הארי פוטר, מאחוריך: מותג הפנטזיה שמקבל סופסוף את הכבוד שלו
כשראינו את סדרת הסרטים שמבוססת על סדרת הספרים (שבעצמה די מבוססת על הארי פוטר) לא התלהבנו יותר מדי. אבל עכשיו, אחרי שזנחו את הפרנצ'ייז למשך עשור, דיסני+ חוזרים למותג עם גרסה עדכנית, מרעננת ונאמנה למקור - "פרסי ג'קסון והאולימפיים"
אם תשאלו אנשים "מה סדרת ספרי הנוער האהובה עליכם?" סביר להניח שהרוב המוחלט יענו "הארי פוטר". ואמנם לא מדובר ב"החטא ועונשו", אך ללא ספק מדובר בהצלחה עצומה שכולם רוצים לחקות. החיקוי המוצלח ביותר הוא פרסי ג'קסון, גיבור סדרת הספרים של ריק ריירדן, שממקם את האלים האולימפיים של יוון העתיקה בארה"ב, סמויים מן העין ומנהלים חברה סמויה בבית הספר לקוסמים. אה רגע, סליחה – מחנה חצוי הדם.
בעשור הקודם יצאו שני סרטים מסדרת "פרסי ג'קסון", וכנער די אהבתי אותם. אמנם לא ברמת "הארי פוטר", אבל נהניתי מהם. רק שמאז גדלתי ולמדתי שמה שרואים מכאן לא רואים משם – העלילה הרבה יותר קלישאתית ומשעממת ממה שזכרתי, אין שום הגיון באף חלק של הסרט, הילדים נראים בני שלושים ומצפים מהקהל לקבל כמובן מאליו דברים שפשוט אי אפשר לקבל. אבל ההבנה הכי גרועה שהפנמתי כצפייה בסדרת הסרטים כאדם בוגר היא עד כמה הסרטים האלה לא היו נאמנים לספר, מלבד הקונספט. סדרת הספרים שאהבתי כנער עברה תהליך מזורז של הוליוודיזציה וזה לא עבד. עכשיו, אחרי שזנחו את הפרנצ'ייז למשך עשור, דיסני+ חוזרים למותג ומציעים גרסה עדכנית, מרעננת ונאמנה למקור – "פרסי ג'קסון והאולימפיים".
פרסי ג'קסון (ווקר סקובל) הוא נער בן שתים עשרה, אאוטסיידר ובלי הרבה חברים. אי אפשר להגיד עליו שהוא חנון, אבל הוא גם לא סובל מעודף פופולריות. למעשה, אם כבר הוא די סובל מבריונות. יום אחד חייו משתנים כאשר הוא מתחיל לראות דברים משונים – בהתחלה הוא חושב שזה בראש שלו, הגורמים המקצועיים בבית הספר אפילו מעלים את האפשרות שמדובר במחלת נפש, אבל מהר מאד פרסי יגלה שלא מדובר בדמיון, אלא בדברים שרק חצאי אלים יכולים לראות.
כאשר הסכנה גוברת אמו של פרסי, סאלי (וירג'יניה קול) שולחת אותו למחנה חצוי דם, מין הוגוורטס לחצאי אלים, לא לפני שהיא מספרת לו שאבא שלו הוא אל. כשהוא מגיע למחנה הוא פוגש את מנהל בית הספר שלו, מר ברונר/כיירון (גלין טורמן), שאיכשהו מצליח לסנכרן בין עבודתו בבית הספר לבין היותו קנטאור שמנהל מחנה של ילדים לוחמים – וכמובן מצטרף אליו גם גרובר (ארי סימחדרי), חברו מבית הספר שהוא בעצם השומר שלו מהעולם המיתולוגי. גרובר הוא בעצם סאטיר, חצי אדם חצי תיש, והוא בכלל בן עשרים וארבע, שזה לא מטריד בכלל בואו נעבור הלאה מהר. יחד עם הבת של אתנה (ליאה סאווה ג'פריס), הם יוצאים לגלות למה פרסי ג'קסון מואשם בגניבת הברק.
הסדרה החדשה באמת מעניינת יותר מהסרטים, ופרסי ג'קסון נראה כמו ילד, שזה יתרון ענק. המיקום של האלים היוונים בארה"ב עדיין מרגיש תלוש, אבל הוא מוצג באופן יצירתי יותר. הדמויות המעניינות באמת כמובן הן הדמויות המיתולוגיות – ג'ייסון מנזוקאס לגמרי גונב את ההצגה בתפקיד דיוניסוס, והעיבוד של מדוזה עשוי באופן ממש מוצלח, למרות שסיומה מבוצע הרבה יותר טוב בסרט.
