1 . דיזנגוף סנטר

המקום הראשון שנקשרתי אליו בעיר, תמיד העיר התנקזה לי איכשהו לסנטר גם כשהייתי פריפריאלי וגם הארדקור תל אביבי. כשהייתי בן 6, דודה שלי עבדה בחנות איפור בצד הפחות פעיל של הסנטר, זוכר איך הקניון העצום הזה הילך עלי עם קסם משוגע. מאוחר יותר הייתי בורח מהתיכון בבית שמש ובא ללמוד לבגרויות בהיסטוריה במדרגות של הקומה האחרונה ליד חניון הגג של קולנוע לב האהוב, רק שם הייתי מצליח באמת להתרכז.
דיזנגוף 50

2 . רחוב יהודה הלוי

האח השבור של שדרות רוטשילד. הרבה שנים גרתי ברחוב המגיד, רחוב קטן שמחבר בין רוטשילד ליהודה הלוי, שגרם לי לתהות על שני המקבילים האלה, אם רוטשילד מצטייר כמו שתל אביב רוצה להראות, יהודה הלוי הוא המציאות, תמיד אני אבחר ביהודה הלוי על פני רוטשילד. רחוב עירוני קשוח וארוך שמשנה את האופי שלו לאורכו. שומר בתוכי חסד נצחי לרחוב הזה שתמיד אני מנופף בו שלומים ושולח נשיקות באוויר למלצרים, לספרים ולמוכרים בבתי העסק השונים, כאילו אני מינימום קזבלן.

3 . מנזר

הבר האולטימטיבי שחוגג השנה 30 שנות קיום. תמיד אשב בפנים על הבר מעץ, שמזכיר באיכות שלו קצת את הברים של חיפה וירושלים בקטע הטוב שלהם, רוב הזמן יש מוזיקה טובה, מגוון בירות שיחסית מתומחרות במחיר שפוי, תמיד יש אוכל טעים, גם אם מפוצץ תמיד תהיה שם איכות של פרטיות. מקום מושלם שאף פעם לא נמאס לי להיכנס אליו.
אלנבי 60

4 . פארק הירקון

פשוט אוהב אותו לכל אורכו מהצד שקרוב לרמת גן ועד אזור צופי הים שקרוב לנמל. תמיד כל אזור בו מזכיר לי מלא זיכרונות יפים, אם זה מההופעות המיתולוגיות של האמנים הכי גדולים בתקופת הילדות והנעורים ועד ימינו – לקפוץ עם הבת שלי טוני בטרמפולינות של הספורטק. אין פעם שאני לא עובר בו בהווה באופניים, בהליכה או בריצה ונזכר לברך על החיים ועל העיר היפה הזאת.

5 . בר 51

מושיקו גמליאל עושה את האוכל הכי טעים בעיר. הביא איתו את כל הירושלמים להראות לתל אביבים איך עושים את זה נכון. הרומן שלי עם המקום התחיל בהתלמדות שעשיתי שם כצ׳קר לתפקיד בסדרה הטבח, מרוב שנהניתי לא רציתי שהמשמרת תסתיים וביקשתי ממושיקו להתחיל לעבוד שם. הוא אמר לי סבבה אבל תתחיל מלקלף תפוחי אדמה, אז ויתרתי ובמקום זה לפעמים אני שם שם מוזיקה שאני אוהב.
הירקון 59

*עם כל הכבוד לחמישה מקומות בתל אביב חייבים להכניס גם בית קפה, ככל שהזמן עובר אני מבין שהתחתית, הקפה של בועז עומרי ואסף שהתחיל כסוג של פיצוציה למכירת סיגריות והפך למוסד עירוני, הוא באמת מקום עם קסם מיוחד, תמיד יקבץ אליו את כל החברים שלי גם אם הם באים מעולמות שונים. לא יעזור, משהו בדי-אן-אי של המקום מדויק מאוד והוא גם במרחק הליכה קצרה מתיאטרון תמונע, שם אני מופיע בימים אלה עם מחזמר שעושה מחווה לעיר אחרת, ׳נס ציונה׳, ומאיר בשירים מופלאים ויפים איזוטריה עירונית באור מתוק מאין כמוהו.

עומר עציון משחק בימים אלה ב"נס ציונה – המחזמר", מחזמר קומי בבימויה של יעל טל מבית אנסמבל "קבוצת עבודה" שעולה בתיאטרון תמונע. תאריכי ההצגות הקרובות: 4.4, 5.4.לפרטים נוספים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• נס ציונה
• תיאטרון תמונע
• דיזנגוף סנטר
• המנזר
• פארק הירקון
• בר 51
• התחתית

אתה חושב שהצלחת לנער את השרידים האחרונים שליוו אותך מכור מחצבתך שעזבת לפני שנים, אבל מהר מאוד לומד שאתה טועה. בגדול. אלה לא רק הביקורים התכופים שם, בנס ציונה, או אזכורים בתקשורת שמיד נקלטים – אנחנו חיים בתקופה מופלאה שבה גם הקולינריה המקומית מגיעה עד אליך, לעיר הגדולה.

בשרונה מרקט מתקיים בתקופה האחרונה אחד הניסויים הקולינריים המעניינים ביותר שידענו, לא פחות. עדיין לא ברור עד הסוף מהי הנוסחה ואם זה יצליח – אבל היא מזכירה פה ושם שווקי אוכל מהעולם ובפרט שווקי טיים אאוט (היי שלום קידום עצמי חסר בושה). לא נכנס לפרטי פרטים, אבל בגדול מדובר בשוק שאוצר את כל מה שחם ונחשב כרגע בתחום: הכניסו לנו קצת אסף גרניט פה, שימו מעל טיפה אייל שני ובזקו גם קצת קוסם לקינוח.

זה היה מפתיע, שלא נאמר מסעיר לשמוע (מבחינתי), שאל תוך כור ההיתוך הקולינרי הזה נזרק גם מקום שנקרא "קפה ציונה", מוסד קולינרי שכבש את לבם של תושבי העיר (זו עם לב של מושבה) וגם של תושבי האזור. עובדה – העסק עובד כבר שבע שנים. ועובד יפה.

עובדה נוספת: מקום נס ציוני פותח סניף משלו בעיר הגדולה. נשמע לי כמו תקדים, אבל עדיין לא בדקתי. אולי עבור חלקכם מדובר בפרט מידע שולי, כמעט כמו נסיעה מראשון לרחובות, כנס ציוני לשעבר זה עניין גדול מאוד, כמעט משמח כמו הזכייה האחרונה של קבוצת הכדורסל המקומית בגביע אירופאי (ואני בכלל הפועל).

לבושתי מעולם לא ביקרתי בקפה ציונה, כלומר במיקום המקורי ברחוב הראשי בנס ציונה (ע"ש וייצמן, אלא מה). כשהחלו להגיע למערכת הודעות לתקשורת על פתיחת הסניף החדש בשרונה עברתי כמה שלבים כשהראשונים היו של הלם וצחוק עד שהבנתי שאין לי ממש זכות דיבור עד שלא אחווה את העניין בעצמי. הדרך לתהילה, כך התברר לי, כרוכה בטעימת ניוקי סלק וברד פודינג.

פסעתי לשוק המודרני והמעט מצועצע עם לא מעט סקפטיות וגם תהייה משמעותית: מה בעצם עושה מקום מנס ציונה שמציע מנות איטלקיות וים תיכוניות בעיר הגדולה? כעבור זמן קצר קיבלתי את התשובה: הוא עושה אוכל טעים. זה מה.

נזכרתי גם, באופן לא מפתיע, במסעדת טופולינו האדירה מירושלים שתחת אותן מגבלות (בלי בשר, עם דגים ומוצרי חלב) עשתה אוכל פשוט מעולה באותו הז'אנר. רק מאחל לחברים מנס ציונה יותר הצלחה עם המעבר לעיר הגדולה (לוקה ולינו שלהם בלילינבלום נסגרה אי אז, אם כי נציין שהצוות מפעיל שירות משלוחים מעולה תחת השם "חאן יונה").

