Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

עושים סצנה

בכל רגע נתון יש בעיר הזאת עשרות סצנות קטנות ורוחשות, תת תרבויות ותיקות או כאלה שאפילו עוד לא הספיקו להכריז על עצמן ככאלה. בילינו עם כמה חבורות שהקשר בין חבריהן לא מסתכם בבקשת הססמה לוויי-פיי בקפה השכונתי

כתבות
אירועים
עסקאות
הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה

ליין הבלאק פאשן מביא את התרבות השחורה למרכז הרחבה

ליין הבלאק פאשן מביא את התרבות השחורה למרכז הרחבה

ליין הבלאק פאשן מפאר תרבות שחורה, בעיקר אמריקאית, ומצליח לגייס בליינים חדשים בכל שנה. גם הנצ'ים מוזמנים

הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
14 במרץ 2018

תור קצר של בליינים צעירים משתרך ברחוב חומה ומגדל. האזור שומם ודומם, למעט קבצן מבוגר שחי על ספסל קרוב ומביט אל אופק של בנייני עסקים קטנים. מוניות אחדות עוצרות ליד תחנת דלק סמוכה, פולטות נוסעים מתוכן ומתרחקות אל רחוב המסגר במהירות. אין שום דבר סימפטי באזור הזה של העיר, שבלילה הופך ללוקיישן מושלם לצילומים של סיוט. התחלופה קורית בסביבות 21:00, את העובדים וההמולה של היום מחליפים עובדי הלילה, בעלי מועדונים וליינים שלא מנסים להפר את הדממה של הרחוב. זה לא מקרי שדווקא באזור מת מפעילות חיצונית, בתוך מבנים שאמורים לכאורה להכיל פקידי שומה ומס, מתרחשת סצנת קלאברים ששומרת על צביונה כבר יותר מחמש שנים.

לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
השוודים

מועדון האילבן, שעליו מביט הקבצן המבוגר במשך שעות ארוכות, הוא המארח הנוכחי של ליין הבלאק פאשן, שמפאר תרבות שחורה, בעיקר אמריקאית, ושומר על יציבות כלכלית כבר חצי עשור. דניאל צגה, אחד משני המפעילים של הליין, הגיע מבאר שבע כדי להיטמע בחיי הלילה של תל אביב ומצא את עצמו בלבה של זירה תוססת ותחרותית. "זאת תוצאה של עבודה קשה", הוא מתאר, "הייתי מגיע מבאר שבע מדי יום חמישי, לוקח את האוטובוס האחרון של הערב וחוזר באוטובוס הראשון של הבוקר. לא היו לי חיים".

בלאק פאשן
בלאק פאשן

צגה בן ה־25 הפך לדמות מוכרת בחיי הלילה בתל אביב ובעיקר בקהילה האתיופית. הוא מתזז בין העבודה היומית לזאת של סופי השבוע, מנהל, מייחצן ושואף להתרחב גם לקהל של נצ'ים ("לבנים" באמהרית). הכוונות העסקיות והאסטרטגיות של צגה לא בדיוק מעניינות את הקלאברים שמגיעים לאילבן מדי יום חמישי (ועוד לפני כן למקומות אחרים שבהם פעל הבלאק פאשן) ומתייחסים בהומור לנושא הטעון, לפחות באופן חלקי, של הפלישה הזרה. "את שותה יין לבן במועדון של שחורים? החלקת על השכל? איזו גנובה", אומר לי אחד הבליינים הקבועים, שמחזיק וודקה רדבול ומבהיר שכל תוספת של זרות לזרות היא חומר מדהים לבדיחות פנימיות.

המוזיקה במועדון נוטה לדאנסהול והיפ הופ, אבל נשמע בו גם לא מעט פופ מזרחי. הרדיקליות נעדרת מהפלייליסט שסובל מקרוסים מהירים ומשתדל לרוץ על מנעד רחב יחסית של ז'אנרים בלי לסטות לאזורים אלטרנטיביים. הסיבות לכך קשורות לכוונות הגלויות של צגה להגיע לקהל נוסף ולהתקרב ככל שאפשר למיינסטרים הישראלי. כשהוא נשאל על האג'נדה של הקהילה ועל מרכיבים פוליטיים שאולי משמשים קטליזטור לפעילות שלו, צגה מתנער ומסביר במיומנות של פוליטיקאי שזהו עסק כלכלי וש"כל תוספת לבסיס הקיים היא מעולה, לא משנה גון העור".

הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה

העיצוב של האילבן מזכיר מועדונים משנות ה־2000 המוקדמות: יש עמודים כסופים שמפוזרים בחלל גדול יחסית, מסכי HD שמקרינים להבה מרצדת, עמדת די.ג'יי מוגבהת ובר שממנו זורמת הרבה מאוד וודקה. ברחבה הראשית רוקדים בני ה־20 עד ה־25 ובצדדים ישנו הקהל הבוגר שפחות מתרגש מאווירת הפיק אפ והקינקיות. מדי שנה מצטרף לליין דור חדש של בליינים מזדמנים, וכדי לפתור את חוסר הנעימות שבערבוב גס מדי של גילים צגה דואג שהמסיבות יתרחשו אך ורק במקומות שבהם שתי רחבות מקבילות. "לבוגרים יש את הנישה ואת הרצונות שלהם, אפילו שהמוזיקה זהה האנשים והאווירה אחרים. זה יוצר וייב טוב לכולם".

