החל מחברו הטוב ביותר של האדם ועד מלך החיות, בעלי החיים ריתקו צופים רבים לאורך השנים, ובין אם הם מדברים או לא, מאוירים או CGI - תמיד כיף לראות סרט שעוסק בחייהם של חברינו לטבע. מבקרת הקולנוע יעל שוב אספה את מיטב סרטי בעלי החיים, כדי שיהיה לכם משהו לנשמה
ספר הג'ונגל (1967)
סיפוריו של רודיארד קיפלינג שימשו בסיס למחזמר המצויר הזה, שהיה האחרון שנוצר תחת פיקוחו של וולט דיסני עצמו (הוא מת במהלך הצילומים). הפנתר בגירה מוצא תינוק בלב הג'ונגל בהודו ומפקיד אותו בידי זאבים שמעניקים לו את השם מוגלי. כשהילד גדל, הפנתר כבד הראש מאמין שעליו לחזור לחברת בני האדם, אך מוגלי חומק מהמחנך הקפדן והדאגן ומעדיף לבלות בחברתו של הדוב הנהנתן באלו. את השירים הנהדרים כתבו האחים שרמן ("מרי פופינס") וזמר הג'ז לואי פרימה גילם את מלך הקופים ששר למוגלי "אני רוצה להיות כמוך". שנים אחרי כן דמות האורנג אוטן נתפסה כדימוי גזעני של שחורים, וגרמה לאולפני דיסני לפרסם אזהרה שיש בסרט "אפיונים תרבותיים מיושנים". הרימייק המוצלח מ-2016 פתח סדרה של רימייקים פחות ופחות מוצלחים לאוצרות האנימציה של האולפן.
אל לבן (2014)
הקולנוען ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו יצר מעין וריאציה על סרט דיסני שירד מהפסים באופן מטורף ונפלא. תחילתה בסיפור על ילדה שמנגנת בחצוצרה ועל כלבה האהוב האגן, שמאבדים זה את זה בשל חוק גזעני שמטיל מס כבד על כלבים לא גזעיים. האגן נופל לידיו של גבר שמתעלל בו במטרה להכשירו לקרבות כלבים, והסרט הופך לאלגוריה אפוקליפטית על מרד הכלבים הזנוחים, כשמאות כלבי רחוב יוצאים למסע נקמה ברחבי בודפשט. שיאו של המשל החברתי המסעיר הזה בסצנה עוצרת נשימה בעלת גוונים מיתולוגיים. הקאסט הכלבי של הסרט זכה בפרס "דקל הכלב" בקאן.
בולט (2008)
זה מתחיל כמו "המופע של טרומן – גרסת הכלב", וממשיך כמו שילוב של "לאסי שובי הביתה", "הקוסם מארץ עוץ", "צעצוע של סיפור" ו"מדגסקר". אבל אף שהעלילה מוכרת, והמסרים גם (חיפוש הזהות, חשיבותה של ידידות) "בולט" מצליח לפתח חיים משל עצמו – העלילה מרתקת, הדמויות מקסימות, והסרט מצחיק ומרגש ושובה את הלב. הבמאי ביירון האוורד, שזה סרטו הראשון (בשיתוף עם כריס וויליאמס), המשיך משם ל"פלונטר", "זוטרופוליס" ו"אנקנטו". הכלב בולט הוא כוכב של סדרת אקשן המצטלמת בהוליווד, שבה הוא ניחן בכוחות-על ותמיד מציל את הנערה פני. בולט מאמין שהוא אכן גיבור-על, עד שצירוף מקרים מנחית אותו בניו יורק, והמציאות טופחת על פניו. במסעו הביתה דרך נופיה המשתנים של אמריקה מצטרפים אליו אוגר גרופי וחתולת רחוב צינית אך פגיעה, המלמדת אותו להיות כלב. כל החיות מאוירות להפליא באופן ששומר על המאפיינים החייתיים שלהן. מותק של סרט.
