בין גיל 7 ל־11, כשרק התחלתי לגלות את היכולות המבטיחות שלי כגרופי מקצועית, הערצתי כמה פיגורות משמעותיות: ירדנה ארזי, להקת מנגו, ג'ייסון דונובן, מישל מ"צער גידול בנות" (שאתן יודעות מה קרה איתה אחר כך) וגלילה רון־פדר, שאז אפילו עוד לא היתה עמית. כמו כל ילדת אייטיז-ניינטיז, גם אותי גידלה הטלוויזיה, אבל היה לי סוג של מזל להיוולד מספיק בזמן כדי שאהפוך להיות מאלה שקוראות שני ספרים ביום, טרם הגעת הכבלים לארץ. ב-1992, כשחוברנו לערוצי זהב, האירוע הסתיים. המשכתי לקרוא, אבל את מקומה של הספריה הציבורית תפסו MTV ו-ווסט בוורלי היי (על כךבפרקים הקודמים).

>> "גאווה ודעה קדומה": אף אחד לא פיתל משפטים כמו ג'יין אוסטן
>> "אנקת גבהים: עבור ילדה שבזה לסופים טובים, זו רומנטיקה

את מסעותיי עם גלילה התחלתי כמו כולםן עם "ג'ינג'י", על כל 3,895 כרכיו. משם ל"כסאח", האח הגדול והפחות-מוצלח שלו, ואז הגיע "אל עצמי" (שכרונולוגית נכתב קודם, ויצא לאור ב-1976). אל עצמי מגולל את סיפורו של ציון כהן, תחת הטאג-ליין מכמיר הלב "סיפורו של ילד עזוב" – תיאור שלדעתי לא היה עובר היום בשום צורה. הוא נכתב בהשראת ניסיונה האישי של רון־פדר-עמית, שהפכה עם בן זוגה דאז את ביתם לבית אומנה, כזה שבמהלך שנות ה־70 גרו בו עשרה ילדים שונים. אז זה היה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי – היום זה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי, אבל אני גם שואלת למה לעשות את זה לעצמך, למה.

הספר משתייך לז'אנר ספרי היומן שהיה בשיא הפופולריות שלו אז, כשכולנו עוד חשנו כמו דמויות מרומנים רומנטיים וחיכינו שמישהו ימצא את היומן אחרי מותנו והוא יזכה לתהילת עולם. לו רק ידענו שתהילת עולם תהיה זמינה כמה עשורים אחרי מבלי לחכות לאחרי המוות באמצעות לייקים באינסטגרם. ציון הוא ילד מבית שאן שמגיע למשפחת אומנה צפונבונית בחיפה, שמתאר ביומן שלו את קשיי ההסתגלות שלו כילד מ"משפחה הרוסה" (עוד תיאור שכבר לא משתמשים בו היום), שזה לכאורה לא מתוחכם, לא משכיל ו… בכן – מזרחי, שנזרק לתוך חיים חדשים בסביבה סופר-אשכנזית, שמקדשת לימודים, נימוסים וממון. הנמסיס שלו הוא ניר שרוני, בנם הביולוגי של הוריי האומנה, ילד כאפות מתנשא שבמקרה הוא גם בדיוק בגילו ולכן הוא נאלץ לבלות בחברתו גם בבית הספר – מקום שבו הוא בכלל לא מוצא את עצמו.

כבר בשנים הראשונות אחרי שפורסם, זכה הספר לביקורות שתקפו את הגזעניות שבו, את חיזוק הסטריאוטיפ שלפיו ילדים שמגיעים מאותן משפחות הרוסות הם בהכרח מזרחים, בעוד שאלה שצריכים "להציל" ו"לחנך" אותם הם בהכרח אשכנזים. מצד שני, התייחסו אליו במשך השנים גם ככזה שהעלה לשיח את הדרת המזרחים, ואולי אפילו יצר מהלך של ניפוץ סטריאוטיפים (מישהו אמר ישראל הראשונה וישראל השנייה? אוקיי תגידו שוב, לא שמענו טוב). כשיצא הסרט שמבוסס עליו, 12 שנה אחרי יציאת הספר, לוהקו לשני התפקידים הראשיים שני ילדים אנונימיים דאז – את ציון שיחק אריק אוחנה, שלימים, הודות לכתבות מסוג "איפה הם היום", הבנו שגדל להיות מורה לנהיגה; ואת ניר שיחק רועי בר-נתן, שלימים… טוב אתם יודעים מה קרה איתו.

קראתי את הספר בגיל צעיר מדי. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה, אבל כשיצא הסרט ב-1988 (ונגיד שראיתי אותו ב-1989), צפיתי בו כבר פוסט-קריאה. באתי מוכנה, מה שאומר שהייתי גג בת תשע אז – בדיוק בגיל של הבת שלי היום. האם יש הבדל בין צריכת התוכן הזה לבינג'ים החוזרים שהיא עושה כבר שנה על כל העונות של מקיף מילאנו? לא בטוח, אבל לזמנו זה הרגיש נכון. "אל עצמי" הוא הספר הכי מצליח של רון־פדר-עמית, וגם זה שהכי סחף אותי כנערה (שלא לומר ילדה) בת תשע. למרות שהוא נטוע עמוק בחברה הישראלית, כזו שלכאורה הייתי צריכה להכיר בעצמי, הוא חשף אותי להרבה מקומות שלא הייתי מודעת אליהם, אז לפחות.

