אורי זוהר הוא כל מה שטוב בתרבות הישראלית. וכל מה שרע בה

אורי זוהר הוא כל מה שטוב בתרבות הישראלית, וגם כל מה שרע. כקולנוען הוא הוביל את מה שמכונה עידן "הרגישות החדשה" בקולנוע הישראלי של שנות השישים, שנפרד מהסרטים הציוניים הלאומיים שקדמו לו ובהשפעת הקולנוע האירופאי המודרניסטי התמקד בשאיפות אינדווידואליות. אבל הרגישות החדשה הזאת הופנתה רק כלפי הגברים, לא פעם על חשבון הנשים שלצידם.

הוא היה קומיקאי אדיר, וכמה מהמערכונים שלו עם חבורת לול, כמו "חידון התנ"ך" ועוד יותר מכך הסאטירה הגבישית "העולים החדשים", הם נכס צאן ברזל שלא נס ליחם וכל שאר הסופרלטיבים שאתם יכולים לחשוב עליהם. קחו למשל את ההופעה הקצרצרה שלו ב"תעלת בלאומילך" הנהדר של אפרים קישון. זוהר מופיע בסצנת פתיחת התעלה, בתפקיד אורח כמנצח תזמורת נלהב, שכל פעם שהוא מניף את זרועותיו אומרים לו לחכות. המימיקה שלו בסצנה מפילה כל פעם מחדש. 

המערכונים הנ"ל הם זהב טהור. הקולנוע שלו הוא, כאמור, עניין יותר מורכב. סרטו הראשון "חור בלבנה" מ-1965 הוא התקפה מחודדת ופרועה על החלום הציוני, והוא כולל סיקוונסים מבריקים שמנסחים מודעות מוקדמת לשאלות שעדיין נמצאות בבסיס קיומנו כאן. זכורה במיוחד הסצנה שבה שחקנים ערבים (בגילומם של שחקנים יהודים) פונים אל צמד הבמאים אורי זוהר ואברהם הפנר ומתחננים מהם לקבל הזדמנות "לשחק פעם אחת אנשים טובים". בתגובה הם נותנים להם לשיר ולרקוד "אל יבנה הגליל" עם מעדרים על הכתפיים. אבל באותו סרט היה גם סיקוונס של אודישנים מפוברקים שמשפיל נשים, כמו בסרטי המתיחות של יהודה ברקן שבאו מאוחר יותר.

שנתיים אחרי כן זוהר ביים את "שלושה ימים וילד" על פי סיפור מאת א.ב. יהושע – עדיין אחד הסרטים היותר יפים שנוצרו בישראל. לפני כמה שנים הוקרן בפסטיבל ירושלים עותק חדש של הסרט, שזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 1967. להקרנה הגיעה קבוצה של מבקרי קולנוע מאירופה, וכמה מהם סיפרו לי בהפתעה שזה היה הסרט שהכי אהבו בפסטיבל. אפשר לראות ב"שלושה ימים וילד" השפעות בולטות של הגל החדש הצרפתי, אך יש בו גם משהו מאוד ישראלי, בספרו על יוצא קיבוץ המתגורר בירושלים ומתבקש לשמור על בנה הקטן של אהובתו משכבר שנישאה לגבר אחר. יש בסרט עומקים של רגש ומחשבה, ומורכבות אנושית ואומנותית, ועדינות שאינה נפוצה בקולנוע הישראלי.

גם "כל ממזר מלך" מ-1968 הוא סרט מעניין מאוד, שמנסח ביקורת מושחזת על הגבריות הישראלית לסוגיה – המאצ'ואיזם הסחבקי של הנהג יהורם גאון מצד אחד, והפאציפיזם הנאיבי של פעיל השלום בגילומו עודד קוטלר מצד שני. אבל אז פורצת מלחמת ששת הימים והסרט מחליף מהלך. בבת אחת הוא הופך לסרט הרואי על הניצחון הגדול ועל אחוות לוחמים, מה שוודאי תרם להצלחתו הקופתית הגדולה בזמנו – מעל 740,000 צופים. היחס לנשים בסרט אינו משמח במיוחד – הן מוצאות לגמרי מחוץ לנראטיב הציוני של הסרט באמצעות ייבוא השחקנית הבינלאומית פייר אנג'לי לגלם צברית שירדה מהארץ ומתכחשת לזהותה – אך הוא אינו מזיק כמו מה שיבוא בהמשך.