מרד התרנגולים (2000)
הסרט הראשון באורך מלא של חברת האנימציה הבריטית ארדמן (סרטי "וואלאס וגרומיט") הוא מין מותחן בריחה ממחנה שבויים במסורת "הבריחה הגדולה" מ-1963, רק עם תרנגולות בתפקידי האסירים. כמו סטיב מקווין בסרט ההוא, הגיבורה העקשנית ג'ינג'ר מנסה שוב ושוב להימלט מחוות התרנגולות, ותמיד נתפסת ומושלכת לצינוק, אך זה לא פוגע בעוז רוחה. כשבעלת החווה מחליטה לפסיק למכור ביצים ולייצר פשטידות עוף במקום, גם שאר התרנגולות מבינות שאין ברירה ומתכננות מבצע בריחה מורכב. אנימציית הסטופ מושן השנונה בשילוב עם ההומור המיוחד של פיטר לורד וניק פארק מניבים סרט מבדר להפליא, ששמו העברי השגוי (במקור "Chicken Run") הוא תולדה של שוביניזם גברי מיושן. סרט ההמשך יעלה בנטפליקס ב-15 בדצמבר.
בייב (1995)
החזרזיר הוורדרד וטוב הלב בייב מאומץ על ידי כלבת הרועים פליי וגדל כאחד מגוריה בחווה באוסטרליה. כשהברווז פרדיננד אומר לו שעתידו הוא ככל הנראה במחבט אלא אם יהפוך את עצמו לבעל תועלת, בייב לומד להיות חזיר רועים. החוואי (ג'יימס קרומוול) רואה ומתרשם, ואף רושם את בייב לתחרות רעיית כבשים. ג'ורג' מילר ("תזיזו ת'רגליים") כתב והפיק את המשל המלבב הזה על החזיר הקטן שמעז להטיל ספק בסדר הקיים, ואמונתו הנאיבית בשיתוף פעולה בין החיות הופכת אותו למנהיג מעורר השראה. משום שחזרזירים מתבגרים מהר, בייב גולם על ידי לא פחות מ-46 חזרזירים אמיתיים, וגם בובה אנימטרונית אחת.
תזיזו ת'רגליים (2006)
11 שנים אחרי "בייב" ג'ורג' מילר יצר את סרט האנימציה הנהדר (וזוכה האוסקר) על פינגווינים קיסריים באנטארקטיקה, שנראים כמעט פוטו-ריאליסטיים חוץ מזה שהם נוטים לפרוץ בשיר. כך, במיטב להיטי הרוק והפופ, הם מביעים את עצמם ומגדירים את זהותם הייחודית. רק מאמבל הצעיר, שעדיין לא השיר את פלומת הינקות שלו (אלייז'ה ווד), מעדיף לרקוד סטפס, ולכן מסומן כפריק. בשל פגיעתו במסורת הוא מגורש על ידי זקני השבט, ומתחבר לקבוצה של פינגווינים קטני קומה ומצחיקים מאוד, שמקבלים אותו כמו שהוא. מדי פעם אנחנו מבחינים בנוכחותם של בני אדם ובהשפעתם השלילית על הסביבה המשתנה, אבל נדמה שזה בשולי הסיפור, עד שמתחוללת תפנית מפתיעה, ומה שהחל כמעשיית מוסר מוזיקלית על סובלנות ועל קבלה עצמית, הופך למיתולוגיה פינגווינית מפעימה. הפינגווינים מדובבים על ידי סטארים כניקול קידמן, יו ג'קמן ורובין וויליאמס (בארבעה תפקידים), והכוריאוגרפיה היא של סביון גלובר, גדול אמני הסטפס בימינו. אין לכם מושג כמה מלהיב סטפס יכול להיות עד שלא ראיתם אלפי פינגווינים רוקדים ושרים "בוגי וונדרלנד".
חוות הקסמים (2006)
סרטו של גארי וויניק הוא העיבוד הקולנועי השני לספרו של אי.בי. ווייט מ-1952 שנחשב לקלאסיקה של ספרות הילדים האמריקאית. כמו בייב גם החזירון ווילבר מגלה שנכון לו עתיד במחבת ומחפש דרכים להימנע מהגורל האכזר. אלא שהוא לא מחונן ביכולות מיוחדות כלשהן ורק לעכבישה הקטנה והאימהית שרלוט (קולה של ג'וליה רוברטס) יש רעיון – היא תהפוך את החזיר לסלבריטי. במהלך הלילה היא טווה ברשתה את המלים "איזה חזיר", ובבוקר נדהמים בעלי המשק לגלות את הכיתוב ברשת. האסם הופך לאתר עלייה לרגל, אבל אחרי ההתרגשות הראשונית, שרלוט מגלה שלאנשים יש זיכרון קצר, והיא נאלצת לשוב ולהגות סופרלטיבים יותר ויותר מפוארים במטרה להבטיח שפרסומו של החזיר יעניק לו הגנה. כך, בנוסף למסרים האופייניים לסרטי ילדים, על ידידות, נאמנות ושיתוף פעולה, הסרט המקסים הזה בכיכובן של חיות משק מדברות (וגם דקוטה פנינג כילדה נחמדה) הופך ליצירה העוסקת בתהליך היצירה ובכוחה של המלה, והוא ניחן בממד פיוטי ואפילו פילוסופי.