קו העלילה הרומנטי בין ציון לבתיה, שאותה הוא מכיר כשהוא בורח באחד הימים לחוף הים, היה בטח אחד הקווים הרומנטיים הראשונים שנחשפתי אליהם (למרות שעל מי אני עובדת, כבר הייתי צופה ב"שושלת" אז); ובכל זאת – היה בו משהו שהרגיש אמיתי, קרוב, בלתי אמצעי. סיפור אהבה קטן ויפה בין שני ילדים שלא מוצאים את עצמם במקומות שבהם הם אמורים להיות. כמובן שהמשכתי גם לסיקוולים הרבים בסדרה (כי בכל זאת, בגלילה רון־פדר עסקינן), אבל אף אחד מהם לא היה ראשוני, אמיתי ונקי כמו "אל עצמי". אני לא בטוחה שהייתי חושבת ככה אם הייתי חוזרת אליו עכשיו (לרומן הגרפי שיצרה לאחרונה רחלי שלו אני לא מתקרבת מפאת חילול הקודש), אבל מה זה משנה מה אני מרגישה כלפיו היום. מה שחשוב זה מה שחשבתי עליו אז.

• שבוע הספר
• ספרות
• ספרים
• ספרות נוער

אם תשאלו אנשים "מה סדרת ספרי הנוער האהובה עליכם?" סביר להניח שהרוב המוחלט יענו "הארי פוטר". ואמנם לא מדובר ב"החטא ועונשו", אך ללא ספק מדובר בהצלחה עצומה שכולם רוצים לחקות. החיקוי המוצלח ביותר הוא פרסי ג'קסון, גיבור סדרת הספרים של ריק ריירדן, שממקם את האלים האולימפיים של יוון העתיקה בארה"ב, סמויים מן העין ומנהלים חברה סמויה בבית הספר לקוסמים. אה רגע, סליחה – מחנה חצוי הדם.

https://www.youtube.com/watch?v=uHb7au6Gmls&pp=ygUfcGVyY3kgamFja3NvbiBhbmQgdGhlIG9seW1waWFucw%3D%3D

בעשור הקודם יצאו שני סרטים מסדרת "פרסי ג'קסון", וכנער די אהבתי אותם. אמנם לא ברמת "הארי פוטר", אבל נהניתי מהם. רק שמאז גדלתי ולמדתי שמה שרואים מכאן לא רואים משם – העלילה הרבה יותר קלישאתית ומשעממת ממה שזכרתי, אין שום הגיון באף חלק של הסרט, הילדים נראים בני שלושים ומצפים מהקהל לקבל כמובן מאליו דברים שפשוט אי אפשר לקבל. אבל ההבנה הכי גרועה שהפנמתי כצפייה בסדרת הסרטים כאדם בוגר היא עד כמה הסרטים האלה לא היו נאמנים לספר, מלבד הקונספט. סדרת הספרים שאהבתי כנער עברה תהליך מזורז של הוליוודיזציה וזה לא עבד. עכשיו, אחרי שזנחו את הפרנצ'ייז למשך עשור, דיסני+ חוזרים למותג ומציעים גרסה עדכנית, מרעננת ונאמנה למקור – "פרסי ג'קסון והאולימפיים".

פרסי ג'קסון (ווקר סקובל) הוא נער בן שתים עשרה, אאוטסיידר ובלי הרבה חברים. אי אפשר להגיד עליו שהוא חנון, אבל הוא גם לא סובל מעודף פופולריות. למעשה, אם כבר הוא די סובל מבריונות. יום אחד חייו משתנים כאשר הוא מתחיל לראות דברים משונים – בהתחלה הוא חושב שזה בראש שלו, הגורמים המקצועיים בבית הספר אפילו מעלים את האפשרות שמדובר במחלת נפש, אבל מהר מאד פרסי יגלה שלא מדובר בדמיון, אלא בדברים שרק חצאי אלים יכולים לראות.

כאשר הסכנה גוברת אמו של פרסי, סאלי (וירג'יניה קול) שולחת אותו למחנה חצוי דם, מין הוגוורטס לחצאי אלים, לא לפני שהיא מספרת לו שאבא שלו הוא אל. כשהוא מגיע למחנה הוא פוגש את מנהל בית הספר שלו, מר ברונר/כיירון (גלין טורמן), שאיכשהו מצליח לסנכרן בין עבודתו בבית הספר לבין היותו קנטאור שמנהל מחנה של ילדים לוחמים – וכמובן מצטרף אליו גם גרובר (ארי סימחדרי), חברו מבית הספר שהוא בעצם השומר שלו מהעולם המיתולוגי. גרובר הוא בעצם סאטיר, חצי אדם חצי תיש, והוא בכלל בן עשרים וארבע, שזה לא מטריד בכלל בואו נעבור הלאה מהר. יחד עם הבת של אתנה (ליאה סאווה ג'פריס), הם יוצאים לגלות למה פרסי ג'קסון מואשם בגניבת הברק.

