בתקופה לא קלה לישראל וגם לטלוויזיה שיוצרים בה – קיבלנו השבוע בשורות נהדרות: הסדרה "הבת", סדרת מתח חדשה מבית קשת, נמכרה לפלטפורמתאפל TV האיכותיתעוד בטרם שודרה בישראל וכבר עלו טיזרים ברחבי העולם ואף נקבע מועד לשידור פרק הבכורה ב-8.5. אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של מה שנותר מתעשיית הטלוויזיה המקומית. בעולם המשונה של פוסט 7.10, בכלל לא מובן מאליו שסדרה ישראלית תצליח לפלס דרכה לחו"ל דרך שכבות החרם התרבותי הגלויות והסמויות, והפסימיים יותר שבינינו חשבו שאולי זה נגמר. "הבת" היא כרגע ההוכחה שלא הכל אבוד.

>> העולם הזה חם: 23 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות בחודש מרץ
>> אדוני המוסר: "ארץ נהדרת" עשתה לעצמה פיגוע אינטגריטי

"הבת" ממשיכה שרשרת בת כמעט 20 שנה של סדרות ישראליות שעשו את הלא ייאמן והצליחו להימכר בחו"ל בבחינת קרטיבים לאינואיטים. רובן לא עשו אקזיט דרמטי במונחים כספיים – למעשה, בדרך כלל מדובר בכסף קטן למדי בשלב ראשון – אבל כבוד וגאווה הם בהחלט הביאו, וגם פרסים בינלאומיים נאים. התקווה שמכירות סדרות ופורמטים לחו"ל תאפשר לתעשיית הטלוויזיה בישראל להתפתח למימדים בינלאומיים קצת נגוזה בשנים האחרונות, אבל עבור היוצרים זאת לגמרי הדרך לצאת אל העולם, תשאלו את חגי לוי ורון לשם.

כך או כך הגיע הזמן לדרג את הסדרות הישראליות שהכי הצליחו מעבר לים. חשוב לציין: הדירוג אינו מתייחס לסדרות על פי איכותן (זה הרי דבר סובייקטיבי), אלא על פי מידת ההצלחה שלהן – כמה הסדרה היתה פופולרית והצליחה להגיע להישגים בחו"ל, בין אם שודרה כפי שהופקה במקור ובין אם זכתה לרימייק ואדפטציה תרבותית.

16. "רמזור" (2008)

אחת הסדרות האהובות והפופולריות בטלוויזיה המקומית, שבמידה רבה הזניק את הקריירה של אדיר מילר – מקומיקאי וסטנדאפיסט אהוב לקונצנזוס. מעבר להצלחה שלה בישראל (לא פחות מארבע עונות ורייטינג חלומי באזור ה-30 אחוז, כמעט בלתי נתפס במונחים של היום) – היא גם עשתה סיבוב מעבר לים. בשנת 2010 נמכרו זכויות הסדרה לרשת "פוקס" האמריקאית, שהפיקה מתוכה את "Traffic Light", סיטקום אמריקאי עם עלילה זהה לזה של המקור הישראלי באווירה קצת אחרת. האדפטציה האמריקאית פחות עבדה (הסדרה בוטלה אחרי עונה אחת בלבד), אבל באותו נובמבר זכתה הסדרה הישראלית בפרס האמי הבינלאומי לקומדיה הטובה ביותר. אגב, "רמזור" הופקה גם ברוסיה – ושודרה שם במשך לא פחות מ-11 עונות. שאפו, גיסנו.

15. "להיות איתה" (2013)

גם הקומדיה הרומנטית שכתב אסי עזר, וכיכבו בה רותם סלע ואביב אלוש הייתה להיט לא קטן בקשת באמצע העשור הקודם (שלוש עונות). זה היה רק הקדימון להצלחה האמיתית שלה – ב-2016 היא נמכרה לערוץ 4 הבריטי תחת השם "The Baker And The Beauty" ("האופה והיפה"), היא נמכרה גם לאמאזון בשפת המקור – ואפילו הגיעה לרימייק ברשת ABC האמריקנית, כולל שם גדול בתפקיד הבמאי – דייויד פרנקל, האיש שהביא לכם את "השטן לובשת פראדה". זה מאוד הצליח, אבל הסדרה הופקה מחדש גם ביוון, הולנד, רוסיה, הודו וברזיל, מה שמוכיח שאין דבר שחוצה תרבויות יותר מהסיפור הישן והקיטשי על אהבה לא צפויה בין גבר לאישה. בסך הכל הישג נאה ביותר.

14. "פלפלים צהובים" (2010)

מי שחווה אותה בזמן אמת, זוכר כמה היא היתה אירוע – לא רק סדרה מרגשת או עוצמתית, אלא אפילו חשובה. כזו שנתנה אור לתופעה המורכבת של הורים שמגדלים ילד אוטיסט בבית. "פלפלים", ששודרה במשך שתי עונות בערוץ 2, היתה סדרה חדשנית, שונה מאוד מכל מה שהכרנו, פורצת גבולות. קרן מרגלית היתה היוצרת, יוסי מרשק ועלמה זק כיכבו בתפקידים הראשיים. ובמסגרת יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם ב-2011, שני פרקים של הסדרה אפילו שודרו באו"ם. שנה לאחר מכן, הזכויות של הסדרה נמכרו לאולפני "ליונסגייט", והתגלגלו אפילו לידיים של ה-BBC, שהפיק גרסה משלו בשם "The A Word". רגע גדול בטלוויזיה שלנו, שהצליח גם לגעת בלב של רבים אחרים בעולם.