בשלב כלשהו, לא לפני 2:30, נכנס למועדון אדם בטי שירט שבצדה האחורי כתוב "אברה עדיין חי". זה הרגע היחיד בלילה, גם אם מינורי, שבו התקינות הפוליטית של צגה נדחקת מחוץ לאילבן. באופן טבעי – ללא עזרה מלאכותית – האנושי, הכלכלי והפוליטי מתאזנים בטריטוריה אחת, בליין אחד שמעולם לא הצהיר הצהרות גדולות אבל איכשהו, מכל הסיבות המוצדקות, שומר על הייחוד שלו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ליין הבלאק פאשן מפאר תרבות שחורה, בעיקר אמריקאית, ומצליח לגייס בליינים חדשים בכל שנה. גם הנצ'ים מוזמנים

מאתשי סגל15 במרץ 2018
שוודים. צילום: אנטולי מיכאלו

איקאה בג'ונגל: העלייה השבדית מכה שורשים בתל אביב

איקאה בג'ונגל: העלייה השבדית מכה שורשים בתל אביב

כוכב דאנס מהניינטיז, מעצבת רהיטים, אופה וגלריסט הם עולים משבדיה שמרכיבים קהילה מפתיעה ומנומנמת בעלת הפרעת דיוק טורדנית אך חמודה

שוודים. צילום: אנטולי מיכאלו
שוודים. צילום: אנטולי מיכאלו

מדי יום שישי משכים מיכאל רוטשילד עם שחר כדי להציע את מרכולתו בשוק נמל תל אביב. על דוכן צנוע הוא מתקין מאפי קינמון והל קלועים, לחמניות שמרים ושאר מטעמים שעמם נוהגים השבדים להמתיק את תנאי האקלים האפרוריים שבארצם. רוטשילד הגיע לישראל לפני כעשור כמפיק טלוויזיה, ואילו חבלי ההגירה – הגעגוע לטעמי הבית המתכנסים כמנהגם לכדי דימוי אידיאלי קפוא – הפכו אותו לאופה במשרה מלאה.

לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
ליין הבלאק פאשן

העסק הנודד שהקים בשם Fika (מעין "הפסקת קפה" בשבדית) יזכה למושב קבע ראשון רק בעוד כמה שבועות בשכונת מונטיפיורי ויהיה לבה הפועם של הקהילה השבדית בתל אביב. על פי נתוני עיריית תל אביב־יפו מונה קהילה זו עשרות אחדות של מהגרים בשנה. אין מדובר בנהירה המונית הדומה לזו העולה מנתוני ההגירה של עולים מצרפת או מאיטליה המשתכנים בעיר ומפקיעים ממנה אזורי מגורים ומסחר בשלמותם, ואף על פי כן לשבדים נוכחות משלהם בנוף העירוני, בעיקר בהשתלבותם בתעשייה הזעיר בורגנית (המאפייה של רוטשילד, הגלריה היפואית מגזין III, בית העיצוב ANNA, הבלוג Tel Avivian שיוסד על ידי שבדית, וכן הלאה) שלה הם תורמים קורטוב מהפרעת הדיוק הטורדנית המאפיינת את רובם.

מאפים שבדיים בנמל. צילום: אנטולי מיכאלו
מאפים שבדיים בנמל. צילום: אנטולי מיכאלו

הם אינם בליינים דגולים והניסיון לקושש מקהילתם עלילות בעלות נופך עיתונאי צהוב נבלם עוד בשלב גינוני הנימוס. הם גם לא ממהרים להצדיק את הגירתם באידיאולוגיה ציונית או אנטי אירופית. הקו האידיאלוגי היחיד העומד כנר לרגליהם הוא אידיאלוגיית ההגירה בגרסתה הנקייה והזכה ביותר: כל מבוקשם הוא להעתיק את מושבם למדינת היהודים ולהשתלב בכלכלתה.

למעשה עושה רושם שהקטגוריה "סחים" תעשה עמם צדק רב. הם מכירים זה את זה היות שרובם למדו בבתי ספר יהודיים במדינת המוצא. להוציא את רוטשילד, הדמות האיקונית ביותר בקהילה הוא ז'אן פייר ברדה, כוכב להקת הדאנס Army of Lovers שהשלים את עלייתו ארצה לפני כשלוש שנים. "הקהילה מגוונת מאוד", מודה רוטשילד, "נמנים עמה דתיים, חילונים, אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות. חלקם באו בעקבות בני זוג, אחרים מרגישים פה נוח יותר כיהודים. כשהתחלתי לאפות, 80 אחוז מהלקוחות שלי היו שבדים. לא שהם אינם יכולים להכין את המאפים בבית בעצמם, אבל יש משהו שונה באיכות של מאפייה, גם כמקום מפגש".

Army of Lovers. ז'אן פייר ברדה משמאל
Army of Lovers. ז'אן פייר ברדה משמאל

"תל אביב היא האנטיתזה לשבדיה", מסביר דיוויד ניומן, מייסד הסניף המקומי של מגזין III, גלריה בעלת שורשים שבדיים וחזון מהודק שאינו ממהר להנגיש עצמו לקהל הרחב. "החיים כאן מוחצנים יותר, הרוח הרבה יותר ספונטנית ונטולת פילטרים".

מכל הערים בעולם, מדוע לבחור דווקא בתל אביב־יפו כבית למגזין III?