הסדרה החדשה באמת מעניינת יותר מהסרטים, ופרסי ג'קסון נראה כמו ילד, שזה יתרון ענק. המיקום של האלים היוונים בארה"ב עדיין מרגיש תלוש, אבל הוא מוצג באופן יצירתי יותר. הדמויות המעניינות באמת כמובן הן הדמויות המיתולוגיות – ג'ייסון מנזוקאס לגמרי גונב את ההצגה בתפקיד דיוניסוס, והעיבוד של מדוזה עשוי באופן ממש מוצלח, למרות שסיומה מבוצע הרבה יותר טוב בסרט.

גם עיצוב המפלצות הפתיע לטובה, עם המינוטאור שלבוש בתחתונים ונראה הרבה יותר מפחיד מקודמו, וגם כימרה שהיא פשוט היצור הכי מפחיד שראיתי בדרמות נוער. ולמרות שבסך הכל פרסי ג'קסון הוא חיקוי מוצלח יחסית של הארי פוטר, יש בסדרה גם רגעים מרעננים – למשל כשלוק הביא לפרסי נעליים שהופכות ברגע אחד למכונפות מצאתי את עצמי אומר בקול רם "זה מגניב", ובאמת לא ציפיתי שחשיפת הצורה האמיתית של גברת דודס/אלקטו תהיה בנויה כל כך טוב, ועוד עם אפקטים שבאמת לא מצפים לראות בטלוויזיה. אבל לא באנו לראות את הסדרה רק בשביל האפקטים שלה, ויש פרמטר קריטי אחד בו היא נופלת.

אני מבין למה ליהקו את ווקר סקובל – הוא פשוט נראה כמו פרסי ג'קסון, את זה אני קונה. אז למה המשחק שלו צריך להיות כל כך גרוע? כן, זה באמת קשה לשפוט ילדים שמשחקים. ברור שהם לא קיבלו הכשרה מקצועית מספקת, וברור שאני לא יכול לבקר אותם כמו מבוגרים, אבל צריך להכיר גם בעובדות – הוא לא ילד-שחקן טוב. יש המון ילדים שהיו מתים לקבל את התפקיד הזה, אז למה לתת אותו לילד הכי אנמי וחסר כריזמה שהיה אפשר למצוא? הוא רדום, לא מעניין וחוסר הנוכחות שלו רק מגדיל את הפער בין הדמות של פרסי ג'קסון לשאר השחקנים הבוגרים. לא ששאר הילדים שמלוהקים הם מוצלחים במיוחד, אבל למה לפשל ככה עם הגיבור?

אין מה לעשות, נתקענו עם גיבור שהוא יותר רוח רפאים, ונותר רק לקוות שחברי הקאסט המבוגרים יותר ילמדו את סקובל הצעיר כמה טיפים לגבי משחק. עם זאת, אני מרגיש צורך לתת גם מילה חיובית על הדמות – היה נחמד לראות את הגיבור שלנו נכשל.

הארי פוטר, לדוגמה, הופך יחסית במהירות להיות הגיבור של גריפינדור כשהוא מצליח לתפוס את הסניץ' ולנצח במשחק הקווידיץ' הראשון שלו. אנדר מ"המשחק של אנדר" הוא גאון טקטי כבר מהעמוד הראשון של הספר, אבל פרסי ג'קסון הוא לא לוחם מוצלח במיוחד. הוא אולי ניצח את המינוטאור, אבל הוא עשה את זה מבלי להבין מה הוא עושה, ובמהלך הפרקים האחרונים הוא נכשל מספר פעמים. הוא לא לוחם מלידה, הוא לא גאון אסטרטגי, אבל הוא לומד – וזה תהליך שיכול גם להפוך את כל הפרספקטיבה שלי על הדמות, ועל המשחק של ווקר סקובל, אם זה יבוצע כהלכה.

לא אשקר, נהניתי מהצפיה ב"פרסי ג'קסון והאולימפיים". הם פישלו בליהוק הכי חשוב בסדרה, והסיפור לא מחדש יותר מדי, אבל זה כיף. הקונספט של האלים בעידן המודרני מקבל מייקאובר עם היצורים המיתולוגיים הכי מרשימים שראיתם בטלוויזיה,ואלים אולימפיים שמקבלים עיצובים חדשים ומרעננים. היא באמת הרבה יותר נאמנה לספרים ולא מנסה להמציא את הגלגל, רק לתת לקהל של סדרת הספרים את מה שמגיע לו. גם אם לא הרמתם מימיכם ספר של "פרסי ג'קסון" כנראה תהנו מהסדרה, כי היא כיפית, משעשעת לעתים ואפילו מצליחה לעורר בסוף כל פרק את הסקרנות ואת הרצון לעוד.
פרסי ג'קסון והאולימפיים, עונה ראשונה עכשיו בדיסני+

• המסך
• דיסני+
• סדרות נוער
• ספרות נוער
• ביקורת טלוויזיה