גם עיצוב המפלצות הפתיע לטובה, עם המינוטאור שלבוש בתחתונים ונראה הרבה יותר מפחיד מקודמו, וגם כימרה שהיא פשוט היצור הכי מפחיד שראיתי בדרמות נוער. ולמרות שבסך הכל פרסי ג'קסון הוא חיקוי מוצלח יחסית של הארי פוטר, יש בסדרה גם רגעים מרעננים – למשל כשלוק הביא לפרסי נעליים שהופכות ברגע אחד למכונפות מצאתי את עצמי אומר בקול רם "זה מגניב", ובאמת לא ציפיתי שחשיפת הצורה האמיתית של גברת דודס/אלקטו תהיה בנויה כל כך טוב, ועוד עם אפקטים שבאמת לא מצפים לראות בטלוויזיה. אבל לא באנו לראות את הסדרה רק בשביל האפקטים שלה, ויש פרמטר קריטי אחד בו היא נופלת.
אני מבין למה ליהקו את ווקר סקובל – הוא פשוט נראה כמו פרסי ג'קסון, את זה אני קונה. אז למה המשחק שלו צריך להיות כל כך גרוע? כן, זה באמת קשה לשפוט ילדים שמשחקים. ברור שהם לא קיבלו הכשרה מקצועית מספקת, וברור שאני לא יכול לבקר אותם כמו מבוגרים, אבל צריך להכיר גם בעובדות – הוא לא ילד-שחקן טוב. יש המון ילדים שהיו מתים לקבל את התפקיד הזה, אז למה לתת אותו לילד הכי אנמי וחסר כריזמה שהיה אפשר למצוא? הוא רדום, לא מעניין וחוסר הנוכחות שלו רק מגדיל את הפער בין הדמות של פרסי ג'קסון לשאר השחקנים הבוגרים. לא ששאר הילדים שמלוהקים הם מוצלחים במיוחד, אבל למה לפשל ככה עם הגיבור?
אין מה לעשות, נתקענו עם גיבור שהוא יותר רוח רפאים, ונותר רק לקוות שחברי הקאסט המבוגרים יותר ילמדו את סקובל הצעיר כמה טיפים לגבי משחק. עם זאת, אני מרגיש צורך לתת גם מילה חיובית על הדמות – היה נחמד לראות את הגיבור שלנו נכשל.
הארי פוטר, לדוגמה, הופך יחסית במהירות להיות הגיבור של גריפינדור כשהוא מצליח לתפוס את הסניץ' ולנצח במשחק הקווידיץ' הראשון שלו. אנדר מ"המשחק של אנדר" הוא גאון טקטי כבר מהעמוד הראשון של הספר, אבל פרסי ג'קסון הוא לא לוחם מוצלח במיוחד. הוא אולי ניצח את המינוטאור, אבל הוא עשה את זה מבלי להבין מה הוא עושה, ובמהלך הפרקים האחרונים הוא נכשל מספר פעמים. הוא לא לוחם מלידה, הוא לא גאון אסטרטגי, אבל הוא לומד – וזה תהליך שיכול גם להפוך את כל הפרספקטיבה שלי על הדמות, ועל המשחק של ווקר סקובל, אם זה יבוצע כהלכה.
לא אשקר, נהניתי מהצפיה ב"פרסי ג'קסון והאולימפיים". הם פישלו בליהוק הכי חשוב בסדרה, והסיפור לא מחדש יותר מדי, אבל זה כיף. הקונספט של האלים בעידן המודרני מקבל מייקאובר עם היצורים המיתולוגיים הכי מרשימים שראיתם בטלוויזיה, ואלים אולימפיים שמקבלים עיצובים חדשים ומרעננים. היא באמת הרבה יותר נאמנה לספרים ולא מנסה להמציא את הגלגל, רק לתת לקהל של סדרת הספרים את מה שמגיע לו. גם אם לא הרמתם מימיכם ספר של "פרסי ג'קסון" כנראה תהנו מהסדרה, כי היא כיפית, משעשעת לעתים ואפילו מצליחה לעורר בסוף כל פרק את הסקרנות ואת הרצון לעוד.
פרסי ג'קסון והאולימפיים, עונה ראשונה עכשיו בדיסני+