• Facebook
• Twitter
• Email

רגע אחרי גמר הישרדות VIP, נעמה קסרי אמנם אינה הזוכה הגדולה של העונה (אין זוכי ריאליטי קטנים, רק פליטי ריאליטי שקטן להם), אבל היא בהחלט הזוכה הגדולה בלבבות הקהל. מי שתוייגה כ-'יחידה שיודעת לשחק את המשחק', כלומר יודעת לשקר ולתחמן בלי לצאת איומה לגמרי, הפסידה את המיליון לשאריות המחוממות של מכבי חיפה משנת 1998, כלומר ג'ובאני רוסו.

ב-48 השעות שעברו מאז הגמר, נטען שעם ישראל לא יודע לפרגן לאישה מצליחה וחזקה, אך אם לשפוט לפי השטח – ההיפך הוא הנכון. הרשת הרי געשה בתגובות כגון "הזוכה האמיתי הוא הלק ג'ל של נעמה", "הזוכה האמיתית היא מי שעשתה לנעמה את הלק ג'ל!". הקהל אמר את דברו – קסרי הוכתרה בגמר לשורדת האהובה ביותר ותיזכר לנצח בזכות ציפורניים מסודרות למשעי. אל משחק שמבוסס כולו על דחיקת הגוף למצבי קיצון, יצאה קסרי למלחמה קיצונית משלה; אף שערה מיותרת על גופה, וציפורניים משוחות בכחול זועק.

בפרק שלפני האחרון, במהלך המשימה שהבטיחה את מקומם של השורדים בגמר, נתלו המתמודדים במשך שעות ארוכות על עמוד. קסרי חשפה שיניים כמו חיה, אישוני עינייה רושפים בנחישות כמעט מלאכותית, משני צדדיה מני וג'ובאני, לא רק עייפים אלא מזוקנים למכביר. עם שיער פנים פרוע, מטונף כמעט, הם נראים כמו הדימוי הקלאסי של הגבר שיוצא למשימת הישרדות.

דימוי קלאסי של אישה שיוצאת למשימת הישרדות, לעומת זאת, אין ממש בנמצא. אולי בגלל זה נוצרה התמונה הכמעט אבסורדית בה לצד ג'ובאני ומני השעירים, המטונפים והעייפים, קסרי הציגה רגליים חלקות, לק נוצץ, גבות מסותתות ואפילו שפתיים שהתפארו בפיגמנט קבוע. במיינסטרים הישראלי כל שערה שאינה על הראש או על הגבות היא מיותרת, וקסרי היא לא רק תלמידה צייתנית, אלא קובעת הטון, שכן קסרי הגיעה להישרדות VIP לא רק כמתמודדת, אלא גם כפרזנטורית הנחושה של קליניקת הטיפולים הנושאת את שמה.

חופשי זה לגמרי חלק

אחרי שנים של הצהרות כמו "אני אוכלת מה שבא לי ושותה 8 כוסות מים ביום לעור חלק", העיסוק באנטי אייג'ינג, הזרקות ובוטוקס הופך להיות גלוי יותר ויותר. הכוכבות לא רק נעתרות לחשוף את האמת, אלא מתפארות בה. קסרי, כאמור, עשתה מהאמת הזו קריירה שלמה.

על הסרת שיער לעומת זאת, כמו על הרבה דברים מובנים מאליהם בחברה הישראלית, איש לא שואל. ובשביל מה, בעצם? כל פריים מהישרדות וכל דימוי מתעשיית הבידור והאופנה המקומית מבהיר שהסרת שיער בלייזר הוא סטנדרט שמכניע כל אישה. דווקא בעידן הטלוויזיוני העמוס בנשים חזקות, כמו זו שקסרי התיימרה להיות במהלך העונה, מלחמת החורמה האמיתית היא בשיער, אלמנט גופני בסיסי וראשוני כמעט.

