הסרט המוזיקלי של הרכב הקאלט פתח את פסטיבל קאן האחרון ונראה שמאז פיצל את צופיו לשניים - אוהבים ושונאים. אדם דרייבר מתמסר לחלוטין לתפקיד הסטנדאפיסט הקשוח, אבל זה לא תמיד מסתיר טקסטים מוזיקליים רדודים ודלות
הסרט שפתח את פסטיבל קאן מפצל את הצופים לאוהבים נלהבים ולשונאים נלהבים לא פחות. זה כנראה נובע משתי סיבות עיקריות. האחת היא שפרט לדיאלוגים בודדים הסרט מושר ברובו, אך אלה לא שירי מחזמר אלא רצ'יטטיבים (דיבור מושר), כמו באופרה, רק בלי אריות. השנייה היא שאת הדמות שבכותרת מגלמת בובת עץ שנעה בלי חוטים – בחירה שהמשמעות הסמלית שלה מתבררת בהדרגה. גם אותי הסרט פיצל לשניים – אהבתי אותו בערך עד האמצע, ואז הוא התחיל לאבד אותי.
לאוס קראקס ("הנאהבים מפריז") כבר נכנס לתחום הסרטים המושרים באחת האפיזודות של "Holy Motors". אבל הפעם, שלא כהרגלו, הוא לא כתב את התסריט, כך שלא פחות משזו יצירה שלו, זו יצירה של האחים רון וראסל מייל הידועים יותר כהרכב המוזיקלי "ספארקס". השניים זכו לאחרונה לסרט תיעודי שביים המעריץ אדגר רייט ובו סופר על חמישים שנותיהם כהרכב אקסצנטרי שהשפעתו על עולם המוזיקה גדולה מהצלחתו – אם זו נמדדת במכירת תקליטים (סרט מוקדם יותר, "לעולם בעקבות הספארקס" של פיני שץ הוקדש למעריצי הלהקה). ב"אנט" האקסצנטריות של הלהקה נפגשת עם זו של קראקס, ויש להניח שהמעריצים הכבדים יתאהבו גם הפעם.
הסיפור כמו נגזר מערוץ E!, ובאופן ספציפי מהאופן שבו מדווחים בתקשורת על זוגות של סלבריטיז כמו נטלי ווד ורוברט ואגנר או בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. הנרי (אדם דרייבר) הוא אופנוען וסטנדאפיסט אגרסיבי עם בור שחור בנשמה, שפנה לקומדיה כשהבין שזו הדרך היחידה לבטא את האמיתות שלו בלי לאבד את הצופים (הדיאלוג המושר בינו לבין הקהל שלו הוא בין הרגעים הטובים בסרט). אן (מריון קוטיאר) היא זמרת אופרה נערצת, שמדי לילה מתה על הבמה, כי ככה זה באופרות. התאהבותם ונישואיהם של השניים מסוקרים בתקשורת, וגם לידת התינוקת שלהם אנט. כל זה מוגש, כאמור, בשירה, ותחת פיקוחו של קראקס, שמופיע בתפקיד עצמו בתחילת הסרט. אחר כך זה מסתבך.
שיר הפתיחה הסוחף נותן מושג – "אז אנחנו יכולים להתחיל? הגיע הזמן להתחיל. בהחלט הזמן להתחיל… הם לא מספיק מוכנים אבל זה עשוי להספיק. התקציב גדול אבל הוא לא מספיק". הוא מושר על ידי כל השחקנים ולצידם הבמאי וצמד הכותבים, ועוסק ישירות במלאכת העלאת המחזמר, מה שהופך אותו, ואת הסרט כולו, לטקסט מטא. בהמשך יתברר שזה אחד השירים עם התמלילים היותר מורכבים ביצירה כולה. כשהנרי ואן יטיילו בחורשה וישירו "אנחנו כל כך אוהבים זה את זה… כל כך קשה להסביר את זה, כל כך קשה להסביר", ויחזרו על זה שוב ושוב, זה עדיין נשמע כמו הפשטה של שיר אהבה – מעין תגובה לכל שירי האהבה הרומנטיים שהושרו באינספור מיוזיקלס. אך זה גם שיר יפה בפני עצמו, עם היותו מונוטוני משהו. אחר כך, כשהם שרים במהלך סצנות סקס לוהטות נוצרת הזרה אפקטיבית.
