הדיסוננס בין המקום המרכזי שהתרבות תופסת ביומיום של הציבור הישראלי לבין מקומה בסדר העדיפות הלאומי (כלומר, בתקציבים) הוא כמעט בלתי נתפס. לקראת מפגש שיתקיים מחר (20.10) בין נציגי יוצרי ומוסדות התרבות לפוליטיקאים שמבטיחים הבטחות, יו"ר פורום מוסדות תרבות, דני וייס, מבהיר עד כמה המצב הנוכחי פשוט לא מקובל
מגרש החניה הענק של המדיטק בחולון היה מפוצץ בחול המועד סוכות. תורים ארוכים בכניסה לתערוכת אלבר אלבז במוזיאון העיצוב, פסטיבל הצגות הילדים בתיאטרון המדיטק היה סולד אאוט, ההקרנות בסינמטק הילדים מלאות עד אפס מקום, במרכז לאמנות דיגיטלית הקמות והכנות אחרונות לקראת האירוע השנתי לזכרו של אורי קצנשטיין – וכל זה רק בחולון, כן?
יש חיים גם מחוץ לחולון – פסטיבל עכו היה הצלחה גדולה, המוזיאונים ברחבי הארץ היו מלאים, קהל עומד ומריע בסוף ההצגה החדשה של תיאטרון גשר, "חומות של תקווה", ואפשר להמשיך ולפרט עוד ועוד את הפעילות התרבותית המתקיימת בישראל, וממשפט למשפט זה יישמע עוד יותר מגוון, ועוד יותר מגניב, אבל זמננו קצר. הבנתם את התמונה, נכון? אז זהו, שאני לא בטוח.
הדיסוננס בין המקום המרכזי שאותו תופסת העשייה האמנותית והתרבותית בחיי היומיום של הציבור הישראלי על כל גווניו, לבין מקומה בסדר העדיפות הלאומי הוא בלתי נתפס. ורק כדי להבהיר: במילים "סדר עדיפות לאומי" התכוונתי לכסף, המשאבים שאותם מוכנה המדינה להקצות לתרבות מתוך עוגת התקציב, וכאן אנחנו כבר בלהעליב. במדינות ה-OECD שמדינת ישראל מתגאה בהשתייכות אליהן, נקבע כי תקציב התרבות לא יפחת משיעור של אחוז אחד מתקציב המדינה. בישראל זה פחות מרבע אחוז.
גם הפרקטיקה של התמיכה, כלומר איך טכנית מקבל אמן, יוצרת, תיאטרון, תזמורת, להקת מחול או מוזיאון את מעט הכסף שהקצתה לו המדינה, היא, איך לומר – תמוהה. התמיכה היא לשנה אחת בלבד, מאושרת במקרה הטוב מתישהו באוגוסט (עבור שנה שהחלה בינואר), מבוססת על תקנות ארכאיות, דוחות אקסל אינסופיים ושורת מבחנים שחלקם נקבעו לפני עשרות שנים ואיבדו רלוונטיות. והכי מקומם – התמיכה פועלת לפי חוק הכלים השלובים, כלומר אם לדוגמה תיאטרון כלשהו הצליח מאד בשנה מסוימת, קיבל ניקוד גבוה וצפוי לקבל יותר כסף בשנה זו, שאר התיאטרונים הנתמכים מתקנת התיאטרון יקבלו פחות באותה שנה, כלומר משחק סכום אפס. אין מילים.
וכל זה קורה במציאות שבה מוסד תרבות מתמודד עם תוצאות של החלטות אותן הוא מקבל על הפקות חדשות בדיליי של שנתיים לפחות בגלל הפיתוח שנמשך זמן רב, במציאות שבה עשייה אמנותית הופכת יותר ויותר להיות רב-תחומית ומשלבת תיאטרון, מוסיקה, מחול, וידאו ואף אמנות פלסטית, בעוד שמערכת התמיכה הממשלתית אינה יודעת להתמודד עם רב-תחומיות מפרידה באופן מוחלט בין התחומים באמצעות התקנות השונות, ובעיקר במציאות של אי ודאות מוחלטת, היעדר רצף שלטוני ויציבות פוליטית, ועוד לא דיברנו על הקורונה והשלכותיה.
ועדיין, בדרך פלאית כלשהי, יש פה תרבות, טובה והרבה ממנה. מחר (יום חמישי, 20.10) יתכנסו במדיטק האנשים שעושים מדי יום את הנס הזה – אמנים, יוצרים, מנהלי מוסדות תרבות, אנשי אקדמיה, נציגי איגודי תרבות, ראשי ערים וגם שר התרבות חילי טרופר, ונציגי המפלגות השונות שידברו על מקום התרבות במצעי המפלגות, וכל זאת במסגרת הכנס השנתי של פורום מוסדות תרבות. יהיה מעניין.
דני וייס הוא מנכ"ל המדיטק בחולון ויו"ר פורום מוסדות תרבות.לפרטים נוספים
