אורי זוהר הוא כל מה שטוב בתרבות הישראלית, וגם כל מה שרע. כקולנוען הוא הוביל את מה שמכונה עידן "הרגישות החדשה" בקולנוע הישראלי של שנות השישים, שנפרד מהסרטים הציוניים הלאומיים שקדמו לו ובהשפעת הקולנוע האירופאי המודרניסטי התמקד בשאיפות אינדווידואליות. אבל הרגישות החדשה הזאת הופנתה רק כלפי הגברים, לא פעם על חשבון הנשים שלצידם.

הוא היה קומיקאי אדיר, וכמה מהמערכונים שלו עם חבורת לול, כמו"חידון התנ"ך"ועוד יותר מכך הסאטירה הגבישית"העולים החדשים", הם נכס צאן ברזל שלא נס ליחם וכל שאר הסופרלטיבים שאתם יכולים לחשוב עליהם. קחו למשל את ההופעה הקצרצרה שלו ב"תעלת בלאומילך" הנהדר של אפרים קישון. זוהר מופיע בסצנת פתיחת התעלה, בתפקיד אורח כמנצח תזמורת נלהב, שכל פעם שהוא מניף את זרועותיו אומרים לו לחכות. המימיקה שלו בסצנה מפילה כל פעם מחדש.

https://www.youtube.com/watch?v=vKAgNdVBnjU

המערכונים הנ"ל הם זהב טהור. הקולנוע שלו הוא, כאמור, עניין יותר מורכב. סרטו הראשון "חור בלבנה" מ-1965 הוא התקפה מחודדת ופרועה על החלום הציוני, והוא כולל סיקוונסים מבריקים שמנסחים מודעות מוקדמת לשאלות שעדיין נמצאות בבסיס קיומנו כאן. זכורה במיוחד הסצנה שבה שחקנים ערבים (בגילומם של שחקנים יהודים) פונים אל צמד הבמאים אורי זוהר ואברהם הפנר ומתחננים מהם לקבל הזדמנות"לשחק פעם אחת אנשים טובים".בתגובה הם נותנים להם לשיר ולרקוד "אל יבנה הגליל" עם מעדרים על הכתפיים. אבל באותו סרט היה גם סיקוונס שלאודישנים מפוברקיםשמשפיל נשים, כמו בסרטי המתיחות של יהודה ברקן שבאו מאוחר יותר.

שנתיים אחרי כן זוהר ביים את "שלושה ימים וילד" על פי סיפור מאת א.ב. יהושע – עדיין אחד הסרטים היותר יפים שנוצרו בישראל. לפני כמה שנים הוקרן בפסטיבל ירושלים עותק חדש של הסרט, שזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 1967. להקרנה הגיעה קבוצה של מבקרי קולנוע מאירופה, וכמה מהם סיפרו לי בהפתעה שזה היה הסרט שהכי אהבו בפסטיבל. אפשר לראות ב"שלושה ימים וילד" השפעות בולטות של הגל החדש הצרפתי, אך יש בו גם משהו מאוד ישראלי, בספרו על יוצא קיבוץ המתגורר בירושלים ומתבקש לשמור על בנה הקטן של אהובתו משכבר שנישאה לגבר אחר. יש בסרט עומקים של רגש ומחשבה, ומורכבות אנושית ואומנותית, ועדינות שאינה נפוצה בקולנוע הישראלי.

גם "כל ממזר מלך" מ-1968 הוא סרט מעניין מאוד, שמנסח ביקורת מושחזת על הגבריות הישראלית לסוגיה – המאצ'ואיזם הסחבקי של הנהג יהורם גאון מצד אחד, והפאציפיזם הנאיבי של פעיל השלום בגילומו עודד קוטלר מצד שני. אבל אז פורצת מלחמת ששת הימים והסרט מחליף מהלך. בבת אחת הוא הופך לסרט הרואי על הניצחון הגדול ועל אחוות לוחמים, מה שוודאי תרם להצלחתו הקופתית הגדולה בזמנו – מעל 740,000 צופים. היחס לנשים בסרט אינו משמח במיוחד – הן מוצאות לגמרי מחוץ לנראטיב הציוני של הסרט באמצעות ייבוא השחקנית הבינלאומית פייר אנג'לי לגלם צברית שירדה מהארץ ומתכחשת לזהותה – אך הוא אינו מזיק כמו מה שיבוא בהמשך.

