בשנה שעברה וים ונדרס הצליח לשכנע אותנו בסרטו "ימים מושלמים" שמנקה בתי שימוש ציבוריים, שמוצא זמן לקרוא ספרים ולצלם עלים נופלים, יכול להיות מאושר בגורלו – לפחות אם הוא יפני. ארג' (עזיז אנסרי), הגיבור של "מזל משמיים", דומה יותר לרובנו. הוא חי באמריקה של היום, מתפרנס בקושי מעבודות מזדמנות (בין השאר, כשליח של חברה בסגנון וולט), והוא מתוסכל מאוד. אילו היה לו זמן לצפות ב"ימים מושלמים", הוא ודאי היה זורק פופקורן על המסך.
>>בעקבות שחרור החטופים: תום שובל יצלם סיום חדש ל"מכתב לדוד"

וכאן נכנס סרט נוסף של ונדרס עם תובנות על משמעות החיים – "מלאכים בשמי ברלין". מתברר שגם בלוס אנג'לס של "מזל משמיים" מסתובבים מלאכים שתפקידם להציל את בני האנוש מעצמם. אך שלא כמו במסה הפילוסופית של ונדרס, בקומדיה החברתית של אנסרי גם בקרב המלאכים יש מעמדות בנוסח שיטת הסרט הנע הקפיטליסטית. המלאך גבריאל (קיאנו ריבס) ממונה אך ורק על הצלת אנשים שמסמסים בסמרטפונים שלהם תוך כדי נהיגה, ולכן הוא מתוסכל כמעט כמו ארג'. הוא שואף לשדרג את עצמו ולהראות לאנשים המתוסכלים שיש להם בשביל מה לחיות, אבל כשהוא חורג מהוראותיה של המלאכית הממונה עליו (סנדרה או) ומנסה לתת לארג' שיעור בטעם החיים, הוא נכשל כישלון חרוץ.

למען האמת, בסרטו הראשון כתסריטאי/במאי, אנסרי חשב פחות על ונדרס הגרמני (שממנו הוא שאל את הקונספט של איך מצלמים מלאכים), ויותר על קומדיות הוליוודיות קלאסיות שעסקו במפגש הנפיץ בין עשירים לעניים, כמו "אלו חיים נפלאים", "מסעות סאליבן" ו"משנה מקום משנה מזל". במקביל לשני הגיבורים המתוסכלים שהזכרתי, "מזל משמיים" מציג בפנינו את ג'ף (סת' רוגן), מנהל חברת השקעות שחי בבית גדול על ראש גבעה, ורואה את עצמו כבחור טוב בסך הכל (כלומר, הוא רואה בעיקר את עצמו). ג'ף חי את מה שנתפס כ"החיים הטובים", ואחת הבדיחות של הסרט היא האופן שבו הוא נראה סובל כשהוא טובל במים קפואים (לפני הסאונה), או מקיא את נשמתו כשהוא שותה איוואסקה. כשגבריאל מנסה להראות לארג' שהחיים של ג'ף לא כאלה נפלאים, העניינים מסתבכים באופנים לא צפויים.

כפי שכבר ראינו בסדרה "מומחה לכלום", אנסרי הוא תסריטאי עם ראש קצת אחר, מעין ראפר פריסטייל. למרות שהוא עובד כאן עם תבניות מוכרות, העלילה מתפתחת ומתפרשת לצדדים באופן שנחווה כחופשי. הפעם הוא לקח על עצמו משימה רצינית – למצוא את הקומדיה בשיטה הקפיטליסטית הדכאנית של העידן הדיגיטלי, שמצאה דרכים חדשות לנצל את אלה שלא נולדו עם כפית כסף בפה. כדי לחדד שמדובר בסרט פוליטי, אנסרי הוסיף לסיפור דמות של עובדת בחנות לחומרי בניין (קיקי פאלמר מ"אין מצב") שמנסה להקים איגוד עובדים, והופכת למושא אהבתו של ארג' (משום מה הזוגיות ביניהם נותרת אפלטונית, וזה מייצר חלל רגשי).