"מבחינה היסטורית, לאמנות חזותית לא היה במורשת היהודית את המקום שיש לה, לדוגמה, בנצרות הרוויה בדימויים. באמסטרדם יש מוזיאונים מלפני מאות שנים, וכאן האמנות מתקבלת מתוך מקום נזיל הרבה יותר. אפשר ממש להרגיש את זה בתל אביב. יש סקרנות עצומה ופוטנציאל אדיר של כוח יצירתי. החברה הישראלית רצופת אתגרים, לא רק פוליטיים, מה שמגביר את הצורך בתרבות מן הסוג הזה. אפשר לטעון בצדק מסוים שתל אביב היא בועה, אבל מבחינתי היא כמו ברלין המזרח התיכונית – יש לה התכונות הדרושות להתקיימותה של יצירה פורה".

פוטנציאל דומה זיהתה בעיר מעצבת הרהיטים והטקסטיל אנה עמיאל, בעלת החנות ANNA. "השילוב של העיצוב האירופי עם הישראליות, המפגש בין צפון למזרח התיכון, הוא שילוב מוצלח למדי", היא קובעת. "לא רק באמנות אלא גם באופנה ובעולמות העיצוב. יש פה פתיחות שמציעה הזדמנויות למעצבים צעירים, בייחוד אם הם ממוצא סקנדינבי ובכך מחוברים לסגנון שזוכה לעדנה בכל העולם".

ANNA. צילום: אורן זיו
ANNA. צילום: אורן זיו

מאנטישמיות לאנטי סדר

קבוצת הפייסבוק "Svenskar som stödjer Israel" (שבדים התומכים בישראל) היא גרסתם המנומנמת ל"ישראלים בברלין" ומשמשת כר פורה לאיחולי שבת שלום בממים סבאיים ולתגרות פוליטיות. עם זאת רובם המוחלט נזהר מלשוות להגירה לישראל משמעות פוליטית, אף שביטויים מסוימים של אנטישמיות אינם זרים להם לחלוטין.

"אי אפשר להגיד שהרגשתי לא בטוחה בשבדיה, אבל הייתה אבטחה כבדה סביב מוסדות יהודיים", מספרת אליס־שושנה הוטנר שעלתה לישראל לפני כשנתיים, בגיל 24. "בבית הספר השחיתו כמה פעמים את הלוקרים שלנו וציירו עליהם צלבי קרס". "בשבדיה מעולם לא הסתובבתי עם מגן דוד", מוסיפה נינה וולדפוגל שהשתלבה בתעשיית ההייטק התל אביבית. "התקריות אמנם תכופות יותר, אבל איתן גדלה גם המודעות לבעיה". הן הוטנר והן וולדפוגל מציינות תחושה עמומה של שייכות כסיבה המרכזית להגירתן; תחושה שילידי העיר הציניקנים לעולם לא יוכלו לעמוד על טיבה.

מתוך עבודתו של חיים סטיינבך בגלריה השבדית מגזין III ביפו (צילום: יובל חי)
מתוך עבודתו של חיים סטיינבך בגלריה השבדית מגזין III ביפו (צילום: יובל חי)

"בתל אביב יש איזון אידיאלי בין עיר לחוף, מזג אוויר, משפחה וחברים. בכל פעם שאני על מטוס בדרך לכאן אני מתרגשת", אומרת וולדפוגל. באופן בלתי נמנע, בקרב חלקם מתגברת הזיקה למדינת המוצא. "אני מוצאת את עצמי בעיקר עם חברים זרים כי יש חיבור טבעי בין אנשים שנמצאים באותו מקום, ולפעמים יכולה להתנחם בדברים שמעוררים בי נוסטלגיה", מספרת אריאלה גולדמן שעלתה לכאן בגיל 18. "מוצרים שבדיים, ספרים שבדיים… כשאני באיקאה אני איכשהו מרגישה בבית. אפשר להרגיש שזה שלך".

השבדים רגישים לאתיקה העסקית הרופפת בישראל ולמלתעות הביורוקרטיה המקומית. הן מחלצות מהם אמירות המסגירות אדנות סמויה ביחסם אל הלבנט. "בהתחלה הפתיע אותי שישראל מצליחה כסטארטאפ ניישן כשהכל מושתת על ה'חוצפה' (במלעיל) הישראלית, אז הבנתי שזה בדיוק מה שצריך כדי להצליח כאן", אומרת וולדפוגל. "כשאני נתקלת בחסמים ביורוקרטיים, אני יודעת שאני צריכה לבחור בדרך הישראלית ולהבין שאני במזרח התיכון. פעם חיכיתי שלוש שעות במשרד הפנים עד שאמרו לי שאין לי מה לעשות שם, כי הגעתי לחדש את הוויזה שבועיים לפני שפג התוקף שלה והתברר שנוהגים לחדש רק אחרי שהוא פג. התחלתי ללחוץ על הפקידה, הסברתי לה שאני מחכה מלא זמן, ובסוף חידשו לי כמו שרציתי". "אמרו לי שאנשים חצופים ולא עומדים בתור, מדברים כאלה פחות אכפת לי", מוסיפה גולדמן, "אבל כשאני מדברת עם נציג של הוט או צריכה למלא טופס, אני פשוט נהיית בן אדם אחר".

נדמה שההקלה התרבותית היחידה שלה זוכים המהגרים השבדים בהגעתם לתל אביב היא שליטתם היחסית בעברית, שמקורה בחינוך במוסדות יהודיים ובטבעה המופרע ממילא של השפה השבדית. "לשבדים קל יותר כי אין לנו מבטא חזק", מעידה וולדפוגל. "חוץ מזה לא חסרות לנו מילים עם הצליל 'ח'".


הירשמו לניוזלטר העירוני של טיים אאוט:
הירשמו עכשיו >>




רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

כוכב דאנס מהניינטיז, מעצבת רהיטים, אופה וגלריסט הם עולים משבדיה שמרכיבים קהילה מפתיעה ומנומנמת בעלת הפרעת דיוק טורדנית אך חמודה

מאתגיא פרחי15 במרץ 2018
פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

פוגו, זעם משתולל וכמויות של הומור: הכירו את סצנת הפאנקיסטים בתל אביב

פוגו, זעם משתולל וכמויות של הומור: הכירו את סצנת הפאנקיסטים בתל אביב

האם סצנת הפאנק התל אביבית היא "15 אנשים ב־15 להקות" או 1,500 איש ושלוש קבוצות פייסבוק? קשה לדעת, כי הם עושים המון רעש

פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין
פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

ערב חמישי בלבונטין 7. כמה עשרות דייהארדז מתגודדים על המדרכה שמחוץ למועדון, מחכים לתחילתו של ערב מבטיח עם הופעות של ארבע להקות פּאנק בועטות במיוחד: ציאניד, Death in Your Yard, זאגה זאגה וחרדה. עבור המצביע המצוי של יש עתיד זאת סיבה מצוינת לחצות את הכביש לצד השני, אבל מי שבילה מעט זמן בחייו עם פאנקיסטים יודע שהסצנה שלהם היא אחת היותר מכילות ואוהבות שאפשר לדמיין, רק שבניגוד להיפים הם לא עושים עניין מהדדיות. מה גם שהם יודעים שכעס הוא רגש לגיטימי בדיוק כמו כל הרגשות האחרים.

לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
השוודים
ליין הבלאק פאשן

המורכבות הזאת תבוא לידי ביטוי באופן מושלם במשך השעות הבאות, בשעה שרגש טהור ולא מלוטש יפרוץ במתקפה מתוך הרמקולים, ומי שימצא את עצמו על הרצפה במהלך ריקוד פוגו מיד יקבל עזרה לקום. באחד מרגעי האושר של הערב נאלץ סולן להקת ציאניד המבטיחה ללכת לעבודה, וחבריו המשיכו את הסט בלעדיו. "אני הייתי יונתן ואני חייב ללכת לעבודה", הוא נפרד.

פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין
פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

ההומור וחוסר החשיבות העצמית האלה הם עוד מאפיין מובהק של סצנת הפאנק המקומית. נדב בן חורין, חבר בהרכבים סווטשופ בויז, ספיט ומאחנו כמו גם בפרויקט שיפקה צ'יפס, מסכים: "אנשים מסתכלים על הפאנק כאילו יש בו איזו סכנה, אבל זאת דווקא סצנה עם המון צחוקים". עד שההבנה הזאת תחלחל ותחיית הפאנק הגדולה תתקיים, מסתכמת הסצנה של תל אביב בכ־150 איש מגובשים, חלקם כבר בשנות ה־40 לחייהם, אחרים רק בתיכון. עם זאת, בעוד שלהיפים יש את מרכז פלא ולאוהבי הז'אנר הים תיכוני יש את בגין 17, הפאנקיסטים נאלצים לנדוד בין הצימר ללבונטין 7 או לכל מקום שפותח בפניהם את הדלת.

"הלבונטין 7 זה כשרוצים לפנק את הקהל", צוחק בן חורין, "מקום מסודר עם בר יפה". זה לא תמיד היה ככה. במשך השנים קמו בתים ארעיים לסצנת הפאנק הקטנה אך איתנה של תל אביב, ואלה תמיד נסגרו בזה אחר זה. כמעט כל חברי הסצנה, למעט הצעירים ביותר, עדיין זוכרים את מועדון הפטיפון שפתח את דלתותיו בשנת 1999, ולרבות השנים עבר ידיים ושינה את שמו לרוגטקה ולאחר מכן לקורו. "בימים של הרוגטקה התחילה להיות מורגשת יותר הנוכחות של הפאנק במקום", נזכר בן חורין, "הפעילה את המקום חבורה של אקטיביסטים והיה שם אוכל טבעוני, אפילו שמבחינה מוזיקלית זה עדיין היה חלש יחסית. אחר כך, בתחילת 2013, כשהמקום הפך לקורו, הייתה הרגשה שזאת הפעם הראשונה שיש בר פאנק, מקום שאתה יכול לבוא אליו, לפגוש פאנקיסטים ולשמוע פאנק רוק בתקלוט. אין ספק שזאת הייתה תקופה מדהימה".

פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין
פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

עם זאת, נראה שאחד האתגרים הקשים ביותר הוא להיות בעל עסק ובעל אידיאלים בו זמנית. אם מוסיפים לכך קהל לקוחות מצומצם, מחויבות לגישת DIY ועירייה שמציבה תקנים מחמירים עבור רישיונות, קשה לדמיין איך ניתן לשרוד לאורך זמן. לנוכח כל זאת, סביר להניח שאיש לא הופתע שהמינוס 2, שנפתח לאחר סגירת הקורו, הצליח לשרוד כמה חודשים בלבד. החלל הותיר רבים מחובבי הז'אנר עם תחושת חסך. "אחרי שהמינוס נסגר היה ממש קשה", אומרת עדי ברוניצקי, הפרונטוומן של להקת דף צ'ונקי. "הלבונטין מגניב, אבל הוא לא ממש בית. זה הגיע למצב של הופעות בכאוס של חדרי חזרות בלי משהו שהוא ממש שלנו".

קודם תאכלו ארוחת ערב

בהיעדר מרכז פיזי שיכיל את כל הרגשות והדציבלים האלה, מרבית חברי קהילת הפאנק נפגשים מדי יום במרחב הווירטואלי בשלוש קבוצות פייסבוק עיקריות, הגדולה שבהן מונה כ־1,500 איש. בחלק גדול מהזמן מתרחשים בקבוצות דיונים בנושא להקות עדכניות או מוזיקאי עבר, דאחקות על ממים רלוונטיים, רגעי נוסטלגיה ורכילויות. לפעמים הן משמשות גם כלי עבור מוזיקאים שמעוניינים להקים הרכבים חדשים.

פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין
פאנקיסטים. צילום: גוני ריסקין

בין שחברי הקהילה מכירים זה את באופן אורגני במהלך הופעות ובין שבפייסבוק (או כפי שמצוין בדף הוויקיפדיה של דף צ'ונקי, "ליד בנק מרכנתיל ברחובות") – יחסית לסצנה כל כך קטנה נראה שאין בה רגע דל. בכל שבוע נתון יש כשלוש הופעות ולא חסרות להקות חדשות. מתרוממות, חרדה, אנטיגונה רקס, ציאניד ודאסט – אלה רק כמה מהשמות שנשמעים יותר ויותר בחודשים האחרונים. בעוד חלק מההרכבים עוסקים בנושאים שקשורים בחיי היומיום, אחרים משלבים תכנים פוליטיים בשיריהם. "מגניב שיש גיוון של הרבה להקות עכשיו", אומרת ברוניצקי ומוסיפה כי לדעתה לא צריכה להיות הפרדה בין אמנות לפוליטיקה כל עוד שומרים על כנות. "אני חושבת שכשכותבים בצורה פוליטית זה צריך לבוא מאותו מקום של לכתוב שיר אהבה", היא אומרת, "כשמישהו כותב על נושאים פוליטיים בצורה לא כנה או לא טובה זה מאוד ברור, ואני דווקא מאמינה שכשיש רגש אמיתי אז גם מקשיבים למה שאתה אומר".

יש גם מי שדווקא רואה בריבוי הלהקות החדשות סימן לסטגנציה של הסצנה. המוזיקאי ישי ברגר, חבר בלהקות יוסלס איי.די, ג'נגו ובוא לבר, אומר כי לדעתו במקרים רבים ההייפ אינו משקף פריחה אמיתית והוא נובע מפעילות יתר ברשת, שיוצרת תמונה מעוותת. "אני מתבאס שאומרים 'איזה גדול הפאנק עכשיו'", הוא אומר, "פאנק גדול בא כדי להישאר. זה גם לא יכול להיות גדול פה, כי התשתית קשה עד בלתי נסבלת. חייב להיות לזה קשר לזה שאנחנו מנותקים גיאוגרפית. להקה איטלקית, למשל, נכנסת לוואן ונוסעת לספרד, הולנד וגרמניה ושומעת דברים חדשים. סצנת פאנק אמיתית שואבת השפעות מהסביבה שלה".

פאנק
פאנק

לדברי ברגר גם לא קל ליצור בקהילה כל כך קטנה, שמורכבת מאותם אנשים, או כפי שבן חורין מכנה את זה, " 15 אנשים ב־15 להקות". "זה הרבה משקל על כתפיים של מעט אנשים", אומר ברגר, "מדברים על פאנק שמאנק, אבל לפני הכל צריך שאנשים לא יהיו קמצנים, צריך שהם יכניסו יד ללב וייתנו הכל. אני רואה לפעמים שאוהבים לפרגן בעיתונים המקומיים ללהקה כזאת או אחרת, לאו דווקא מהסיבות הנכונות, וזה טיפה מצחיק. פעם מישהו קרא ללהקה שלו כאפה לפנים של לימור לבנת וזה היה בכל העיתונים, אבל זו לא הייתה כזאת להקה מעניינת".

ברגר סבור שהמצב ישתפר אם הצעירים ידברו פחות וישקיעו יותר ביצירה שלהם. "אני חושב שזה היה מכובד אם אנשים היו מופיעים פעם בחודש במקום ארבע פעמים, ובשלוש הפעמים האחרות הם היו נפגשים ועובדים קשה על המוזיקה. קודם תאכלו ארוחת ערב ואחר כך קינוח. כולם כאן כבר בקינוח".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

האם סצנת הפאנק התל אביבית היא "15 אנשים ב־15 להקות" או 1,500 איש ושלוש קבוצות פייסבוק? קשה לדעת, כי הם עושים...

מאתרות פרל-בהריר15 במרץ 2018
דייגים. צילום: טלי מאייר

הדייגים של רדינג בכלל לא כאן בשביל הדגים

הדייגים של רדינג בכלל לא כאן בשביל הדגים

חברי פרלמנט הדייגים של רדינג לא באמת מתכננים לאכול בורי לארוחת ערב. הם כאן בשביל החברה, האופטימיות חסרת התקנה והשתיקה

דייגים. צילום: טלי מאייר
דייגים. צילום: טלי מאייר

יש שני סוגים של דייגים: אלה שמדברים ואלה שלא. חברי הקבוצה השנייה בחרו בגזרת השתיקה אולי מתוך אידיאל רומנטי להפוך דומים יותר למושאי תשוקתם, הדגים, או אולי מתוך טקטיקה נבזית הגורסת שוויתור על שיח עם בני מינם והתכנסות בדממה תעלה בחכתם יותר דגים מחבריהם שלא בחרו להתנזר מדיבור. מתוך הדיכוטומיה הזאת מתפצלות שתי תת קבוצות, הדייגים שאוכלים דגים ואלה שלא. זה אולי הרגע הנכון לעלות כאן את מטבע הלשון הלעוס והחידה הלוגית השחוקה "דייג אוהב דגים? ואם כן למה הוא אוכל אותם?".

לעוד סצנות חמות בעיר:
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
השוודים
ליין הבלאק פאשן

התשובה לחלק הראשון היא "מובן שכן", התשובה לחלק השני מורכבת כמו האהבה עצמה. אחרי יום חמסין של תחילת חודש מרץ שהכה את כולם בניחוחות קיץ, סוף סוף מתחיל להתקרר מעט. הרוחות גוברות, הים מתחיל לעלות והחשק לבורי גובר. בקבוצת הווטסאפ הסודית מועברת הבשורה שרדינג הוא המקום. "אבל הרוחות מתחזקות", מקנטר אחד מהם; "שים אבנים בכיסים בדאלק", הוא נענה בנחרצות. מי שרוצה להיות חלק מסצנת הדיג של רדינג, באותו אזור אוטונומי ארעי הדורש דילוג מעל גדרות חלודות ושלטי אין כניסה, סלעים משוננים וגלים מתנפצים, צריך לקחת על עצמו גם את ההתמודדות עם איתני הטבע.

דייגים. צילום: טלי מאייר
דייגים. צילום: טלי מאייר

באישון לילה הם מתחילים להגיע, עם סממנים מזהים הכוללים פנסי לד מהודקים לראשיהם וסטיקלייטים מודבקים לחכות, קפוצ'ון (רצוי בצבע כהה) ומזרק בצק לפיתיון. זאת תרבות המבוססת בעיקרה על שתיקה ושותפות גורל, ובלילה האפל ברדינג הדממה שולטת.

בין הסלעים יושבים להם סמי ומאיר, שניהם בשנות ה־50 לחייהם ושניהם הגיעו לכאן ממודיעין. בעוד מאיר משתייך לאסכולת הדייגים השקטים, סמי דווקא נכון להיפתח ולחלוק מסודות המקום. "כשהתחלתי לדוג לא היה כלום, הייתי בא, רואה אנשים דגים ולא היה יוצא לי שום דבר", הוא מספר בזמן שהוא מחמש את קרס החכה בבצק, פיתיון לבורי הנחשק, "ואז עם הזמן הכרנו יותר… כשעולה משהו בחכה, אתה יודע מה זה עושה? חבל לך על הזמן". כבר שנים שהם מגיעים לנקודה הזאת ברדינג. "פעם היינו הולכים לפלמחים, היום אנחנו לא יכולים להיכנס לשם, ופה אנחנו כבר מכירים את האנשים שבאים קבוע. עוד מעט תראה את אלה שבאים ללילה, עד לבוקר".

דייגים. צילום: טלי מאייר
דייגים. צילום: טלי מאייר

דקות עוברות כמו שעות, הבורי ממאן להגיע ומאיר מתחיל לאבד את סבלנותו הרעועה גם כך. "נראה לי נתקפל, סמי", הוא מאיים. "לא, מה פתאום, תירגע אתה, 'נראה לי נתקפל', תפסיק, מה קרה לך? בוא נלך למקום שלך, איפה שרצית". מאיר מגיב בדממה מעיקה. "מאיר!", זועק סמי כמוודא שחברו לא נפל ואבד בין הגלים. "אה", הוא עונה חלושות כמי שמבין שנגזר עליו להישאר במסיבה שהוא לא מעוניין לקחת בה חלק.

בפרקי זמן קצובים ניתן לראות עוד דייגים עוקפים את הגדר החלודה החוסמת את הכניסה למזח. חלקם עוצרים, מברכים לשלום וממשיכים בדרכם, חלקם מתקדמים בדממה. סמי בינתיים משתף קצת לגבי הקודים החברתיים של המקום: "אם יש עכשיו מישהו שבא והוא מעליי והוא זורק את הרולר, אני לא יכול לבוא מתחת לדוג, אז אני לוקח שמאלה, לוקח ימינה".

דייגים. צילום: טלי מאייר
דייגים. צילום: טלי מאייר

קריאת שמחה גדולה פוצעת את הדממה, "בורי גדול!", מעדכן סמי את חברו, "תיזהר, הוא קיבל מכה, הוא נופל", מנחה אותו מאיר בחשכה. סמי, שנראה מיומן מספיק כדי להתמודד עם הקושי, מתחיל למשוך את החכה, קשקשי הבורי זוהרים באור נוגה, "זהו, זהו, זהו", מאשר מאיר, הבורי נחת בשלום על המזח ומשם אל הדלי. "הבורי הוא לא דג טורף, הוא מוצץ", מיידע סמי בהערה פרוידיאנית, "לפעמים לא תרגיש איך הוא לוקח לך את האוכל".

הדור הבא כבר כאן "היום יום מעולה לדיג אפילו שהים סוער, בגלל זה נשארנו פה. קצת מסוכן, אנחנו בני 60 כמעט וצריך להיזהר", משתף גבי בן זכרי, שהגיע לאזור הדק הצמוד למגדלור כבר בארבע לפנות בוקר משוהם. הוא איש חייכן ומראה בסיפוק את הדגים שתפס.
"דג צריך להיות בגודל סביר כדי שייקחו אותו, כי ככה שומרים על הדגה. יש דייגים שמוציאים דגים שחבל שמוציאים אותם, צריך לתת להם להתרבות". על המזח יושב אבי, שמציג את עצמו כעובד מדינה ובהמשך יתברר גם שהוא קצין המודיעין של הפרלמנט הסודי של רדינג. "כל אחד בא עם הרשת שלו 200 מטר מהחוף, תופס את כל מה שיש, הקטנים מתים", הוא מסביר ומוסיף, "אין דיג כבר כמה שנים".

דייגים
דייגים

"אוווו יופי שבאתם", מברך יאיר, הצעיר מחברי פרלמנט ותיקי רדינג, "אנחנו הדייגים כאן אופטימים חסרי תקנה, פעם ב… תופסים דגים ורוב הזמן מגיעים בשביל הים והחברים". יאיר ממהר להציג את רומנו, המסתמן כראש הפרלמנט: "אני מכיר אותו 20 שנה, כל ההשראה של הדיג זה ממנו, אם אני לא בא שבת אחת – שקט לו".

בזמן שכולם עסוקים בכל דבר חוץ מדיג מספר רומנו על הפעמים שדג בסיני לפני שניאות להצטרף לצילום קבוצתי. "פעם היה כיף לדוג, היום מגיעים בשביל הפרלמנט", הוא אומר ומציג את הדור הבא, בנו אברום, שעוד כילד היה מגיע לרדינג – עד שהפך לדייג בעצמו. "הוא יודע לתפוס דגים, הממזר", הוא מביט על יוצא חלציו המחזיק בחכה בגאווה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

חברי פרלמנט הדייגים של רדינג לא באמת מתכננים לאכול בורי לארוחת ערב. הם כאן בשביל החברה, האופטימיות חסרת התקנה והשתיקה

מאתעדי סמריאס15 במרץ 2018
מרכז פלא

ילדי פלא: הכירו את מרכז פלא וחבריו ההיפים התל אביבים

ילדי פלא: הכירו את מרכז פלא וחבריו ההיפים התל אביבים

מרכז פלא הוא המקום שממנו יוצאים אנשים מוארים לפעולות גרילה מורכבות כגון הפרחת בועות סבון במרחב הציבורי ומעגלים שבהם מסתכלים זה לזה בעיניים

מרכז פלא
מרכז פלא

בסיום הטקס פתחו המשתתפים את עיניהם בהתרגשות. הם התחבקו זה עם זה, אמרו מילות אהבה והודו לעורך הטקס, השאמאן נירוואן. במשך שלוש השעות שקדמו לכך ישבנו במעגל מתחת לעץ דקורטיבי, הזמנו את השפע לתוכנו, צרחנו כמו קופים, ביצענו תרגילי עוררות באמצעות רצפת האגן, רקדנו בעיניים עצומות, הודנו לאבא ולאימא וליטפנו את עצמנו כדי להביע אהבה למי שבתוכנו. את כל זה עשינו אחרי ששתינו כוסות קקאו מרוכז, מזון הפלא וצו השעה בקרב היפים, בריאותנים, פסיכונאוטים וחובבי ניו אייג'. טקס הקקאו הזה לא התקיים בפרדס חנה וגם לא בכליל אלא בבית השחי של תל אביב, בין מוסכים, ברחוב המסגר.

פלא
פלא

לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
הפאנקיסטים
השוודים
ליין הבלאק פאשן

בכניסה לפלא תלוי שלט מקושט בפרחים ולבבות: "מקום מפגש והתכנסות לכל מי שלבו מבקש להיפתח, להתחבר ולאהוב. מרחב ליצירה, חקירה והתבוננות המקיים אירועים מגוונים ומעוררי השראה. מקום לפתיחת הלב והראש ולמציאת שותפים נוספים לבניית עולם טוב יותר. אי של שפיות בלב תל אביב. עמותה ללא מטרות רווח המופעלת על ידי מתנדבים שאמונתם אהבה, שלום והרמוניה בין בני אדם, בעלי חיים והסביבה".

מתחת לשלט יושבת אחראית הקופה לאותו ערב, בחורה צעירה ששואלת בחיוך אם זו הפעם הראשונה שלי בפלא ומסבירה: "הערב יש טקס קקאו, להתחבר לשפע ולאהבה". אני נותן את התרומה המומלצת לערב, 140 ש"ח. בפנים יושבים אנשים על ספות. בוויטרינה תכשיטים וספרי ניו אייג', למשל "היקום הוא סגול". בחורה עם ראסטות פותחת עיניים גדולות כשאני אומר שמעולם לא השתתפתי בטקס קקאו. "יואו, איך אני מקנאה בך! זה האמדי של הטבע, אתה לא מבין מה מצפה לך". אני חוכך בדעתי אם לשלוח אותה לטקס DMT עם שאמאן ברזילאי אבל עוצר את עצמי. לא באתי להיות ציני.