13. "בשבילה גיבורים עפים" (2018)

דוגמא מובהקת לכך שכשיצירה היא אותנטית וטובה – גם אם היא ישראלית, היא תעבור הלאה נהדר. הסדרה שיצר עומרי גבעון ושודרה ב-2018, על בסיס הספר שכתב אמיר גוטפרוינד, היתה הצלחה גדולה בישראל ואפילו היתה הדרמה הכי נצפית מאז פיצול ערוץ 2 בשלב מסוים. היא אמנם שרדה עונה אחת בלבד (היו תכניות לעונה שנייה שירדו מהפרק) אבל היכתה גלים, נמכרה לנטפליקס בגרסת המקור (היום כבר לא זמינה), זכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל הסדרות בקאן ובשלב מסוים, גם נמכרה לאפל טי.וי שיצרו על בסיסה סדרה לא מבריקה בשם "Echo 3" (ששודרה שם ב-2022). סיפור ישראלי צה"לי שהפך לאהוב גם בעולם – די מטורף אבל זה משהו שנפגוש גם בהמשך הדירוג שלנו.

12. "תא גורדין" (2012)

בניגוד לסדרות אחרות ברשימה שנשארו בתודעה, זו סדרה שקצת נשכחה. דרמת ריגול נהדרת תוצרת טדי הפקות (רון לשם היה אחד היוצרים) שעוסקת בדילמת מהגרים קלאסית – ובשאלה של נאמנות. שתי עונות היו לסדרה ששודרה ב-yes (ולאחר מכן בקשת) בין 2012 ל-2015, אבל עוד לפני שידורה היא כבר נמכרה לרשת NBC הענקית, שיצרה על בסיסה סדרה בשם "Allegiance". הסדרה בוטלה לא בגלל האיכות שלה – אלא בגלל חוסר מזל משווע. פחות או יותר במקביל לעלייתה לאוויר בארה"ב, עלתה שם גם "האמריקאים" שהפכה ברבות הימים לאחת הסדרות הגדולות בכל הזמנים עם סיפור דומה, והרימייק של "תא גורדין" נראה כמו העתק קצת חיוור שלה למרות שהמקור הישראלי היה שם קודם. לא פייר.

11. "בני ערובה" (2013)

סדרה קצת פחות זכורה, אבל בהחלט פרצה דרך. היא נוצרה על ידי רותם שמיר ועומרי גבעון, שודרה בערוץ 10 באמצע העשור הקודם ולא עשתה יותר מדי רעש, בהתאם לערוץ שיכולת הרעש שלו הייתה מוגבלת. אבל היא הייתה חדשנית מכיוון אחר – היא הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה לחו"ל עוד בשלב הפיתוח. CBS קנתה את הסדרה ועשתה על בסיסה את "Hostages", כולל דילן מקדרמוט שמוכר מסדרות כמו "הפרקליטים" ו"חוק וסדר" שכיכב בתפקיד ראשי. הסדרה האמריקאית בוטלה אחרי עונה אחת (גורל מוכר לסדרות מתוצרת ישראלית, לצערנו), אבל "בני ערובה" נרכשה גם על ידי ה-BBC שרכש אותה לשידור בגרסתה הישראלית המקורית (אמנם בערוץ BBC4, אבל בכל זאת). רספקט.

10. "כבודו" (2017)

סיפור של הצלחה מפתיעה. דרמת המתח המשפטית שודרה ב-yes בין 2017 ל-2019, בכיכובו של יורם חטב (יוצריה הם שלמה משיח ורוני ניניו) ועסקה בדילמה של שופט שבנו נקלע לפרשה פלילית קשה. הדרמה חצתה מהר את גבולות המדינה: לאורך השנים, הסדרה שודרה בגרסאות רימייק מקומיות בתשע מדינות שונות – ביניהן סין, טורקיה, ספרד, צרפת והשיא היה כשהיא הגיעה לארה"ב. רשת שואוטיים קנתה את הזכויות והעניקה את התפקיד הראשי לשחקן המוערך בריאן קרנסטון (טים ווטלי מ"סיינפלד", וולטר מ"שובר שורות", תקצר היריעה). "Your Honor" שודרה במשך שתי עונות (כמו שתי העונות שהיו לה בישראל) וחיה עד היום כלהיט לא קטן בנטפליקס.

9. "שעת נעילה" (2020)

עוד סדרה שהיתה אירוע של ממש. אחד האפוסים הגדולים של תאגיד השידור הישראלי ששודר בסוף 2020 ומשך אליו צפייה, התעניינות וגם עיסוק רב. הסדרה, שנוצרה על ידי מספר רב של יוצרים וכותבים, ליוותה את אירועי מלחמת יום הכיפורים – והגיעה עד לפסגת הפסגות של הטלוויזיה האיכותית האמריקנית. HBO רכשה את הזכויות של הסדרה ושידרה אותה בגרסת המקור בפלטפורמת הסטרימינג HBO Max, תחת השם "Valley Of Tears". סדרה חשובה, שהיתה משמעותית בזמן אמת, וגם הביאה את הסיפור הישראלי למרחקים.

