איקאה בג'ונגל: העלייה השבדית מכה שורשים בתל אביב
כוכב דאנס מהניינטיז, מעצבת רהיטים, אופה וגלריסט הם עולים משבדיה שמרכיבים קהילה מפתיעה ומנומנמת בעלת הפרעת דיוק טורדנית אך חמודה
מדי יום שישי משכים מיכאל רוטשילד עם שחר כדי להציע את מרכולתו בשוק נמל תל אביב. על דוכן צנוע הוא מתקין מאפי קינמון והל קלועים, לחמניות שמרים ושאר מטעמים שעמם נוהגים השבדים להמתיק את תנאי האקלים האפרוריים שבארצם. רוטשילד הגיע לישראל לפני כעשור כמפיק טלוויזיה, ואילו חבלי ההגירה – הגעגוע לטעמי הבית המתכנסים כמנהגם לכדי דימוי אידיאלי קפוא – הפכו אותו לאופה במשרה מלאה.
לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
ליין הבלאק פאשן
העסק הנודד שהקים בשם Fika (מעין "הפסקת קפה" בשבדית) יזכה למושב קבע ראשון רק בעוד כמה שבועות בשכונת מונטיפיורי ויהיה לבה הפועם של הקהילה השבדית בתל אביב. על פי נתוני עיריית תל אביב־יפו מונה קהילה זו עשרות אחדות של מהגרים בשנה. אין מדובר בנהירה המונית הדומה לזו העולה מנתוני ההגירה של עולים מצרפת או מאיטליה המשתכנים בעיר ומפקיעים ממנה אזורי מגורים ומסחר בשלמותם, ואף על פי כן לשבדים נוכחות משלהם בנוף העירוני, בעיקר בהשתלבותם בתעשייה הזעיר בורגנית (המאפייה של רוטשילד, הגלריה היפואית מגזין III, בית העיצוב ANNA, הבלוג Tel Avivian שיוסד על ידי שבדית, וכן הלאה) שלה הם תורמים קורטוב מהפרעת הדיוק הטורדנית המאפיינת את רובם.
הם אינם בליינים דגולים והניסיון לקושש מקהילתם עלילות בעלות נופך עיתונאי צהוב נבלם עוד בשלב גינוני הנימוס. הם גם לא ממהרים להצדיק את הגירתם באידיאולוגיה ציונית או אנטי אירופית. הקו האידיאלוגי היחיד העומד כנר לרגליהם הוא אידיאלוגיית ההגירה בגרסתה הנקייה והזכה ביותר: כל מבוקשם הוא להעתיק את מושבם למדינת היהודים ולהשתלב בכלכלתה.
למעשה עושה רושם שהקטגוריה "סחים" תעשה עמם צדק רב. הם מכירים זה את זה היות שרובם למדו בבתי ספר יהודיים במדינת המוצא. להוציא את רוטשילד, הדמות האיקונית ביותר בקהילה הוא ז'אן פייר ברדה, כוכב להקת הדאנס Army of Lovers שהשלים את עלייתו ארצה לפני כשלוש שנים. "הקהילה מגוונת מאוד", מודה רוטשילד, "נמנים עמה דתיים, חילונים, אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות. חלקם באו בעקבות בני זוג, אחרים מרגישים פה נוח יותר כיהודים. כשהתחלתי לאפות, 80 אחוז מהלקוחות שלי היו שבדים. לא שהם אינם יכולים להכין את המאפים בבית בעצמם, אבל יש משהו שונה באיכות של מאפייה, גם כמקום מפגש".
"תל אביב היא האנטיתזה לשבדיה", מסביר דיוויד ניומן, מייסד הסניף המקומי של מגזין III, גלריה בעלת שורשים שבדיים וחזון מהודק שאינו ממהר להנגיש עצמו לקהל הרחב. "החיים כאן מוחצנים יותר, הרוח הרבה יותר ספונטנית ונטולת פילטרים".
מכל הערים בעולם, מדוע לבחור דווקא בתל אביב־יפו כבית למגזין III?
"מבחינה היסטורית, לאמנות חזותית לא היה במורשת היהודית את המקום שיש לה, לדוגמה, בנצרות הרוויה בדימויים. באמסטרדם יש מוזיאונים מלפני מאות שנים, וכאן האמנות מתקבלת מתוך מקום נזיל הרבה יותר. אפשר ממש להרגיש את זה בתל אביב. יש סקרנות עצומה ופוטנציאל אדיר של כוח יצירתי. החברה הישראלית רצופת אתגרים, לא רק פוליטיים, מה שמגביר את הצורך בתרבות מן הסוג הזה. אפשר לטעון בצדק מסוים שתל אביב היא בועה, אבל מבחינתי היא כמו ברלין המזרח התיכונית – יש לה התכונות הדרושות להתקיימותה של יצירה פורה".