במבי (1942)
"זהב טהור" אמר וולט דיסני אחרי שצפה בשתי הסצנות הראשונות שנוצרו בשביל "במבי". אכן זהב טהור, ואולי הסרט היפה ביותר שנוצר באולפני דיסני מעולם. הסיפור הפשוט, הפיוטי והכל כך מרגש עוקב אחר מעגל חיים של עופר במקביל לחילופי העונות. היוצרים השתמשו במילים "סימפוניה" ו"אימפרסיוניסטי" כדי לתאר את מה שניסו והצליחו להשיג. את המראה החלומי של מעבה היער יצר אמן סיני, שנשען על מסורת של ציור סיני מופשט והפך את ציורי הרקע ליצירות אמנות. החיות עצמן הן הברקה מתוקה – שילוב של מחוות גוף והבעות פנים של תינוקות עם תנועה ואנטומיה מדויקת של חיות, שנות אור לפני המצאת המחשב. לא תמצאו סצנה מתוקה יותר מזו שבה במבי פוגש לראשונה בבואש וקורא לו "פרח".
האצ'יקו (2009)
הרימייק האמריקאי לסרט יפני מ-1987 זכה בזמנו לביקורות מעורבות בהחלט, אבל הצופים התאהבו בו והציון המשוקלל שלו באתר IMDb ממקם אותו ברשימת 250 הסרטים האהובים של כל הזמנים. הסרט מגולל את סיפורו האמיתי של כלב אקיטה שהונצח גם בפסל שהוצב ב-1934 בתחנת הרכבת בטוקיו שבה נהג לחכות מדי יום לפרופסור שאימץ אותו. ריצ'ארד גיר מגלם את הפרופסור הטוב ושלושה כלבים לוהקו לתפקיד הכלב הנאמן בסוחט הדמעות שביים לאסה הלסטרום ("שוקולד").
זוטרופוליס (2016)
"זוטרופוליס" מתרחש באוטופיה חייתית שבה כל החיות, טורפות ונטרפות, למדו ללכת על שתיים ולחיות יחדיו בחברה שוויונית וממוסדת. ועדיין, כמו בחברה שלנו, יש דעות קדומות עתיקות כמשלי איזופוס. הארנבת האופטימית ג'ודי הופס לא מוכנה לשמוע שיש גבולות ליכולותיה, ונרשמת לאקדמיה לשוטרים. כשחיות מזנים טורפים למיניהם מדווחות כנעדרות, ג'ודי מתגברת על הדעות הקדומות שלה עצמה ומשתפת פעולה עם שועל תחמן. החקירה תחשוף מזימה שנועדה לערער את ההרמוניה החייתית. הקלפים המנצחים של הסרט הם העיצוב שובה הלב של החיות, וההומור השופע – הבדיחות היותר טובות נובעות מטבען המנוגד של החיות השונות. בעידן שבו סרטון של עצלן אוכל גזר זוכה למיליון וחצי צפיות ביוטיוב, הסצנה במשרד רישוי המנוהל על ידי עצלנים איטיים להחריד קורעת מצחוק. הארנבת האנרגטית והעקשנית היא גיבורה מקסימה בתכלית, והיא מוקפת בשלל חיות מבדרות, שחלקן מאתגרות את הציפיות שלנו ומפתיעות אותנו.
The Biscuit Eater (1940)
הסרט דל התקציב והכל כך מרגש הזה זכה ב-1972 לרימייק של דיסני, אבל המקור הרבה יותר טוב, מה גם שהוא הקדים את זמנו באופן הצגתו חברות אמיצה בין ילד לבן וילד שחור. אביו של לוני (בילי לי בן ה-10) מאלף כלבי ציד ולוני רוצה כלב לעצמו. הוא מאמץ כלבלב לא ממושמע עם נטייה לטרוף ביצי תרנגולות, מעניק לו את השם פרומיס (הבטחה), ומנסה לאלף אותו יחד עם חברו הטוב טקס. סצנת השיא, שבה הילדים רושמים את הכלב שלהם לתחרות כלבי ציד ומתמודדים מול אבותיהם, לא תשאיר עין יבשה. כך הבטיח לנו הפרופסור הקשיש בחוג לקולנוע בניו יורק שם ראיתי את הסרט לראשונה, והוא צדק.