אירוע שגרתי בפלא
אירוע שגרתי בפלא

ספוילר: קקאו הוא לא האמדי של הטבע. שום דבר הוא לא המשהו של הטבע. ובכל זאת, אחרי שעה של צרחות ותרגילי אגן, כשפקחתי לרגע עיניים לקולו הערב של נירוואן הייתי טיפה מסטול – לא ברור אם מהקקאו או מהשחרור המדהים שבלצווח כעורב. קשה לומר שהרגשתי את השפע זורם מתוכי, ואני מעדיף את האמדי שלי ממעבדה ואת ההרמוניה דרך מדיטציה, אבל בכל זאת – טיפה סטלה, קצת רוגע. זה ערב שגרתי בפלא, עמותה ומוסד תל אביביים שאליו מגיעים מדי יום אנשים כדי להשתחרר מהציניות ומהמירוץ עם שיעורי יוגה, קבלות שבת ומעגלי שירה באווירה שלמרבית האנשים תיראה דביקה מדי; וששולח זרועות החוצה עם פעילויות כמו בועות סבון במרחב העירוני או מפגשים בהבימה שבהם אנשים מסתכלים זה לזה בעיניים.

עמיחי הבר (41) ייסד את פלא ב־2013 על יסודות "מהפכה של אהבה" – קבוצה שהתארגנה לפני ובמהלך המחאה החברתית של 2011. אנחנו יושבים על ספה בחצר המוריקה של המקום, מתחת לעץ פורח. גבר מקריח עם מכנסי כותנה ירוקים ותיק בד צבעוני מגיח את ראשו ושואל אילו פעילויות יש היום (מדיטציה אקטיבית בשילוב דידג'רידו וקערות טיבטיות). בחוץ מזמזם רדיו מאחד המוסכים. "שאלנו את עצמנו שאלה פשוטה: איך יוצרים מהפכה של אהבה בעולם", מסביר הבר איך הכל התחיל.

מה זה אומר בעצם?

"לעזור לאהבה לעשות את המהפכה שלה בעולם. אנחנו רק תומכים בה, היא כבר עושה את זה. יש תהליכים מואצים יותר עכשיו, זה היה דרך העצמה אישית של חברים בקבוצה וגם דרך פרויקטים מעוררי השראה ברחוב".

אחרי ש"מהפכה של אהבה" התפרקה, חיפשו הבר ושותף נוסף מה לעשות עם המטרה הזאת. הבר, שבאותה תקופה גם נחשף לעקרונות של קהילת הריינבואו העולמית, קיבל חזון: רחֶם. "ואז הגיעה ההזדמנות של המקום הזה, על חורבותיו של בר השוובלה ואמרתי 'וואלה, אחלה רחם'. לא חיפשנו עסק אלא מרחב שיחזיק את עצמו. כל הצוות פה מתנדב, החלטנו שהרחם הזה יהיה מרחב שאנשים מגיעים אליו וחווים בו חוויות דרך תכנים מעוררי השראה".

עמיחי הבר (נשען על הספה) ומתנדבים בפלא (צילום: איליה מלניקוב)
עמיחי הבר (נשען על הספה) ומתנדבים בפלא (צילום: איליה מלניקוב)

מי נמצא בגרעין הקהילה?

"הדבר הזה הוא כמו אקורדיון, אנשים באים והולכים. כרגע בגרעין הליבה יש עשרה מתנדבים שהם ראשי צוותים. בגרעין הגדול יותר יש 30־40 אנשים שהם חלק מהפלא. עברו פה 200 אנשים שהתנדבו פה בחמש השנים שהמקום קיים".

ומה המטרה?

"רפואה, עוררות של תודעה".

עוררות למה?

"למציאות אוהבת יותר. המקום הזה הוא סוג של מגדלור. יש תנועות שלמות שצמחו ממפגשים פה. הרבה אנשים שמגיעים לפה עוסקים בהתנדבות חברתית אחר כך".

אבל למה בעצם לעשות את זה בתל אביב? הדיסוננס לא קשה?

"בגלל הדחיסות האנרגטית שקיימת בעיר הזאת, בגלל המרדף הבוטה שיש פה, כי המקום הזה צריך את זה יותר מרוב המקומות בארץ. אני מאמין בתדרים, שמה שקורה במעגל הזה כן מגיע ללבבות של אנשים בעיר".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מרכז פלא הוא המקום שממנו יוצאים אנשים מוארים לפעולות גרילה מורכבות כגון הפרחת בועות סבון במרחב הציבורי ומעגלים שבהם מסתכלים זה...

מאתנדב נוימן15 במרץ 2018
סקייטריות. צילום: דין אהרוני רולנד

דוהרות קדימה: הסקייטריות התל אביביות לא רואות בעיניים

סצנת הסקייטריות הישראלית, שצמחה בירושלים וגלשה לתל אביב ולמקומות אחרים, מושכת עוד ועוד נשים משבוע לשבוע ומבהירה: זו לא אופנה, זו...

מאתעדי סמריאס15 במרץ 2018
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!