ליין הבלאק פאשן מביא את התרבות השחורה למרכז הרחבה

ליין הבלאק פאשן מפאר תרבות שחורה, בעיקר אמריקאית, ומצליח לגייס בליינים חדשים בכל שנה. גם הנצ'ים מוזמנים

הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
14 במרץ 2018

תור קצר של בליינים צעירים משתרך ברחוב חומה ומגדל. האזור שומם ודומם, למעט קבצן מבוגר שחי על ספסל קרוב ומביט אל אופק של בנייני עסקים קטנים. מוניות אחדות עוצרות ליד תחנת דלק סמוכה, פולטות נוסעים מתוכן ומתרחקות אל רחוב המסגר במהירות. אין שום דבר סימפטי באזור הזה של העיר, שבלילה הופך ללוקיישן מושלם לצילומים של סיוט. התחלופה קורית בסביבות 21:00, את העובדים וההמולה של היום מחליפים עובדי הלילה, בעלי מועדונים וליינים שלא מנסים להפר את הדממה של הרחוב. זה לא מקרי שדווקא באזור מת מפעילות חיצונית, בתוך מבנים שאמורים לכאורה להכיל פקידי שומה ומס, מתרחשת סצנת קלאברים ששומרת על צביונה כבר יותר מחמש שנים.

לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
השוודים

מועדון האילבן, שעליו מביט הקבצן המבוגר במשך שעות ארוכות, הוא המארח הנוכחי של ליין הבלאק פאשן, שמפאר תרבות שחורה, בעיקר אמריקאית, ושומר על יציבות כלכלית כבר חצי עשור. דניאל צגה, אחד משני המפעילים של הליין, הגיע מבאר שבע כדי להיטמע בחיי הלילה של תל אביב ומצא את עצמו בלבה של זירה תוססת ותחרותית. "זאת תוצאה של עבודה קשה", הוא מתאר, "הייתי מגיע מבאר שבע מדי יום חמישי, לוקח את האוטובוס האחרון של הערב וחוזר באוטובוס הראשון של הבוקר. לא היו לי חיים".

בלאק פאשן
בלאק פאשן

צגה בן ה־25 הפך לדמות מוכרת בחיי הלילה בתל אביב ובעיקר בקהילה האתיופית. הוא מתזז בין העבודה היומית לזאת של סופי השבוע, מנהל, מייחצן ושואף להתרחב גם לקהל של נצ'ים ("לבנים" באמהרית). הכוונות העסקיות והאסטרטגיות של צגה לא בדיוק מעניינות את הקלאברים שמגיעים לאילבן מדי יום חמישי (ועוד לפני כן למקומות אחרים שבהם פעל הבלאק פאשן) ומתייחסים בהומור לנושא הטעון, לפחות באופן חלקי, של הפלישה הזרה. "את שותה יין לבן במועדון של שחורים? החלקת על השכל? איזו גנובה", אומר לי אחד הבליינים הקבועים, שמחזיק וודקה רדבול ומבהיר שכל תוספת של זרות לזרות היא חומר מדהים לבדיחות פנימיות.

המוזיקה במועדון נוטה לדאנסהול והיפ הופ, אבל נשמע בו גם לא מעט פופ מזרחי. הרדיקליות נעדרת מהפלייליסט שסובל מקרוסים מהירים ומשתדל לרוץ על מנעד רחב יחסית של ז'אנרים בלי לסטות לאזורים אלטרנטיביים. הסיבות לכך קשורות לכוונות הגלויות של צגה להגיע לקהל נוסף ולהתקרב ככל שאפשר למיינסטרים הישראלי. כשהוא נשאל על האג'נדה של הקהילה ועל מרכיבים פוליטיים שאולי משמשים קטליזטור לפעילות שלו, צגה מתנער ומסביר במיומנות של פוליטיקאי שזהו עסק כלכלי וש"כל תוספת לבסיס הקיים היא מעולה, לא משנה גון העור".

הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה
הבלאק פאשן. צילום: ארז טגניה

העיצוב של האילבן מזכיר מועדונים משנות ה־2000 המוקדמות: יש עמודים כסופים שמפוזרים בחלל גדול יחסית, מסכי HD שמקרינים להבה מרצדת, עמדת די.ג'יי מוגבהת ובר שממנו זורמת הרבה מאוד וודקה. ברחבה הראשית רוקדים בני ה־20 עד ה־25 ובצדדים ישנו הקהל הבוגר שפחות מתרגש מאווירת הפיק אפ והקינקיות. מדי שנה מצטרף לליין דור חדש של בליינים מזדמנים, וכדי לפתור את חוסר הנעימות שבערבוב גס מדי של גילים צגה דואג שהמסיבות יתרחשו אך ורק במקומות שבהם שתי רחבות מקבילות. "לבוגרים יש את הנישה ואת הרצונות שלהם, אפילו שהמוזיקה זהה האנשים והאווירה אחרים. זה יוצר וייב טוב לכולם".

בשלב כלשהו, לא לפני 2:30, נכנס למועדון אדם בטי שירט שבצדה האחורי כתוב "אברה עדיין חי". זה הרגע היחיד בלילה, גם אם מינורי, שבו התקינות הפוליטית של צגה נדחקת מחוץ לאילבן. באופן טבעי – ללא עזרה מלאכותית – האנושי, הכלכלי והפוליטי מתאזנים בטריטוריה אחת, בליין אחד שמעולם לא הצהיר הצהרות גדולות אבל איכשהו, מכל הסיבות המוצדקות, שומר על הייחוד שלו.