בסופו של דבר "מזל משמיים" משעשע יותר מאשר מצחיק, והאמירה הסאטירית שלו לא מתרוממת הרבה מעל למערכון SNL. אולי הבעיה העיקרית היא שלמרות שבמהלך הסרט אנסרי מגחך על המסרים הסנטימנטליים של הקומדיות הקלאסיות שמהן לקח השראה, בסוף הוא מוצא את עצמו נכנע להם, וזה נבנה באופן לא משכנע. אבל העדכניות, הבדיחות הקטנות לאורך הדרך, והשחקנים הסימפטיים הופכים את "מזל משמיים" לסרט מהנה.

ועכשיו אני הולכת לכתוב משהו שמעולם לא חשבתי שאכתוב – הכי התבדרתי מקיאנו ריבס. בעבר הפלגתי על כך שבעיני ריבס הוא אולי השחקן הגרוע ביותר שהגיע לדרגת כוכב הוליוודי, ושכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות עד כמה הוא מתקשה להגיד את המשפט הפשוט ביותר באופן טבעי (בראיונות הוא נשמע אחרת לגמרי). גם ב"מזל משמיים" הוא מדקלם את הרפליקות שלו בהדגשה מלאכותית, אבל הפעם זה יושב בול על תפקידו כמלאך כושל. הקלולסיות שלו כשחקן מתמזגת עם הקלולסיות של דמותו, וזה מעלה חיוך וכמעט נוגע ללב. המלאך גבריאל עם הכנפיים הקטנות הוא גם הדמות שהכי חורגת מהתבניות, ונראה שאנסרי ממש נהנה לכתוב אותה ולחשוב מה יקרה איתה. אז לכו לראות את הסרט בזכות קיאנו.
3.5 כוכבים
Good Fortune בימוי: עזיז אנסרי. עם עזיז אנסרי, סת' רוגן, קיאנו ריבס. ארה"ב 2025, 97 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• עזיז אנסרי
• סת' רוגן

• Facebook
• Twitter
• Email

הפרק הראשון של "מרושעים" (התרגום העברי הלא מדויק ל"Difficult People", הפקת המקור של ספקית התוכן Hulu שנוחתת החודש בסלקום טי.וי) נפתח בציוץ שמשגרת לחלל הטוויטר הדמות הראשית ג'ולי קסנר, בגילומה של יוצרת הסדרה ג'ולי קלאוזנר: "אני לא יכולה לחכות עד שבלו אייבי תהיה מבוגרת מספיק כדי שר' קלי יוכל להשתין עליה".

למאותגרי הרפרנסים התרבותיים – בלו אייבי היא בתם בת ה־4 של ביונסה וג'יי זי, והזמר ר' קלי הסתבך עם החוק לא פעם בגלל חיבתו לקטינות, כולל שמועות על קלטת סקס שבה הוא משתין על נערה בגיל חטיבת הביניים. ג'ולי הדמות אמנם מוחקת בסופו של דבר את הציוץ לאחר שהיא מקבלת תגובות נאצה וירטואליות, אבל הבדיחה מבהירה שקלאוזנר בת ה־37 כלל לא מתכוונת להתחנף לאף אחד. "אני מעריכה את זה שאת חושבת שזה אמיץ", היא אומרת בשיחת טלפון מניו יורק. "אנשים אחרים יגידו שאני חסרת אחריות ושורפת גשרים, אבל אין לי מה להפסיד".

[tmwdfpad]כשהיא אומרת שאין לה מה להפסיד, קלאוזנר מתכוונת לכך שהיא עברה דרך ארוכה בטרם הגשימה את החלום וקיבלה סדרה משלה. היא קומיקאית שכותבת יותר מעשור, ומאחוריה רזומה עשיר של כתיבה לתוכניות קומיות, כתיבה על טלוויזיה במגזינים אינטרנטיים נחשבים וגם שני ספרים. "מרושעים" היא סיפור על קומיקאית שכולם מסביבה מצליחים ורק היא נשארת במקום. ה"מרושע" השני הוא הקומיקאי בילי אייכנר, שמגלם גם הוא מעין גרסה פיקטיבית של עצמו. יחד הם מכלים את זמנם בהתמרמרות על הקריירות המקרטעות שלהם, עוקצים כוכבי מיינסטרים למיניהם או סתם עוסקים במיזנתרופיה יומיומית. אבל הקורבן החביב על קלאוזנר הוא הקומיקאית והמגישה צ'לסי הנדלר.

