גאווה בשחור-לבן: איך הוצגו הומואים בתחילת דרכו של הקולנוע?

שבעה סרטים שמדגימים את ההיסטוריה המפתיעה של תכנים הומוסקסואלים בקולנוע, בימים שבהם היה מותר בקושי סאבטקסט

גאווה בקולנוע. מתוך "חמים וטעים"

2 ביוני 2016

סרט הסאונד הניסיוני של דיקסון ("The Dickson Experimental Sound Film")

(1895)

הדימוי ההומוסקסואלי הראשון בקולנוע הופיע ממש בשנתו הראשונה. בסרטון, שאורכו שניות ספורות ושצולם באולפניו של אדיסון, נראים שני גברים מחובקים רוקדים לצלילי כינורו של כנר העומד לידם ומנגן לתוך מכשיר הקלטה. הסרט, שנועד לבחון את הטכנולוגיה הראשונית של הקלטת פסקול סינכרוני, זכה לכינוי "האחים הגאים". אף על פי שבעת שצולם הריקוד נתפס כלא יותר משעשוע לא מזיק, הסרטון עורר הלם בקרב קהלים רבים, ותוכנו נתפס כחתרני דווקא משום ששני הגברים לא ניחנו במאפיינים הומוסקסואליים סטריאוטיפיים. במשך עשרות שנים אחרי כן, גברים שסומנו במרומז כהומוסקסואלים היו נשיים ומצועצעים.

"צער גידול חיות" (Bringing Up Baby")

(1938)

הקומדיה הרומנטית של הווארד הוקס, שבה היורשת קתרין הפברן מתלבשת על הפלאונתולוג החנון קרי גרנט עד שהיא מכניעה אותו ואת שלד הדינוזאור שלו, נחשבת לראשונה שבה המילה "גיי" נהגתה במובן הומוסקסואלי, כ־30 שנה לפני שהפכה מוכרת בציבור. בסצנה המדוברת גרנט לובש חלוק בית נשי. "מי אתה?", שואלת אותו בעלת הבית המופתעת. "אני לא יודע. אני לא עצמי היום", הוא עונה. "ומדוע אתה לובש את הבגדים האלה?", היא מקשה. "Because I just went gay all of a sudden!", הוא אומר וקופץ באוויר. המשפט המפורסם אולתר על ידי גרנט: הכוכב שהתמודד עם שמועות שהוא הומוסקסואל ודאי הכיר את הסלנג הפנימי, אבל יכול להיות שהוא בכלל התכוון ל"עליז" במובן המסורתי.

"ביג קומבו" ("Big Combo")

(1955)

בסרט הפשע המהולל של ג'וזף ה' לואיס, צמד הבריונים של בוס פשע, פנטי ומינגו, ישנים יחדיו באותו חדר שינה. המיטות אמנם נפרדות אבל כך נראו אז גם חדרי השינה הקולנועיים של זוגות נשואים. בסצנה שבה השניים מתחבאים בשדה תעופה נטוש, פנטי מלטף את פניו של מינגו הלחוץ בניסיון להרגיעו, וזה בתגובה מניח את ידו על זרועו של פנטי ואומר "כשנצא, בוא לא נחזור אף פעם". פנטי מביט בידו של מינגו ואומר ש"השוטרים יחפשו אותנו בכל ארון". בשנת 2000, כאשר הבמאי בן ה־93 נשאל אם הרמז ההומוסקסואלי היה מכוון, לואיס ענה מיד: "ברור!".

"מרד הנעורים" ("Rebel Without a Cause")

(1955)

כולם זוכרים את ג'יימס דין בז'קט האדום כדימוי איקוני של זעם נעורים, אבל הסרט של ניקולס ריי היה פורץ דרך גם בכך שהיה הראשון להציג על המסך נער הומו. עקב מגבלות הצנזורה זה לא נאמר במפורש, אבל סאל מינאו בן ה־16 גילם את פלייטו כנער עדין המאוהב לחלוטין בחברו הגברי שפורש עליו את חסותו. פלייטו הטרגי, שתולה תמונה של הכוכב אלן לאד בתאו בבית הספר, עורר דאגה בקרב המשגיחים מטעם קוד ההפקה ששלחו תזכיר לאולפני וורנר והתריעו נגד "רושם של יחסים הומוסקסואליים או מפוקפקים בין פלייטו וג'ים". אבל הם לא ידעו לקרוא רמזים.

