אם יש אמת אחת שתמיד מובנת מאליה, בוודאי במדינה כמו ישראל, הרי זו הנוסחה החשבונית הגורסת שטרגדיה פלוס זמן שווה קומדיה. לא באופן ישיר, כמובן – אין שום דבר מצחיק בהרוגים או בפחד שנלווה אליהם, אבל החוויה מסביב איכשהו תמיד מספקת חומר טוב לסאטירה, מ"זהו זה" ו"העולם הערב" שצחקו על מלחמת המפרץ, ועד התפקיד של "ארץ נהדרת" בזמן המלחמה האחרונה.

>> תאהבו או לא, אי אפשר להגיד שזאת לא הסדרה הכי טובה של 2025
>> אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

ועכשיו, גם הקורונה מעמידה במבחן את הנוסחה ההיא בסדרה "רצח בים המלח" שעלתה אמש (שני) ומתויגת כ"דרמה הטרנדית החדשה של קשת 12". דרמת רצח בלשית-תקופתית שלוקחת אותנו אל הימים הראשונים והכאוטיים שאחרי פרוץ הנגיף, תקופה שבה חוסר הוודאות היה מעל הכל.אז מה יש לנו שם? מדובר בסיפורה של רווי שם טוב (ניב סולטן), חוקרת משטרה שנדבקה בקורונה במהלך חופשה באיי סיישל. שם טוב חוזרת לארץ ומפונה כלאחר כבוד למלונית קורונה בים המלח, שם היא נתקלת במקרה רצח ובמלון מלא דמויות צבעוניות, כולן חשודות אפשריות. מגבלות הקורונה הפכו לכלי תסריטאי מצוין: הם כלאו את הסדרה בתוך בועה (אנשים חיצוניים הרי לא יכולים להיכנס), מה שהפך את העלילה לפשוטה יותר: האפשרויות מצומצמות, לכולם יש מניע, ועכשיו אפשר להתחיל לשחק.

מי שעומדים מאחורי הסדרה היא התסריטאית רז יובן, מומחית לא קטנה בסדרות מהסוג הזה – דרמות מתח, עם נגיעות קומיות בצדדים. זה בהחלט מה שאנחנו מקבלים כאן.מאפיין נוסף, שלא נכח בסדרות קודמות של יובן, הוא קאסט עמוס כוכבים, גלאקטיקוס של ממש, עם ניב סולטן, ה-שחקנית של התקופה, במוקד ולצידה הנרי דוד, אופק פסח ("עלומים"), ליה אללוף (שמוכרת לנו מעכשיו ב"מטכליסטים") ואפילו אביהו פנחסוב – שממשיך את המומנטום אחרי הפריצה האדירה ב"מקום שמח" לצד נועה קולר. אנה זק היא הליהוק המפתיע – כוכבת הפופ מגלמת כאן תפקיד לא רע בכלל, וגם דורי בן זאב וענת עצמון מחזקים בתור השחקנים הוותיקים שבאים לתת דקות מהספסל (משהו שגרוס מתמחה בו בסדרות שלו).

האמת היא שדווקא הקאסט הנוצץ קצת מעמיס על הסדרה ומעלה את הציפיות ממנה. "רצח בים המלח", באופי שלה, היא סדרה צנועה יותר ופחות ראוותנית, מיועדת יותר לצפייה לילית או בינג' חורפי מצוין, לאו דווקא יצירה מיינסטרימית שהפריים טיים צריך לשאת על הגב. זו כמובן לא אשמתם של יוצרי הסדרה וקאסט השחקנים מצוין וראוי, אבל גם מגדיל אותה מעבר למידותיה.

בכל מקרה, "רצח בים המלח" היא ממתק מצוין לתקופה. דווקא בתוך תקופת הביניים שאנחנו חיים בתוכה, בין המלחמה שהסתיימה לבין אחת שאולי תבוא, יש כאן הזמנה לבריחה כיפית מאוד, תוך שימוש בעולם המושגים של הקורונה שעורר בנו המון חרדה בזמן אמת ובדיעבד מרגיש קצת מגוחך. "רצח בים המלח" מכירה ברגש הזה, מכבדת אותו ונותנת לו מקום דרך סיפור טוב ומעניין. כאמור, לא בטוח שהיא תהיה הבומבה שקשת 12 מחפשת, אבל היא בהחלט סדרה שממלאת את תפקידה כמשהו טוב לסגור איתו את היום.