8. "הנערים" (2019)

ואם כבר טראומות – הגיע הזמן להתקדם קצת למשהו יותר עדכני. "הנערים" היא אחת הסדרות הכואבות ביותר שעשו כאן – היא תיעדה את הקיץ הגיהנומי של 2014, בין שני אירועים מטלטלים שעמדו בליבו: חטיפת שלושת הנערים, והרצח של מוחמד אבו ח'דיר. כאן מגיעה דוגמא נדירה של סדרה שיוצריה הם ישראלים, אבל הגוף שעמד מאחוריה היה HBO, שהחליטה להפיק סדרה על הטראומה המדממת ההיא. "הנערים" הופקה בישראל ע"י קשת, ויוצריה הם שלושה – חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. בארץ היא חוללה סערה של ממש (אפילו הובילה לקריאה של ראש הממשלה נתניהו להחרים את קשת), אבל בעולם היא בעיקר זכתה לשבחים והיתה מועמדת לפרסים בינלאומיים. היא הייתה גם הסדרה השנייה של HBO בכל הזמנים שאינה דוברת אנגלית.

7. "שטיסל" (2013)

סדרת מופת ישראלית שהפכה ללהיט עולמי. הסדרה שנוצרה על ידי יהונתן אינדורסקי ואורי אלון הציגה את העולם החרדי דרך דמויות אהובות כמו שולם (דבל'ה גליקמן) וקיווע (מיכאל אלוני), וכיכבה ב-yes במשך שלוש עונות כאחד הלהיטים היותר גדולים ואיכותיים שלה. המצעד הזה מלא בסיפורים ישראליים מאוד שהפכו גלובליים משום מה, ו"שטיסל" מעל כולם. רכשתה לשידור בנטפליקס הפכה אותה ללהיט לא צפוי מסביב לעולם, עד כדי כך שהיא הזניקה את הקריירה של שירה האס (שגילמה בה תפקיד משני), שיום אחד תהפוך לגיבורת על הוליוודית. הצלחה מוצדקת ביותר.

6. "ילד רע" (2024)

הסדרה הכי עדכנית ברשימה – ואחת המוצלחות שבהן. "ילד רע" היא הסדרה החצי אוטוביוגרפית שיצר הקומיקאי (המצוין) דניאל חן ושודרה בשנה שעברה בהוט. רבות דובר על המאפיינים של סדרות הוט – יותר מלוכלך, פחות אלגנטי ומאוד ישראלי. במקרה הזה, הישראליות קנתה לעצמה קהל אדיר גם בעולם: "ילד רע" משודרת בנטפליקס וזכתה בשיא הצפיות של סדרה ישראלית בפלטפורמת הסטרימינג – אפילו הגיעה להיות אחת מעשר הסדרות הנצפות ביותר שאינן דוברות אנגלית. בקרוב אמורה לעלות עונה שנייה – ונותר רק לקוות שההצלחה רק בתחילתה.

5. "טהרן" (2020)

סדרה מתוצרת ישראלית שהריחה כמו חו"ל מהרגע הראשון – וגם מצליחה שם. סדרת הריגול ששודרה בכאן 11 (והופקה, בין היתר, ע"י דנה עדן ז"ל), הביאה את ניב סולטן בתפקיד הראשי המהמם, ולמרות שהיא מגיעה מהמזרח התיכון תפסה מקום טוב גם בארה"ב. אחרי עונה אחת בלבד, אפל TV רכשה אותה ובשנת 2021 היא אפילו זכתה בפרס האמי הבינלאומי לדרמה הטובה ביותר. וזה עוד בלי לדבר על העובדה שבסדרה מככבים שני שחקנים מליגה אחרת לגמרי – גלן קלוז ויו לורי (לשעבר "האוס"). עוד הוכחה שמהחומרים שיש לנו כאן אפשר לעשות זהב בעולם.

4. "פאודה" (2015)

ואם כבר מזרח תיכון לפרצוף – אין "לפרצוף" יותר מהסדרה המבולגנת והכל כך ישראלית, הזאת. ארבע עונות (וחמישית בדרך) היו לסדרת המתח על יחידת המסתערבים, שהציגה את המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בגרסת ההארדקור. מעבר לעובדה שהיא הפכה את ליאור רז לכוכב בינלאומי, "פאודה" גם קנתה לעצמה מקום מרכזי בנטפליקס שרכשה אותה, שם היא משודרת והגיעה עד למקום השביעי במדד הצפייה העולמי, כמו גם למקום בעשירייה המובילה ב-21 מדינות שונות בעולם. ההצלחה המתמשכת בנטפליקס היא גם מקרה נדיר שבו היוצרים וחברת ההפקה הרוויחו לא רע בכלל מהעסק.

3. "אופוריה" (2012)

אף אחד לא ראה את זה בא: "אופוריה" היא פרי יצירתו של רון לשם, שיצר סדרה אדג'ית למדי על נוער מבולבל וחסר משמעות. עונה אחת, עשרה פרקים – לא משהו שאמור להיות ביג דיל. אבל אז, נכנסה לתמונה HBO שרכשה את הזכויות, ויצרה סדרה שלא ממש חופפת לסדרה המקורית אבל בהחלט מבוססת עליה ועל תוגת הזילניאלים שבה. "אופוריה" האמריקאית הפכה לאחת הסדרות הכי מדוברות בעולם, בכיכובן של שחקניות לוהטהת כמו זנדאיה וסידני סוויני. לפי הטריילר של העונה השלישית – אוי ואבוי לנו.