סרטו הבא כבמאי, "התרוממות" (1970), עם שלושת הגששים בתפקידי חברים שמחליטים לקיים מסיבת חילופי זוגות, היה כל כך גס ומביש (זה מה שאני זוכרת מהפעם ההיא לפני המון שנים שראיתי אותו בסינמטק תל אביב) שהוא פחות או יותר נגנז. ניסיון לגאול אותו משכחה נעשה ב-2012 כשהסרט היה אמור להיות מוקרן בסינמטק של פריז, במסגרת רטרוספקטיבה של אורי זוהר. אבל בעל הזכויות שייקה לוי ביטל את ההקרנה בטענה שהגששים "מתביישים בסרט הזה".

"מציצים" מ-1972 הוא הסרט שזוהר מזוהה איתו יותר מכל והוא גם סרטו המפלג ביותר. היחס אליו השתנה שוב ושוב על פני השנים. כשיצא למסכים הוא זכה להצלחה ביקורתית וקופתית. אחר כך נשכח, ואחר כך הפך לסרט פולחן ששלל ציטוטים מתוכו השתלבו בשיח הישראלי – בעיקר "הפוך, גוטה, הפוך!!!" (זוהר היה שותף לאסי דיין בעיצוב השפה העברית המדוברת). ואז הוא חזר להקרנות חגיגיות על תקן יצירת מופת שמתגלה מחדש, אך בהדרגה החלו להישמע טענות קשות נגד היחס לנשים על המסך ועל הסט.

הטלטלות האלה היו גם בחוויה האישית שלי את הסרט. אני זוכרת עד כמה התרשמתי ממנו בהקרנה בסוף שנות השמונים, אז ראיתי בו סוג של ניאוראליזם פיוטי על אנשים שנותרו בשוליים ומנסים באופן פאתטי ונוגע ללב לבסס את גבריותם האבודה, אך כשצפיתי בו שוב בשנות האלפיים כל זה נעלם, וחוויתי גועל למול מה שנעשה שם למונה זילברשטיין ולנשים נוספות.אפשר לנסח טקסט ביקורתי על עליבותם של גברים בלי לאמץ את נקודת מבטם המעליבה על נשים.יחד עם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" נתפסים כמשלימים סוג של טרילוגיה, כשהסרט האמצעי, המלנכולי, הוא הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה של אורי זוהר עצמו. הוא מגלם מאמן כדורסל ואיש משפחה שתאבונו לנשים מפורר את חייו, והוא יודע את זה אך אינו מסוגל להתגבר על עצמו. רבים רואים בסרט הזה מ-1974 סימנים לחזרתו בתשובה שנים ספורות אחרי כן.

ב-2018 יצא למסכים "אורי זוהר חוזר", סרטם התיעודי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', שבו ליוו את זוהר במהלך צילומי סרטון הדרכה לחוזרת בתשובה. ניכר היה שהאיש ממשיך להתרגש מעשיית סרטים גם כשמדובר בפרויקט כה צנוע, וזה היה שוב לב. "'מציצים' מסתיר ריקבון, חולי, אין תכלית, אבל זה לא הציק לי, אני עושה סרט ומיד רץ לסרט הבא…", אמר זוהר בסרט. "איך אתה מתבהם, זה הווי ישראלי שהתחיל אז ונמשך היום בניצול, בבדידות איומה… הארוגנטיות של הגאווה, הדריסה − זה בני פורמן (בן דמותו של אורי זוהר ב'עיניים גדולות')… לא ידעתי מה זה אהבה". זה ללא ספק קולו של חוזר בתשובה, אך האם יחסו לנשים השתנה באופן מהותי? קשה לדעת. ברגע אחר בסרט זוהר מתעניין בקולנוע שעושים היום. רוזנברג עונה לו שעדיין עושים קולנוע טוב, ואז אורי שואל "אנושי?"; זו הגישה לקולנוע שאני הכי מזדהה איתה, וכך אשתדל לזכור את אורי זוהר.