לעוף כל הדרך הביתה (1996)
כשאיימי (אנה פקווין בת ה-14) מתיימת מאמה, היא עוברת להתגורר עם אביה תומס (ג'ף דניאלס) בקנדה הקרה, ומאמצת קבוצה של אפרוחי אווזים יתומים כמותה. לקראת החורף תומס מגלה שהאווזים שבגרו זקוקים להדרכה כדי ללמוד לעוף דרומה, שאם לא כן כנפיהם יקוצצו. לצורך כך הוא בונה שני גלשנים ממונעים ויוצא עם איימי והאווזים לשמורת ציפורים בצפון קרוליינה. לאורך הדרך הם נתקלים בשלל מכשולים (כולל האווז הצולע איגור שמתקשה לעוף), אך גם צוברים אוהדים, וסצנת הסיום היא מהיפות והמרגשות ביותר שתראו. הצלם הגדול קיילב דשנל מספק מראות קסומים שזיכו אותו במועמדות לאוסקר. הבמאי קרול בלרד חתום גם על הסרט היפהפה "The Black Stallion" מ-1979על ילד וסוס שניצלים מאוניה טרופה.
על כלבים וגנבים (1961)
העיבוד של דיסני לספרה של דודי סמית "101 דלמטים" מספר על אמא ואבא דלמטים ש-15 גוריהם נגנבים על ידי קרואלה דה ויל חובבת הפרוות, והם יוצאים למסע מלונדון לסאפוק שבמזרח אנגליה כדי להשיב את הגורים החטופים הביתה. בהגיעם ליעד הם מגלים שקרואלה קיבצה שם 99 גורי דלמטים, ומחליטים להציל את כולם. הכלבים המתוקים, דמותה המבהילה של קרואלה חצוית השיער והמסע על רקע נופי אנגליה המצוירים הפכו את הסרט לקלאסיקה. בשנות התשעים זה הפך לפרנצ'ייז עמוס ברימייקים גרועים (שנוצרו על ידי אנשים שככל הנראה אינם חובבי כלבים) ובסרטי המשך פחותי ערך, אבל הסרט הראשון הוא עדיין יהלום.
מוצאים את נמו (2003)
זוהי בעצם הגרסה הדגית של "101 דלמטים". כמו בספרה האהוב של דודי סמית, גם כאן עיקר ההנאה הוא המפגשים עם היצורים הימיים השונים, שהם אוסף של המצאות נפלאות – הכריש שמנסה להיגמל מאכילת דגים, השקנאי הידידותי (המקבילה הנוצתית לחתול המציע את עזרתו ב"101 דלמטים"), וכמובן דורי הדגיגה השכחנית (אלן דג'נרס), דמות מפתיעה ומופלאה – כולה נשמה טהורה ומבולבלת, מצחיקה עד דמעות ונוגעת ללב, שזכתה מאוחר יותר לסרט משלה. בבסיס זה סיפור על אבא דאגן (אלברט ברוקס) שמתקשה לשחרר ולתת לבנו לצאת לעולם בכוחות עצמו. מותה של האם בהתקפת ברקודה בסצנת הפתיחה מעניק לסרט תחושת אובדן שרוב סרטי האנימציה לילדים (מאז "במבי") נמנעו מהם.
מלך האריות (1994)
אי אפשר להרכיב רשימה כזאת ללא "מלך האריות", אחד הלהיטים הגדולים ביותר של דיסני, שגם הניב עיבוד בימתי מופתי שהיה למחזמר המצליח ביותר בכל הזמנים (כן, אפילו יותר מ"פנטום האופרה"). עלילת הטרגדיה השייקספירית "המלט" שימשה השראה לסיפור על גור האריות סימבה (אריה בסווהילית) שאביו המלך נרצח על ידי אחיו התחמן ותאב השלטון סקאר (ג'רמי איירונס באחד מתפקידיו הגדולים ביותר). השירים של אלטון ג'ון אינם טובים במיוחד, אבל הדמויות של סימבה וחבריו חזיר היבלות והסוריקטה שובות את הלב והמסר של הרמוניה בין כל בעלי החיים מרומם אותו.