2. "חטופים" (2010)

עוד סדרה שהיתה אירוע (ופצצת רייטינג) וכואב כמה היא חזתה את העתיד. במרץ 2010 קשת עלתה לאוויר עם סדרה (היוצר שלה היה גידי רף) שמספרת את סיפורם של שבויים שחזרו לישראל. אז זה הגיע תוך כדי תקופת השבי של גלעד שליט – היום זה מרגיש הרבה יותר מדמם. "חטופים" שודרה במשך שתי עונות מצליחטת (שיחקו שם יורם טולדנו, אסי כהן, ישי גולן ויעל אבקסיס – בין היתר), אבל זה עוד כלום לעומת הבום שהתרחש כשפוקס המאה ה-20 קנתה את הזכויות לסדרה – והפיקה ממנה את "Homeland".

הסדרה האמריקאית, ששודרה ב"שואוטיים", החזיקה מעמד לא פחות משמונה עונות – עד שירדה מהאוויר באפריל 2020. היא זכתה לשבחים ואף לפרסים – היא זכתה פעמיים בפרס הדרמה הטובה ביותר בגלובוס הזהב, וגם בפרס האמי. קלייר דיינס ודמיאן לואיס, שני כוכבי האדפטציה האמריקאית, לקחו גם הם אמי על השחקן והשחקנית הטובה ביותר. הצלחה בלתי נתפסת – שכאמור, מגיעה מתוך הסיפור הכי ישראלי ומצולק שיש. אגב, סדרת המקור בעברית נבחרה בדצמבר 2019 ע"י הניו יורק טיימס לאחת מעשר הסדרות הבינלאומיות הכי טובות של העשור, כך שלמרות האדפטציה הפופולרית גם למקור מגיע המון כבוד.

1. "בטיפול" (2005)

קצת קשה להאמין, אבל ליצירת המופת הישראלית הזאת היו בסך הכל שתי עונות. "בטיפול" – ששודרה במקור בהוט ולאחר מכן ב"קשת" – הייתה סדרה פורצת דרך גם בגלל הפורמט השונה שלה. היא לקחה מפגשים פסיכולוגיים בין המטפל, ראובן דגן (אסי דיין ז"ל), לבין הלקוחות שלו – ועשתה ממנו דרמה יומית שהיא אחת הדרמות הכי טובות שהיו כאן אי פעם. חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן היו היוצרים – והסדרה הפכה לפופולרית מאוד, בעיקר בתקופת מלחמת לבנון השנייה (כשהיא היתה בערך הדבר היחיד שאפשר היה לשדר אז, חוץ מחדשות). זו הייתה גם הסדרה שהחזירה בענק את אסי דיין לתודעה הישראלית, והביאה לו גם שני פרסי אקדמיה.

אבל כאן רק מתחיל הסיפור שלה. כי "בטיפול" ירדה מהאוויר בישראל ב-2008, אבל ההמשך שלה קרה בארה"ב – אחרי שרשת HBO קנתה את הזכויות (בין היתר, בתיווכה של נועה תשבי) והולידה ממנה את "In Treatment". באופן נדיר לסדרות אקזיט, הפעם הבימוי נשאר בידיים ישראליות – חגי לוי הפיק וביים גם את הסדרה האמריקאית, ואפילו מוזיקת הפתיחה שכתב אבי בללי הגיעה גם לסדרה בחו"ל.ארבע עונות ו-130 פרקים היו ל"In Treatment" (לשם השוואה, ל"בטיפול" המקורית היו רק 80). היא זכתה בשני פרסי אמי ועוד פעם אחת בגלובוס הזהב. היא הצלחה ישראלית מסחררת, גם ואולי בעיקר ברמה האמנותית, והצלחה בינלאומית גדולה עוד יותר. יותר מ-20 שנים עברו ועדיין לא התקרבנו שוב לגובה הרף שהיא הציבה.

• המסך
• סדרות ישראליות
• ישראלים בחו"ל
• פאודה
• אופוריה
• חגי לוי
• רון לשם

כן, שוב הגענו אל הרגע הזה שבו מה שנותר מתעשיית הטלוויזיה בישראל מנסה להרים קצת לעצמו, אחרי רצף משברים אינסופי שהפך את המשבר לצורת הקיום הטבעית של הענף, ותחת איום מתמיד בחיסול היצירה המקורית וריסוק חופש הביטוי. בקיצור, יש מה לחגוג, והאקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה מפרסמת הבוקר את המועמדים ב-46 (!) הקטגוריות בטקס פרסי הטלוויזיה לשנת 2025.

>> "פורטובלו": HBO עושה לאיטלקים ולביביסטים בית ספר לדמוקרטיה
>> "איך מגיעים מבלפסט לגן עדן" היא אחת הקומדיות המפתיעות של השנה

את הרשימה מובילה "מקום שמח", הדרמה הסופר-מצליחה של כאן 11, עם 15 מועמדויות, כולל נועה קולר ואביהו פנחסוב בתפקידים הראשיים, עידן חביב ותיקי דיין על תפקידי המשנה, וכמובן הסדרה הטובה ביותר, ונראה שיצטרך לקרות משהו מיוחד כדי שזה לא ייגמר בסוויפ של כל הפרסים החשובים. מיד אחריה מגיעה הקומדיה הפרועה של רועי כפרי וגון בן ארי, "יקומות", עם 13 מועמדויות מפתיעות בקטגוריה הקומית, ואחריה "נוטוק" ו"בלאדי מורי" עם 10 מועמדויות, "מגרש הרוסים" עם 9 ו"חוליגנים" עם 8.

הפרמטר הבולט בין המועמדויות, כמו בשנים קודמות, הוא הדומיננטיות המוחלטת של כאן 11 במרבית הקטגוריות, עם 108 מועמדויות לפרסים, יותר מכל גופי השידור האחרים ביחד (yes עם 31, קשת עם 30, HOT עם 25 ורשת עם 4 מועמדויות בלבד), מה שמצביע שוב על התלות הכמעט מוחלטת שפיתחו היצירה המקורית והיצירה העיתונאית בתאגיד השידור הציבורי. מי שבהחלט יכולה לחוש מעט מקופחת אחרי שנה טובה מאוד היא yes, שסדרות הדגל הנועזות שלה – "ילדחרא" ו"הגרמני" – זכו במעט מועמדויות יחסית.

הטקס יתקיים השנה בצל מותה הפתאומי והכואב של המפיקה והיוצרת דנה עדן ז"ל, שהייתה מעמודי התווך של תעשיית הטלוויזיה והותירה את חותמה גם ברשימת המועמדויות המתפרסמת היום: "טהרן" מועמדת השנה ב-7 קטגוריות אישיות, סדרת הנוער "שקשוקה" מועמדת ל-3 פרסים וכן מועמדת "להציל את חיות הבר". אלון אבוטבול ז"ל מועמד לשני פרסים על תפקידי המשנה שלו ב"יקומות" ו"הגרמני". באסה בלעדיהם.

לתחרות הוגשו השנה מעל 130 סדרות ותכנים טלוויזיוניים, שיא חדש בתולדות הטקס, וחלוקת הפרסים תתקיים בשני אירועים חגיגיים: הטקס המרכזי יועבר בכאן 11 בשידור חי ויתקיים ביום ראשון 22.3 באקספו תל אביב בהנחיית תום יער ושירה נאור (שהנחו בהצלחה את טקס פרסי אופיר האחרון); טקס הגאלה, שיחגוג בעיקר את מקצועות ההפקה, יתקיים מספר ימים לפני הטקס הראשי.

• המסך
• פרסי האקדמיה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• הסדרות הכי טובות

בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון

ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.

ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.

כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?

גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?

במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.

גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").

באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.

במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• סדרות מומלצות
• סיטקום

בישראל, כידוע, אין מדע בדיוני. גם (טוב, נו, בעיקר) כי אין תקציב, אבל גם כי מי שרוצה לברוח מהמציאות יכול למצוא יופי של אלטרנטיבות בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים. היצירה הישראלית, לפחות בשנים האחרונות (וביתר שאת אחרי 7.10) מבקשת להביא את ההפך הגמור: ריאליזם. היפר ריאליזם. יצירות שהן לא רק אמיתיות על אנשים אמיתיים, אלא מצולקות. כאלה שבהן לא מסתירים את התפרים, לא מתקנים עם פוטושופ, לא מבקשים מהצ'אט לכתוב וגם לא מחפשים מטאפורות דרך עולמות פנטסטיים. דברים שרק המציאות האפורה והמשעממת, של ישראל הבינונית והסבירה, יכולה לייצר.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת

הגל ההיפר-ריאליסטי שולט ביצירה הישראלית כבר כמה שנים, מ"מטכליסטים" ו"ילדחרא" של yes, דרך "ילד רע" של HOT ושורה של סדרות אחרות שמציפות לאחרונה את המסך. אחת מהסדרות המובילות בז'אנר הזה היתה "המפקדת" – הדרמה בכיכובה של אלונה סער על המציאות של מפקדות בטירונות, היתה להיט תאגידי לא קטן. עכשיו, הבמאית שמאחוריה, עטרה פריש, מביאה לנו יצירה דומה שנאמנה לחוקי הז'אנר: כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מצולק, כמה שפחות פנטסטי.

קוראים לה "כל האימהות משקרות", דרמת ספורט קומית שעלתה אמש (שני) בכאן 11, כשבמוקד הסדרה עומדת אלי (מאיה מרון), אם חד הורית שחיה בדירה ביפו עם הילד שלה וחיה חיים די ריקים, אבל אז החיים גוררים אותה לתוך עולם אלטרנטיבי – קבוצת כדורשת של אימהות, שמנסות דרך הספורט "להתעורר על החיים שלהן" – לנצח בספורט כדי לנצח את המכשולים שלהן במציאות.

ובקבוצה, כמו בכל סדרת ספורט טובה ("טד לאסו" היא כנראה הדוגמא המושלמת), יש כל מיני טיפוסים. דינה היא המתוקה והאופטימית, יאנה היא הלסבית האכזרית, ששון היא הנסיכה המפונקת. כל אחת יושבת על סטריאוטיפ אחר, אבל כולן מחפשות בספורט – ובכדורשת – את המפלט מהחיים הלחוצים שהן מנהלות כאימהות. כולן רוצות לברוח, ולקוות שניצחון על המגרש יוכל להוציא אותן מעבדות לחירות. לפתוח להן שער לגאולה.

בדרך, זו גם קריצה לתוך עולם ספורטיבי די אלטרנטיבי, אפילו בתוך ספורט הנשים. מדובר במיזם "מאמא.נט" שקיים כבר יותר מ-20 שנה ומפעיל לא פחות מ-108 ליגות ברחבי הארץ, אבל כולו רחוק מאוד מאור הזרקורים. זו לא ליגה שמצטלמת, הן לא משודרות בטלוויזיה, הן לא הקצפת. הן "ספורט להמונים" אמיתי, משהו שבא מהרחוב ונועד לתת לנשים הזדמנות לפרוק ולנצח בזכות עצמן.

גם הבחירה בסוג הספורט, כנראה, לא מקרית. הקבוצה מיפו הייתה יכולה לשחק כדורגל או כדורסל – ענפים מיינסטריימיים וקלים לעיכול לקהל הרחב – אבל דווקא הכדורשת נבחר, גם כי הוא פחות מוכר וצפוי, אבל אולי גם כי הוא יותר ספורט של אנדרדוגים (או אנדרדוגיות, במקרה הזה) שבו לא צריך להיות גבוה, או מוכשר במיוחד, צריך פשוט להכות כמה שיותר חזק. לצרוח ולהעיף כדורים באוויר. והקבוצה מיפו היא הכי גרועה בליגה, אנדרדוג של האנדרדוג, התחתית שממנה האימהות מגיעות לאימונים ולמשחקים. מכאן, אפשר ממש רק לעלות.

את טביעת האצבע של פריש כבמאית בהחלט אפשר לזהות. יש לא מעט קווי דמיון – גם ברמה הפרסונלית – ביחס ל"מפקדת". זה לא רק הפסקול שמזכיר (יוצרות הפסקול: גלי גבעון וגל עובד); זה גם הקצב, הסצנות המעניינות והמפתיעות ובעיקר, כמו "המפקדת", גם הסדרה הזו לא באה לעשות נעים לקהל שלה. היא מתארת נשיות אחרת, הרבה יותר מבוגרת וכואבת ומנוסה מהבנות של "המפקדת", ועדיין יש שם סוג של אחווה בין הדורות. המסר המובלע הוא שלא משנה אם את מ"כית בת 20 או עורכת דין בת 45, בשני המקרים את בתחתית שרשרת המזון ותצטרכי להילחם על כל מה שיש לך.

ברמת הליהוק – מאיה מרון היא הכוכבת הגדולה של הסדרה ובצדק. אני אישית מאוד אוהב את מרון (עוד מימיה ב"כנפיים שבורות" ו"בטיפול", אבל גם כאורנה מסדרת הקאלט "הבורר"), וזה סוג של תפקיד קאמבק עבורה אחרי שנים שבהן לא היתה בפרונט של יצירה כלשהי. גם אגם רודברג, שפרצה לעולם המשחק עם התפקיד הנהדר ב"חזרות", ממשיכה את המומנטום ואפשר בהחלט לציין גם את צחי הלוי – שמביא את כל הכריזמה (והסקס אפיל, לא נכחיש) ישר למסך.

בישראל, אין היצע גדול של סדרות ספורט טובות ובטח לא מסורת של הז'אנר, אבל בהשוואה לסדרות הספורט מהעולם הגדול – "טד לאסו" או "ווינינג טיים" – גם כאן הספורט משמש כמעין בוחן אישיות של הדמויות. הנשים של קבוצת הכדורשת מיפו מגיעות ממקומות שונים, ממגדרים שונים, מצבעים שונים – אבל כשהן עולות למגרש, הן בסופו של דבר רק דבר אחד: הן נשים, בתוך עולם גברי, שמנסות לפלס את דרכן, לעלות למגרש, להעיף כדורים באוויר ולצעוק את החלומות שלהן. גם אם הם רק לברוח שעה מהילדים, מהבעלים הקפריזיים או מהעבודה. סמול ויקטוריז.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

אולי זו תשובה של עולם הטלוויזיה למיינסטרים הישראלי, אולי זו סתם התפתחות ספונטנית שמחפשים להדביק לה כותרת – אבל התחושה היא שנכון לינואר 2026, השפה הערבית בטלוויזיה הישראלית זוכה לעדנה מחודשת. זה התחיל ב"נוטוק", הסדרה של רועי עידן ב"קשת" על המגזר הדרוזי, המשיך בדרמת המתח "יאפא" של התאגיד, והגיע בשבוע שעבר ל"סאדה", סדרת הדרמה החדשה (והמצוינת) שעלתה בערוץ מכאן. שלוש סדרות דרמה דוברות ערבית שנמצאות על הרדאר שלנו – משהו שלא חווינו כמותו המון זמן.

>> פברואר מפחיד: 8 סדרות שבטח תרצו לראות החודש בנטפליקס
>> מה חדש בדיסני+: 14 סדרות וסרטים שבטח תרצו לראות בפברואר

ובכל זאת, לפני שמתחילים לחגוג את רנסנס הדו-קיום הפתאומי הזה על המסך, לפני שמתחילים לטעון שההתעוררות הזאת לא מקרית ומפתחים סביבה תיאוריות ואולי איזה חיבור אקוטאלי להפגנת התמיכה בציבור הערבי שתתקיים הערב (מוצ"ש 31.1) בתל אביב, כדאי להסתכל רגע על המציאות, זו שבדרך כלל לא מספקת המון סיבות לחגוג.

ההיסטוריה של הייצוג הערבי בטלוויזיה לאורך השנים לא מספרת שום דבר טוב. אם רוצים לבחון איך נראה "הערבי" דרך המסך הישראלי או איך הטלוויזיה הישראלית מציגה את אזרחי המדינה הערבים (שהם כ-20 אחוז מתושביה המדינה), מדובר בעצם בסקירה ממש מהירה. יש כל כך מעט מהם, והם זוכים לייצוג כה מועט, שבפרספקטיבה של עשורים, כפי שהם משתקפים מהמסך, כמעט ונדמה שבפועל אין ערבים בישראל ואולי מעולם לא היו.

חשוב לזכור שבלי הערבים שהקיפו אותנו, כנראה שלא היתה קמה כאן טלוויזיה כלל. ההיסטוריה של המסך הישראלי החלה ב-1968, כשאחרי מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל (ששנים נלחמה בטלוויזיה ולא איפשרה לה דריסת רגל בארץ, בעיקר דרך ראש הממשלה המיתולוגי דוד בן גוריון ז"ל) חיפשה כלי במלחמה על התודעה והקימה את הטלוויזיה הישראלית, קודם כל כדי לשמש קונטרה לתעמולה הערבית.רשות השידור שידרה בהתחלה מספר שעות מצומצם, כשזמן המסך נחלק בין ארבע שעות ערבית ורק שעה אחת של עברית. המסר נועד לשדר כלפי חוץ, לים הערבי שהקיף אותנו: ישראל לא מאיימת כמו שאתם חושבים, היא גם הרבה יותר יפה ממה שנדמה – ובעיקר, היא לא הולכת לשום מקום.

עם הזמן, כמובן, הפרופורציות השתנו, כוחות חדשים נכנסו לרשות – ביניהם מוטי קירשנבאום ז"ל, דן שילון וחיים יבין יבדל"א – ובנו את הטלוויזיה בעברית. מכאן, הייצוג הערבי על המסך הלך ונחלש, נדחק לשעת שידור אחת לפנות ערב ולפינת "הסרט הערבי" של שישי אחה"צ, עד לגל השני שהגיע בשנות השמונים: שייקה אופיר ניסה ללמד ערבית בפרים טיים, ברדיו בלטה דמותו הסאטירית של האשם תמיד בגילומו של יאיר ניצני מ"מה יש" המיתולוגית של גלי צה"ל, אבל את חומת הניכור והככחשה הבקיעה יותר מכל הסדרה הקומית "המסעדה הגדולה".

באמצע שנות השמונים, גם על רקע האינתיפאדה שבדיוק התחילה להתבשל בשטחים, קיבלנו על המסך אידיליה – את המסעדה הערבית ("מזרחית") בכיכובו ובבעלותו של אבו ראמי (ז'אק כהן), כשמסביבו שורה של טבחים ומלצרים ערבים משעשעים, כשלאורך הסדרה שאלת היהודים-ערבים כלל אינה עולה ובטח שלא מפריעה לאף אחד – להפך. כמו ששרה באותה התקופה להקת פיקוד המרכז – "רק צריך לשבת מסביב לשולחן", לנגב משהו ולשיר ביחד. סביב השולחן ישבו לא מעט כוכבים בולטים מהתקופה – כולל גדי יגיל, ציפי שביט וספי ריבלין שהתארחו בה – והיא הייתה להיט של ממש במשך שלוש עונות בן 1985 ל-1988. בעקבותיה הגיעה גם "שכנים", עוד סדרה קומית של ערוץ 1 על בית משותף, שלוקחת את הקונפליקט בקלות.

דווקא עם פרוץ שידורי ערוץ 2 המסחרי, הנוכחות הערבית על המסך דעכה בבת אחת. קברניטי הערוץ החדש החליטו לתת לציבור לראות רק מה שהציבור רוצה לראות, והחליטו במקביל שהציבור לא רוצה לראות ערבים על המסך. המיינסטרים הישראלי החל בנקודה זו לבנות לעצמו גטאות של תודעה – מעין מקום מבודד שהמציאות אינה חודרת, מקום שבו אין ממש מקום לציבור הערבי ולמאוויים שלו, לתרבות שלו, להוויה שלו. באותן שנים אם פגשתם ערבים על המסך, זה בדרך כלל היה בקומדיה ובצורת הגחכה, כשהמנעד נע בין מהדמות של ערפאת ב"חרצופים" ובין הדמות של ערפאת ב"זהו זה", ודור שלם של קומיקאים התמחה במבטא ערבי גרוע.