סרטו הבא כבמאי, "התרוממות" (1970), עם שלושת הגששים בתפקידי חברים שמחליטים לקיים מסיבת חילופי זוגות, היה כל כך גס ומביש (זה מה שאני זוכרת מהפעם ההיא לפני המון שנים שראיתי אותו בסינמטק תל אביב) שהוא פחות או יותר נגנז. ניסיון לגאול אותו משכחה נעשה ב-2012 כשהסרט היה אמור להיות מוקרן בסינמטק של פריז, במסגרת רטרוספקטיבה של אורי זוהר. אבל בעל הזכויות שייקה לוי ביטל את ההקרנה בטענה שהגששים "מתביישים בסרט הזה".

"מציצים" מ-1972 הוא הסרט שזוהר מזוהה איתו יותר מכל והוא גם סרטו המפלג ביותר. היחס אליו השתנה שוב ושוב על פני השנים. כשיצא למסכים הוא זכה להצלחה ביקורתית וקופתית. אחר כך נשכח, ואחר כך הפך לסרט פולחן ששלל ציטוטים מתוכו השתלבו בשיח הישראלי – בעיקר "הפוך, גוטה, הפוך!!!" (זוהר היה שותף לאסי דיין בעיצוב השפה העברית המדוברת). ואז הוא חזר להקרנות חגיגיות על תקן יצירת מופת שמתגלה מחדש, אך בהדרגה החלו להישמע טענות קשות נגד היחס לנשים על המסך ועל הסט.

הטלטלות האלה היו גם בחוויה האישית שלי את הסרט. אני זוכרת עד כמה התרשמתי ממנו בהקרנה בסוף שנות השמונים, אז ראיתי בו סוג של ניאוראליזם פיוטי על אנשים שנותרו בשוליים ומנסים באופן פאתטי ונוגע ללב לבסס את גבריותם האבודה, אך כשצפיתי בו שוב בשנות האלפיים כל זה נעלם, וחוויתי גועל למול מה שנעשה שם למונה זילברשטיין ולנשים נוספות. אפשר לנסח טקסט ביקורתי על עליבותם של גברים בלי לאמץ את נקודת מבטם המעליבה על נשים. יחד עם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" נתפסים כמשלימים סוג של טרילוגיה, כשהסרט האמצעי, המלנכולי, הוא הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה של אורי זוהר עצמו. הוא מגלם מאמן כדורסל ואיש משפחה שתאבונו לנשים מפורר את חייו, והוא יודע את זה אך אינו מסוגל להתגבר על עצמו. רבים רואים בסרט הזה מ-1974 סימנים לחזרתו בתשובה שנים ספורות אחרי כן. 

ב-2018 יצא למסכים "אורי זוהר חוזר", סרטם התיעודי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', שבו ליוו את זוהר במהלך צילומי סרטון הדרכה לחוזרת בתשובה. ניכר היה שהאיש ממשיך להתרגש מעשיית סרטים גם כשמדובר בפרויקט כה צנוע, וזה היה שוב לב. "'מציצים' מסתיר ריקבון, חולי, אין תכלית, אבל זה לא הציק לי, אני עושה סרט ומיד רץ לסרט הבא…", אמר זוהר בסרט. "איך אתה מתבהם, זה הווי ישראלי שהתחיל אז ונמשך היום בניצול, בבדידות איומה… הארוגנטיות של הגאווה, הדריסה − זה בני פורמן (בן דמותו של אורי זוהר ב'עיניים גדולות')… לא ידעתי מה זה אהבה". זה ללא ספק קולו של חוזר בתשובה, אך האם יחסו לנשים השתנה באופן מהותי? קשה לדעת. ברגע אחר בסרט זוהר מתעניין בקולנוע שעושים היום. רוזנברג עונה לו שעדיין עושים קולנוע טוב, ואז אורי שואל "אנושי?"; זו הגישה לקולנוע שאני הכי מזדהה איתה, וכך אשתדל לזכור את אורי זוהר.

>>תעשו לעצמכם טובה: אורי זוהר הוא לא גוטה // טור דעה