>>תעשו לעצמכם טובה: אורי זוהר הוא לא גוטה // טור דעה

• המסך
• קולנוע ישראלי
• אורי זוהר
• הספד
• מציצים
• עיניים גדולות

הבמאי והיוצר אורי זוהר הלך לעולמו בגיל 86 בביתו בירושלים. זוהר היה מהבמאים שהיטיבו לתעד, לבקר ולייצג את תל אביב של שנות ה-70 ובעיקר את הבוהמה הזעירה שהתפתחה בה באותם שנים, ונחשב לאחד מיוצרי הקולנוע והטלוויזיה הגדולים בתולדות המדינה. חזרתו בתשובה בתחילת שנות השמונים הדהדה את המיאוס שלו מהבוהמה התל אביבית (ומעצמו) ונחשבה כניצחון גדול לתנועת ההחזרה בתשובה החרדית, כמו גם מכה לתרבות החילונית.

זוהר ז"ל היה במידה רבה התל אביבי האולטימטיבי, כאחד ממובילי חבורת "לול" יחד עם אריק אינשטיין, צבי שיסל, שלום חנוך ועוד, שהניחה את היסודות למיתולוגיה הגדולה סביב חוף מציצים, הצריף של אביגדור ושאר תחנות תרבות היסטוריות בעיר. הוא נולד בתל אביב להואים שעלו מפולין שנתיים קודם לכן, ואת הפריצה הגדולה שלו לתודעה עשה בלהקת הנח"ל, שם שירת לצד אברהם הפנר וחיים טופול (Aהיו שותפיו לעשייה הקולנועית בהמשך). לצד יצירותיו המסחריות המוכרות היה גם ממובילי האוונגרד בקולנוע המקומי ("שלושה ימים וילד", "התעוררות", "חור בלבנה") ונחשב לקולנוען פורץ דרך ולשחקן מבוקש. בין יצירותיו המוכרות: עץ או פלסטיין, שלושה ימים וילד, השכונה שלנו, הצד השני, התרוממות, שבלול, עיניים גדולות ועוד.

זוהר ז"ל לא בחל בקומדיה מסחרית לצד ניסוייו האומנותיים, והיה גם ממייסדי להקת בצל ירוק ונחשב לאחד הסטנדאפיסטים הראשונים בישראל, ועוד בתחילת שנות השישים הופיע על בימות מועדון החמאם עם מופעי יחיד קומיים. עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הוא החל לעבוד גם בטלוויזיה ("לול", "זה הסוד שלי") והפך למנחה פופולרי שהגיש גם את טקס מלכות היופי והנחה את מסיבת הניצחון של מכבי תל אביב בגביע אירופה, כך שבמידה רבה היה גם המולטי טאלנט הראשון. בשנת 1997 חזר זוהר אל מסך הטלוויזיה עם תוכנית אירוח קצרת ימים בערוץ הראשון. הסרט "אורי זוהר חוזר" שעלה ב-HOT לפני שלוש שנים כולל הרהורים מרתקים של זוהר על חייו ואמנותו, ותיעד את ניסיונו לשוב ולביים סרט עלילתי כרב ואדם חרדי, סרט קצר שהוקרן רק בפני קהילות חרדיות. זוהר הלך אתמול לעולמו לאחר שלקה בליבו. הלווייתו תיערך היום בשעה 16:00. יהי זכרו ברוך.

• ❤ תרבות
• אורי זוהר
• מציצים
• ❤ תל אביב
• עיניים גדולות

• Facebook
• Twitter
• Email

70 שנה אחרי מותה,פלורנס פוסטר ג'נקינס– אישה עשירה שארגנה לעצמה קריירה מוזיקלית מרשימה (חמישה תקליטים, הופעה בקרנגי הול) על בסיס חוסר יכולתה לבצע שיר כלשהו באופן שאינו קודח באוזן – הפכה לנושאם של שני סרטים. לפני כמה חודשים ראינו את "מרגריט" הצרפתי שנוצר בהשראת סיפורה, והיום יוצא למסכים סרט ביוגרפי של ממש עם מריל סטריפ בתפקיד הזייפנית חסרת המודעות העצמית, שמעוררת בקהלה צחוקים בלתי נשלטים כשהיא מנסה לבצע אריות אופראיות מאתגרות. זאת הזדמנות להיזכר בעוד ביוגרפיות ביזאריות ואמיתיות למהדרין של אנשים שהפגינו חוסר כישרון מזעזע בתחום שבו התעקשו לעסוק.