עם עינת ארליך בת ה-50 ודוגמנית הפלאס סייז שמחה גואטה, הייצוגים הנשיים בהישרדות VIP נתנו אשליה של גיוון – הם התגמדו לעומת הכאוס הנשי האולטימטיבי – שיער גוף. גואטה הביאה את בשורת הפלאס סייז למסך מעצם היותה שמנה, ארליך מתמודדת עם אייג'יזם – את כל אלה הקהל מצליח לעכל, אבל שערות סוררות זה כבר יותר מדי.

דוגמה מייצגת ומדהימה למדי קשורה דווקא למתמודדת שהדימוי שלה לא יוצא דופן, אלכסה דול. בניגוד לגואטה, את דול יכולנו לראות בתכנית ריאליטי גם לפני חמש או עשר שנים. היא שייכת לעולם הישן, בו אישה לא צריכה להיות אימא לביאה, מנתצת שלשלאות או אמזונת שיכונים כדי להופיע על המסכים. היא דוגמנית ומקומה שם מובטח. מה בכל זאת השתבש לדול? מעל שפתה העליונה התגלתה חלקה שהפכה כהה במהלך הצילומים. גולשים חשבו שמדובר – רחמנא לצלן – בפלומת שפם. היא מיהרה להסביר שמדובר בלא יותר מפיגמנטציה שהופכת בולטת יותר עם השמש. דווקא בתכנית בה המתמודדים נחשפים עירום ועריה במובן המנטלי, ונדחקים לקצה הגבולות הפיזיים שלהם לטובת הרייטינג, מה ששיגע את הצופים הוא האם יש לאלכסה שפם.

את המנצחת האמתית קסרי, לעומת זאת, לא הייתם תופסים ברגע חשוף שכזה. היא פייטרית. ובדיוק כמו שנלחמה במני ובג'ובאני, היא נלחמת בגוף שלה. בשיער, בקמטים, בגבות, בתווי הפנים המחוקים, באצבעות החיוורות. אי אפשר לדמיין בכלל איך תיראה עליה פלומת שיער. אישה חזקה כמו קסרי לא יכולה להיכנע לאיבוד שליטה שכזה.

איך הפך שיער הגוף לאיום כל כך גדול כיום? בשעה שאנטי אייג'ינג והזרקות הם נושאים שעדיין מעוררים דיון, נושא הסרת השיער מובן מאליו והגיוני. התרגלנו לחשוב שבעוד שקמטים הם בלתי נמנעים, שיער גוף הוא אלמנט של בחירה. הוא מופיע על הגוף שלנו הרבה לפני שהחלטנו להתעצב כנשים חזקות.

בגמר קיבלנו את ההוכחה המושלמת לשליטה של קסרי בגוף שלה. היא הגיעה אחרי לידה, חנוטה באאוטפיט לא ברור וכתר לראשה. למרות התואר 'חזקה' שהוצמד לשמה של קסרי בלי הפסקה, אין לה גרם של אומץ להתמודד עם הגוף שלה כמו שהוא. היא גם לא רוצה. רגליה החלקות והלק ששרד ארבעה חודשים על אי בודד, חושפים שכמו כולנו גם קסרי מתמודדת במשחק הישרדות שחשבנו ששייך לזמנים קדומים יותר, בקרב אל מול נשיות. אך מי מנצח בו ומי מפסיד?

• יופי וטיפוח
• החיים היפים
• טיפולי שיער
• הישרדות
• המסך
• דעות
• מגדר
• נשיות

• Facebook
• Twitter
• Email

צפיתי בקליפ החדש של טיילור סוויפט לשיר "you need to calm down" ברגע שעלה ליוטיוב. כלומר, הצטרפתי לפרימיירה החגיגית, ראיתי את השעון הספירה לאחור מציג את הדקות, בדקתי כשנותרו 20 דקות לפני ההקרנה, אחר כך 15 דקות. הייתי שם, מוכנה לגמרי.