פוטנציאל דומה זיהתה בעיר מעצבת הרהיטים והטקסטיל אנה עמיאל, בעלת החנות ANNA. "השילוב של העיצוב האירופי עם הישראליות, המפגש בין צפון למזרח התיכון, הוא שילוב מוצלח למדי", היא קובעת. "לא רק באמנות אלא גם באופנה ובעולמות העיצוב. יש פה פתיחות שמציעה הזדמנויות למעצבים צעירים, בייחוד אם הם ממוצא סקנדינבי ובכך מחוברים לסגנון שזוכה לעדנה בכל העולם".
מאנטישמיות לאנטי סדר
קבוצת הפייסבוק "Svenskar som stödjer Israel" (שבדים התומכים בישראל) היא גרסתם המנומנמת ל"ישראלים בברלין" ומשמשת כר פורה לאיחולי שבת שלום בממים סבאיים ולתגרות פוליטיות. עם זאת רובם המוחלט נזהר מלשוות להגירה לישראל משמעות פוליטית, אף שביטויים מסוימים של אנטישמיות אינם זרים להם לחלוטין.
"אי אפשר להגיד שהרגשתי לא בטוחה בשבדיה, אבל הייתה אבטחה כבדה סביב מוסדות יהודיים", מספרת אליס־שושנה הוטנר שעלתה לישראל לפני כשנתיים, בגיל 24. "בבית הספר השחיתו כמה פעמים את הלוקרים שלנו וציירו עליהם צלבי קרס". "בשבדיה מעולם לא הסתובבתי עם מגן דוד", מוסיפה נינה וולדפוגל שהשתלבה בתעשיית ההייטק התל אביבית. "התקריות אמנם תכופות יותר, אבל איתן גדלה גם המודעות לבעיה". הן הוטנר והן וולדפוגל מציינות תחושה עמומה של שייכות כסיבה המרכזית להגירתן; תחושה שילידי העיר הציניקנים לעולם לא יוכלו לעמוד על טיבה.
"בתל אביב יש איזון אידיאלי בין עיר לחוף, מזג אוויר, משפחה וחברים. בכל פעם שאני על מטוס בדרך לכאן אני מתרגשת", אומרת וולדפוגל. באופן בלתי נמנע, בקרב חלקם מתגברת הזיקה למדינת המוצא. "אני מוצאת את עצמי בעיקר עם חברים זרים כי יש חיבור טבעי בין אנשים שנמצאים באותו מקום, ולפעמים יכולה להתנחם בדברים שמעוררים בי נוסטלגיה", מספרת אריאלה גולדמן שעלתה לכאן בגיל 18. "מוצרים שבדיים, ספרים שבדיים… כשאני באיקאה אני איכשהו מרגישה בבית. אפשר להרגיש שזה שלך".
השבדים רגישים לאתיקה העסקית הרופפת בישראל ולמלתעות הביורוקרטיה המקומית. הן מחלצות מהם אמירות המסגירות אדנות סמויה ביחסם אל הלבנט. "בהתחלה הפתיע אותי שישראל מצליחה כסטארטאפ ניישן כשהכל מושתת על ה'חוצפה' (במלעיל) הישראלית, אז הבנתי שזה בדיוק מה שצריך כדי להצליח כאן", אומרת וולדפוגל. "כשאני נתקלת בחסמים ביורוקרטיים, אני יודעת שאני צריכה לבחור בדרך הישראלית ולהבין שאני במזרח התיכון. פעם חיכיתי שלוש שעות במשרד הפנים עד שאמרו לי שאין לי מה לעשות שם, כי הגעתי לחדש את הוויזה שבועיים לפני שפג התוקף שלה והתברר שנוהגים לחדש רק אחרי שהוא פג. התחלתי ללחוץ על הפקידה, הסברתי לה שאני מחכה מלא זמן, ובסוף חידשו לי כמו שרציתי". "אמרו לי שאנשים חצופים ולא עומדים בתור, מדברים כאלה פחות אכפת לי", מוסיפה גולדמן, "אבל כשאני מדברת עם נציג של הוט או צריכה למלא טופס, אני פשוט נהיית בן אדם אחר".
נדמה שההקלה התרבותית היחידה שלה זוכים המהגרים השבדים בהגעתם לתל אביב היא שליטתם היחסית בעברית, שמקורה בחינוך במוסדות יהודיים ובטבעה המופרע ממילא של השפה השבדית. "לשבדים קל יותר כי אין לנו מבטא חזק", מעידה וולדפוגל. "חוץ מזה לא חסרות לנו מילים עם הצליל 'ח'".