מה ששבר את הטאבו פעם נוספת היה דווקא הריאליטי, הז'אנר הלוהט החדש חייב נוכחות של אנשים אמיתיים על המסך, וכך, אחרי תקופה ארוכה מאוד של הדחקה, שוב ראינו ערבים על המסך. ערבים אמיתיים מהארץ האמיתית. מפיראס חורי, זוכה העונה השנייה של פרויקט Y, דרך רנין בולוס שכיכבה בעונה הראשונה של "האח הגדול" (וסיימה במקום התשיעי), נידאל קראניתג'י שזכתה ב"דוגמניות" ומעל כולן – פותנה ג'אבר, שסיימה במקום הרביעי בעונה השנייה של "האח". ב-2014 זכתה גם ב"מאסטר שף" מתמודדת ערביה – נוף עתאמנה איסמעיל. העובדה שבריאליטי נוצר קשר אישי-רגשי עזרה מאוד לערבים לדלג מעל המחסומים, להגיע ללבבות של הישראלים ואפילו להתחבב עליהם.

עליית המדרגה הבאה, במקביל לעליית הריאליטי, שודרה גם היא בערוץ של "מאסטר שף" ו"האח הגדול" והייתה אולי נקודת השיא של הייצוג הערבי על המסך – "עבודה ערבית". ושוב אנחנו חוזרים להומור בתור שובר הקרח ומפרק הפחדים הגדול מכולם, כשהפעם, סיפור חייו של סייד קשוע הביא סדרה דוברת ערבית לפריים טיים של הערוץ המסחרי. הסדרה פרצה דרך וגם הצליחה מאוד – ארבע עונות בטופ של המיינסטרים הישראלי הקשוח, ואי אפשר היה שלא להתאהב בה (גם אני בשנות העשרים לחיי התאהבתי בדמות של אמג'ד ובסיפור חייו). "עבודה ערבית" לא רק הצליחה ברמת הרייטינג, היא גם שברה מחסום מסוים של שפה ותרבות בסביבה שמפחדת ממנה ומעדיפה לא לשמוע אותה.

אגב, מתוך "עבודה ערבית" בקעה כסוג מיוחד של ספין אוף אחת הסדרות הכי משמעותיות שנוצרו כאן, "התסריטאי". סייד קשוע ושי קפון, שעמדו מאחורי הסיטקום המצליח של קשת, יצרו את הסדרה בת עשרה הפרקים (עונה אחת בלבד), ששודרה בימיה האחרונים של רשות השידור הישנה, טרם ימי התאגיד. זו כבר היתה סדרה הרבה פחות נוצצת, אבל גם הרבה יותר אמיתית ומתוחכמת, על סיפור חייו של קשוע, כמי שכותב בדיוק את הסדרה המצליחה ההיא אבל מנסה להתנתק ממנה. היא הייתה חשובה כי היא לא שמה את הערביות במרכז – אלא את כאתב (יוסף סוויד) ערבי שחי בסביבה יהודית מובהקת ומתלבט על החיים בתוכה.

האידיליה הזאת של יצירה ערבית בפריים טיים היהודי היא, בסופו של דבר, רק טיפה בים. במרץ 2025, "מדד הייצוג" שבוחן הופעה של ערבים בשידורי האקטואליה בטלוויזיה הראה שרק 1.6% מהמרואיינים בישראל הם ערבים. בקשת, שלכאורה נתנה את המנדט ל"עבודה ערבית", זה ירד לאחוז בודד. באולפני האקטואליה גם לא תפגשו הרבה כתבים ופרשנים ערבים, לוסי אהריש היא נציגה כמעט בודדה של המגזר על המסך כבר יותר מעשור, גם טאלנטים צעירים ומוכשרים כמו סולימן מסוואדה ומוחמד מג'אדלה מגלים מהר מאוד שתקרת הזכוכית נמוכה מאוד עבורם.

בשנים האחרונות, אם ראינו ערבים על המסך – זה היה דרך "פאודה". כלומר, דרך הקונפליקט בצורה הפשוטה שלו: יהודים מסתערבים שנלחמים בערבים הרעים שבצד השני של הגדר. את הקול הערבי המורכב העדפנו להדחיק, בטח אחרי טבח שבעה באוקטובר והסנטימנט האנטי-ערבי שהתחזק בעקבותיו.

הציבור היהודי לא מקבל באהדה את הקול הערבי ולא מוטרד מהיעדר הייצוג הערבי במציאות שלו, זה לגמרי שקוף לנו בשלב זה, אנחנו לא רואים שאנחנו לא רואים. אבל יש מספר רגעים של חסד שבהם, כשהכוכבים מסתדרים בשורה, גם העיוות הזה מצליח להיתקן. ודווקא עכשיו מגיע הגל החדש של היצירה הערבית – שלא מחפש להצחיק או להקליל, סדרות שנוצרו על ידי ערבים ויהודים עבור ערבים ויהודים.

להבדיל מ"נוטוק", שעוסקת בקהילה הדרוזית שהצליחה לחדור את המיינסטרים היהודי (בגלל השירות בצה"ל), "יאפא" ו"סאדה" הן לא סדרות נחמדות לעיכול. שתיהן נוגעות בבעיות קשות של המגזר, לא מתחבאות מהקונפליקטים ומבקרות גם את החברה הערבית וגם את היהודים שמסביב, שמתייחסים לבעיות במגזר במשהו שנע בין אדישות מוחלטת לבין פאניקה רבתי.האם "יאפא" ו"סאדה" הן בשורה חדשה או עוד טיפה בים של גזענות? הזמן כנראה יגיד. אבל הנה, אפשר גם לא להדיר אותם לגמרי מהמסך. צריך לנסות את זה גם במציאות מתישהו.

• המסך
• סדרות ישראליות
• יהודים וערבים