היא חברה שלך ובגלל זה את מרשה לעצמך לרדת עליה, או שאת באמת חושבת שהיא לא מצחיקה?
"היא לא חברה שלי. יכול להיות שיש הזדמנויות שאני מחמיצה כשאני צוחקת על אנשים אחרים, אבל אני רק מתחילה, רוב האנשים לא יודעים מי אני, ואני חושבת שמה שאנשים אוהבים בי – טוב, חלקם – זה שאני מאוד כנה. אני לא אגיד שאנשים מסוימים הם מצחיקים אם הם לא מצחיקים, רק בשביל שהם ייתנו לי הזדמנות, כי היו להם המון צ'אנסים לתת לי הזדמנות והם לא עשו את זה! אני לא רוצה להציג את עצמי לעולם בתור מישהי שמוכנה ללכת על בטוח ולהתחנף לאנשים שאני חושבת שיעזרו לי. אני מעדיפה להביא את מה שאני חושבת שאחרים לא יכולים – כנות אמיתית ודרך מיוחדת לראות את העולם. זה אומר גם להתעלם מהאינסטינקט שלי לצנזר את עצמי, וכך להוציא החוצה משהו מקורי. אולי זו לא הדרך האידיאלית, אבל שאר הדרכים לא עבדו בשבילי. יש מספיק אנשים שנחמדים לאחרים. אני חושבת שאנשים מקבלים קתרזיס מלראות מישהו שמוכן לזרוק את עצמו תחת גלגלי האוטובוס".

את חושבת שזה מפני שאת בסביבה כבר זמן מה ואת פשוט לא מפחדת יותר? את כבר לא בת 25.
"בהחלט. הלכתי על בטוח בשנות ה־20 ובתחילת שנות ה־30 שלי, וזה לא ממש עזר לי. אני חושבת שכתבתי דברים שחשבתי שאנשים אחרים רוצים במקום מה שאני רציתי לכתוב, וזה אף פעם לא הוביל אותי למקום שרציתי להיות בו. כשהתחלתי לכתוב את האמת המכוערת לגבי עצמי ולגבי העולם שסביבי, פתאום הגיבו לאותנטיות הזאת".

אם "לואי" הרגיל אותנו לראות בדור החדש של הקומיקאים אנשים שיש להם אמירות פילוסופיות עמוקות על העולם (ועזיז אנסרי המשיך את דרכו, גם אם באופן קליל יותר, ב"Master of None"), ב"מרושעים" לא תראו רגעים כאלה. כשקלאוזנר אומרת שהיא מעמידה את הכנות שלה מעל הכל, היא באמת מתכוונת לכך, והעולם שהיא מציירת הוא העולם האמיתי, לטוב ולרע.

"מרושעים" היא ללא ספק הייצוג הכי ריאליסטי שיש כיום לדרך שבה קומיקאים וכותבים באמת מדברים. למעשה, כל האנשים שמקיפים אותי הם בדיוק כמו ג'ולי ובילי.
"קודם כל, אני מצטערת לשמוע, תנחומיי! כשכתבתי את הסדרה רציתי שאנשים יראו כמה קומיקאים אינם מאושרים. אני גם חושבת שזה נחמד לראות אנשים מרירים בוחרים לא להילחם בזה אלא לאמץ את זה. הם לא מעוררים סימפטיה, אבל העובדה שהם מצחיקים גורמת לאנשים לחבב אותם. אני גם חושבת שהנרגנות שלהם מאוד קתרטית עבור אנשים, בייחוד בתקופה הזאת, באווירה של הרצינות ושל הפוליטיקלי קורקט. אני חושבת שזה נהדר שהדור שלנו רגיש יותר לסוגיות חברתיות, אבל זו לא בהכרח הדרך להגיע לקומדיה טובה".

לג'ולי הדמות אכפת מאוד ממה שאנשים כותבים עליה ברשת. גם לך?
"כן, בהחלט. אני חושבת שלכל הקומיקאים אכפת מאוד איך תופסים אותם. יש דיכוטומיה קבועה שכל אדם יצירתי צריך להיאבק איתה – בין הרצון לספר את האמת לבין הרצון להיות נאהב. אי אפשר לקבל את שניהם, אבל משום מה בכל פעם שמזכירים לנו את זה, זה שוק לאגו. אנחנו גם קוללנו ביכולת לזכור כל דבר לא אדיב שנאמר עלינו ומעט מאוד מהמחמאות. כולם יודעים לצטט מילה במילה ביקורת רעה, אבל אנחנו לא זוכרים את הטובות".

