לפני 15 שנים, פלוס מינוס, לי ולחבריי היה תחביב מרכזי אחד. טוב, אולי שניים, אבל השני היה תחביבים לשרוף מכשירי חשמל עם אבק שריפה בגבעת נפוליאון, וזה לא הסיפור. התחביב הראשון היה נורמטיבי יותר – ללכת להופעות, ולהיכנס למעגלי פוגו. כן, היינו מהנערים המעצבנים האלה שלא נותנים לכם להנות מהמוזיקה ברוגע ודורסים אחד את השני באמצע הרחבה. העניין הוא שהופעות התחילו להיות יקרות, והכסף בנעורים לא היה מי יודע מה נזיל. בערך באותה תקופה התחלנו לשמוע דיבור סביב מועדון ברחוב אלנבי 34, שעושה הופעות לנוער במחירים מוזלים. למקום הזה קראו "יהודה וישראל".
>>

כשהגענו בפעם הראשונה לשם, ראינו שמי שמארגן את ההופעות האלה הם בני נוער כמונו. שאלתי את אחד מהם מה קורה פה, וענו לי שהם מתנדבים כאן. מיד הבנתי את הקומבינה – מתנדבים במקום, ומקבלים הופעות בחינם. רצתי כדי לספר את הרעיון המבריק לחבר, שאותו עד היום מכנים "שולי" (שנים לפני מה קשור), אבל הוא כבר היה כמה צעדים לפניי, ולקח את הטלפון של רכזת המתנדבים במקום. תוך שבועיים כבר צירפו אותנו לצוותים השונים, וגילינו קבוצה של אנשים חמודים ביותר עם מטרה אחת – לעשות טוב.

מהר מאד המועדון הפך לבית עבורנו, ולא רק בגלל ההופעות החינמיות – אלא גם בזכות פעילויות רבות שעשינו, בעיקר סדנאות ומופעי התרמה. מדי פעם היו גם דברים יוצאי דופן, כמו טיול של יומיים במהלכו תרמנו כמות מפתיעה בגודלה של עגבניות שקטפנו בעצמנו, או מפגש עם נוער בדואי, או עם נוער ממפוני גוש קטיף. מאחורי העמותה עמדו המון אנשים טובים, אבל בן אדם אחד ניצח עליה – הרב מוטי גל, שהקים את המקום על חורבותיו של קולנוע זימה ישן.

מוטי גל היה במאי ומפיק שחזר בתשובה, עשה סרטים מצליחים לציבור החרדי, ובמקביל ניהל את "בית מעשים טובים" ברמת גן, וגם את "יהודה וישראל" בתל אביב. כתבות מאותם הימים אמנם ניסו לצבוע את המועדון האהוב שלנו כמרכז הדתה לנוער, אך רובנו אפילו לא שמרנו כשרות, לפחות לפי מה שאני זוכר מארוחות הלייט נייט הרבות שנהגנו לאכול אחרי ההופעות בסניף "מוזס" הקרוב. מעולם לא הטיפו לנו לאמונה, ומעולם לא הרגשתי שמישהו מכריח אותי לעשות משהו שלא רציתי לעשות. כן, היו שם גם סדנאות בנושא יהדות, בנוסף לסדנאות האחרות, אבל אף אחד לא הכריח אותי לבוא לאף אחת. למעשה, תמיד דאגו להזכיר לנו שהעמותה בחרה בערכים מסוימים מתוך הדת היהודית, שהעיקרי בהם הוא אהבת חינם. אף ערך אחר שנבחר לא היה בעל אופי דתי, ואני מצאתי שם רק ניסיון לפתח דור של נוער אקטיביסטי ויוזם, שמנסה לעורר שינוי חיובי.