>> למועדי הקרנות הסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס"

פוקס־קצ'ר

גם סרטו של בנט מילר מ־2014 מספר על אדם שהונו וחינוכו אפשרו לו להפנות גב למציאות ולקשור לעצמו כתרים דמיוניים. "פוקס־קצ'ר" משחזר את הסיפור המוזר על המתאבק האולימפי מארק שולץ (צ'נינג טייטום) והפטרון שלו ג'ון דו פונט (סטיב קארל), בן למשפחה עתיקה ועשירה כקורח. דו פונט, המוקף באנשים שעושים את דברו, מתגדר כצפר, פילנטרופיסט, פטריוט ומאמן היאבקות, וכילד בן 50 הוא רוצה לצרף את נבחרת המתאבקים האמריקאית למגרש המשחקים שלו. את המדליות שבהן יזכו באולימפיאדת סיאול של 1988 הוא רוצה לשים על המדפים בחדר הפרסים שבחוותו. המתאבקים משתתפים ברצון בהעמדת הפנים של ה"מנטור", והסיפור המטורף – שבסופו דו פונט רצח את אחיו של מארק משום שסירב להשתתף בפארסה – מזכיר שילוב של "שדרות סנסט" ו"פסיכו".

אד ווד

ב־1994 ביים טים ברטון את הסרט הנהדר הזה על במאי קולנוע משנות ה־50, שנחשב לגרוע ביותר בכל הזמנים וזכה למעמד של גיבור קאלט. אד ווד ביים סרטי מפלצות דלי תקציב ואהב ללבוש בגדי נשים, וגם על זה עשה סרט, בכיכוב עצמו. ג'וני דפ, מצויד בשפמפם קטן ובחיוך חושף שיניים, גילם את הבמאי שהסתפק בטייק אחד אך הצליח להדביק אנשים בהתלהבותו הבלתי נדלית, בהם כוכב סרטי האימה הוותיק בלה לוגוסי, שהופיע בארבעה מסרטיו.

עיניים גדולות

סרטו של טים ברטון מ־2014 עורר השוואות ל"אד ווד", משום שכמותו גולל סיפור ביזארי להפליא על אמנית בעל כישרון מפוקפק משנות ה־50. איימי אדמס מגלמת את מרגרט קין שהנפיקה בסדרתיות ציורים של ילדים עם עיניים ענקיות שזכו להצלחה פנומנלית למרות, או בעצם בגלל, היותם קיטש מחריד שעורר את חמת המבקרים. אבל החלק היותר מוזר בעלילה היה שבמשך שנים היא הניחה לבעלה וולטר (כריסטוף וולץ) לקחת לעצמו קרדיט על הציורים, עד שב־1970, חמש שנים אחרי שהתגרשה ממנו, היא חשפה את האמת והזמינה אותו לדו קרב ציורים. וולטר לא התייצב.

Game Change

אחרי שגולמה על ידי טינה פיי באינספור מערכונים ב"SNL", ב־2012 זכתה שרה פיילין, מי שהייתה המועמדת המביכה של המפלגה הרפובליקאית למשרת סגנית הנשיא, לסרט משל עצמה. הסרט בהפקת HBO משחזר את בחירתה המזורזת ואת הקמפיין שבמהלכו נחשפה הבורות העמוקה של מושלת אלסקה בכל מה שקשור לפוליטיקה פנימית ובינלאומית. הראיונות שפיילין העניקה לטלוויזיה היו כל כך עילגים ואבסורדיים, שג'יי רואץ' ("אוסטין פאוורס") לא היה צריך להתאמץ כדי להעניק לסרטו גוון של סאטירה. התסריט פשוט העתיק אותם כמו שהם, וג'וליאן מור הבריקה בתפקיד המנהיגה העממית שהמשיכה לדהור ולאחרונה הפכה לחברה הכי טובה של דונלד טראמפ.