בסצנת הפתיחה של הסדרה, זו שמכניסה את רווי לתוך הבלגן, הנהג שאיתה זורק לה את המשפט "יום יבוא ועוד נצחק על זה". המשפט הזה חזר בחיינו עשרות פעמים, סביב כל אירוע טראומטי שחווינו. מין הבנה פנימית שגם אם עכשיו רע, נשרוד את זה ונסתכל אחורה ולא נבין ממה פחדנו בדיוק. זה חלק מהמנגנון ההישרדותי שהחיים בישראל מספקים לך. ואולי באמצעות משל הקורונה, עם או בלי להתכוון, "רצח בים המלח" שולחת מסר לגבי החרדות שלנו היום: שאולי יש משהו שחזק יותר ממה שנראה לעין, ושיום יבוא וגם על הכאבים האלה עוד נצחק בסדרת בינג' מצוינת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

עונת החורף של yes ממשיכה לספק תוצרים מלהיבים: אחרי "ילדחרא", העונה החדשה של "בלאדי מורי" והדוקו המרגש על קורין אלאל – מגיע מה שאמור להיות רגע שיא אפילו בעונה חזקה למדי: "מטכליסטים", הקומדיה החדשה של ערן זרחוביץ' (יחד עם מויש גולדברג ואילן שפלר), שעלתה השבוע.

זו סדרה שמשכה תשומת לב רבה, ובצדק – זרחוביץ' הוא היום אחד הכוחות העולים בתרבות הישראלית. מי שהחל ככותב ב"ארץ נהדרת", הפך לימים לאחד הסטארים המובהקים שלה – המשיך ל"מסודרים" ול"פרלמנט", שיחק בסרטים, אפילו הפך לקומיקאי שממלא אולמות תוך כדי תכנית הרדיו הנהדרת שלו עם שרון טייכר, שמפה לשם איתנו כבר יותר מ-20 שנה (בגלגולים שונים).

>> היהודים באים: מפחיד פה, מפחיד שם, ובארץ נהדרת רוצים מסיבה
>> פצצה גרעינית: העונה השניה של "פולאאוט" היא כמעט כל מה שחלמנו

אבל עם כל הכבוד לכל הפרויקטים הללו, "מטכליסטים" היא סדרת חייו של זרחוביץ', פשוטו כמשמעו. סדרה שמבוססת על סיפור החיים האישי של הקומיקאי, ששירת בצבא בערבוב שנשמע כמו בדיחה של כותב שנון אבל התרחש במציאות: שק"מיסט בסיירת מטכ"ל.

במוקד הסדרה עומד ברוך סנדו (שמגולם ע"י זרחוביץ'), רס"ר מבוגר עם עבר מהולל ביחידה הכי מדוברת ושושואיסטית בצה"ל, שנמצא על סף פרישה – אבל מתעקש להיאחז בעבר שלו. תוך כדי השירות, הוא בונה סביבו עולם מדומיין לחלוטין – בסיס פתוח (שהוא מספר שהוא סגור), קריירה כ"פרויקטור" (למרות שהוא רס"ר), ובעיקר תדמית ווסאחית של לוחם עז (שמאחוריה מתחבא רומן מחוץ לנישואים). העולם מתחיל להתערער כשהבן שלו, רני (אמיר טסלר), מתגלגל בדרך לא דרך ליחידה – והופך לשק"מיסט שלה.

סוד הקסם של "מטכליסטים" מתחיל בפער שלא מעט סדרות ויצירות של השנים האחרונות הביאו למסך, הפער הכמעט בלתי נתפס בין צה"ל ההירואי, המסוקס, החסמב"אי שאנחנו שומעים עליו מפיו של ניר דבורי, הצבא של "תדע כל אם עברייה" ו"לא מפקירים פצועים בשטח", לבין הצבא כמו שהוא באמת, שמורכב (ברובו) מאוסף חיילים משועממים שמחפשים להעביר את הזמן, עסוקים בכלום ומכינים טבלאות ייאוש עם ציורים של מיקי מאוס (ככה זה כשאתה משרת בקריה).לא מעט סדרות ויצירות עסקו בכך, מ"אפס ביחסי אנוש" (שבעיניי הגדירה את הז'אנר), "האחיות המוצלחות שלי", "המפקדת", "שישו ושמחו" ואפילו העונות השלישית והרביעית של "השיר שלנו", כולן התעסקו בפער הזה, בתיאור הצבא האיקוני כבנוי מבסיס רעוע ודי רקוב, בעולם ציני קטנוני שמורכב מנייר משרדי.

"מטכליסטים" היא הסדרה הכי טובה שראינו עד כה על "פייק צה"ל" (אם להשתמש בשם שכרגע המצאתי). היא משתמשת במיתוס, רק כדי למשוך את השטיח מתחת לרגליו. הדוגמא המובהקת היא ההערצה הנרגשת של סנדו ל"מבצע יונתן" של מנחם גולן, הסרט ההירואי שהציג את צה"ל ואת סיירת מטכ"ל בשיא כוחם."מבצע יונתן", שיצא בשנת 1977 (שנה בלבד לאחר מבצע אנטבה) היה סרט מושקע מאוד, שהופק גם בשיתוף פעולה עם חיל האוויר וממשלת ישראל, כי הוא הציג את מדינת ישראל כמו שאהבנו לצייר אותה: ממזרית, הירואית, כזו שתעשה הכל למען אזרחיה, כפי שהתממש במונולוג ההוא של יוני נתניהו המגולם על ידי יהורם גאון: "אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".