אבל עוד ועוד שירים בהמשך מדבררים את הסאבטקסט, והלחנים שלהם מרודדים למשפט מונוטוני חוזר, ובשלב מסוים התחלתי להתרשם שזה כבר לא מטא, אלא חוסר בגרות. "אני מלווה מוזיקלי של אן… אבל אני מנצח בלב", שר הפסנתרן שמלווה את אן (סיימון הלברג מ"המפץ הגדול"). "הנרי אתה שיכור, הנרי אתה שיכור", שרה אן. "אני לא כזה שיכור, אני לא כזה שיכור", עונה הנרי. כשהקשבתי לדיאלוג המושר הזה נזכרתי בסדרה המוזיקלית "האקסית המטורפת", שגם היא מורכבת משירי מטא שמפרקים את מארג הקלישאות שבתוכו הם מתקיימים, רק שהשירים בסדרה הרבה יותר שנונים ומחוכמים.
נראה ששדה ההתייחסות הרלוונטי יותר ל"אנט" הוא האופרה, וזה ניכר גם בבימוי התיאטרלי של קראקס. רבות מהאריות האופראיות אינן ניחנות בטקסטים מורכבים במיוחד (שלא לומר דלים ואף מגוחכים), אבל הן מפצות על כך בצלילים עילאיים. ואילו כאן, כאמור, המוזיקה רפטטיבית ומונוטונית. האזנה לשירים בנפרד מהסרט מעצימה את ההתרשמות שבחציו השני המוזיקה עוד פחות מלודית מאשר בחלקו הראשון.
בחסות המלאכותיות האופראית, גם העלילה מוגשת לנו כסוג של הפשטה. זה בולט במיוחד בהופעה פתאומית של שש נשים שמעידות כמקהלה נגד אלימותו של הנרי בסגנון me too. אלה נעלמות כשם שבאו בלי להותיר חותם – הנרי ואן לא מתבקשים להתייחס אליהן – והסצנה נראית מודבקת. בדיקה זריזה מגלה שקראקס התגייס לפרויקט ב-2016, לפני חשיפת מעלליו של הרווי וויינסטין והמפולת שבעקבותיה, ומכאן שזו אכן תוספת מאוחרת שלא הושקעה בה מספיק מחשבה.
גם דמותו של הפסנתרן המלווה, שזזה למרכז העלילה בשלב מאוחר יחסית, פועלת באופן בלתי מסתבר על הדעת. יש האומרים שלא צריך לצפות להגיון דרמטי בסרט מוזיקלי מופשט, אך הטיעון הזה אינו מספק אותי. אחת היצירות הקולנועיות האהובות עלי – "מטריות שרבורג" של ז'אק דמי מ-1964 – היא סרט מסוגנן להפליא ומושר מתחילתו ועד סופו, שהוא גם מטא, וגם מגובש לגמרי מבחינה אנושית, וכל כולו סאבטקסט.
אדם דרייבר מתמסר בכל מאודו לתפקיד המאתגר של הסטנדאפיסט שחושף את נשמתו האפלה על הבמה. הוא כל כך טוב, שהוא כמעט מצליח לפצות על כך שהוא לא באמת זמר. קוטיאר מקבלת הרבה פחות זמן מסך, והיא גם מפוצלת לשתיים, מה שפוגם ביכולתה לפתח דמות מגובשת. בניגוד לדרייבר, שהוא אותו אדם על הבמה ומחוצה לה, קוטיאר שרה בקולה (הנעים והמוגבל) אך כשהיא עולה על הבמה בוקע מפיה קולה של זמרת אופרה. זה הופך אותה לדימוי של דיווה טראגית, ללא מהות אנושית. יותר ויותר מתברר שדמות האישה בסיפור לא ממש מעניינת את שלושת הגברים שהגו ויצרו את הסרט שעלילתו מתקדמת מהפשטה להפשטה יתרה.
בסצנה האחרונה מצטרפת ל"אנט" שחקנית חדשה, שהיא גם הדמות הכי חיה בסרט, וגם הזמרת הכי טובה. זאת סצנת סיום עתירת עוצמה, שמחדדת את תחושת הפספוס של חלקו השני של הסרט הלא קצר הזה (140 דקות). ההתחלה, כאמור, מאוד מבטיחה ונראה שאילו האחים מייל היו עובדים עם דרמטורג מנוסה, אפשר היה לתקן את הכשלים של "אנט" ולהופכה ליצירה שלמה יותר.
3.5 כוכבים
Annette בימוי: לאוס קראקס. עם אדם דרייבר, מרין קוטיאר, סיימון הלברג. צרפת/ארה"ב 2021, 140 דק'