למה טיילור סוויפט עדיין מעוררת עניין, גם כשימי הדרמה שלה מאחוריה? הרי קנייה עבר לריב עם דרייק, קים טענה שאין דם רע, השלום עם קייטי פרי הוכרז כבר לפני ועידת קמפ דיוויד עם ההמבורגר והצ'יפס. אני חושבת שזה סוג הנשיות שטיילור סוויפט מגלמת – אמוציונלית בקטע מביך. אף שיש הרבה בחורות כאלה, לעתים רחוקות הן מוצגות כיותר מבדיחה. יש כל מיני חוקים של טעם טוב, שמצווים למשל להתרחק מהסנטימנטליות, כאילו סנטימנטליות היא לא תבלין מצוין אם יודעים איך להשתמש בו.

כמו ג'ון ווטרס והקאמפ המוקדם, המוזיקה של טיילור סוויפט הייתה חגיגה של משהו שברור שאנחנו אמורות להתבייש בו. באלבומים הראשונים שלה היא הצליחה לתת הרבה פרטים עשירים לחוויה הזאת – הרגשית, הדביקה. הלהיטים לחצו תמיד חזק מדי והיה זמן שהכאב היה נעים. עכשיו זה כבר לא נעים. השיר החדש נכתב על אוויר. אני לא יודעת על מה הוא מדבר והוא נטול רגש לחלוטין. יש בו עדיין פאנצ'ים חמודים והוא בהחלט נטול בושה, כלומר גורם לך לחשוב שאולי יש סיבה שדתות לחצו כל כך חזק על העניין הזה. אולי באמת בני אדם זקוקים לפאסון כדי להרים קצת את הסטנדרטים. בכל זאת יש תמיד תקווה שאולי הרגש עדיין נמצא שם מתחת לכל הנזלת של חדי קרן בצבעי פסטל, או מה שזה לא יהיה שהיא שופכת על הסטים שלה. לכן סביר שאחכה גם לאלבום עם מונה דקות, מקווה לטוב.

• תרבות
• מוזיקה
• נשיות
• טורים אישיים
• טיילור סוויפט

• Facebook
• Twitter
• Email

עד לא מזמן, עולם המדע האמין כי המוח יכול להיות נקבי או זכרי, ממש בדומה לאיברי המין שלנו. כמו שאם יש לך רחם אז רוב הסיכויים שיש לך גם דגדגן ונרתיק, ואין לך פין ושק אשכים, כך, חשבו החוקרים, המוח הוא או נקבי (אם את נקבה) או זכרי (אם אתה זכר). כמו שקורה הרבה פעמים בעולם המדעי, בשנים האחרונות עולים קולות מחקריים אחרים, שטוענים שהתפיסה הזו אינה מדוייקת, ומתבססת יותר על אמונות רווחות מאשר על תצפיות וניסויים מדוייקים.

אחת המובילות בקרב הקולות החדשים האלו היא פרופ' דפנה יואל, חוקרת ומרצה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובבית הספר סגול למדעי המוח, כאן באוניברסיטה, שטוענת שהמוח של כל אחד מאיתנו אינו נשי לחלוטין או גברי לחלוטין, אלא סוג של "פסיפס" בין מאפיינים מוחיים נשיים וגבריים.

סטרס הופך מאפיינים מוחיים זכריים לנקביים?

פרופ' יואל נתקלה במחקר הראשון שנתן לה השראה בזמן שאספה חומרים לקורס שהיא מעבירה בנושא הפסיכולוגיה של המגדר – ונקרא לחלופין "ורוד זה צבע של בנות?" או "כחול זה צבע של בנים?" (לטענת יואל "כי גברים נוטים לחשוב שאין להם מגדר"). המחקר בחן כיצד נראים תאי עצב באזור ההיפוקמפוס – אזור מוח שקשור לזיכרון ארוך טווח ולניווט מרחבי – בחולדות זכרים לעומת נקבות.

