• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", ובתוספת הטורים המתפרסמים מעת לעת ב"הארץ", מיצב את עצמורון כחליליבעמדה בעייתית: כמו דמות המזוהה עם סיטקום אחד אייקוני, אנו חושדים ביכולתו לגלם משהו החורג או מתעלה על הדמות שעמה הוא מזוהה בתודעה התרבותית. ג'רי סיינפלד לא יכול לגלם סוכן נוסע בסרט הוליוודי; האם כחלילי יוכל לפרוץ את הזדהותו האבסולוטית עם סיפור הבנייתה של המזרחיות בישראל ולהידרש לנושא בעל צרכים ודרישות קולנועיות מעט אחרות?

הסדרה החדשה, "הצרפוקאים", טומנת בחובה הבטחה: כחלילי יתעל את יכולות הבימוי הבלתי מוטלות בספק שלו כדי לגעת בתופעה עכשווית, לטפל בסינגולריות שלה ברגישות הנדרשת וללמד אותנו על אודותיה דברים שלא ידענו לפני כן. ההבטחה עוד עומדת בעינה בשליש הראשון של פרק הבכורה, כאשר עולה חדש מתרעם על הרדוקציה של הצרפתיות לקרואסון (כפי שעולה מדבריה של שרת הקליטה לעולים: "עכשיו הקרואסונים יהיו טעימים יותר"), ואלה שמתראיינים אחריו מדברים על יוקר המחייה הישראלי ההולך ומקשה גם עליהם, על הויתור על זכויות סוציאליות עדיפות בהרבה, וכל זה לטובת אותה תחושה חמקמקה שהם מכנים "בית".

אך הכל יקרוס לקראת סוף הפרק, אז כבר כחלילי יישב מול נער, בן לאמא צרפתייה, וישאל אותו "איך הוא מגדיר את עצמו". הנער ישיב: "ישראלי". כחלילי יתעקש: "ואם אתה צריך לבחור בין הזהות של אמא כמזרחית לבין הזהות של אבא כאשכנזי?". הנער ישיב: "זה קשה, הייתי בוחר כאשכנזי, כי אני רואה איך מתייחסים לאבא שלי בעבודה (…)". כסנגור ממולח של פוליטיקת הזהויות, כאן רשאי כחלילי להגיד "I rest my case", לחזור הביתה בחיוך מסופק ולהשאיר אותנו עם סדרת דוקו שעבורו איננה יותר מתירוץ לחזור על אותו הטריק: הצרפוקאים לא תהיה סדרה על צרפתים ולא סדרה על מרוקאים או על צרפתים ממוצא מרוקאי, אלא על תפיסת המזרחיות בישראל, הייצוג של המזרחי בתרבות הישראלית, מעין רדוקציית קרואסון מהופכת שמשום מה איננה מוכנה להכיל שום מידה של ביקורת עצמית.

העמדה של כחלילי האדם ברורה: הלאה מדיניות כור ההיתוך, תחי החזרה למקורות קדם-ציוניים, שהמזרחים ידברו בערבית והאשכנזים יקראו את שלום עליכם בשפת המקור. מכיוון שבזמננו היא הופכת יותר ויותר פופולארית ולפיכך גם פחות חתרנית, היא נדרשת לעתים להציג להטוטים רטוריים פרועים (מוסי רז איננו מזרחי אמיתי – כי איננו וולגרי), אך מדור הדעות הוא בדיוק המקום שראוי לסבול אותם. כחלילי הקולנוען, לעומת זאת, קורס תחת כחלילי האינטלקטואל עד כדי פגיעה ביושרתו המקצועית. הזמנו צרפוקאים וקיבלנו ערסים ופרחות. כעת לא נותר אלא לשאול: האם יש מנה אחרת בתפריט?

← "הצרפוקאים", מדי יום רביעי החל מהערב (3.1), 21:00, כאן11

• המסך
• רון כחלילי
• ערסים ופרחות - האליטות החדשות
• מזרחים
• הצרפוקאים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

צ'חצ'חים היו נושא השיחה החם של 1981. ב־2014 קראו להם ערסים ופרחות, ודיברו על מושגים כמו כוח, פריבילגיות ואותנטיות. המהות זהה, אך השיח השתכלל ורוחה של ההגות הפוסט קולוניאלית חלחלה לפריים טיים של ערוץ 2. בגין, שטען בנאום התגובה שלו לדודו טופז כי עד אותו הבוקר הוא "לא שמע את המילה צ'חצ'חים ולא ידע מה פירושה", לא היה מצליח להיתמם היום.

