עשו לעצמכם טובה: אורי זוהר זה לא גוטה. אורי זוהר עשה תיקון

אני מבקש למנוע כמה דברים.
ככה רציתי לפתוח משהו שעלה לי בראש השבוע, כדי לעצור – למפרע – עניינים של הליכה על קצות האצבעות במידה ואורי זוהר ימות. והנה, הוא מת. סליחה שאני מתעסק לאחרונה בנושאים של פרידות, אבל וכו'. אחת ולתמיד: אורי זוהר זה לא גוטה. כלומר, יתכן והוא התנהג כמו אותו גוטה בימיו החילוניים (לא "יתכן" – הוא התנהג ככה, והוא זה שאמר את זה), אבל להמשיל את חייו כולם לדבר הזה, הוא עוול גדול. למעשה, אם נחלק את חייו, הרי שאורי זוהר הלא-גוטה חי זמן רב יותר מאורי זוהר הגוטה. העניין הוא שאותו גוטה מהסרט "מציצים" היה נוח מדי להמשלה. וזה מה שמרגיז אותי, ותמיד הרגיז אותי.

הרבה יותר לא-גוטה. אורי זוהר בתור גוטה (צילום מסך מתוך "מציצים")

בעוד שנתי מ"דיזנגוף 99" היה דמות חולנית וגרועה יותר מגוטה (צפו שוב בסרט, זה משוגע), הוא – נתי – לא קיבל את אותם ריקושטים שגוטה קיבל. ועכשיו, שימו לב מה כתבתי כאן: כתבתי "נתי" ולא גידי גוב (היקר, שיבדל"א) ששיחק אותו. וזה בדיוק ההבדל. נכון, גוב לא היה התנהג כמו באותו סרט ("דיזנגוף 99") בחייו הפרטיים, אבל במקרה אורי זוהר, לא אומרים "אני לא אוהב את הדמות גוטה מ'מציצים' שמתנהג בנלוזות" וכו', אלא אומרים "אורי זוהר".

עוד אחד של אחת ולתמיד: גוטה, כדמות, הוא דמות שלמה. דמות אדירה של שנאה עצמית, הרס (גם כן עצמי) ורעבת פיתויים. אתה יכול לא לאהוב אותו, או להירתע, אבל הוא דמות. דמות שלמה, של סרט אדיר. והוא *משרת* את הסרט. זה תפקידה של דמות. בסדר, זה פותח דיון אחר בנוסח הפרדה בין חיי האדם לאמנות שלו, ואין לי כוח להתדיין על זה. אבל העניין כאן, שוב, היא ההמשלה. אבל יש סוף להמשלה. אורי זוהר עשה תיקון. שוב: אורי זוהר הלא גוטה, חי זמן רב יותר מאורי זוהר הגוטה. ומה שאני מבקש כאן מכם הוא לא לא לבקר את התנהגותו בעבר, אלא לא לתת פתיחות וסייגים המהלכים על קצות האצבעות בנושא זה, כדי לצאת מדי חובה. לא. זה מעייף.

מספיק עם זה לגבי אנשים שעשו תיקון. אורי זוהר (צילום: יח"צ HOT)

אל תכרטסו כרטיסיית מצפון תקשורתית. פשוט כתבו את מה שאתם רוצים ללא אותן פתיחות ורדיפה אחר זנב עצמי במידה ואתם רוצים להגיד עליו מילים טובות. העניין הזה של בלמים כתיבתיים כאילו אתם מינימום לפני כיתת יורים, הוא מעפן. מספיק עם זה לגבי אנשים שעשו תיקון. שוב: לגבי אנשים שעשו תיקון.

זכורה לי כתבה של סיוון רהב מאיר, בה אורי זוהר הוציא מסידור התפילה רשימת שמות של חבריו המתים, והתברר שבתאריכי פטירתם הוא היה אומר עליהם קדיש. יש דבר אדיר מזה? מחוות – בעיקר שהן סודיות – הן הדבר הרומנטי-חמלתי-מרגש בעולם. מה ההבדל בין זה לבין דמותו של סלומון מהספר "חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר (וכו')? סלומון, מלך הקונספציה, מקיים גלויות שהוא מוצא. כלומר, מתעסק במי שהיו ואינם עוד. ב"מי שהיו"; אני לא זוכר את הפעולות, אבל נניח שבגלויה אחת היה כתוב שמישהי תחכה לאהובהּ – שכבר מת – במקום מסוים, אז הוא הולך ועושה זאת. נעמד מול הלובר בשבילה. ומה זה אם לא תפילת קדיש? זה אותו דבר, רק פעולה חילונית, ואת זה אתם יכולים לקבל.

אורי זוהר עשה קדיש על "מי שהיו" בכל בוקר, ואם זה לא היה קשור בדת יהודית, אלא – נניח – בבודהיזם, הרי שהייתם מקבלים את כל המכלול הזה. איך אתם אוהבים בודהיזם. גם אני, למען האמת, אבל בחייאת, תסתכלו במראה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.