ביקורת תקשורת היא תחום עיתונאי כפוי טובה. ככל שעושים אותו טוב יותר, זוכים להערכת הקולגות פחות. אף אחד לא אוהב להיצרב באש הביקורת, ועיתונאים שמבקרים בשנינות או בזעם קדוש כל מה שזז להנאתם מתגלים כמעט תמיד כבעלי עור רגיש ועצמות פריכות כשהביקורת דופקת על דלתם. לכן הזכייה של "העין השביעית" בפרס סוקולוב, העיטור המשמעותי ביותר שמוענק לעיתונאים בישראל, היא לא פחות מסנסציה: מערכת עיתונאית כמעט פרינג'ית, שמוקדשת בלעדית לביקורת התקשורת כבר כמעט 30 שנה ומאירה בספוטים חזקים את הפינות החשוכות של העיתונות המודפסת והמשודרת, מקבלת הכרה ממסדית ראשונה בחשיבות עבודתה. וחשוב לומר: לפחות עשור מאוחר מדי.

מי שהקפיד לעקוב אחר הדיווחים באתר העין השביעית, לא יכול להיות מופתע בשום צורה עכשיו ממצבה הקטטוני של עיתונות המיינסטרים בארץ, מתפקידה המרכזי בעלייתו של איתמר בן גביר או מתמיכתה שבשתיקה בהפיכה המשטרית

עיתונאים רבים ברשתות החברתיות חגגו את זכיית העין השביעית בפרס סוקולוב והכתירו אותה כניצחון לעיתונות העצמאית. זה סיפור נחמד ואופטימי ומפתה להיצמד אליו, אבל המציאות היא שהעיתונות העצמאית בישראל מפרפרת בין חיים ומוות, ללא רמז למודל כלכלי בר קיימא, כשלצדה גוסס חופש העיתונות כבר שנים רבות מאוד. אם יש מעשה עיתונאי ש"העין השביעית" עשתה באמת באופן יוצא מן הכלל זה לתעד בזמן אמת, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, את קריסתה של העיתונות בישראל כמערכת כלכלית שמנסה לקיים את עצמה ואת הפיכתה לנשק תעמולתי לקידום אינטרסים סמויים וגלויים של פוליטיקאים וטייקונים. הניצחון כאן, אם אפשר לקרוא לו ניצחון, הוא של ביקורת התקשורת. הפרס הגדול באמת של מבקרי תקשורת הוא היכולת להגיד "אמרנו לכם".

מי שהקפיד לעקוב אחר הדיווחים באתר העין השביעית (ולפני זה במגזין המודפס), לא יכול להיות מופתע בשום צורה עכשיו ממצבה הקטטוני של עיתונות המיינסטרים בארץ, מתפקידה המרכזי בעלייתו של איתמר בן גביר או מתמיכתה שבשתיקה בהפיכה המשטרית. מעטים מדי הקפידו לעקוב אחר הדיווחים הנ"ל, גם בתקשורת עצמה. למעשה, לאורך השנים מרבית גופי התקשורת הגדולים בארץ הזיעו ממאמץ לבוז לעין השביעית, להקטין ולצמצם את חשיבותה, לבטל את הביקורת שפורסמה מעל גבי הטורים המנומקים והמתוחקרים היטב של שוקי טאוסיג, אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז, הטרימווארט שמוביל את מערכת האתר בעשור האחרון ויותר. המאמץ הזה נשא פרי: רוב הציבור לא מכיר את העין השביעית ואינו נחשף לתכנים החשובים שמתפרסמים בה.

ולכן הזכייה הזאת בפרס סוקולוב חשובה כל כך: היא נותנת תוקף משמעותי לא רק למפעל העיתונאי הביקורתי המשמעותי כשלעצמו, אלא לעצם התכנים הביקורתיים שמתפרסמים מעל עמודיו. הפרס הזה צריך לגרום לנוני מוזס להזיע כאילו אמצע אוגוסט, למשל. הוא צריך לגרום לעמית סגל להתגרד קשות, לכל הפחות. הוא צריך לגרום לחטיבות החדשות בערוצים המסחריים לשקול בשיא הרצינות החלפת מקצוע. הביקורת שהוטחה בהם פעמים רבות כל כך, לאורך שנים רבות כל כך, הוכתרה כעשייה עיתונאית במיטבה. אמינה. הוגנת. עניינית. ואולי הכי חשוב: באחוזי דיוק גבוהים ביותר.

הביקורת המדויקת הזאת, שמציגה את כוכבי הטלוויזיה של תחום האקטואליה במערומיהם העיתונאיים, מוציאה את העמית סגלים והנוני מוזסים מדעתם. מספיק לעקוב אחר הפרויקט התחקירי המאלף של האתר, "שיטת ידיעות אחרונות", כדי להבין למה מגיע להם סוקולוב. הפרויקט הזה צריך להרעיד את המדינה ולהגיע לכל בית, אבל לא תשמעו עליו בתקשורת. את אותו הדבר אפשר לומר על הסיקור האינטנסיבי של משפט נתניהו בעין השביעית דווקא מהזווית החשובה של המו"לים המשחדים והמשוחדים, בפודקאסט "משפט המו"לים" שמתקרב לפרק ה-100 שלו. הליצנים על המסך, הפרזנטורים של מכונת הרעל שמתחזים לפרשנים, ממטרות התעמולה שהוברגו לתוך האולפנים, כל אלה רואים את העין השביעית ויודעים שיש עדיין מי שרואה להם הכל. אין דבר שמפחיד אותם יותר.