"בן חור" ("Ben Hur")

(1959)

במהלך צילומי האפוס ההיסטורי שזכה ב־11 פרסי אוסקר, מספר התסריטאי גור וידאל (בעצמו גיי אייקון), פנה אליו הבמאי וויליאם וויילר וביקש שיחדד את המניע לנקמנותו של מסלה הרומאי בנסיך היהודי שהיה חבר נעוריו. וידאל הציע שסטיבן בויד יגלם את מסלה כגבר מאוהב שנדחה על ידי מושא אהבתו. וויילר ביקש ממנו לדבר עם בויד, אבל הזהיר אותו שאף מילה מזה לא תגיע לאוזניו של כוכב הסרט צ'רלטון הסטון, הידוע כשמרן גדול. כשמביטים בפגישתם הראשונה אחרי שנים רבות, קשה לפספס את המטען ההומו־ארוטי הנשפך ממנה – בויד נראה לגמרי מאוהב, השניים תוקעים שני כידונים פאליים באותה נקודה בקיר, ושותים יחדיו יין בזרועות משולבות תוך כדי שהם מביטים זה בעיני זה.

"חמים וטעים" ("Some Like It Hot")

(1959)

קומדיית הדראג של בילי וויילדר, שנבחרה במשאל של מכון הקולנוע האמריקאית כקומדיה הטובה ביותר של כל הזמנים, מרוצפת במסרים חתרניים מקיר לקיר. בשנות ה־30 של המאה הקודמת נגן קונטרבס לחוץ (ג'ק למון) וסקסופוניסט פלייבוי (טוני קרטיס) שהיו עדים לחיסול חשבונות של העולם התחתון נאלצים להתחפש לנשים ולהצטרף לתזמורת כל נשית היוצאת למיאמי. בהתחלה למון מתקשה לדדות על העקבים הגבוהים, אך מרגע שהתרווח בבגדי האישה, הוא מתחיל להרגיש נוח בעורו ולראשונה נראה נינוח ומאושר. לא רק זאת, הוא אפילו חושב לגמרי ברצינות להתחתן עם המיליונר שמחזר אחריו. "למה שבחור ירצה להתחתן עם בחור?", שואל אותו קרטיס. "ביטחון!", משיב למון בביטחון.

הסנאט ימליץ ויאשר (Advise and Consent)

(1962)

הבמאי אוטו פרמינגר נודע בנטייתו לאתגר את קוד ההפקה, והוא עשה זאת גם בעיבוד המשובח לרומן זוכה פרס פוליצר מ־1959 – הסרט ההוליוודי הראשון שהציג בר של הומואים (שתי דקות מלחיצות ומרתיעות). הדרמה צומחת מהחלטתו של הנשיא למנות שר חוץ חדש. הסנאט ממנה ועדה לחקור את כשירותו של המועמד לתפקיד, וראש הוועדה, הסנטור הנשוי אנדרסון (דון מאריי), מקבל שיחות טלפון אנונימיות שבהן מובהר לו שאם לא יאשר את המינוי, ייחשף הרומן שלו עם עמיתו ריי בתקופת המלחמה. אנדרסון מתקשה לעמוד בלחץ ומתאבד.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מיוחדים

התבגרות: ראיון עם הבמאי נואה באומבך על סרטו החדש "כשנהיה צעירים"

כשנואה באומבך, מבכירי הקולנוענים ההיפסטרים ("גרינברג", "פרנסס הא"), מסתכל על עצמו במראה, הוא רואה גבר בגיל העמידה שאוכל כל יום במסעדה קבועה. ואז הוא החליט לעשות על זה סרט. ראיון

מתוך "כשנהיה צעירים" של נואה באומבך

מאתג'ושוע רותקופף

30 באפריל 2015

אני פוגש את במאי הקולנוע נואה באומבך ב"בר פיטי" בווסט וילג' בניו יורק – המסעדה הטובה בעיר לדבריו – וניכר בו שהוא מרגיש בבית. "אני כנראה אדם של הרגלים", הוא אומר לצלילי חליצת פקק של בקבוק יין בשולחן הסמוך. בשערו המשוך לאחור, בז'קט ובתחושת הביתיות שהוא מפגין, באומבך משתלב היטב בקהל האופנתי שממלא את הטריטוריה הזעירה בבראנץ' של יום ראשון.

אבל עבור באומבך זו לא רק מסעדה, זה גם חדר עבודה. כאן הוא עמל עם חברו הטוב ווס אנדרסון על התסריט של "עמוק במים", וניכר שעבורו זהו מקום של נחמות קטנות בניחוח ריגטוני. סיפוריו של הבמאי בן ה־45 כוללים לעתים קרובות אזכורים קולנועיים: "ראיתי לאחרונה בטיסה את 'In a Lonely Place' (סרט משנת 1950 בבימויו של ניקולס ריי). להמפרי בוגרט יש שם מקום קבוע שנקרא פול'ס או משהו כזה, שהוא אוהב ללכת אליו. אז כנראה עשיתי רומנטיזציה של החוויות שלי מהמקום הזה".