כל הדברים הטובים

רבות דובר ב"הג'ינקס", הסדרה התיעודית מ־2015 שגוללה את סיפורו של רוברט דרסט, יורשה של אימפריית נדל"ן שרצח שלושה אנשים בחוסר כישרון בולט אך הצליח להימלט מידי החוק במשך שנים רבות (זהירות: ספוילר!), עד שהתוודה מבלי משים לתוך המיקרופון של ההפקה שנשאר מחובר לגופו כשהלך לשירותים. היה זה דרסט עצמו שהזמין את אנדרו ג'רקי לראיין אותו לסדרה, משום שבניגוד למבקרים ולקהל הוא אהב את סרטו העלילתי מ־2010 שנוצר בהשראת אותם אירועים. ריאן גוסלינג גילם את דרסט בסרט שהתקשה למצוא את הדרך להתמודד עם הסיפור המחורפן (כולל תקופה ארוכה שבמהלכה דרסט התחזה לאישה), גם משום שעדיין היו חסרים בו פרטים מהותיים.

• שרה פיילין
• Game Change
• פוקס קצ'ר
• פלורנס פוסטר ג'נקינס
• אד ווד
• רוברט דרסט
• עיניים גדולות
• כל הדברים הטובים
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

איימי אדמס מתאפיינת בחוסר השקט התמידי של אלה שלעולם אינם מרוצים. אך בזכותו, כנראה, היא גם הפכה לאותה תופעה נדירה: כוכבת קולנוע אמיתית שמצליחה להתעלות מעל לקלישאות ולטייפקאסט שניסו להדביק לה. בשנה שעברה היא הייתה משכנעת במידה שווה כמניפולטרית ערמומית ב"חלום אמריקאי" – תפקיד שעבורו קיבלה פחות כסף מהכוכבים הגברים לצידה, כפי שנחשף בדליפת מסמכי סוני; כידידה אמפטית בעולם עתידני ב"היא" הנהדר וכעיתונאית המיתולוגית לואיס ליין ב"איש הפלדה".

כעת היא יושבת מולי, בשמלה כחולה מבריקה שנראית נוחה להפליא, למרות שלא ייתכן שהיא באמת כזו. אדמס מדברת בקול שקט אבל נלהב, ומתעקשת לספר שהיא מצאה איזון חדש בין חייה האישיים לאלה המקצועיים: "אני כבר לא מנסה לגלות דברים על עצמי דרך העבודה", היא אומרת כשאנחנו מדברים על החרדות שמגיעות בילט אין עם המקצוע. ייתכן שהגיעה לתובנה הזו במהלך צילומי סרטה החדש, שבו היא מגלמת אישה שבילתה את שנותיה המעצבות בתחושה שהיא לכודה באמנות שלה. סרטו של טים ברטון, "עיניים גדולות", מספר את סיפורה האמיתי והמוזר של מרגרט קין, עקרת בית מסן פרנסיסקו בתחילת שנות ה־60, שבעלה (בגילומו של כריסטופר וולץ) הונה וניצל אותה: הוא הציג את ציוריה, המתארים ילדים עגולי עיניים כיצירות שלו, ומאוחר יותר גרם למהפכה בעולם האמנות, כשהחל למכור רפרודוקציות זולות של הציורים.

"עיניים גדולות" מתחיל בציטוט טעון של אנדי וורהול לגבי עבודותיה של קין, שבו הוא אומר שהציורים כנראה טובים, כי אילו היו גרועים הם לא היו אהובים על כל כך הרבה אנשים. ההצלחה של סרט ששיחקת בו עוזרת לך להרגיש טוב יותר לגבי המשחק שלך?

"הלוואי, אבל לא. אני בדרך כלל שופטת את המשחק שלי עוד בזמן הצילומים. אני יודעת די בבירור איך אני מרגישה, אבל אתה לא יכול לשלוט במה שאנשים יגידו. אני לא אומרת לעצמי: 'אה, הם אוהבים את זה – כנראה שזה לא גרוע כמו שחשבתי'. יש לי ציפיות מסוימות מעצמי – לפעמים אני עומדת בהן, לפעמים לא. יש סרטים שעשיתי שלא הצליחו במיוחד, ואני עדיין גאה מאוד שהשתתפתי בהם".