את פני קידמה הבעלים, נתנאלה פניגר, נס ציונית יחסית חדשה, כך שכל אפקט שיחות הפיצוח מסוג "מכיר את זו? מכיר את זה?", כלל לא התאפשר. לא נורא – נאלצתי לאכול. הרבה. מה שנקרא סתמו לי את הפה. היתה שם פולנטה אלוהית (מהסוג הישן, לפני שהחלו להתעלל בגרגירי תירס), סלט בשם אולימפוס (66 שקל) ששילב נגיעות של ברי ופירות וכל מה שטעים וגם טרטר טונה מעולה (54 שקל) שבכל מקום אחר בתל אביב היה עולה יותר. לעתים הרבה יותר.

זו רשימה חלקית בלבד של כל מה שאכלתי. אני קצת מתבייש לפרט על הכל ואני לא מבקר אוכל, בסך הכל נס ציוני לשעבר. האוכל שם טעים מאוד, עשוי בקפידה ומותאם לכל מה שהחיך הישראלי אוהב – גם אם אין לו קשר ישיר כלשהו לעיר נס ציונה. מה שכן, בדיחות לכיווננו על המקום שנמצא לו שם באמצע בין ראשון לרחובות נשמעו למכביר. לך תסביר לבדחנים ששתי הערים האחרונות הן בסך הכל פרברים של הדבר האמיתי. שילכו להגיד שלום לציונה, תגידו להם שאני שלחתי.
לפרטים נוספים

• אוכלים שותים
• טור אישי
• חדשות האוכל
• שרונה מרקט
• נס ציונה

• Facebook
• Twitter
• Email

מי זה שמואל בוקסר? למה שמו מרוח על כל הפיד? איך זה שהוא נראה כמו הילבילי אמריקאי שמרן, אבל מתמודד על ראשות עיריית נס ציונה? האם חושך ירד על נס ציונה מאז שהתפרסמו תמונותיו בפייסבוק ושותפו אלפי פעמים? כל כך הרבה שאלות צפות מאז שיצא התיעוד של בוקסר ממסע הציד התיירותי באפריקה – פעם הוא נוגע ברכות בגבה של זברה, שאפילו נוחות המוות נלקחה ממנה ופניה בוימו כך שהיא תיראה מתה-חיה, סנטרה הדבוק לאדמה ובוקסר מחזיקים את משקל גופה; פעם אחרת הוא רוכן ליד בופאלו שמשתרע על הקרקע, הוא מת-מת, עיניו פקוחות ונראה שהחיוך הרחב של שמואל עומד לנגוס בו בתאווה ששייכת רק לאדם הלבן. אלה באמת תמונות עוכרות שלווה, של בוקסר כמו גם של קנדל ג'ונס בת ה-19 מטקסס, רוצחת פילים ידועה לשמצה, של משפחה אמריקאית בת חמש נפשות, מצולמת ליד גוויה של פיל, ושל הקומיקאי הספרדי סזאל קדאבל, חובב תיירות ציד ובפרט אריות מתים.

לא משנה באיזה מיקום גיאוגרפי, ציד הוא תופעה אנכרוניסטית שהיתה אמורה להיכחד מזמן – כמו אפרטהייד, כמו זנות, כמו עבדות. חיות הפרא של האדמה הצהובה באפריקה צריכות לחיות בחירות, ללא התערבות אדם. אלא שהפעם האדם לא רק חודר לטריטוריה, לא רק מביט או מתעד – הוא טוען רובי ציד ומותיר אחריו קורבנות. הוא לוקח את ילדיו בתקווה שיצטרפו למסורת משפחתית. הוא משלם כסף רב עבור זה. הציד הוא ספורט בשבילו, מפגן כוח ועליונות.

"הטוב ינצח" כתוב על שלט הקמפיין של שמואל בוקסר – ואי אפשר לצחוק בקול גדול יותר על הדיסוננס של האדם המעונב, שרוצה להחליט החלטות גורליות לגבי עירו, מול זה שלובש מדי ציד וצמא לדם. מן הסתם זה תרגיל פוליטי ידוע, מישהו שלף תמונות ארכיון של בוקסר ופירסם אותן כדי להפיל אותו מהמירוץ לראשות העירייה – והפנה אליו את זעם ההמון. זה ציד פוליטי מהסוג היעיל מכל – ויעיד על כך הפוסט המגמגם שכתב בוקסר, שלא הצליח להסביר את החיבה שלו לגופות. אבל זו אפילו לא ההתחלה של הסיפור האמיתי כאן.