הקומדיה החדשה של באומבך, "כשנהיה צעירים" (While We're Young), מתאפיינת בתחושה דומה – מעין ביטחון עצמי של אדם מבוגר עם מסעדה קבועה, אך אין כאן בהכרח נסיגה מהנשכנות של סרטיו האחרונים, "גרינברג" ו"פרנסס הא". בשניהם כיכבה השחקנית האימפולסיבית והמקסימה גרטה גרוויג, שותפתו של הבמאי לחיים ולעבודה. בסרט החדש גרוויג אינה משתתפת וככלל – עם או בלי לקשר – הטון שלו מאופק מעט יותר.

מתרגש מריח דלק

עלילת "כשנהיה צעירים" מתרחשת באפר ווסט סייד של מנהטן ובשכונת בושוויק בברוקלין (בסרט מודגש המראה המוזנח מעט שלה), והיא עוסקת בשני זוגות: ג'וש וקורניליה (בן סטילר ונעמי ווטס המעולים) הם זוג מיושב, נטול ילדים ומכור לאייפד, שמקבל זריקת אנרגיה מידידותם הפתאומית והלא צפויה עם בני הזוג בני ה־20 ומשהו דארבי וג'יימי (אמנדה סייפריד ואדם דרייבר). לא ברור בסרט מי מאמץ את מי, והמתח המובנה הזה הוא מצע לכמה תובנות חריפות על קנאה בין דורית. באומבך שמח להרחיב.

האם יש שלב מסוים שבו אדם צריך להתנהג על פי גילו?

"כן. אולי זה מה שהסרט שלי מתעד, למרות שאני לא יודע אם הנקודה הזאת תמיד ברורה לנו. זה דבר יותר יומיומי. היה קל יותר אם זה היה רגע דרמטי, כמו מה שרואים כשמציגים בסרטים טיפול פסיכולוגי. דמויות בסרטים שעוברות טיפול מגיעות בדרך כלל לרגעי תובנה משמעותיים, ואני מקבל את זה, כי זה מייצג גם את כל השאר הרגעים – הם הרי לא יכולים להראות לך כל פגישה ופגישה עם הפסיכולוג. אבל מה שאני מנסה לעשות הוא להראות שהחיים לא מספקים רגעים כאלה, וזו האחריות שלנו להבין מתי הם מתרחשים. זה לא רק הגיל, זו גם התמודדות עם השאלה 'מי אני'".

אתה מחשיב את עצמך ליוצר ניו יורקי?

"לא הייתי מדביק לעצמי את התווית הזאת. את 'גרינברג' צילמתי בכלל בלוס אנג'לס ורק אז חזרתי לעיר לצלם את 'פרננס הא'. אולי זה קשור למה שאמרת על התנהגות בהתאם לגיל, הרגשתי שיכולתי סוף סוף ליצור סרט ניו יורקי. אולי בשלב מוקדם יותר זה היה מפחיד אותי, אבל צילמתי אותו בניו יורק, בשחור־לבן, וזה גרם לי לראות דברים אחרת. שִחזרתי בסרט הרבה פרטים מניו יורק של ילדותי".

אתה עוסק הרבה בעבר?

"יש משהו מזה בכל הסרטים האחרונים שלי. לא בהכרח בעלילה, אבל הם כולם מעוצבים על סמך הסרטים שראיתי כשהייתי מתבגר, כשרק התחלתי להתעניין בקולנוע. 'פרנסס הא' מעוצב בהשראת התקופה שבה גיליתי את הגל החדש הצרפתי וגם את ג'ים ג'רמוש וספייק לי – יוצרים שצילמו סרטים בניו יורק, חלקם בשחור־לבן. 'כשנהיה צעירים' מתבסס על סרטי האולפנים הבוגרים של שנות ה־80 – 'טוטסי', 'נערה עובדת', 'משדרים חדשות'. אלה היו סרטי אולפן שפנו לקהל הרחב אבל גם התעמקו בדמויות ונוצרו עבור מבוגרים. הם היו גם נורא מצחיקים. וגם וודי אלן, כמובן. אני מסוגל לצפות בכל סרט ניו יורקי שמתרחש בשנות ה־80 או לפני כן, כי אני אוהב לראות את העיר הזאת. אני מתרגש מפרטים כמו פינת רחוב כפי שנראתה אז".

היית אומר שאתה אדם נוסטלגי?

"אני לא חושב. אני מקבל זריקת התרגשות כשאני רואה את העונות מתחלפות או כשאני מריח דלק. אלה הטריגרים של הזיכרונות שלי, כנראה. אני מרגיש שחלק גדול מהיצירתיות שלי נובע מזה. כל הסרטים שביימתי מדברים על החוויה שהייתה לי כילד, בין שהם עוסקים בכך ישירות או בין שלא".