אז מה ייחד את 2014? המשורררועי חסןהוציא השנה את ספר הביכורים שלו ("הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה") בהוצאת טנג'יר, והתפלמס עם אלון עידןעל הזכות לכנות אותו "נשמה"; הסטנדאפיסט תם אהרון הביא לתכנית של אייל קיציס מידה של חתרנות; מגזין התרבות "קפה גיברלטר" נתן במה לקולות מזרחיים (לעתים עד כדי מיסיונריות) ואורטל בן דיין גילתה לצופי ה"האח הגדול" שאפשר להיות גם שמאלנית רדיקלית וגם מזרחית גאה. בינתיים המוזיקה המזרחית והים תיכונית כבשה טריטוריות חדשות (לירון עמרם והפנתריםבאינדי התל אביבי, אלקנה מרציאנו כובש את לבו של אביב גפן ב"דה ווייס"), והמשיכה לשלוט ברדיו ("דרך השלום"של פאר טסי עדיין לא יוצא לנו מהראש).

מבין יצירות התרבות, הדוקו"ערסים ופרחות – האליטות החדשות"של רון כחלילי תקף את הנושא באופן הישיר והמקיף ביותר. בארבעת פרקי הסדרה, המורכבים ברובם מראיונות עם הדור השני של עולי עדות המזרח, ניסה כחלילי לבסס את הטענה כי בישראל של 2014 – חרף הפערים שעדיין קיימים – המזרחים נותנים את הטון בתרבות הפופולרית. הם אינם סופרים את ההגמוניה האשכנזית ולכן ניתן להכתירם בתואר האליטות החדשות במדינה.

כחלילי, אהרון ובן דיין חשובים כי הם מבעירים את השיח ומפרקים סטריאוטיפים. בעוד כחלילי חוטא גם בנאיביות (אליטות מוכתרות בדירקטוריונים, ולא על במת "הכוכב הבא"), יש תחושה שלפעמים שלושתם מפספסים את הנקודה. אנחנו לא חיים בישראל של "לשכת עבודה" מאת ג'ו עמר, ואפילו לא של נאום הצ'חצ'חים, אלא בישראל שבה זהבה בן מופיעה בתדר המפוצץ בהיפסטרים משולהבים. בזמן שהם נמצאים בתהליך של התמזגות לכדי זהות אחת, אולי אין טעם לשכפל שוב ושוב את הדיכוטומיה אשכנזים־מזרחים או לעבוד קשה כדי לפרק קטגוריות אנכרוניסטיות כמו "ערס" ו"פרחה". מושא הניתוח צריך להיות הישראלי ההיברידי של 2014, והביקורת עצמה צריכה להיות נקודתית ואמפירית: איפה בדיוק יש אי שוויון, מי בדיוק גורם לו ואיך גורמים לו להפסיק.

[interaction id="549be81308b0f9895128709d"]

איור: תמר מושקוביץ

• שיח מזרחי
• ערסים ופרחות - האליטות החדשות
• תם אהרון
• סיכום שנה – 2014
• אורטל בן דיין
• רועי חסן
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו "טרנספרנט" האמריקאית, גם "משפחה טובה", הסדרה החדשה של איתן פוקס ואיתי סגל בערוץ 1, נפתחת באבא שמודיעים לילדיו הודעה דרמטית. ב"טרנספרנט" זהו מורט פפרמן שמכריז שהוא מתחיל לחיות את חייו בפומבי כאישה, ו"במשפחה טובה" זה נח באומן, רופא בהדסה, שמודיע לילדים "אני ואימא נפרדים". בשתי הסדרות מתקיים, בטבעיות וללא נימוק, דבר משונה: ה"ילדים" הם אנשים מבוגרים. ב"טרנספרנט" מדובר בשלושה אנשים בני 30־40 וב"משפחה טובה" הבכור בן 31 בעוד הצעיר בן 20 ומשהו. הבחירה הזו מפתיעה במקרה של הסדרה הישראלית, משום שהתסריט מבוסס על מאורעות חייו של איתן פוקס ש"חווה כילד את הגירושים הכואבים של הוריו" (כך לפי הקומוניקט). אז למה בעצם הוחלפו הילדים במבוגרים?