וזה גורם לך לפקפק בעצמך?
"כן, אבל בסופו של דבר אני חכמה מספיק בשביל לדעת מתי אני צודקת ואנשים אחרים טועים, פשוט לוקח קצת זמן לאגו שלי להדביק את הפער עם המוח שלי. ג'ולי ובילי, לעומת זאת, מאוד בטוחים בעצמם. הם לא חושבים שהכישלונות הם באשמתם, רק העולם מסביבם שאשם. אם העולם רק היה מכיר בכך שהם גאונים הם היו שמחים יותר".

הרגשת ככה לפני שהתחלת להצליח? שאנשים פשוט לא הבינו עדיין שאת גאונה?
"בהחלט! אני לא חושבת שהסדרה הייתה קולעת כמו שהיא, אילולא הייתה מבוססת על אמת. היא בהחלט נובעת מהסיפור האמיתי שלי ושל הצמיחה שלי בעולם הקומדיה. ראיתי את כל מי שמסביבי מקבל הכרה ומצליח, והתחושה שלי הייתה 'היי, מתי יהיה תורי? האנשים האלה מטומטמים!'. לא לקחתי אחריות ולא בדקתי עם עצמי מה אני עושה שאולי לא עוזר לי להתקדם".

מי שללא ספק גונבת את ההצגה בסדרה היא הקומיקאית הוותיקה אנדריאה מרטין, שמגלמת את מרילין, אמה של ג'ולי – פסיכולוגית ניו יורקית עשירה ומצליחה שלא מבינה למה בתה בחרה במקצוע כל כך קשה ובעיקר – למה היא לא מצליחה. בפרק הראשון היא קוראת כתבה על לינה דנהאם ואומרת לג'ולי: "היא מאוד מצליחה, והיא יותר צעירה ממך! לפי הכתבה הזאת, זה זמן מצוין לנשים בקומדיה". גלגול העיניים שג'ולי מחזירה לה נוגע אמנם לעובדה שהתקופה המצוינת הזאת ככל הנראה פסחה עליה והיא לא זקוקה לתזכורת, אבל הוא מכיל בתוכו גם ביקורת של קלאוזנר כלפי ההתייחסות ל"קומדיה נשית". "מרושעים" היא לא קומדיה נשית במהותה, וההצגה שלה את הטבע האנושי גרמה לכמה מבקרים להשוות אותה ל"סיינפלד" – חלומו הרטוב של כל קומיקאי.

"אני חושבת שאחד הדברים הנהדרים שאפשר לעשות עבור אמנית הוא להשוות אותה לאמן, לגבר", אומרת קלאוזנר. "כי אז אומרים בעצם שהיא אמנית, לא רק אישה. ברגע שמדגישים שמישהי אישה זה קצת כמו לשים עליה תו נכה. כש'מסיבת רווקות' יצא, כמה זרים מוחלטים כתבו לי בטוויטר 'מזל טוב', והייתי כזה 'אין לי שום קשר לסרט הזה! זו תקופה טובה לנשים בקומדיה? ספרו את זה לחשבון הבנק שלי'".