בתחילה, מצאו החוקרים הבדלים בין המינים – אצל נקבות התא התאפיין בצורה אחת, ואצל זכרים באחרת. אולם להפתעתם, כאשר הם חשפו את בעלי החיים לסטרס, המצב התהפך – נקבות התחילו להפגין את הצורה שאפיינה קודם זכרים, וזכרים את הצורה שאפיינה קודם נקבות. במילים אחרות, הידיעה שחולדה מסוימת היא נקבה לא מאפשרת לנבא איך תאי ההיפוקמפוס שלה יראו – כיוון שהם ישתנו כתלות במידת הסטרס שהיא חוותה.

"הרוב מזהים על עצמם שיש להם גם תכונות שנחשבות גבריות וגם תכונות שנחשבות נשיות – שהם פסיפס של מאפיינים. כל מה שהם צריכים זה להרחיב את זה למוח"

כאשר המשיכה לחקור, גילתה פרופ' יואל שלא מדובר בתופעה יוצאת דופן – מסתבר שבאזורי מוח רבים הצורה המאפיינת מוחות של נקבות או מוחות של זכרים "מתהפכת" כתלות בגורמים נוספים – מחשיפה לגורמים סביבתיים ועד גיל וגנטיקה. נראה שמין מהווה גורם אחד מתוך מכלול גורמים שמשפיעים על המוח, יחד עם גיל, נטייה גנטית, למידה וגורמים סביבתיים. בהינתן הממצאים האלו, נותר רק לתהות מה המשמעות לדבר על צורה נקבית וזכרית אם מה שאופיני לנקבות בגיל או מצב מסוים מאפיין זכרים בגיל או מצב אחר.

"פסיפס" של מאפיינים נשיים וגבריים

מכאן הנושא מסתבך אפילו יותר. במאמריה מסבירה פרופ' יואל כי כדי שנוכל לומר שיש "מוח נשי" ו"מוח גברי" צריכים להתקיים שני תנאים. התנאי הראשון דורש כי למאפייני מוח שונים תהיה צורה נשית וצורה גברית ברורה. יש תכונות מוחיות בהן יש הבדל ממוצע בין נשים וגברים – כך למשל, קליפת המוח (הקורטקס) של נשים עבה יותר משל גברים, ומשקל המוח של גברים גדול יותר משל נשים (הבדל שמתבטל ביחס לגודל הגוף, אגב).

אולם, ההבדלים הללו קיימים רק בממוצע – זה לא שאצל כל הנשים קליפת המוח עבה, ואצל כל הגברים היא דקה. במציאות, יש חפיפה גדולה בין המינים. למעשה, אין מאפיין מוחי שיש לו צורה אחרת לגמרי במוחות של נשים ובמוחות של גברים.

התנאי השני הוא אחידות בין המאפיינים. באיברי המין, נקבה מתאפיינת באוסף של מאפיינים נקביים – יש לה גם נרתיק, גם רחם, וגם שחלות, ואין לה כלל מאפיינים זכריים (כמו פין). אולם, מסתבר שזה לא המצב במוח. במוחות של כמעט כולנו קיימים גם מאפיינים שיותר נפוצים במוחות של נשים, וגם מאפיינים שיותר נפוצים במוחות של גברים. במילים אחרות, המוח של כולנו הוא "פסיפס" של מאפיינים מוחיים נשיים וגבריים.

בראיון, פרופ' יואל מדגישה – "המחקר שלי לא מתווכח עם הטענה שיש הבדלים בין מוחות של נשים ומוחות של גברים, אלא דווקא מתבסס עליהם. השאלה שמעסיקה אותי היא האם ההבדלים הללו מסתכמים בשני סוגים של מוח, או בשני סוגים של בני אדם – כאלה שיש להם רק תכונות נשיות או רק תכונות גבריות.

במילים אחרות, האם אלו שיותר טובים בניווט מרחבי הם בהכרח גם יותר אגרסיביים, פחות מדברים על הרגשות שלהם ויותר אוהבים כדורגל. עד עכשיו, חוקרים פשוט הניחו שכך הם הדברים, אבל כשבדקנו את זה – והיינו הראשונים שעשו זאת – ראינו שזה לא המצב. הסטריאוטיפ אולי קיים – אבל לא קיימים אנשים אמיתיים שמתאימים אליו."