זרחוביץ' מפוצץ את הבלון הזה: כשסנדו עושה את המונולוג, הוא עומד ליד מטוס דמה, בתרגיל חפיפניקי שנועד לדמות חטיפה (וכמובן משתבש בדרך הכי ישראלית שיש). כלומר, הוא מגלה את האמת מאחורי הססמאות היפות והוואסחיות – בסוף, הכל מבוסס על אנשים שפחות חושבים על "ערכי צה"ל", ויותר על השאלה "מתי לעזאזל הולכים הביתה". המוזיקה של "מבצע יונתן" מלווה גם את הסדרה – אבל אם בסרט היא ליוותה פעולה חשאית בעורף האויב, כאן היא מלווה את היום יום אפור של בסיס בפתח תקווה. יחי ההבדל.

חוץ מזה, מדובר לגמרי בסדרת ניינטיז. כן, הגעגוע לשנות התשעים כבר הפך לקלישאה; ובכל זאת, בסדרה הזאת, הקלישאה הזאת מרגישה כל כך טוב. הבחירות המוזיקליות (המעולות), הרפרנסים הקטנים בכתיבה והאווירה הכללית קולעים בול – אפילו ברמת העלילה והזמן שלה. שנות התשעים הרי היו השנים שבהן השלינו את עצמנו שכבר לא צריך צבא – השנים של תהליך השלום (שהמשיך גם אחרי רצח רבין) והמקום ההולך וקטן שתפס צה"ל בחיים של כולנו; עד שזה התפוצץ בגדול עם תחילת המילניום.

יותר מכל זו פשוט סדרת לוזרים מושלמת. היא מרפררת לכל מיני מפסידנים גדולים בעבר – מדמות האב של וודי אלן, דרך ג'ורג' קוסטנזה (אמנות השקר כמקצוע), אפילו סממנים של לארי דייויד יש בדמות של ברוך סנדו. גם הבן, רני, הוא לוזר מסוג אחר – מישהו שמראש היה בתחתית סולם הדרגות, אבל מנסה לטפס עליו בעזרת הומור (והוא הדמות שהכי התחברתי אליה, באופן טבעי). זאת סדרה שכותבת את הלוזריות הישראלית ואת תסביך הגבריות שלה, בצורה הכי טובה שראיתי עד כה.

יש כאן גם לא מעט הברקות ברמת הליהוק – מאמיר טסלר, מטאור בן 20, שמככב בתור רני סנדו; לירז חממי ההורסת שמביאה אותה בעוד תפקיד גדול אחרי הפריצה ב"מנאייכ"; טליה ברטפלד שכובשת את המסך בקלילות, ובתפקיד ה"יציאה" מופיעה ענת ריבלין, עורכת לשעבר ב"ארץ נהדרת" שעבדה עם זרחוביץ' בעבר ובסדרה מתפקדת כאשתו, שקוראת בדייקנות דרך הבולשיט המתוחכם של בעלה המטכליסט-עאלק.

"מטכליסטים" יוצאת לאוויר בעיתוי לא מקרי. אחרי סיומה של המלחמה, גל של סדרות צבא וביטחון שוטף ועוד ישטוף אותנו. הרוח הישראלית עדיין אפופה במיליטריזם (ובטראומה) שהביאו איתן שנתיים כל כך קשות, אבל אולי המסך הזה קצת מתחיל לרדת, וזה אולי הזמן גם לעיסוק קצת יותר ביקורתי בצבא. "מטכליסטים" לא מתיימרת להיות יצירה פורצת דרך. היא קומדיה, וכזו שיודעת להצחיק, בדיוק כמו שזרחוביץ' יכול.אבל בדרכה העוקצנית והמלבבת, היא מצליחה להנכיח את הפער הגדול והזועק, שבמידה רבה הכתיב את חיינו גם בחלקים פחות מצחיקים: הפער שבין ההיבריס המטכ"ליסטי למציאות האפורה. לפעמים האמת הזאת עובדת הרבה יותר טוב מכל נאום חוצב להבות של יהורם גאון.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• yes
• סדרות מומלצות

לטלוויזיה הישראלי יש קושי בהמשכיות. גם בשנים בהן התעשייה הייתה בשיאה, הנפיקה להיטים מקומיים ובינלאומיים, צברה פרסים ושבחים – סדרות מצליחות נאלצו לחכות שנים רבות, אם בכלל, כדי להגיע לעונה נוספת. "שטיסל" היא דוגמה מצוינת – עברו שנתיים בין העונה הראשונה לשנייה, ו-5 שנים נוספות עד שהגיעה השלישית. ארבע שנים אחר כך קרה דבר שלא מעולם בישראל – והסדרה קיבלה פריקוול, שקודם לאירועי סדרת האם. הסיבה לכך היא שבמהלך הזמן הזה, "שטיסל" נמכרה לנטפליקס, וזכתה להצלחה בינלאומית (כולל דירוג 100% ברוטן טומטוז), מה שהפך את הפקת הספין-אוף למשתלמת עבור yes, ולמי שהתאהב במיקס יידיש-עברית לזכות לעוד קצת מהמיקס המתוק הזה.
>>הלהיט הנורדי של נטפליקס מתחיל נהדר, מסתיים נפלא, וכלום באמצע