מרושעים זמינה לצפייה בסלקום טי.וי החל מה־28.12

• Hulu
• מרושעים
• ג'ולי קסנר
• סלקום טי.וי
• Difficult People
• ר' קלי
• בילי אייכנר
• לואיס סי.קיי
• עזיז אנסרי
• Master of None
• המסך
• ביונסה
• צ'לסי הנדלר
• לינה דנהאם
• לואי
• ג'יי זי
• קומדיה
• סיינפלד
• אנדריאה מרטין
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הלב הטוב והחם של "Master of None" – הקומדיה החדשה שעזיז אנסרי יצר עבור נטפליקס – גלוי מהפרק הראשון שלה. זה עשוי לבלבל את הצופים המזהים את אנסרי עם הדמויות האנרגטיות והחלקלקות שאותן גילם בראשית דרכו (רנדי ב"אנשים מצחיקים" של ג'אד אפאטו או טום ב"מחלקת גנים ונוף"), אבל לא יפתיע כלל את הצופים שמכירים את האבולוציה של אנסרי כיוצר וקומיקאי (ספיישל הסטנד־אפ האחרון שלו, "לייב במדיסון סקוור גרדן", עוסק באופן אובססיבי ברגשות ובמערכות יחסים בעולם המודרני). אנסרי הוא־הוא הגבר החדש: החרמנות שלו היא יותר הפרעת קשב ו־FOMO מאשר דחף לטרוף ולכבוש, הטון שלו מזגזג בין קניה ווסט ללארי דיוויד, הערכים שלו הם גמישים אבל גם יש לו מצפן מוסרי חזק.

"Master of None" היא קומדיה ניו יורקית טיפוסית: עכשווית, מהירה ומעודכנת – כמו שהקומדיות של וודי אלן (שלהן היא חבה חוב גדול ומובהק) היו בשנות ה־70 וכמו ש"ברוד סיטי", "בנות" ו"לואי" הן היום. אבל הטון של הסדרה של אנסרי שונה מכל אלו: הוא חף מהאנרכיזם של "ברוד סיטי" ומהנוירוזות של "בנות", ובראש ובראשונה – חף מהסוריאליזם של "לואי". ההשוואה ל"לואי" – שפרצה את הדרך לדור חדש של קומדיות אוטריות המובלות על ידי סטנדאפיסטים (בין היתר נמנות עמן "מארון" של מארק מארון, "Legit" של ג'ים ג'פריס, הסדרה החדשה של ג'ים גפיגן ואחרות) -בלתי נמנעת, ויש רושם שאנסרי מודע לכך היטב.

הפרק הראשון של "Master of None" משחק תדיר עם הציפיות של הצופה המורגל לכך שב"לואי" חוק מרפי הוא אלוהים: לאורך 30 דקות דב שאח (אנסרי) כמעט נקלע לכמה סיטואציות שב"לואי" היו מובאות עד לנקודת הקיצון (קונדום שנקרע, בייביסיטר לילד עם הרגל מגונה וילדה עם פה גדול) – אבל אנסרי לא מעוניין להתעלל בבן דמותו. במבט ראשון נדמה כי דב הוא בר מזל שהוא לא מסיים את הפרק בתחנת משטרה (או גרוע מכך), עד שנזכרים ש"Master of None" היא פשוט סדרה מציאותית – מבחינת העלילות שלה ומבחינת הדיאלוגים הקולחים והנעימים שלה – ובשנים האחרונות פשוט הרגילו אותנו לכך שדמויות קומיות נועדו לסבול למען ההנאה שלנו, אבל כאן זה בלתי אפשרי, כי לאנסרי יש יותר מדי אמפתיה לדמויות שלה. בבסיס זוהי קומדיה רומנטית גם כאשר היא לא עוסקת ביחסים בין גברים לנשים. הרומנטיקה שלה היא כלפי החיים – זו סדרה שלא מתביישת להיות סנטימנטלית, שמחה ואוהבת אדם, אבל יכולה להיות גם עוקצנית וחריפה כשצריך.

"Master of None" זורמת פרק אחר פרק בתבונה ובקלילות מנושא לנושא: אהבה, כסף, תעסוקה, מעמד, גזענות (הפרקים שבהם אנסרי מתעסק, כמעט לראשונה בקריירה הקומית שלו, עם שורשיו ההודיים, הם מהטובים ומעוררי המחשבה בעונה). 25 שנה לאחר "סיינפלד", שהבטיחה להיות "סדרה על כלום"; "Master of None", הבאה בנוף תרבותי שונה לחלוטין, היא סדרה על משהו. ב־2015 זהו אחד הדברים הכי חתרניים שאפשר לעשות בטלוויזיה.

השורה התחתונה:סדרה מסוג חדש לגמרי שמרגישה מוכרת לחלוטין

Master of None, Netflix

• עזיז אנסרי
• Master of None
• וודי אלן
• לואי
• ברוד סיטי
• מחלקת גנים ונוף
• בנות
• ביקורות
• לארי דיוויד
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות