הדייגים של רדינג בכלל לא כאן בשביל הדגים
חברי פרלמנט הדייגים של רדינג לא באמת מתכננים לאכול בורי לארוחת ערב. הם כאן בשביל החברה, האופטימיות חסרת התקנה והשתיקה
יש שני סוגים של דייגים: אלה שמדברים ואלה שלא. חברי הקבוצה השנייה בחרו בגזרת השתיקה אולי מתוך אידיאל רומנטי להפוך דומים יותר למושאי תשוקתם, הדגים, או אולי מתוך טקטיקה נבזית הגורסת שוויתור על שיח עם בני מינם והתכנסות בדממה תעלה בחכתם יותר דגים מחבריהם שלא בחרו להתנזר מדיבור. מתוך הדיכוטומיה הזאת מתפצלות שתי תת קבוצות, הדייגים שאוכלים דגים ואלה שלא. זה אולי הרגע הנכון לעלות כאן את מטבע הלשון הלעוס והחידה הלוגית השחוקה "דייג אוהב דגים? ואם כן למה הוא אוכל אותם?".
לעוד סצנות חמות בעיר:
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
השוודים
ליין הבלאק פאשן
התשובה לחלק הראשון היא "מובן שכן", התשובה לחלק השני מורכבת כמו האהבה עצמה. אחרי יום חמסין של תחילת חודש מרץ שהכה את כולם בניחוחות קיץ, סוף סוף מתחיל להתקרר מעט. הרוחות גוברות, הים מתחיל לעלות והחשק לבורי גובר. בקבוצת הווטסאפ הסודית מועברת הבשורה שרדינג הוא המקום. "אבל הרוחות מתחזקות", מקנטר אחד מהם; "שים אבנים בכיסים בדאלק", הוא נענה בנחרצות. מי שרוצה להיות חלק מסצנת הדיג של רדינג, באותו אזור אוטונומי ארעי הדורש דילוג מעל גדרות חלודות ושלטי אין כניסה, סלעים משוננים וגלים מתנפצים, צריך לקחת על עצמו גם את ההתמודדות עם איתני הטבע.
באישון לילה הם מתחילים להגיע, עם סממנים מזהים הכוללים פנסי לד מהודקים לראשיהם וסטיקלייטים מודבקים לחכות, קפוצ'ון (רצוי בצבע כהה) ומזרק בצק לפיתיון. זאת תרבות המבוססת בעיקרה על שתיקה ושותפות גורל, ובלילה האפל ברדינג הדממה שולטת.
בין הסלעים יושבים להם סמי ומאיר, שניהם בשנות ה־50 לחייהם ושניהם הגיעו לכאן ממודיעין. בעוד מאיר משתייך לאסכולת הדייגים השקטים, סמי דווקא נכון להיפתח ולחלוק מסודות המקום. "כשהתחלתי לדוג לא היה כלום, הייתי בא, רואה אנשים דגים ולא היה יוצא לי שום דבר", הוא מספר בזמן שהוא מחמש את קרס החכה בבצק, פיתיון לבורי הנחשק, "ואז עם הזמן הכרנו יותר… כשעולה משהו בחכה, אתה יודע מה זה עושה? חבל לך על הזמן". כבר שנים שהם מגיעים לנקודה הזאת ברדינג. "פעם היינו הולכים לפלמחים, היום אנחנו לא יכולים להיכנס לשם, ופה אנחנו כבר מכירים את האנשים שבאים קבוע. עוד מעט תראה את אלה שבאים ללילה, עד לבוקר".
דקות עוברות כמו שעות, הבורי ממאן להגיע ומאיר מתחיל לאבד את סבלנותו הרעועה גם כך. "נראה לי נתקפל, סמי", הוא מאיים. "לא, מה פתאום, תירגע אתה, 'נראה לי נתקפל', תפסיק, מה קרה לך? בוא נלך למקום שלך, איפה שרצית". מאיר מגיב בדממה מעיקה. "מאיר!", זועק סמי כמוודא שחברו לא נפל ואבד בין הגלים. "אה", הוא עונה חלושות כמי שמבין שנגזר עליו להישאר במסיבה שהוא לא מעוניין לקחת בה חלק.
בפרקי זמן קצובים ניתן לראות עוד דייגים עוקפים את הגדר החלודה החוסמת את הכניסה למזח. חלקם עוצרים, מברכים לשלום וממשיכים בדרכם, חלקם מתקדמים בדממה. סמי בינתיים משתף קצת לגבי הקודים החברתיים של המקום: "אם יש עכשיו מישהו שבא והוא מעליי והוא זורק את הרולר, אני לא יכול לבוא מתחת לדוג, אז אני לוקח שמאלה, לוקח ימינה".
קריאת שמחה גדולה פוצעת את הדממה, "בורי גדול!", מעדכן סמי את חברו, "תיזהר, הוא קיבל מכה, הוא נופל", מנחה אותו מאיר בחשכה. סמי, שנראה מיומן מספיק כדי להתמודד עם הקושי, מתחיל למשוך את החכה, קשקשי הבורי זוהרים באור נוגה, "זהו, זהו, זהו", מאשר מאיר, הבורי נחת בשלום על המזח ומשם אל הדלי. "הבורי הוא לא דג טורף, הוא מוצץ", מיידע סמי בהערה פרוידיאנית, "לפעמים לא תרגיש איך הוא לוקח לך את האוכל".
הדור הבא כבר כאן "היום יום מעולה לדיג אפילו שהים סוער, בגלל זה נשארנו פה. קצת מסוכן, אנחנו בני 60 כמעט וצריך להיזהר", משתף גבי בן זכרי, שהגיע לאזור הדק הצמוד למגדלור כבר בארבע לפנות בוקר משוהם. הוא איש חייכן ומראה בסיפוק את הדגים שתפס.
"דג צריך להיות בגודל סביר כדי שייקחו אותו, כי ככה שומרים על הדגה. יש דייגים שמוציאים דגים שחבל שמוציאים אותם, צריך לתת להם להתרבות". על המזח יושב אבי, שמציג את עצמו כעובד מדינה ובהמשך יתברר גם שהוא קצין המודיעין של הפרלמנט הסודי של רדינג. "כל אחד בא עם הרשת שלו 200 מטר מהחוף, תופס את כל מה שיש, הקטנים מתים", הוא מסביר ומוסיף, "אין דיג כבר כמה שנים".
"אוווו יופי שבאתם", מברך יאיר, הצעיר מחברי פרלמנט ותיקי רדינג, "אנחנו הדייגים כאן אופטימים חסרי תקנה, פעם ב… תופסים דגים ורוב הזמן מגיעים בשביל הים והחברים". יאיר ממהר להציג את רומנו, המסתמן כראש הפרלמנט: "אני מכיר אותו 20 שנה, כל ההשראה של הדיג זה ממנו, אם אני לא בא שבת אחת – שקט לו".
בזמן שכולם עסוקים בכל דבר חוץ מדיג מספר רומנו על הפעמים שדג בסיני לפני שניאות להצטרף לצילום קבוצתי. "פעם היה כיף לדוג, היום מגיעים בשביל הפרלמנט", הוא אומר ומציג את הדור הבא, בנו אברום, שעוד כילד היה מגיע לרדינג – עד שהפך לדייג בעצמו. "הוא יודע לתפוס דגים, הממזר", הוא מביט על יוצא חלציו המחזיק בחכה בגאווה.