"קוגל", בניגוד לסדרת המקור, יוצאת מירושלים – ולמען האמת גם מישראל – לטובת צילומים באנטוורפן שבבלגיה, ואת האינטנסיביות השקטה של דובל'ה גליקמן כשולעם היא מחליפה בנעבעכיות משוחקת לעילא של ששון גבאי, שמגלם את אחיו המנוכר של שולעם, נוחעם שטיסל. באנטוורפן הקרירה נוחעם מנסה להחזיק עצמו כסוחר יהלומים מעורר מחלוקת שמתמחה באלמנות, תוך כדי התפוררות נשואיו ליידעס (מילי אביטל), ותקווה למציאת שידוך לביתו ליבי (הדס ירון). טון הדרמה-קומית המצוין של סדרת המקור נשמר, אבל העולם שמסביב והדמויות שבמוקד צובעות את "קוגל" כסיפור נפרד לגמרי, שנותן עוד טיפה עבור המעריצים הוותיקים, וגם פותח צוהר כניסה עבור מי שמעולם לא ראה זקן על המסך.

הסדרה עלתה לפני שנה ב-yes, אך בדומה לסדרת האם, נחתה היום בשירות הסטרימינג נטפליקס – גם עבור הקהל הבינלאומי, וגם עבור מי שלא מנוי לחברת הלוויין. כשעלתה הסדרה, אבישי סלעכתב עליה בביקורת הלל. "ל'קוגל' יש רף מאוד גבוה לעבור. היא צריכה להתמודד עם צל של להיט טלוויזיוני לא קטן, כזה שהצמיח שורשים וקנה לעצמו לא מעט מעריצים. בנוסף, אחד מיוצרי סדרת האם – אורי אלון – לא לוקח חלק בפרויקט הזה והשאיר את יונתן אינדורסקי לבד במערכה. ועדיין, נדמה לי ש"קוגל" בהחלט מדברת שטיסלית שוטפת (לא רק בכל הקשור למיקס ההוא שבין עברית ליידיש) – אפילו ברמת הוויזואליה. הבימוי העדין, האווירה המעט-עגמומית, והעובדה שרובה מתנהלת בשקט יחסי עושה לסדרה טוב והופכת את "קוגל" לאבן יפה בשושלת שנבנתה אי שם ב-2013". בקיצור, זה הזמן לשייף את היידיש שלכם.
"קוגל", 10 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• סדרות ישראליות
• yes
• נטפליקס

עם כל הכבוד לדרמות, קומדיות, דוקו ואפילו חדשות – אין שאלה שהז'אנר הבולט ביותר בטלוויזיה הישראלית הוא תוכניות המציאות, או בשמן האהוב יותר, "ריאליטי". דווקא בתקופה שבה המציאות עצמה הפכה לקשה לעיכול, המסך התמלא בגיבורים מהחיים. תכניות שלא מבוססות על שחקנים או טאלנטים (למעט עונות VIP) אלא על אנשים מהיישוב שמייצרים הזדהות. השאלה האם זו מציאות אמיתית או מהונדסת כבר מאחורינו (מהונדסת ומתוסרטת, במקרה שחייתם על הירח בעשור האחרון), אבל הז'אנר קנה לעצמו אהדה רבה – מ"הישרדות" ו"האח הגדול", עד "חתונה ממבט ראשון" ו"מאסטר שף".

אחת ההתפתחויות המעניינות שקרו בז'אנר היא ההסתעפות מתוכו של תת-ז'אנר הדוקו-ריאליטי, הלחם בין הז'אנר הדוקומנטרי שמתיימר (ולא תמיד מצליח) לתעד מציאות אובייקטיבית, יחד עם האנשים הפשוטים כגיבורים שהתרגלנו לקבל בתחרויות הריאליטי הגדולת. שמים מצלמה בבית, ודברים מתחילים לקרות, ואם הם לא קורים אז עוזרים להם. היו לז'אנר הצלחות לא קטנות בישראל – "מחוברים/מחוברות" זכורה במיוחד, אבל גם "אמא מחליפה", "סופר נני" ובוודאי להיטים עכשוויים יותר כמו "בייבי בום" או "חתונה ממבט ראשון".