מהגר דיגיטלי

סרטך החדש צוחק קצת על ילדי שנות האלפיים, אבל זה גם סרט מתוק וסימפטי, לא בהכרח ביקורתי. בכל זאת נזכרתי בשורה מ"גרינברג": "ילדים כמותכם מפחידים אותי". מה יש בדור הזה שמרתק אותך כל כך?

(צוחק) "אני לא באמת חושב שהסרט עוסק בילדי שנות האלפיים. אני חושב על זה כעל ייצוג דרמטי לצורך להביט לאחור ולהביט קדימה בו בזמן, לקחת השראה מהאנשים שצעירים ממך וגם להשלים עם גילך הנוכחי".

אתה מגיע מדי פעם לבושוויק, או שסתם בחרת בה כמטרה לבדיחות?

(צוחק) "הייתי שם. יש לי חברים שגרים בברוקלין, והיא שונה מאוד מברוקלין שגדלתי בה. יש לי יחסים מורכבים איתה, כפי שיש לכל אחד עם המקום שהוא גדל בו. אהבתי אותה אבל גם רציתי לצאת משם".

האם הזיקנה מעסיקה אותך?

"היא בהחלט מעסיקה אותי, אבל אני אוהב להיות בגיל הנוכחי שלי (45). עדיין יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם, אבל עם זאת אני חושב שהרבה דברים טובים באים בגיל העמידה. מבחינה יצירתית אני מרגיש טוב. אני נרגש ומלא מוטיבציה. יש לי תחושה של פוקוס, של אני־אטרוף־את־כולם. הגעתי לשלב הזה באיחור. לאחרים זה יכול לקרות בגיל 20 ומשהו".

מבקרים טוענים שסרטך החדש הוא ה"סרט וודי אלן" שלך. האם אתה מודע לכך?

"האמת היא שאני לא קורא כלום אז אני לא יודע. אולי אגיע לזה. אם אומרים לי לקרוא משהו, זה קורה שנתיים אחר כך בערך. אני לא יודע למה הם התכוונו. זו מחמאה? אנשים חשבו שגם 'פרנסס הא' היה דומה לסרט של וודי אלן. במידה כזו או אחרת שמעתי את זה לאורך כל הקריירה שלי. אני תמיד לוקח את זה כמחמאה".

רגע, רגע. אמך הייתה מבקרת סרטים ידועה (ג'ורג'ה בראון מה"ווילג וויס"), ואתה לא קורא ביקורות על סרטיך?

"באינטרנט קשה לקרוא רק דבר אחד. אתה תמיד מגיע בסופו של דבר ל'דיילי מייל', ואז אתה יודע שהגיע הזמן להתנתק".

אתה גם לא מצייץ בטוויטר.

"לא. הייתי יושב שעות על כל ציוץ. קשה לי לקחת חלק במדיום חד פעמי כל כך. זה היה יכול להיות כמו קראק עבורי, אבל היה לוקח לי שש שעות למלא את המקטרת כמו שצריך, וזה מפספס לגמרי את המטרה. בסערת ההוריקן האחרונה, כשכבו כל האורות אצלנו, גרטה נכנסה לטוויטר כדי לגלות מה קורה. אני מניח שזה טוב לדברים כאלה".

איך אתה מאזן את הקשר שלך עם גרטה? האם אתה מרגיש צורך לשמר תחושה שלך כבמאי, בנפרד מהזוגיות?

"אני לא חושב על זה ככה. אני אוהב ליצור סרטים איתה וניצור בעתיד עוד סרטים. אני מרגיש שהם הסרטים שלי, אף שהם גם מאוד שלה. אני לא חושב עליהם אחרת".

אתה כבר מתעייף מלשמוע שהיא החזירה לך את האנרגיה לסרטים?

"לא, כי אני לא קורא ביקורות! (צוחק) אלה ספקולציות של אנשים. הם יכולים לייחס את זה למה שהם רוצים. זה נובע ממיליון דברים".

אתה חושב שזו בעיה שיש לך בראש המון אזכורים קולנועיים, או שמגזימים בעניין הזה?

"זאת לא בעיה. אולי כשהייתי צעיר זו הייתה בעיה גדולה יותר. עכשיו זה הכל בתוכי, אז זו לא בעיה. כשרק התחלתי – כשיצרתי את Kicking and Screaming ('בועטים וצורחים') – היו לי יותר מדי רעיונות, יותר מדי דברים שרציתי לעשות ולהיות, וזה לפעמים היה מציף אותי. אבל עכשיו נוח לי. יצרתי כמה סרטים, אז נוח לי – עד כמה שיכול להיות למישהו נוח".

"כשנהיה צעירים", החל מ־4.6 בקולנוע