אמרת בעבר שלא רצית לגלם את דמותה של מרגרט, כי רצית לשחק רק נשים בעלות ביטחון עצמי, והיא לא ממש מתאימה לתיאור הזה. מה השתנה בדרך שבה את תופסת את הדמות?

"אמנם לא היה לה הרבה ביטחון עצמי, אבל כן היה לה כבוד עצמי שמאוד אהבתי. כשקראתי את התסריט לראשונה היה לי קשה להתחבר אליה. לאחר שבתי נולדה, והתבגרתי קצת, קראתי את התסריט שוב והצלחתי להפסיק לחשוב כל הזמן על מה שיגידו עליי אם אגלם אותה. בקריאה השנייה גם למדתי להעריך את המורכבות של מרגרט: היא הייתה מספיק אמיצה כדי לעזוב את בעלה בתקופה שבה נחשב מאוד חריג להתגרש".

לפני שהתחילו צילומי הסרט ביקרת את מרגרט בסן פרנסיסקו. הפגישה השפיעה על הדרך שבה גילמת את הדמות?

"מאוד. על הדף היה קשה לראות אותה קמה לתחייה, כי היא כתובה כדמות פסיבית שכל הזמן רק מגיבה לסביבה שלה. המפגש עזר לי להבין את הכוח שבדמות שלה. היא מאוד שקטה, אבל צוחקת הרבה. היא מאוד חכמה, אבל מתמקדת במה שחשוב לה. היא הבהירה לי שהדברים החשובים לה ביותר הם אלוהים, הבת שלה, והציורים שלה, בסדר הזה".

החיים כסלב נעשים קלים יותר ככל שאת מתבגרת?

"לגמרי. היו תקופות שבהן הרגשתי מאוד עסוקה בעצמי. לא במובן של אגו, אלא יותר מתוך מחשבה שהקריירה שלי היא הדבר החשוב ביותר, והכל סובב סביבה. הזנחתי הרבה מערכות יחסים, ואני כבר לא מתנהגת ככה יותר. אני חושבת שגם העבודה שלי טובה יותר בזכות זה. אני לא יודעת אם אנשים אוהבים יותר את מה שאני עושה, אבל אני נהנית הרבה יותר לעשות את זה. הקשר שלי לעבודה הוא כבר לא תלותי – במקום שהיא תהיה הכרחית להגדרה העצמית ולביטחון העצמי שלי, היא הפכה פתח ליצירתיות עבורי".

הביטחון הזה מקל עלייך להתמסר לגמרי לדמות שאת מגלמת?

"נכון לעכשיו – כן. בהתחלה היה קצת מסובך לאזן בין כל הגורמים, אבל אני ממש גאה בעבודה שעשיתי מאז שהבת שלי נולדה. מה שכן, אני גם הרבה יותר עייפה. רק הבוקר הסתכלתי על עצמי במראה וחשבתי: 'אלוהים, אני כל כך שמחה שאני לא מצטלמת היום', כי הייתי ערה עם הבת שלי כל הלילה. אני ממש מאושרת להיות ערה איתה, הבעיה היא שאחר כך את צריכה לקום בבוקר ולהיראות כמו שחקנית הוליוודית וכל זה".

תמיד תיארת את עצמך כפרפקציוניסטית, אבל נשמע שעם הזמן למדת קצת לסלוח לעצמך.

"אני פשוט כבר לא מתעכבת על זה כל כך הרבה. המנטרות האלה עדיין קיימות בראש שלי, אבל עכשיו אני פשוט מושכת בכתפיים ואומרת: 'לא'. הבנתי שהעולם לא ייגמר אם יראו באיזו תמונה צמיג בבטן שלי או קמט בפנים. אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שלי. בעבר לא היה דבר כזה 'הכי טוב שלי', תמיד אמרתי לעצמי שאני יכולה להשתפר. עכשיו אני יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי".

"עיניים גדולות"עכשיו בקולנוע

• איימי אדמס
• עיניים גדולות
• טים ברטון
• סרטים
• תרבות