וואטסאפ במהירות כפולה".

"בגלל זה התכנים שעוברים ברשתות הם באמת תכנים יותר מהירים שמאיצים את המוזיקה, כולל גרסאות מואצות של שירים" ממשיך רביד. "הכל נהיה יותר מהיר ומאיץ, בקצב שהולך וגובר. אנחנו רוצים למצוא לנו איזה מקום שבו אנחנו עושים את זה אחרת. אנחנו לא רוצים להיות כל הזמן העבדים של הדבר הזה. רוצים לתת אלטרנטיבה, כי אנשים גם מחפשים אלטרנטיבה". דן מסכם בפשטות, "בכל פעם אנשים צריכים להיזכר כמה זה טוב להאט".

לכבוד יום הולדת 3 לליין, רביד גם מביע משאלה – "הפנטזיה שלי של האירוע זה שאנשים יבואו איתנו לכל המסע. שיגיעו מוקדם, מתחילת הערב ועד הסוף. לדגום חלק מזה, כשאנשים באים והולכים באמצע תמיד יוצר תחושת פומו בשבילי על זה שהם יפספסו את מה שעומד לבוא. בא לי להגיד להם 'לא, היי, תחכו שנייה! אתם לא יודעים מה הולך להגיע!".
מסיבת 120> תתקיים במרץ 2 ביום שישי, 19.7, החל מ-22:00רכישת כרטיסים

• חיי לילה
• ❤ תרבות
• לוטננט דן
• נדב רביד

לפני שנה וחצי התארח בארץ שון ג'ונסטון במסיבה של 120> (ליין המסיבות של נדב רביד ולוטננט דן). זו היתה מהמסיבות האלו שכל מי שנוכח בהן יוצא עם חיוך ענק וזכרונות מתוקים שהוא חש חובה מוסרית לחלוק באריכות עם כל מי שמוכן להקשיב (כאן אפשר לקרוא מה פרסמנו אז ב"טיים אאוט", שלא תגידו שלא איימנו מראש). ולמה אנחנו נזכרים בזה? כי הנה זה קורה שוב.

בשישי הקרוב (22.9) חוזר ג'ונסטון – שותפו המוזיקלי של אנדרו וות'רול זצוק"ל – לסיבוב איטי נוסף בתל אביב, שבו יחמם שוב את רחבת הריקודים על אש קטנה ויביא אותה לרתיחה איטית כמו סשן מוצלח במיוחד של סקס טנטרי, בהתאם לליין שבו המוזיקה אינה עוברת את ה-120 BPM (פעימות בדקה, בעברית).

אבל רגע, מה זו בכלל מוזיקה לריקודים שלא עוברת 120 פעימות לדקה? ומה זה בכלל פעימות לדקה? אנחנו שמחות שאתם שואלים: את הקצב של המוזיקה נהוג למדוד לפי מספר הפעימות בכל, ובכן, דקה. שימו קטע מוזיקלי, והקישו עם האצבע לפי הקצב. ככל שיהיו יותר פעמים בדקה שהאצבע תרד ותתרומם, כך הקצב של השיר מהיר יותר.

אז לגבי השאלה הראשונה: מוזיקה לריקודים יכולה לנוע במנעד שבין 80 ו-90 פעימות לדקה (היפ-הופ, רגאטון) ועד 180 (דראם אנ' בייס). בעולמות ההאוס והטכנו הפופולריים, הקצב מתחיל בדרך כלל מעל 120 פעימות ומגיע אפילו עד 140 BPM במסיבות המגרזנות יותר.ככל שהמוזיקה הופכת למהירה יותר, הריקוד הופך לאימון קרדיו בעצימות גבוהה, כשאת עיקר העבודה עושות הידיים והרגליים.

אבל זה לא חייב להיות כך: הדיסקו, שהתחיל את כל שגעת הריקודים הזו בשנות ה-70' של המאה הקודמת, הרגיש בבית עם מקצבים איטיים יותר שאיפשרו גם לאגן לזוז מצד לצד בחושניות. הקהל בדיסקוטקים רקד עד עילפון חושים, אבל לא הגיע כדי לקבל גרזנים בראש.

בשנות ה-80', בשעה שהדיסקו נכנס לפקעת ממנה הוא יגיח אחרי כמה שנים כהאוס וטכנו, האיים הבלאריים של ספרד הפכו לחממה להתפתחות מעניינת אחרת: דיג'ייאים מקומיים ניגנו שם לקהל מגוון של היפים, קווירים, בוהמיינים ואנשי חוג סילון שהפכו את איביזה לאקס-טריטוריה נטולת שיפוטיות. הם ניגנו מכל הבא ליד – להיטי פופ, אר-אנ׳-בי ורוק של התקופה, קטעי דיסקו מוכרים יותר או פחות, קטעי אלקטרוניקה ניסיוניים וגם את תקליטי ההאוס הראשונים שהתחילו לטפטף משיקגו. ה-BPM על הרחבות שלהם היה נמוך יותר, אבל מפלס הריגוש – מאוד גבוה. לבבות נמסו על הרחבה בזמן שנצרכו שם כמויות של סם חדש ומסעיר – אקסטזי, שעל פי האגדה הגיע לשם במזוודות של מאמיניו של בגוואן שרי ראג'ניש (אושו) שברחו מהמתחם של הכת באוהיו.