ובז'אנר הזה במיוחד, לצד הצלחות שקנו לעצמן את אהדת הקהל, היה גם הרבה מאוד טראש. המון טראש. מלא מלא מלא טראש. למעשה, לפעמים זה נראה כאילו כמה שיותר טראש – כך הסדרה תצליח יותר. זה כמובן לא נכון, רק תעיפו מבט אל"האמריקאים" הגרועה באמת שעלתה השבוע ברשת 13והוכיחה שגם טון וחצי טראש לא יצילו פורמטים מסוימים. אבל זה הספיק כדי להחזיר אותנו אל הארכיון ולסמן איך הגענו אל התחתית הזאת. קחו נשימה, אין הרבה אוויר בתהומות שאליהם נצלול.

>> איך לסחוט מדינה: ארץ נהדרת החזירה את נתניהו לפרופורציות
>> כן, "כן!" ואלף פעמים כן: את הסרט הזה כל תל אביב צריכה לראות

"הדוגמניות" // למדנו מה זה קרינג'

הימים הם ימיו הראשונים של ערוץ 10 שחיפש בנרות להיט גדול, משהו שיצליח לדגדג את פערי הרייטינג המטורפים מערוץ 2. היו שם כל מיני ניסיונות בכיוון, רובם כשלו כישלון חרוץ, עד שבאה הסדרה הזו: תרגום ישראלי של פורמט מצליח בארה"ב, "America's Next Top Model" בהובלת טיירה בנקס. בארץ זה הרגיש פחות טיירה בנקס ויותר קרלטון בנקס. המטרה: להכיר את הדוגמנית המובילה הבאה של ישראל, מי שתיכנס לנעליהן של אגדות התקופה, בר רפאלי ואסתי גינזבורג.

גלית גוטמן הובילה את התכנית (לפני שתגיע למקומות הרבה יותר ראויים) שזכורה פחות בגלל הקריירות הגדולות שלא צמחו מתוכה, והרבה יותר בגלל רגעי טראש מביכים בואכה דוחים. מההתבטאויות חסרות הרגישות של השופטת בטי רוקאווי, ויכוחים פנימיים שהקדימו את עידן "עקרות הבית מאטלנטה", ועד הלעג לטמטומן של חלק מהמתמודדות (לפנתיאון נכנס משפט המחץ היפהפה של הדוגמנית כריסטין פרידמן, "עוף זה ציפור, ופרה זה חיה"). שלוש עונות השיט הזה החזיק מעמד, אבל ההישג הגדול של הפורמט היה להביא את הקרינג' למסך עוד לפני שמישהו המציא את המילה.

"חי ב-LA LA לנד" // החלום האמריקאי ושברו

מדובר בסיפור עתיק שסופר פעמים אינספור לאורך ההיסטוריה – סיפורו של "הדג מחוץ למים". מה קורה כשלוקחים אדם מסביבה חברתית אחת, ושמים אותו בסביבה אחרת ולא מוכרת? אם תשימו לב, זה הסאבטקסט של לא מעט יצירות שנתקלנו בהן בתרבות המודרנית – מקלאסיקות כמו "המלך והעני", דרך סרטי הבורקס ועד הטלוויזיה של ימינו. אבל אז הגיע הפורמט שבו, כמאמר שיר הפתיחה הבלתי נשכח, הכל קורה בגדול. שנים לפני "הבוזגלוס", yes ניסו לקלוע לקהל העממי עם סדרת הדוקו-ריאליטי שבה נלקחו שישה זמרים, רובם מהז'אנר הים תיכוני, והגיעו למקום שבו הם לכאורה לא אמורים להסתדר. אמריקה.

ההיבט התחרותי היה הזדמנות להתחרות על חוזה בחברת גפן רקורדס (ספוילר: אף אחד מהם לא הפך לג'ון לנון, אפילו לא לדניס לויד), אבל עיקר האקשן היה במריבות המוגזמות בין המתחרים ובסצנות שבהן הסובייקטים לא ממש יודעים לדבר אנגלית. בדרך, היה גם ניסיון לשקם קריירות של אמנים כמו זהבה בן, מאיה בוסקילה ואפילו הראפר אלון דה לוקו שזכה בעונה הראשונה. כי אתם יודעים, ראפר. יו יו כזה. אמRיקה. "חי בלה לה לנד" החזיקה מעמד שתי עונות, ואז מישהו גילה שלשלוח שישה אנשים עם צוות צילום לחודש בארה"ב יוצא ממש יקר – אז חיזלשנו. לא נורא בכלל.

"המאסטרו" // איך להרוס כוכב

תת ז'אנר מעניין בדוקו ריאליטי היה הדוקו-ריאליטי-סלבז, שהצליח מאוד בארה"ב (איפה שאשכרה יש חיי זוהר שמתוגמלים בעושר מופרך) עם הסדרה המצליחה על/של משפחת אוסבורן, ואחר כך כמובן עם הקרדשיאנס ועוד עשרות רבות של סלבריטאי טראש מכל הסוגים והמינים. בארץ ניסו לאמץ את המודל, חיפשו וחיפשו, ואז מצאו את הבנאדם היחיד שקצת גלאם נדבק עליו במדינה המאובקת שלנו: צביקה פיק.

אלה היו שנים של רנסנס עבור פיק והיצירה שלו. ב-2005, כשהדוקו יוצא, הוא שוב אמן פורה למדי; הוציא אלבומים, כתב שירים לאירוויזיון (כולל "נדליק ביחד נר" לשרית חדד) וחזר לתודעה בתור שופט נוצץ וקפדן ב"כוכב נולד", הלהיט הגדול של התקופה. במקביל למינויו כשופט ולאימוץ התואר "המאסטרו", הגיע גם הדוקו ריאליטי באחות הקטנה של קשת, ערוץ ביפ מנוחתו עדן.מה לקחנו משם? האמת היא שלא הרבה. 10 פרקים ועונה אחת היו לסדרה, והיא הכילה בעיקר כמויות בלתי נסבלות של לעג סמוי לפיק ומניירות הכוכב שלו, אבל היא כן קיבעה את פיק בזיכרונם של רבים כדמות די עצלה, כוכב מזדקן שמנסה להיתלות בתהילה ומחזיק באישה צעירה ממנו בהרבה שאת שמה אי אפשר לשכוח. שירררההההה. כמובן שהגיע לו הרבה יותר.

"מעושרות" // גועל נפש עשוי היטב

קיץ 2011 זכור בישראל כקיץ של מחאה, ההפגנות הגדולות והאוהלים שצצו בשדרות רוטשילד הציפו את רחובות תל אביב, וגם השיח הישראלי (לפחות למראית עין) קצת השתנה. הדוגמות הישנות קרסו והעם – לפחות עד שהתחיל לרדת גשם – דרש צדק חברתי. דווקא כמה חודשים אחר כך (אוקטובר 2011), מגיבה ערוץ 10 עם משהו שנע בין התעלמות ללעג למחאה העממית ששטפה את הרחובות. אורנה בן דור, הבמאית המוערכת, זרקה לנו בפרצוף סדרה עשויה לעילא שחגגה עושר מופגן ומתריס של נשים שרובן השיגו את הונן באמצעות נישואים, והפגינו דלות רגשית ותרבותית בכל פעם שחלפו בפריים. בידור.

טלי סיני ריקליס, לאה שנירר וכמובן ניקול ראידמן – שהיא אולי הדבר הכי בולט ומדכדך שיצא מהסדרה הזאת – חגגו את החיים על המסך של ערוץ 10 במשך שלוש עונות וחוללו קרקס טראש בלתי מתנצל שהביא רייטינג לא רע לערוץ המדשדש. "מעושרות" הצליחה מאוד בעונה הראשונה וחודשה לשתי עונות נוספות שהצליחו הרבה פחות. בסופו של דבר היא לא הותירה חותם משמעותי בז'אנר, למעט צופים זועמים וביקורות ארסיות, שהפכו גם הם במשך השנים לחלק מכל פורמט דוקו-ריאליטי שמכבד את עצמו.

"היחידה" // מיליטריזם מגוחך בשיאו

לפני 13 שנה HOT הצליחו להמציא פורמט מקורי שכבש את לב הציבור: "גולסטאר", דוקו-ריאליטי שבו שורת מפורסמים ישראלית מתגייסת לטובת הקמת קבוצת כדורגל וטסה למקומות חדשים בעולם כדי להתאמן ולהתגבש (אפרופו "דג מחוץ למים"). הסדרה הצליחה מאוד ומשודרת עד ימינו אנו, עם גיבורים כמו שייע פייגנבוים, ג'ובאני רוסו וירון ברלד. וכשיש הצלחה מנסים גם לייצר ספין אוף – פורמט באותו סגנון שינסה לשחזר את נתוני הצפייה. נוסחה. כך נולדה "היחידה" – כמו "גולסטאר", רק בלי הקטע הזה של הגולים.

גם כאן, שורה של סלבז ישראלים (בדרך כלל לא מהרמות הגבוהות) נשלחו למטרה מיוחדת – והיא לחדש את ימיהן של הלהקות הצבאיות במחנה אימונים צבאי לטירונים. ירון ברלד גויס גם למשימה הזאת, כמו גם פליטי ריאליטי מסוגם של מישל טרוני, טילטיל ושי חי שקיבלו הזדמנות לעוד כמה רגעים בזרקורים. מיליטריזם ושירה תמיד עבדו פה, וגם התוכנית הצליחה באופן סביר ושרדה במשך שלוש עונות, עד שירדה ב-2018 לבלי שוב. כנראה שבכל זאת אנשים מעדיפים את הטראש-קאלט שלהם עם קצת כדורגל ברקע.

"היפה והחנון" // מלכת הפיל-גוד-טראש

עוד תכנית שהייתה כנראה נכונה לזמנה, אבל לא היתה שורדת בשום אופן את מבחן הזמן. גם "היפה והחנון" היא תרגום של פורמט אמריקני – "Beauty And The Geek", סדרה שנוצרה והופקה על ידי אשטון קוצ'ר. המטרה הייתה לנסות ולחבר בין דוגמניות מסלול מרהיבות ובין, נגיד את זה בצורה פשוטה, חננות; אנשים עם אינטיליגנציה גבוהה וכישורים חברתיים נמוכים, לצד נשים יפות שאינן העפרונות הכי מחודדים בקלמר. תכנית פיל גוד מצחיקה, סטיגמטית ומטופשת עד כדי כאב ראש, שכיאה לעידן המטומטם שבו היא נוצרה שרדה ארבע עונות והייתה להיט לא קטן בערוץ 10 (איך זה שכל הסדרות האלה תמיד נחתו שם? באמת פלא גדול השהערוץ נכשל).

בדרך כלל, "היפה והחנון" התקיימה על אותו נראטיב: הדוגמנית לא צריכה להשתנות כלל, היא מתחילה מטומטמת ונשארת מטומטמת, אבל גם יפה, מה שהופך אותה למנצחת בסיפור המיזוגני הזה; מי שעושה את התהליך הוא כמובן החנון, שמהברווזון המכוער הופך לברבור היפה, יודע לרקוד ולשיר ומצליח להרשים את הנסיכה, שבדרך כלל פשוט צוחקת עליו ומעבירה אותו הלאה.מה נשאר מכל זה? כמה סצנות שבהן דוגמניות לא יודעות מי זה צחי הנגבי (ממש הפסד גדול), אלכס מורוזוב שאחר כך המשיך ל"גולסטאר" (והרביץ לברלד בשידור חי), ופורמט שגרם לנו להוציא את הג'יי לנו הפנימי שלנו ולשאול את היוצרים: על מה לעזאזל חשבתם?!

• המסך
• דוקו ריאליטי
• סדרות ישראליות
• צביקה פיק

כל מי שעוקב אחר ערוצי המיינסטרים בשנתיים האחרונות, יכול לראות בבירו את שלבי התגובה שלהם לטראומת שבעה באוקטובר. בחודשים שאחרי המחדל ראינו בעיקר חדשות; אחר כך הגיע הגל הראשון של הסרטים והיצירות הדוקומנטריות שעוסקות ישירות במלחמה ואחריהן הסדרות העלילתיות (גל שאנחנו עדיין בתוכו), ובזמן האחרון אפשר לזהות גם חזרה איטית לסדרות הירואיות על כוחות הביטחון.

>> רציתם להיות הורים? בואו, ניק קייב יפרק אתכם // ביקורת
>> שמישהו יהרוג כבר בבקשה את "משחקי הכס" // טור דעה

בסמוך למלחמה, כשחוסר האמון בצה"ל ובמערכות הביטחון היה גדול, סדרות כאלה פשוט לא היו עוברות. אולי בגלל זה סדרה כמו "הראש" של קשת נדחתה – לכאורה בגלל סיבות בטחוניות, אבל לדעתי גם בגלל העובדה שקשה היה לשווק את הסקסיות ואת הגבורה החשאית של כוחות הביטחון בישראל אחרי שרובם הגדול נחשף במערומיו באותה שבת.אלא שמקץ שנתיים הן חוזרות בהדרגה – "הראש" עם יהודה לוי, "טהרן" בעונה חדשה, אפילו סדרה כמו "רשת מרגלים" – ולמרות ואולי בגלל שאינן קשורות ישירות לשבעה באוקטובר, הן לגמרי משחקות על החרמנות שלנו מידם הארוכה של כוחותינו. וכעת, כנראה שהקרקע בשלה לעוד סדרת לוחמים.

"החמאם", סדרת הצבא החדשה שעלתה אמש בכאן 11, היא סדרת מתח מיסטית על בסיס נטוש בבקעת הירדן, אליו מגיע צוות של לוחמים במטרה "להפגין שם נוכחות". הבמאי והיוצר הוא מיכאל אללו, שעד היום בעיקר עסק ביצירה דוקומנטרית, ומקבל לידיו פרויקט גדול ראשון, תעודת כבוד לתאגיד השידור הישראלי שנותן את הפריים טיים שלו ליוצרים חדשים כבמה ליצירה העברית. עוד תזכורת לכמה חשוב שכאן 11 תהיה, ובכן, כאן.

כשבוחנים את ההיסטוריה של סדרות הצבא הישראליות אפשר לחלק אותן, באופן גס, לשני סוגים עיקריים, בין "גבעת חלפון" ל"מבצע יהונתן". מצד אחד, סדרות שמציגות את ההווי הצבאי בתור (צריך להודות) מה שהוא באמת – גרוטסקי, מגוחך, מלא בחשיבות עצמית ריקה מתוכן. "אפס ביחסי אנוש" בקולנוע היתה מייצגת מושלמת של הז'אנר, ואחריה ולפניה באו גם סדרות כמו "המפקדת", "שישו ושמחו", "מ.ק. 22" או העונות הראשונות של "האחיות המוצלחות שלי".