בשלב מאוחר יותר המועדון נסגר. הסיבה, ככל הנראה, טמונה בכך שהעמותה שנתמכה מתרומות של חב"ד כשלה בלתרגם את עלויות המופע לתרומות משמעותיות. חבר אחר מהעמותה אמר לי פעם כי הניצחון של הרב מוטי גל לא היה בתוצאות של התרומות, אלא בנו, אנחנו – הנוער החילוני שהביא למקום באמצעות יהדות מקרבת. כלומר, כשהלך לתורמים, הרב לא הציג את הבית ששיפצנו למשפחה בדרום תל אביב, ולא את העגבניות שתרמנו, וגם לא את אלפי השקלים שהצלחנו לגייס – אלא התגאה בעצם העובדה שהוציא בני נוער לעשות "חסדים". אותו חבר אמר לי שהיה מוטב לו הכספים שהושקעו באותם ערבים היו מגיעים ישר לתרומה, והוא כנראה צודק. עם זאת, זה לא מוריד מהערך של מה שעשינו שם, והתוצאה לא רעה – בסופו של דבר, הרב מוטי גל גרם לבני נוער לעשות מעשים טובים מרצונם החופשי.

אני מעריך עד היום את הרב מוטי גל.אני זוכר את הפגישה האחרונה שלי איתו, אם כי לא בטוח כמה הפנמתי אז שזוהי פגישת פרידה. למרות שהיה על ערש דווי, הוא אזר את מלוא כוחו והתיישב מולנו, נרגש הגענו לבקר. עד היום נדמה לי שהדבר שריגש אותו יותר מהכל באותו מפגש היתה העובדה שהצליח להגיע אל הנוער, כי זאת הייתה המהות של מה שהוא ניסה לקדם. אני די בטוח שהוא לא ידע מי אני, מלבד העובדה שאני מתנדב ביהודה וישראל, אבל אם זה הניצחון שלו – לגרום לזאטוטים שהיינו לעשות יותר טוב בעולם – אני מקווה שהצלחנו להגשים לפחות חלק.

כשאני נזכר בימים של "יהודה וישראל", הדבר הראשון שעולה לי בראש הן הופעות של מרסדס בנד, רד בנד, אביב גפן ומעגלי הפוגו. ואין ספק שהיה לי כיף בלקחת בזה חלק כנער, אבל אני גם נזכר בפעילויות, בתכנונים, בישיבות אל תוך הלילה. בטיול שהיה לנו, בערבי ההתרמה ובלהיות חלק ממשהו שהמטרה שלו היא לעשות טוב. המציאות היא מורכבת – האם בסופו של דבר העמותה הצליחה? כנראה שלא, אחרת היא עוד הייתה קיימת. אבל אני שמח שזכיתי לקחת בה חלק. אני אדם ציני לרוב, ואיני אופטימיסט גדול. אני לא מאמין שתקום פה ממשלה חדשה וכולנו נתחבק ויהיה לנו לנו טוב. אבל אם למדתי משהו מחוויית הנעורים שלי במסגרת המוזרה הזאת ששמה היה "יהודה וישראל", זה שגם אם לא תיבנה פה אוטופיה, כל עוד כל אחד מדי פעם ישתדל לעשות מעשה קטן של חסד, יהיה כאן הרבה פחות גרוע.

• הבועה
• אהבת חינם
• רחוב אלנבי
• נעורים

ב"חדר משלו" של מתן יאיר, הנער אורי מאוד מתעניין בשואה אך לא רוצה לנסוע למסע הכיתתי לפולין, כי זה נראה לו לא רציני. "שעתיים וחצי בטרבלינקה ושלוש שעות בקניון", הוא מאבחן. בהמשך הוא משנה את דעתו, אך נאלץ להישאר בארץ משום שאינו מצליח להשיג את חתימת אביו. כששאר התלמידים חוזרים ונדרשים לספר על חוויית השואה שלהם, מנקודת מבטו זה נראה מזויף לגמרי.

>> סרט כחול לבן: 15 הסרטים הישראלים הטובים של המאה ה-21

"המשלחת" של אסף סבן הוא כמו סרט משלים, בתארו מסע של כיתה אחת למחנות ההשמדה בפולין. מתישהו מישהו ירים את הכפפה ויקרין את שני הסרטים יחדיו. סבן ("בית בגליל") כתב את התסריט בהשראת חוויותיו כתלמיד במסע שכזה, ויצר סרט התבגרות אותנטי ושובה לב, עם קורט אירוניה. ב"המשלחת" התלמידים אף פעם לא מגיעים לקניון. הם כן מקבלים זמן חופשי להסתובב בעיר ומדברים הרבה על יציאה לבילוי לילי, אבל לא ממש מגיעים לזה. רק לקראת סוף הסרט הגיבורים הצעירים פולשים למסיבה פולנית, ואחד מהם מקבל הזדמנות להגשים את הדבר שלשמו נסע.

התבנית העלילתית של "המשלחת" היא כשל סרט נעורים טיפוסי, אך החיבוטים והרגישויות של גיל ההתבגרות מועצמים בקונטקסט של המסע הטעון בארץ הזרה, שאחד המדריכים מתאר אותה כעוינת. מה גם שהתבנית המוכרת אינה ניכפת על הדמויות הכתובות היטב.עומר החמוד והבתול, המכונה "פריש" (יואב בבלי מ"דניאל אויערבאך"), ניצן היפה והמגניבה (נעמי הררי) ועידו החתיך (לייב לב לוין מ"שעת אפס" ו"שמיים אדומים") הם חברים הכי טובים מילדות. יש להם ציפיות שונות מהמסע לפולין, והן לא קשורות להיסטוריה של עם ישראל.

ניצן פיתחה קראש על עידו, שנמצא בסוג של מערכת יחסים עם נערה אחרת, והסימנים הלא ברורים שהוא משדר לניצן מבלבלים אותה. פריש רואה רק חלק מהתמונה, וחושש שהמשולש האפלטוני שלהם יתפרק. הנוכחות של סבו הנחמד (עזרא דגן), שהצטרף למסע כניצול שואה שבא לספר לתלמידים את סיפורו, תורמת לתחושתו של פריש שהוא עדיין קצת ילד. הוא מרגיש בלתי נראה על ידי חבריו, ומחליט לבחון את זה. באחת התחנות בדרך הוא יורד מהאוטובוס ונשאר מאחור, והסרט הופך למסע חניכה קצת סוריאליסטי של הנער שפוגש בדרכו פולנים שונים מאלה שהוזהר מהם.

דרמת הנעורים נפרסת על רקע טקסים של הפגנת פטריוטיות ישראלית, שהעריכה קוטעת אותם ואת השירים הנלווים, כדרך להוציא מהם את האוויר החם. אך הסרט אינו מבטל את הפוטנציאל של המסע להותיר חותם רגשי על חלק מהתלמידים שחווים אותו. הרגע המתריס שבו ניצן לוקחת איתה מזכרת, ואחרי כן לא יודעת מה לעשות איתה, מאייר יפה את הניסיון של הדור הצעיר לפענח באופן אינדווידואלי את מה שנעשה שם.

עיקר הצלחתו של הסרט הוא בליהוק מצוין מקיר לקיר. שלושת השחקנים הצעירים מאוד מוכשרים, ומקסימים יחד ולחוד. הררי, שזאת בכורתה הקולנועית, טובה במיוחד בסצנה מאוד רגשית שלה עם לוין. גם השחקנית הפולניה קרולינה ברושינקה, שמגיחה לקראת סוף הסרט, עושה חשק לצפות בה שוב. ובשולי הדרמה לאלמה דישי יש תפקיד נהדר כמורה האחראית שקצת מאבדת שליטה על התלמידים.

אין כאן אמירה חותכת על תופעת המסעות לפולין, אבל אולי זה חלק מהעניין. כמו במציאות, הגיבורים הצעירים יותר מעוניינים בדברים אחרים. הסרט ניחן בשפה קולנועית זורמת. הוא משוך במלנכוליית נעורים, אך מתובל גם בהומור דק, ומאזן יפה בין רבדיו וטעמיו השונים. הקולנוע הישראלי אינו משופע בסרטי נעורים כנים, שהם נטולי הורים וטרגדיות משפחתיות, ו"המשלחת" ממלא את החסר.

3.5 כוכבים
בימוי: אסף סבן. עם יואב בבלי, נעמי הררי, לייב לב לוין, עזרא דגן, אלמה דישי. ישראל 2023, 100 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• המסך
• שואה
• פולין
• נעורים

במהלך השנים ראינו המון סדרות וסרטים המבוססים על ספרים מצליחים. פעם, בימים בהם עוד קראו ספרים, היה להרגל הזה פאסון מסוים, אבל נראה שכיום "מבוסס על ספרו של" הפך לתוספת יוקרתית שאף אחד לא ממש שם לב אליה. אם הסרט מצליח, ההצלחה לרוב נובעת מהבחירה לעבד ספרים מצליחים. אם זה לא מצליח, נו טוב, זה כנראה פשוט לא היה מספיק. לא זה המקרה עם "ילד בולע יקום" של נטפליקס, עיבוד של ג'ון קולי ("מלון מומבאי", 2018) ליצירה ספרותית שמצליח להפתיע גם מי שמורגל כבר.

>>

"ילד בולע יקום" היא סדרה שלוקחת אתכם למסע התבגרותו של איליי בל (פליקס קמרון בתפקיד הילד, זאק בורגס בתפקיד הנער), ילד שגדל אצל אם מכורה להרואין לשעבר, ואב חורג סוחר סמים בהווה. אח של איליי, גאס (לי טייגר האלי), לא הוציא מילה בעקבות תאונה מהילדות, אבל הוא מאיית באוויר את המילים שהוא רוצה להגיד, רובן עטופות במין ערפל נבואי. ואולי כדאי להזהיר מראש שהסדרה עצמה לא תיתן לכם את כל התשובות, ולא כל התשובות צריכות להינתן. כי זו בין הסדרות היחידות שגם מספרות סיפור שלם ומלא, עם התחלה, אמצע וסוף, וגם משאירות לצופה מקום לפרשנות.

בדרך כלל כשיש דמות ראשית של ילד על המסך, אנחנו יודעים מה מצפה לנו – סיפור התבגרות במהלכו הילד יגלה כל מיני צדדים של החיים, עד שיהפוך לנער בוגר שהפיק לקח מכל הסיפור. נחייה קצת עם הילד הקטן, נכיר את החוויות שהוא חווה, ומיד אחר כך נקפוץ לשחקן אחר שמגלם את אותה הדמות עשור וקצת אחר כך. ולמרות שהסדרה הולכת במסלול הזה, היא לא דומה לשום סיפור התבגרות שאתם מכירים. לפי טרנט דלטון, שכתב את הספר, הספר מורכב מחמישים אחוז דמיון וחמישים אחוז מציאות, אבל אם אפילו עשרה אחוזים ממה שנראה על המסך נכון, זה עדיין די מזעזע.

הליהוק של פליקס קמרון לתפקיד איליי הילד היא בחירה מדהימה. אין הרבה ילדים שחקנים שמצליחים להגיע לעומק רגשי כמו קמרון. תוך כדי הצפיה ניסיתי לחשוב על העבודה שהבמאים עשו עם הילד, על איך הצליחו להוציא ממנו מנעד רגשי כל כך רחב, ולייצר דמות שכל כך קל להתחבר אליה, בעיקר בזכות הבגרות שבה. איליי הוא לא ילד טיפוסי – הוא מקלל ומסתכל לחיים בעיניים, מין ילד-גבר שהחיים הכריחו אותו להתבגר בטרם עת. כשהוא הולך לעזור לאביו החורג בעסקאות סמים, הוא מבין את הפוטנציאל ואת היתרון בכך שהוא ילד. לייל, סוחר הסמים הרגיש שהוא גם אביו החורג של הילד, המקסים בדרכו שלו, ועושה את מה שהוא צריך כדי לתת למשפחה שלו כמה שיותר. החיים מכים בפנים של איליי בכל פעם, וזה תמיד כואב – בין אם מדובר בבריונים שמתנכלים אליו בילדותו, ובין זה לחזות באבא שלו נחטף תוך כדי שכורתים לו את האצבע. רגע, מה? זו היתה הנקודה שבה הבנתי שלסדרה הזאת אין מעצורים.

גם אם היא מעט גרנדיוזית, "ילד בולע יקום" היא סדרה שלא חוסכת מהצופה את הכאב והצער שבחיים, וזאת הפעם הראשונה שאני רואה בטלוויזיה פגיעות כל כך מפורשות ובטות בילד על המסך. עד אותו הרגע לא עלה בדעתי שאראה סצינה כזאת בסדרה, ופה אני מבין – זה הולך להיות מסע לא פשוט. המסע של איליי עובר דרך המון נקודות לא ממש נוחות לצפייה. לא פעם מצאתי את עצמי מתכווץ בחוסר נוחות בספה, אבל זו גם סדרה מאד מתגמלת ומספקת,שמצד אחד לא מאכילה את הצופה בכפית, ומצד שני מצליחה לגרום לו לצאת מסופק, ועם רעב קטן לעוד.

אני לא יודע אם "ילד בולע יקום" תקבל את הבמה הראויה לה. זו בכל זאת סדרה אוסטרלית. ולמרות שהיא מבוססת על ספר ללא המשך, יש בי רצון כלשהו לראות איך חייו של איליי בל ממשיכים. הסך הכל שבעה פרקים אורכה, אבל היא מכילה המון, ומצליחה לא להרגיש עמוסה מדי בפרטים. ואין בטלוויזיה המון סדרות כמותה – עונה אחת בלבד שמציגה סיפור מהודק ואחיד שלא מתפזר לכל מקום, ועדיין מצליח לגרום לצופה להפעיל את גלגלי השיניים. ובסיום, אף לתת לצופה תגמול הולם על ששרד את החלקים היותר מזעזעים. החיים הלא פשוטים של איליי בל יכולים לייצר חוויית צפייה לא נעימה לפעמים, אבל כך נולדים דברים שלא ציפיתם לראות בסדרת התבגרות. אני כבר הזמנתי את הספר, ואתם?
"ילד בולע יקום",עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• נעורים

הנרטיב החוזר ברבים מסרטי וסדרות הנוער, סטרייטיות ולהט"ביות גם יחד, מוקדש לחננה שמצליח/ה לזכות באהבתו של הספורטאי החתיך שמתגלה כנער רגיש. גם "אמת או חובה", הסדרה השנונה והמלבבת של מינדי קלינג ולאנג פישר, מתמקדת בגיבורה חנונית/שאפתנית (ממוצא הודי) שמפנטזת על השחיין החתיך, אבל היא משחקת פינג פונג עם הפנטזיה הזאת וממשיכה משם למקומות יותר מעניינים. כזכור, בעונה הראשונה דייווי (מאיטריי רמקרישנן המקסימה) פינטזה על פקסטון הול-יושידה (דארן ברנט) עד שגילתה להפתעתה שדווקא החנון היהודי בן גרוס שמתנהג כמו פוץ (ג'ארן לואיסון המצוין) עושה לה פרפרים בבטן. אבל בעונה השנייה דייווי ובן נפרדו, והיא סוף סוף זכתה להגשים את הפנטזיה הראשונית שלה בחברתו של פקסטון, שזנח את בריכת השחייה והתחיל ללמוד ברצינות.

https://www.youtube.com/watch?v=23XoQxRdbLk

בתחילת העונה השלישית, שעלתה בנטפליקס לפני כעשרה ימים, דייווי מגלה שלא פשוט לחיות את הפנטזיה. זה לא רק שהבנות במסדרון מגחכות עליה ומניחות שהיא נותנת (כי אחרת למה שחתיך כמו פקסטון ילך עם אחת כמותה?), היא עצמה מתקשה להאמין שהוא באמת מעוניין בה, ויש לה עוד עבודה לעשות עם עצמה. הפנטזיה נסדקת, ואז מתפוררת. לאן ממשיכים מכאן? יש סדרות שמתקשות להתאושש מהגשמה של חלומות, אבל "אמת או חובה" ממשיכה לחקור את הסיטואציות החברתיות של בית הספר בלוס אנג'לס, ואת האופציות הרומנטיות של דייווי (שעדיין מרוכזת בעצמה) מבלי לאבד את הזרימה והחן של העונות הקודמות.

אחרי מות אביה האהוב והגעתה של סבתה המסורתית מהודו, היה זה רק צפוי שבשלב מסוים דייווי תמצא את עצמה עם נער הודי כמותה. דס (קיצור אמריקאי לנירדש) הוא השילוב המושלם של חתיך וחנון (הוא חבר בנבחרת הדיון של בית ספרו). ועובדת היותו הודי אמורה להעניק לו נקודות אצל אמה הקפדנית נאליני (פורנה ג'אגאנתן), מה גם שהוא בנה של החברה החדשה שלה. המשפחתיות הזאת היתה יכולה להראות כעצלנות תסריטאית, אבל בהקשר התרבותי הספציפי היא דווקא מייצרת ניואנסים מעניינים. יחסיה של דייווי עם דס (אנירוד פישרודי) עומדים במרכז העונה השלישית, אך פקסטון ובן, שניהם בגרסאות משופרות בשל יחסיהם איתה, עדיין לגמרי שם. כמו הסדרה, דס מתגלה כבחור מפתיע אך גם צפוי, לאו דווקא באופנים הצפויים.

אבל מה עם סקס? בהגיעה לגיל 16, השאלה עם מי ומתי דייווי סוף סוף תעשה את זה מרחפת על העונה כולה. אחרי שבתחילתה מנוסח המסר החינוכי – שהפך לחלק בלתי נפרד מכל סדרת נעורים – שהיא לא צריכה לעשות את זה עד שתרגיש לגמרי מוכנה, מגיעה תשובה מספקת מכל הבחינות.

גם הזוגיויות של החברות של דייווי, פביולה ואלינור, מקבלות תשומת לב. פביולה הלסבית, שהיא עוד יותר חנונית מדייווי, היא אולי הדמות הכי שובת לב בסדרה, הרבה בשל אופן גילומה הגמלוני והמבויש על ידי לי רודריגז. אחרי שבת זוגה מהעונה הקודמת נסעה ללמוד בארץ רחוקה, פביולה מתנסה במערכת יחסים חדשה עם דמות ישנה, שבוחנת את הספקטרום של העדפות מיניות. ואלינור (רמונה יאנג), הפחות מעניינת שבין שלוש החברות, מוצאת את עצמה בזוגיות יציבה באופן מפתיע עם הנער הכי פחות יציב בסביבה.

סדרות התבגרות אמריקאיות הן לא פעם יותר חינניות, כנות וכובשות מאשר דרמות יחסים של אנשים בוגרים, כמו "מיליון דברים קטנים" ו"החיים עצמם" הדביקות והמזויפות – אולי משום שיש משהו ילדותי בחברה האמריקאית. הליהוק של אלוף הטניס הקפריזי ג'ון מקנרו לתפקיד המספר הבוגר שמייצג את נקודת מבטה של הנערה ההודית המתוסבכת מצביע על התופעה הזאת. התחבולה הנרטיבית השנונה הזו ממשיכה להניב פנינים, וגם אנדי סמברג חוזר לשמש כמספר האישי של בן באחד הפרקים. הדלת שנפתחת בסוף העונה עושה חשק שהעונה הרביעית והאחרונה, שמיועדת להגיע לנפליקס ב-2023, לא תתעכב.

העונה השלישית של "אמת או חובה" ("Never Have I Ever") זמינה עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• נעורים
• סטרימינג

בפעם האחרונה שרבל ווילסון קיבלה מכה בראש והתעוררה במציאות מפתיעה בסרט של נטפליקס, קיבלנו את פארודיית הרום-קום הצולעת "כמה רומנטי". עכשיו זה קורה שוב, משום מה, וגם הפעם התוצאה רק חצי אפויה.
בקומדיה החדשה "השמיניסטית" ווילסון היא סטפני, שנכנסה לתרדמת בעקבות תרגיל עידוד שהשתבש והתעוררה 20 שנה אחר כך. החברים שלה התבגרו, העולם השתנה, ואין לה שמץ של מושג איך להתחיל את חייה בגיל 37. אז היא חוזרת לבית הספר, נחושה להשלים את שנת לימודיה האחרונה (כלומר, את החודש האחרון ללימודים) ולזכות בתואר מלכת הנשף.

מלבד סטפני, כל הדמויות בסרט מבינות שזה רעיון מטורלל לגמרי, אפילו קריפי, אבל לא מצליחות להניע אותה ממנו. חברת הילדות שלה מרתה (מרי הולנד) הפכה בינתיים למנהלת בית הספר, שתחת הנהגתה הפך לפרוגרסיבי ומכיל הרבה יותר. נבחרת המעודדות שייכת עכשיו לחננות ו/או קווירים והנאמברים מבוססים על מסרים חיוביים במקום תנועות סקסיות. מלכת הכיתה המכהנת היא אינפלואנסרית ניאו-היפית שמכתיבה סדר יום מוסרי בלייבים באינסטגרם. היא גם הבת של החבר לשעבר של סטפני מהתיכון והאויבת המושבעת שלה. אם כל זה לא מספיק אז יש גם משולש רומנטי – מצד אחד החבר לשעבר הנ"ל, מצד שני ספרן חמוד (סם ריצ'רדסון) שהיה מאוהב בה בתיכון.

קהל היעד האוטומטי של "השמינסטית" הוא כנראה ילידי אייטיז וניינטיז שרוצים תירוץ לצקצק ולהתנשא על הזומרים. בני הנוער של 2022 נמצאים פה בעיקר כדי להיות קונטרה לנערה שסטפני הייתה, אז הם נשמעים ונראים כמו הקצנה של כל הקלישאות עליהם, בלי המון קשר למציאות. אפילו פרק של "אופוריה" מרגיש אותנטי יותר, וגם היא לא בדיוק יצירה דוקומנטרית. הפספוס הכי גדול הוא שסטפני מגיעה לזמננו מ-2002, אבל הסרט מתעלם לגמרי מטרנד ה-Y2K שהעלה מהאוב את הסטייל והתרבות של אותה תקופה. כבר ראינו סיפורים על דגים מחוץ למים, אבל מה לגבי דג שמוקף בבני האדם שמציירים על עצמם זימים?

פעם בכמה סצנות מתפלקת לסטפני אמירה מצחיקה או רלוונטית על הזמן שחלף (נניח "רגע, למדונה קוראים ליידי גאגא עכשיו?"), אבל רוב הזמן ההומור נע בין בדיחות "הנוער הערכי של היום" לקומדיית הקרינג' הרגילה של ווילסון. כל הפרצופים, התנועות והמלמולים הציניים שלה כאן, ולפעמים זה נחמד, אך כשצריך משהו מעבר לזה מתחילה להיות בעיה. היא לא עוברת לרגע כנערה מקובלת ומגניבה בדימוס, היא מתנהגת כמו בת 12 מפונקת יותר מאשר בת 17, ולא ברור למה מישהו בהווה או בעבר מעוניין בחברתה.

יש עוד בעיה, והיא שהסרט שואף להיות יותר מסתם קומדיה קלילה. סרטים קודמים שאיפשרו לגיבורים מבוגרים לחזור לתיכון, מ"להתחתן שנית" דרך "פתאום 30" ועד "שוב בן 17", עשו את זה בעזרת ניסים וקסמים למיניהם. "השמיניסטית" בחר לו דרך עגומה למדי להגיע לשם והוא מכיר בזה, אבל לא ברהיטות גדולה. הוא מזגזג בין מעשיית מוסר על הרדיפה אחרי פנטזיות ריקות, קומדיה מרירה על התבגרות ואובדן הנעורים וניסיונות עקומים לדבר על נוסטלגיה, פערי דורות ופערי חוויות. ברגעים הכי טובים שלו, הסרט מיישר קו עם הפרמיס המחורפן ומרשה לעצמו להשתגע באמת, נניח כשהוא נקטע לטובת שחזור מדויק להפליא לקליפ של בריטני ספירס, או כשסטפני מפעילה את הטריקים המטופשים ביותר כדי לשגע את האויבת שלה. זה לא קורה הרבה.

לזכותו של "השמיניסטית" נאמר שהוא לא אסון מוחלט ובוודאי שלא סרט הנעורים הכי גרוע מבית נטפליקס, התואר הזה שמור ל"יש לו את זה" או ל"נערה גבוהה". בסופו של דבר, הוא קצת כמו תיכוניסט ממוצע – לא מפוקס, לא בטוח מה הוא רוצה להיות, קרינג'י לעיתים, מתאמץ מדי, אבל יש לו גם חן מסוים וכוונות טובות.

השמיניסטית,לצפייה בנטפליקס

• המסך
• נעורים
• קומדיה
• נטפליקס
• רבל ווילסון
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 896 // ההופעות המיתולוגיות