אפשר לשמוח על הציד הפוליטי המוצדק ועל האפקטיביות שלו. עכשיו בוקסר הוא האיש הרע, והרע מפסיד. עם זאת, זעם ההמונים, אלה שלא יכולים לשאת את הסנאף והחיבה לסנאף, הוא לא סיבה מספיק טובה להתעודד ממצב האנושות. האנושות עדיין בקאנטים. האנושות, גם זאת שלא טסה לקלאהרי באפריקה וצדה 9 אנטילופות, 5 זברות, 3 ראמים ו-2 בופאלו בשנה, אמנם יכולה להתמודד עם הדיסוננס של קמפיין בחירות שקרי ומציאות אפלה, אבל לא עם הדיסוננס של הזעזוע מרצח בדם קר מול האכילה העיוורת של בשר, הביקורים התכופים בגני חיות והשימוש בעור ובפרוות.

אין לה דרך להתמודד עם זה – אז היא מעמידה פנים. מדי פעם היא מקריבה אדם שקיבל גושפנקא של רשע על המזבח, כדי להרגיש סביר עם עצמה. את הניצחון היא חוגגת בסטייק ענק שהדם מטפטף ממנו, בזללנות מערבית, ומחייכת את אותו חיוך רחב שניחן על פניו של בוקסר. היא שטופת מוח, מניעה את תעשיית הבשר האכזרית כל כך, מפיקה הנאה מתעשיית הבידור והכליאה של בעלי החיים ולא נעצרת, אפילו לא לרגע, לחשוב על קווי הדמיון, ועוד יותר מזה – על כך שזה הרבה פחות נורא למות מכדור בראש מאשר לשאת עינויים במשך חיים שלמים, מלאכותיים, שנועדו לשרת אך אך ורק את צרכיו הבדיוניים של האדם, כמו עשרות מיליוני הפרות ברפתות שעל החלב והבשר שלהן הוא מתענג.

שמואל בוקסר הצייד לא שונה מהקרניבור או מההורים שלוקחים את הילדים לספארי ברמת גן. תעשיית הבשר והחלב היא לא אסון קטן מתעשיית הציד, אם כבר אז מדובר ביחסי כוחות הפוכים. התפכחות היא דבר נהדר, מאבק בקמפיין של אדם בור היא גם דבר נהדר – אבל אם למישהו יש צורך אמיתי להיאבק על זכויות בעלי החיים, כדאי שיתחיל בצלחת שלו, שהרי בוקסר אחד פחות לא ישנה דבר.

• נס ציונה
• אינטרנט

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שקורא את מדורי הקולינריה בטוח שהכל קורה בתל אביב או מקסימום בירושלים וחיפה. רק כשממש טורחים להיכנס לאוטו מגלים שבפריפריה יש מקומות שהערים הגדולות היו שמחות לנכס לעצמן. ציונה, בית קפה-מסעדה ב – איך לא – נס ציונה, הוא מקום שהיה משמח כל תל אביבי: חלל פנימי מעוצב, חצר מוצלת, אווירה בטעם של פעם ומנות קלילות, טעימות ונדיבות. בוטיק אופנה והום סטיילינג הוא הדובדבן שבקצפת כי אין יותר כיף מאשר לסיים בילוי בשופינג.

ציונה נמצאת ברחוב ראשי עמוס וסואן אבל הכתובת מטעה כי מעבר לכניסה משתרעת בועה של שקט. שביל צר מוביל לגינה שנראית כמו תמונה מהימים שנס ציונה הייתה מושבה קטנה. פיקוס גדול מסוכך על רחבה מרוצפת ובה כמה שולחנות, המקום הכי נעים במסעדה בימים של מזג אוויר אביבי. כמה מדרגות מובילות את החלל המרכזי שמורכב ממרפסת עץ ובית ישן עם סיפור. "הבית היה שייך לקלמן זיסקינד ואשתו קיקה, מוותיקי המושבה. הם מאד אהבו לארח ועד היום אנשים מספרים על מסיבות ובית שמח ושתמיד היה אפשר להיכנס לחצר", אומרת הבעלים נתנאלה פניגר, שהקימה את ציונה לפני פחות משנתיים. "המבנה היה במצב גרוע ואנחנו שיפצנו, הגבהנו את הדק וסגרנו את המרפסת". המרפסת מקורה ומחופה מכל צדדיה בחלונות ומקום של כבוד מוקדש לפיקוס עתיק ("בן 100 שנים לפחות") שמוקף במעין כלוב זכוכית. הבית עצמו נשמר כפי שהיה ככל האפשר ונתנאלה, אספנית וינטג', דאגה לשים בכל פינה פריטים עם לוק של בית קטן בערבה.