יש חוקרים שטוענים שיש הבדלים בין מוח נשי ומוח גברי

לדבר על מוח נשי ומוח גברי זה נחמד לסטנד-אפ, גם אני צוחקת מזה. אבל אין כמעט אנשים שעונים על הסטריאוטיפ של אישה וגבר. שוב – יש הבדלים בין הקבוצות – על זה אני לא מתווכחת, אבל הם לא מסתכמים בשני סוגים כמו שהחוקרים הללו טוענים.

איך העולם האקדמי מגיב לתיאוריית הפסיפס?

"בעולם המחקר הטענה כבר די נטמעה, גם אם לא תמיד מצטטים דווקא אותי. למעשה, אני מנסה לפרסם עכשיו מאמר שממשיך לתמוך בתיאוריה שלנו ולהוכיח שאין שני סוגים – מוח נשי ומוח גברי – והביקורת שאני מקבלת היא 'מי בכלל אמר שיש שני סוגים?'. זה מצחיק. מצד שני אלו שלא מבינים את הטענה שלי ממשיכים להתעקש שהעובדה שיש הבדלים בין מוחות של נשים למוחות של גברים מעידה שיש מוח גברי ומוח נשי".

ומה עם קהלים לא-אקדמיים?

"אני מרצה הרבה בארץ ובעולם – ומפתיע אותי עד כמה התיאוריה הזו בדרך כלל מתקבלת טוב. כשמראים את הנתונים, אנשים משתכנעים. הרוב מזהים על עצמם שיש להם גם תכונות שנחשבות גבריות וגם תכונות שנחשבות נשיות – שהם פסיפס של מאפיינים. כל מה שהם צריכים זה להרחיב את זה למוח".

אותה תחושה עליה מדברת פרופ' יואל משקפת טענות עכשוויות של חוקרים מתחומי הפסיכולוגיה והמגדר. אם בעבר היה נהוג להאמין כי לנשים יש תכונות, תחומי עניין ועיסוקים מקצועיים "נשיים", ולגברים "גבריים", היום הרבה טוענים אחרת: העובדה כי אני נשית במאפיין אחד, לא מאפשרת לנבא האם אהיה נשית במאפיינים אחרים. במילים אחרות, אני יכולה לעבוד כגננת, לאהוב ורוד וללבוש שמלות, אבל גם להיות אוהדת כדורגל ולתקן בעיות צנרת בבית.

באזורי מוח רבים הצורה המאפיינת מוחות של נקבות או מוחות של זכרים "מתהפכת" כתלות בגורמים נוספים – מחשיפה לגורמים סביבתיים ועד גיל וגנטיקה.

במחקר שפרסמה פרופ' יואל יחד עם מספר חוקרים ישראלים בשנת 2013, היא מדברת גם על תחושת עמימות מגדרית, לפיה לא כולנו תמיד מרגישים "כמו אישה" או "כמו גבר". במחקר, ניתן לאנשים שאלון מפורט שבחן את התחושות השונות שלהם בנוגע למגדר ואת התדירות בה הן מופיעות. כך למשל, הנבדקים נשאלו האם הם לפעמים מרגישים שהם לא אישה או גבר "אמיתיים", האם מדי פעם הם מרגישים כשייכים למגדר השני, וכדומה. החוקרים מצאו כי משתתפים רבים חשים מדי פעם במגדר השני, בשני המגדרים או באף אחד מהם. תוצאה זו, אגב, לא הושפעה באופן משמעותי מנטיה מינית. ממבט ראשון התוצאות הללו יכולות להישמע קצת משונות, אבל אם חושבים עליהן לעומק אפשר לזהות ניצנים שלה בחיי היום יום. מי מאיתנו אף פעם לא הרגישה שהיא "לא נשית" כי היא לא מתעניינת באיפור, או "לא גברי" כי הוא בכה בסרט של דיסני?

מה עוד צריך להשתפר לדעתך?

"בעולם המחקרי יש עוד הרבה מה לעשות. אם לוקחים ברצינות את הטענות שלי, צריך לשנות את האופן בו חוקרים גברים ונשים. למשל, כדאי לחשוב מחדש באילו מחקרים מין הוא משתנה חשוב, ולהוסיף התייחסות אליו. לחלופין, במחקרים אחרים במקום למדוד מין נכון יותר למדוד דברים שקשורים אליו – כמו תכונות שבדרך כלל מקושרות עם נשים או גברים, אבל לאו דווקא קיימות רק אצל גברים או נשים. ברמה החברתית ברור שצריך לעשות שינוי גדול. בעיקר כשאנחנו הולכים עכשיו אחורה בקצב ממש מטריד. כל הנושא של הפרדה בין נשים וגברים – או, ננסח את זה אחרת – ההפרדה בין אנשים על רקע הצורה של מערכת הרבייה שלהם – הפכה למקובלת בתרבות הישראלית, והיא נראית לאנשים מאוד טבעית, בעוד שבמקרה של כל הפרדה אחרת על איזשהו בסיס פיזיולוגי או תרבותי אחר – בין אם היו מפרידים בין אשכנזים ומזרחים, שמנים ורזים, בעלי עיניים כחולות או חומות – אנשים היו מתקוממים".

לסיכום – האם יש ממצאים שישכנעו אותך שטעית – ודווקא יש מוח שהוא בבירור גברי ומוח שהוא בבירור נשי?

"אם יראו שבמוח התכונות השונות עקביות, כמו במערכת איברי המין – כלומר מסתכמות לשני סוגים ברורים, נוכל לומר שיש צורה שהיא 'בבירור נשית' או 'בבירור גברית'. אבל זה לא המצב, לא במוח ולא בהתנהגות – בדקנו. אנחנו לא יכולים להסתפק בכך שקיימים הבדלים כדי לטעון שיש שני סוגים נפרדים. חובת ההוכחה היא על מי שרוצה לטעון שיש באמת שני סוגים – לא עליי."

• מגדר
• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• פמיניזם
• מוח
• נשים
• נשיות
• אישה

• Facebook
• Twitter
• Email

פיתחתי אובססיה לזרועות של איימי שומר. אני בוהה בהן, מדברת עליהן, לפעמים עוצרת ומהרהרת בהן. הן מקסימות אותי וגורמות לי לנעימוּת מעקצצת בכל רחבי הגוף. תגובה תמוהה שכזאת לאיבר לא מרתק במיוחד יכולה להגיע רק מרגש אחד, מסוכן ומופלא: הזדהות. הזרועות של איימי שומר נראות כמו הזרועות שלי. זאת הפעם הראשונה, כך נדמה לי, שמופיעות זרועות כאלה בטלוויזיה. הן מאוד לא מיוחדות, הזרועות: לא רזות במיוחד, לא שמנות במיוחד, לבנבנות כאלה עם שורשים יהודיים, מקורן ככל הנראה איפשהו במזרח אירופה. אבל 26 שנה חייתי ובעשרות אלפי שעות טלוויזיה צפיתי עד שהגיעו אותן זרועות מיוחלות. מי שרגיל לראות על המסך אנשים שנראים כמוהו לא יבין את ההתרגשות. הרי איך יכולתי לדעת שאני באמת קיימת כל עוד לא הופיעה בטלוויזיה מישהי שיכולתי להזדהות איתה? אולי אני רק יציר מוחו של צרפתי משועמם שחווה הזיות בגל החום בפריז? אבל לא. זו אני שם על המרקע, והצפייה בבת דמותי העניקה לי תחושת עצמיות מביכה בעוצמתה.

רבות נכתב על האוחזת באותן זרועות קסם מאז עלתה עונתה השלישית של הסדרה המצוינת שלה, "Inside Amy Schumer". תוך עשרה פרקים הפכה שומר לקומיקאית המדוברת ביותר בארצות הברית, לסמל של התנועה הפמיניסטית ולכוח שאין לזלזל בו. אבל הדבר המרשים ביותר בנוגע לשומר היא בכלל היכולת שלה להטיח בפרצופו של הצופה את העובדה שנשים כמוה ונשים בכלל לא מקבלות מספיק הזדמנויות בתעשיית הבידור האמריקאית. נכון, היא בהחלט לא הקומיקאית או הכותבת הראשונה שזוכה לפרסום ולהערכה. אין הרבה טאבואים שנותרו שלמים אחרי שג'ואן ריברס עליה השלום דרסה אותם עם הפה הענקי שלה, ואלוהים יודע שאני יכולה לשרטט את המבנה האנטומי של לינה דנהאם מתוך שינה. ובכל זאת, הכנות המתפרצת והבחירה להתעסק בעיקר בנושאים שקשורים לנשיות הופכות את שומר לדמות קריטית.

בקלות כמעט בלתי נסבלת, שומר הצליחה לאורך שלוש עונות הסדרה שלה לעסוק במרבית הנושאים שקשורים לחיים כאישה במדינה מערבית בשנת 2015: הטרדות מיניות, דימוי גוף, שעמום, אלכוהול, סקס גרוע, חברות, אהבה ועוד ועוד. נדמה ששומר לקחה בובת וודו של גוף האישה והחלה לתקוע בה סיכות בכל פיסת עור פנויה.

בפרק מופתי בעונה השלישית, שעוד ילמדו עליו בבתי ספר לתקשורת ולמגדר, שומר יצרה גרסה משלה לסרט "12 המושבעים", בשם "12 Angry Men Inside Amy Schumer", שבו במקום להכריע אם אדם אשם ברצח, מועצת גברים (בגילומם של פול ג'יאמטי, ג'ף גולדבלום ודניס קווייד בין היתר) מתבקשת להחליט אם שומר כוסית מספיק כדי להופיע בטלוויזיה. "אם נחליט שהיא לא שווה זיון היא תפסיד את תוכנית הטלוויזיה שלה, או תומת מיידית, או שניהם. למען האמת, לא ממש הקשבתי לחלק הזה", אומר גולדבלום ורומז שנשים שלא נראות כמו דוגמניות מוכחדות מלוח השידורים במה שאפשר לתאר כגזר דין מוות סמלי. "אולי היא יכולה לשחק את השכנה המשוגעת או גרושה שמנה שיש לה כלב מצחיק", מציע אחד מהם. "ככל שהיא תופיע יותר על המסך, כך זה יהפוך להיות יותר מקובל", אומר אחר בבהלה. "כן, אנשים יתבלבלו, זה יכול לשנות את הסטנדרט לתוכניות בכל מקום". אכן סכנה איומה לכל הדעות.

בימים אלה שומר פורעת את הצ'ק על הנחישות ועל ההתמדה שלה. מעבר לבאזז המטורף שהיא זוכה לו, היא גם כתבה ומככבת ב"אסון מהלך" – קומדיה רומנטית במובן הכי טוב של המילה, בבימויו של ג'אד אפאטו. משמח מאוד לראות את שומר הופכת לאייקון וזוכה לריספקט המגיע לה, אך זה גם הרגע שבו הביקורת מתחילה להגיע. לאחרונה התעוררה מיני סערה שבה הואשמה שומר בגזענות בעקבות כמה בדיחות שסיפרה; וגם "אסון מהלך" זכה ללא מעט הרמות גבה ולטענות שהיא "התמסחרה". ובכן, אם אלה יהיו פניה של הוליווד המסחרית בשנים הקרובות, מדובר בסוג של מהפכה. יש רק לקוות ששומר תמשיך להתייחס לעצמה ולסובבים אותה בהומור ובקוליות מוחלטת, ותשים כוס אחד גדול על כל מי שמנסה לדכא אותה.

• נשיות
• ג'אד אפאטו
• איימי שומר
• קומדיה
• שומר
• לינה דנהאם
• פמיניזם
• המסך
• תרבות