• טור דעה
• הבועה
• תקשורת
• העין השביעית
• עיתונות
• עמית סגל
• נוני מוזס
• ידיעות אחרונות

• Facebook
• Twitter
• Email

התמלילים ששיגעו את המדינה, גרסת הסינגל. טל לוי, חבר להקת אבטיפוס, הלחין את תמלילי שיחותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס.

השיר נקרא "תסובב את הספינה", והוא כולל משפטים קלאסיים מהתמלילים כמו "אפשר לחוקק את זה" ו"אני רוצה לדבר עם הג'ינג'י". כפי שכתב לוי בעמוד הפייסבוק שלו – "כל הזכויות מושחתות (לכאורה)". האזנה נעימה.

• מוזיקה
• בנימין נתניהו
• נוני מוזס
• טל לוי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

– "אתה רב אמן".

– "לא, אתה רב אמן".

[tmwdfpad]כמה השתנו חיינו מאז עלתה למסך הטלנובלה של גיא פלג שמשודרת מדי ערב ומגוללת את סיפור התאהבותם סוחט הדמעות של בנימין נתניהו ונוני מוזס – "כשביבי פגש את נוני". כל ערב מתקבץ עם ישראל מול מדורת השבט כדי לקבל את המנה היומית של אהבה בין אויבים.

במחווה לתסריט הגאוני אנחנו מביאים בפניכם את הרגעים ההומו ארוטיים הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה.

אהבה בג'ינס

ראשית, ברור שהסדרה על ביבי ונוני הושפעה מהפגישה בין ברנדון וולש לדילן מקיי. מאויבים לחברים עם קריצה של מתיחות מינית, שני הכוכבים של בוורלי הילס פירנסו שנים של שמועות ותאוריות לגבי טיב היחסים ביניהם. הנה הפגישה הראשונה. כמה תמימות.

ולמי שזה לא הספיק, הנה קליפ עם הרגעים הגדולים של הצמד-חמד הזה:

פרס ניחומים

בראשית היה ריאן גוסלינג. כלומר, ריאן ריינולדס, כלומר, מה זה משנה כי מי בעצם מבדיל ביניהם. ואז אחד מהם (גוסלינג) זכה בפרס בטקס הגולדן גלובס, בעוד האחר (ריינולדס) זכה ב… נשיקה מאנדרו גארפילד.

אבל זה לא נגמר שם. גם סטיבן קולבר זכה במתק שפתיו של גארפילד, שגם סיפק הסבר נפלא למעשה.

רוקדים, לא רק ברחובות

בסרט המחזמר "שיער", כשווּף נשאל אם הוא גיי, הוא עונה: "לא הייתי זורק את מיק ג'אגר מהמיטה". הוא בטוח לא היחיד. מקורבים לג'אגר ודיוויד בואי טוענים כבר שנים שבין המוזיקאים הייתה יותר מחברות אישית ומקצועית. אווה צ'רי, זמרת שהייתה מקורבת לשניים טענה בספר על חייו של ג'אגר שהייתה להם "אובססיה מינית אחד לשני" וש"למרות שהייתי איתם במיטה, בעיקר צפיתי בהם שוכבים". מי שאי פעם צפה בקליפ שלהם ל-Dancing in the Street לא יכול להגיד שהוא מופתע.

על ראשים גדולים וגבות

צופי חדשות 2 יודעים שנדיר לקבל רגעים של כנות אמיתית ושל אישיות מתפרצת מהכתבים והמגישים. יוצאת דופן היא השיחה השרמנטית והבלתי נשכחת בין עודד בן עמי למשה נוסבאום. כבר מה"שלום לך משה", בקולו הבוטח של בן עמי, ברור שמשהו גדול עומד לקרות, אבל גם צופים אדוקים של חדשות 2 לא ציפו לגילויי הלב שמגיעים בהמשך.

ברומנס בין כוכבים

בינינו, bromance היא רק דרך נוספת להגיד "אנחנו חברים, אבל לא בדיוק ברור מה עוד קורה כאן". אנחנו מכירים את זה מברנדון ודילן, וגם לצ'נדלר וג'ואי היו כמה רגעים ספק הומו ארוטיים, אבל בעולם האמיתי אין כמו ג'ורג' קלוני ובראד פיט כדי להדגים את הקונספט:

"נשיקות לפנינה"

וזה אמנם לא טלוויזיה, אבל אי אפשר בלי להזכיר את השיחה המדהימה בין גבי אשכנזי לאבי בניהו, שנחשפה ב"הארץ" כחלק מפרשת הרפז. קלאסה אמיתית.

בניהו: אני מרגיש סדק משמעותי באמון… אני מתפרק… אני מגן עליך בגופי ובנפשי.

אשכנזי: תזכור שגם אני אוהב אותך ואל תפליג בכל מיני הפלגות.

בניהו: אני עושה עבודה בסדר אני חושב.

אשכנזי: אתה עושה עבודה מצוינת

בניהו: עוצמת האהבה שלי וההערכה…

אשכנזי: אבל זה הדדי, אבי. מה אתה רוצה?… נשיקות לפנינה, ביי.

"פילאטיס? פילאטיס?"

ונקנח עם המחווה הנהדרת של ערן זרחוביץ' לסיפור האהבה המתמשך (אנחנו כבר כוססים ציפורניים בהמתנה לפרק הבא).

• בנימין נתניהו
• נוני מוזס
• המסך
• תרבות
• גייז