הזן השני קצת יותר נדיר, ז'אנר סדרות הלוחמים. סדרות שמתמקדות בצד ההירואי של הצבא, בחיילי השטח ובעולם הפנימי שלהם. האמא הגדולה של הז'אנר הייתה כמובן "טירונות" של האחים אורי ובני ברבש, ששודרה בסוף שנות התשעים ברשת והייתה להיט ענק. אחריה באו הספין אוף "מילואים", ולרשימה אפשר להוסיף גם אפוס נוסף תוצרת התאגיד – "שעת נעילה", ששודרה בתאגיד בסוף 2020.

אם נבחן את הסקאלה הזאת, הרי ש"החמאם" קרובה הרבה יותר לסוגה השנייה. היא "סדרת שטח", כזו שמתעסקת רבות בחיילים עצמם ובסיפורים האישיים שנרקמים ביניהם. קרבות על מנהיגות, רומנים שקמים ונופלים וכמובן סצנות מרהיבות של תאונות צבאיות (כי אם אין טיפה טראומה, אז בשביל מה באנו?). בקצב ובהווייה שלה, היא מרגישה כמו גרסה מעודכנת של "טירונות" – בתוספת המימד שהופך אותה למחדשת יותר: אווירת המיסטיקה הדתית.

וכאן, לטעמי, הסדרה דווקא מפספסת: הסיפור של שאול, גיבור הסדרה, הוא על אדם שחווה טראומה קשה מאוד והתקשה להתמודד איתה, אז הוא זרק אותה על אחרים. באופן אירוני, נראה שהסדרה עושה את אותו הדבר – היא מציבה לכאורה את המצבים הבלתי אפשריים שעוברים על החיילים, אבל נהנית לברוח משם לאיזורי "הקללה" וה"מנחוס מנחוס". אבל מי שמסתכל על הסדרה יכול לראות סיבות הרבה יותר ארציות לבלגן שנוצר שם: פחד, חרדה, רגשות אשם. דברים הרבה יותר בסיסיים, שהיו מייצרים אימפקט דרמטי הרבה יותר טוב מדפדופים נרגשים בספרי תהילים ופלאשבקים על עיזים.

"החמאם" היא לא סדרה דתית במובן המפורש שלה – אין בה את מה שמאיים על המיינסטרים החילוני בדת. היא מאוד לא שמרנית (למעשה היא סדרה מאוד מינית ובוטה), לא כופה, אבל כן משאירה את הדת כל הזמן ברקע. זה הקוקטייל המסורתי שאנחנו מכירים – השילוב הזה שבין ארוחת שישי וכמה דברי תורה לבין דודי שמנגן במפוחית את "איפה כל החברות שלך" של עומר אדם. יהדות לייט, "כיפה אחת מברזל ואחת מבד", אם לצטט יצירה אחרת של התאגיד מהזמן האחרון. השילוב בין צבא לאמונה, שהופך יותר ויותר פופולרי ככל שאנחנו מתרחקים מהפצע המדמם ההוא בעבר הלא רחוק של כולנו.

מבחינת הליהוק, בולט מאוד דניאל גד, בתפקיד הראשי של המפקד שאול, שמגיע אחרי תפקידים משמעותיים ב"מותק בול באמצע", "השוטרים" ו"המזח", ועושה עבודה מדהימה גם כאן. גם עונג אפרון (שמגלם את הנמסיס, דודי) בולט בתפקיד מצוין, ומי שלגמרי גונבת את ההצגה היא יעלי רוזנבליט, ששיחקה תפקיד צבאי אחר ב"המפקדת", אבל הפעם מצטיינץ בעבודה דרמטית ומרגשת מאוד.

היצירה הענפה של התאגיד לאורך שנותיו יצרה לא רק ארסנל מרשים של סדרות, סרטים ודוקו ישראלי מצוין – אלא גם רמת ציפיות. מסדרה של כאן 11 אפשר לצפות למשהו יוצא דופן, פורץ דרך, שונה ממה שראינו עד היום. לא מעט יצירות שלהם עשו את העבודה הזאת. "החמאם" לא עומדת ברף.היו לה כלים לייצר משהו הרבה יותר עמוק והרבה יותר רלוונטי למציאות שלנו, אבל היא בחרה להיות עוד סדרת לוחמים טובה עם קריצה לקהל האמוני. היא אולי לא הרשימה אותי, אבל היא בהחלט תצליח באקלים הנוכחי, סדרה שמחזירה את הסקסיות לצה"ל (תרתי משמע) ויכולה להיות להיט במיינסטרים המקומי. וגם זה משהו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• סדרות ישראליות