התפריט שהרכיב השף ניר תמרי מבוסס על ירקות טריים וחומרי גלם איכותיים. יש בו פסטה, דגים, סלטים, ארוחות בוקר מגניבות ומנות טבעוניות ונטולות גלוטן – כל מה שאפשר לרצות חוץ מבשר. "ניר הרכיב תפריט שמתאים לאוכלוסייה המקומית ונראה לו אתגר לעבוד בלי בשר", מסבירה נתנאלה. בינינו, למעט קרניבורים כבדים זה ממש לא מפריע כי התפריט מגוון מאד. פתחנו את הארוחה בלחם אגוזים מקמח מלא ומקלות פריכים שהוגשו עם זיתים וחמאה. סלט תפוחי אדמה שרופים ("זו אחת המנות שאני הכי אוהבת", מגלה נתנאלה) פריכים וחמימים הוגשו עם איולי שמנת חמוצה, בלסמי מצומצם פסטו וקוביות עגבנייה, מנה כיפית ומעניינת בניגודי טמפרטורות ומרקמים. זו גם הייתה ההתרשמות שלנו מארטישוק רומאי ברוטב יוגורט ופסטו ו'מחלומה של ברוסקטה' – ברוסקטת עגבניות טריות וצלויות עם גבינה גרוזינית, בצל סגול, בזיליקום, זיתי קלמטה וצנוברים. בכלל יש בתפריט כמה מנות עם שמות משעשעים במובן הנעים של המילה. במחלקת הפיצות לוקחת את התואר 'שובי לים', פיצה בטעם דגי-עדין עם אנשובי, ארטישוק, זיתי קלמטה ומוצרלה. במרכז נחה בשקט ביצת עין, שכששוברים אותה צובעת הכול בצהוב מגרה. סלט עלים רענן עם חסה, רוקט, תרד, בזיליקום, נענע, גרעינים ופיצוחים (הרבה), אגס וגבינת ברי בויניגרט מוגש כהר ירוק בצלחת עמוקה ומספיק לזוג אם לא לשלושה. צרפו אליו את הפיצה וקיבלתם ארוחה כיפית ומשביעה בלי לקרוע את הכיס. פילה לברק ואספרגוס על מלבן תפוחי אדמה פרוסים דק דק בסגנון רושטי סגר את החלק העיקרי של הארוחה. קראסט פריך התפצפץ בפה בארומת לימון והתפאורה מסביב הייתה מעודנת ומאוזנת בצורה שמדגישה את טריות הדג. תפריט המנות האחרונות נראה מפתה אבל כדי להפגין איזה שהוא איפוק, לפחות בעיני עצמנו, הסכמנו על טירמיסו אחד שהוגש בגביע יפהפה.

נפרדנו מנתנאלה בהבטחה לחזור והיא אמרה שהיא לא מתפלאת. "יש לנו הרבה לקוחות שמגיעים מרחוק, מתל אביב ומעבר לה. ציונה היא לא בית קפה שכונתי וממש לא מקום מקומי, ואחרי שאלמנט ההפתעה מתפוגג נהנים מהחוויה ומבינים שכדאי לחזור". על הבוטיק לא אמרנו מילה כי הרי באנו לאכול, אבל כבר שמנו עין על שמלה ועל גוף תאורה לסלון. כמו שאמר שוורצנגר, I'll be back.

ציונה, ויצמן 18, נס ציונה, 08-858-6565. שעות פתיחה: א'-ו' 08:00-24:00, שבת 10:00-24:00

• אוכלים שותים
• נס ציונה
• חדשות האוכל
• מסעדות