לקראת המסיבה הקרובה ביקשנו מהדי.ג'ייאים שינגנו בה לבחור קטעים ברוח האירוע.קוואמי,טל פורטוס,לוטננט דןונדב רבידהכינו לכם פה חגיגה של מוזיקת ריקודים קוסמית, מכשפת ומהפנטת. יש כאן כמה מהקלאסיקות הכי גדולות של הדאנס לצד קטעים חדשים יותר, וכולם שומרים על מתח בריא עם מקצבים שלא מרפים וערפל של צלילים אלקטרוניים ממסטלים שיעטוף את התנועות שלכן בזמן שתלכו לאיבוד במוזיקה. אבל אתם עדיין צריכים לבוא למסיבה, כן?
>> שון ג'ונסטון <120, שישי 23:00, האוזן.פרטים וכרטיסים בהנחה ברכישה מוקדמת כאן

• ❤ תרבות
• חיי לילה
• דיסקו
• האוס
• נדב רביד
• קוואמי

בשביל לטפס על הרים צריך הרבה סבלנות, הרבה ניסיון וגם לדעת להתמודד עם הפחד מהתהום שהולכת ונפערת מתחת לגוף הקטן שלך, שלאט לאט מתקדם עוד מטר ועוד מטר בכיוון אנכי.

יש מעט מדי די.ג'ייאים שמיישמים על העמדה את המיומנויות האלה: בנייה איטית וסבלנית של סט, ניסיון של שנים שמדייק את הבחירה בכל קטע, חתירה לפסגה והתמדה בדרך בלי לפחד מאלה בקהל שדורשים "מהר וחזק יותר!" כבר בתחילת המסיבה.שון ג'ונסטון הוא די.ג'יי כזה. במקרה או לא, ג'ונסטון הוא גם מטפס הרים חובב. במקרה או לא, ג'ונסטון היה שותף במשך 12 שנים של הדי.ג'יי האגדי אנדרו וות'רול בליין המסיבות A Love From Outer Space, בו הם תקלטו יחד מאז 2009 ועד מותו המפתיע של וות'רול בפברואר 2020.הסטים שלו ארוכים וסבלניים, מתפתחים באיטיות, צוברים גובה לאט לאט, ומדי פעם מאפשרים לך להסתכל על הנוף שהולך ונפרש מסביב, ולתת ללב להתרחב מכל היופי הזה שנגלה אליך.

ג'ונסטון נכנס לתעשיית המוזיקה בשנות ה-90 בלונדון כדי.ג'יי וגם כסוכן של אמנים כמו ה-Shamen. הוא קנה תקליטי האוס וטכנו, אבל כבר אז החל את המחקר שלו על מקצבים איטיים יותר – הסאונד הבאלרי (על שם הצליל שאפיין את איביזה, לפני שהאי הפך לבירה הממוסחרת של "אומת הדאנס"). בין שנת 1997 ל-2003 הוא בילה בעיקר בטיפוס בהרי האלפים, אבל אז חזר אל המוזיקה ואל התקלוטים. פעם, בנסיעה משותפת מלונדון לברייטון, שון השמיע לאנדרו וות'רול מיקס של המוזיקה שהסעירה אותו – ביטים איטיים יותר, טקסטורות קוסמיות של סינתיסייזרים משתוללים ובאס עמוק ודאבי. וות'רול אמר לו במקום שגם הוא התחיל לקנות הרבה מוזיקה כזו, וברגע הזה נוסדה השותפות בין השניים, שהמשיכה כאמור עד 2020.

השניים ניגנו יחד בכל העולם – ממועדונים קטנים של 200 איש ועד פסטיבלי ענק, בלי להתפשר על הקו המוזיקלי הייחודי – מוזיקה שנבנית בהדרגה, ולא עוברת בשום שלב יותר מ-122 פעימות לדקה (לשם השוואה – מסיבת טכנו טיפוסית יכולה לנוע בין 128 ל-140 פעימות לדקה). האג׳נדה המוזיקלית הזו, שזכתה לתיאור "נווה מדבר איטי בעולם שהולך ומאיץ", התאימה בול לסאונד התל אביבי שפרץ לעולם בעשור הקודם: וות׳רול וג׳ונסטון אירחו אצלם את רד אקסס, אוטרקי ומוסקומן, וג׳ונסטון עדיין מרבה לנגן חומרים שמגיעים מכאן, כפי שעשה בסדרת הסטרימים המופלאה שניגן במהלך הסגרים במגיפה העולמית – שהשאירה אותו, ועוד עשרות אלפי מאזינים בעולם, שפויים.

עם ציון שנתיים למותו של וות'רול, ג'ונסטון הפך לאחד האנשים הכי מזוהים עם המורשת המוזיקלית שלו ואחד מממשיכי דרכו הבולטים. הביקור הראשון שלו בתל אביב מגיע כחלק משיתוף פעולה חדש בין שני די.ג'ייאים מקומיים ותיקים: לפני שנה, נדב רביד ולוטננט דן התחילו לקיים מסיבות באווירה דומה ל-A Love From Outer Space, תחת השם "עד 120", והגעתו של ג'ונסטון היא במסגרת אותו מיזם לקידום BPM נמוך יותר.

>> המסיבה תתקיים ביום שישי, 27.5, בקומה התחתונה בקומפלקס החדש של האוזן, מוסד המוזיקה והתרבות הוותיק במרכז תל אביב. נדב רביד ולוטננט דן ינגנו לפני ואחרי שון בחלל המרכזי. בחלל הנוסף ינגנו אנשי מוזיקה נפלאים נוספים: קוואמי – מייסד תחנת הקצה ושדרן רדיו אגדי שהתחיל לאחרונה לשדר תכנית יומית בגלגלצ, נועה ארגוב – די.ג'ייאית מבוקשת ומגישת תכנית יומית בכאן 88, ואורי זר אביב, שדרן ותיק ברדיו הקצה, תחנת הרדיו האלטרנטיבית שמשדרת כיום במתחם האוזן

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• חיי לילה
• האוזן השלישית
• רדיו הקצה
• נדב רביד
• קוואמי
• נועה ארגוב
• מסיבות מומלצות