הרבה נכתב בשנים האחרונות על האינפנטיליות של ילידי שנות ה־80 ומעלה כפי שהיא מתבטאת בייצוגים הטלוויזיוניים/קולנועיים שלהם. בראש התנועה עומדת הכוהנת הגדולה לינה דנהאם, שדמותה ב"בנות" מתנהלת קבוע בכותונת תינוקות שהמוכרות בדיאדה היו מכנות "בוֹדי". בניגוד ל"טרנספרנט", שם התסריט הופך את הילדים האינפנטיליים לדמויות מגוחכות שלא מפסיקות להיכנע לפיתויים, לעשות פדיחות בגלל אלכוהול וסמים וליפול על מפתן ביתו של האבא בבקשה לכסף, ב"משפחה טובה" מנסים לצייר את ילדי משפחת באומן כדמויות עמוקות עם משברים, פחדים, שאיפות ואכזבות. זה מוליד סיטואציות לא לגמרי אמינות, כמו זו שבה יהלי, הילד הצעיר וכוכב סדרות ילדים מצליח, מתעקש שההורים יצטלמו איתו לפרויקט "סלבס והוריהם בסוכה", אף על פי שהם פרודים ושהסוכנת בכלל לא לחצה עליו. זה היה עובד הרבה יותר טוב אם יהלי היה בן 14 שמנג'ס שההורים יבואו לראות אותו מדליק כתובת אש בצופים; אבל כשמדובר בבן אדם מבוגר ואגוצנטרי שחי במציאות יוּדה לוית, אתה פשוט מתקשה להאמין שזה מה שהוא אובססד עליו.

לצד כמה תצוגות משחק טובות (נדב נייטס מצוין בתור האח הגדול, אף שסצנות האוננות במקלחת שלו מתאימות יותר למשה איבגי בניינטיז; יערה פלציג חזקה בתור האחות ההיפסטרית האבודה), סביר להניח שהסדרה צפויה למשוך הרבה תשומת לב דווקא מההיבט העדתי/מעמדי: המזרחים החדשים, מחוזקים ברוח הגבית של "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", יתנפלו על הבחירה של הערוץ הראשון להפיק עוד סדרת דרמה על אשכנזים מבוססים שעוברים משברים של פריבילגים ואף יכתירו את השם "משפחה טובה" כ"הודאה באשמה תוך חוסר מודעות מדהים"; הערוץ הראשון בהנהלתו הנוכחית יסביר שזו ההנהלה הקודמת שבחרה להפיק את הסדרה; וההנהלה הקודמת תנפנף ב"30 ש"ח לשעה" של יוסי מדמוני כהוכחה שהם שמו כסף גם על דרמות של מזרחים. בתוך כל זה, איש לא ישים אצבע על העוול האמיתי, והוא ששוב פעם הטלוויזיה מנציחה את שכונת המושבה הגרמנית כמעוז הבורגנות הירושלמי החילוני, בזמן שרוב מי שגר שם שם הם בכלל דוסים אמריקאים.

השורה התחתונה:כמו "כנפיים שבורות", רק עם אבא חי וטחון

ערוץ 1, חמישי, 22:00

[tmwdfpad]

• ביקורות
• ביקורת טלוויזיה
• ערסים ופרחות - האליטות החדשות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

יש אנשים שגרים במקום הזה ויש אנשים שגרים בתוך רעיונות שיש להם לגבי המקום הזה. ישראל מחולקת לשני מצבי תודעה: הדבר עצמו והזיה אי רציונלית על הדבר עצמו. זה הפרויקט הציוני. מימוש כפוי של אידיאולוגיה שמתבססת על הפער בין המוחשי והפנטסטי. הבעיה היא שהשנים חולפות וחזיונות השווא אינם מתפוגגים. אם כבר – הם מתחזקים. האלימות הרעיונית עדיין קיימת בראשם של מי שלא השתחררו משאיפותיהם הקולוניאליסטיות. הם מעוניינים לשמר את ההסדרים הישנים, בכלכלה, בתרבות ובפוליטיקה. להמשיך לסחוט את הלימון החמוץ הזה. ככל שהם מרגישים שהשליטה חומקת מהם – כך הם מהדקים את אחיזתם בהגמוניה. שיעשו מה שהם רוצים. זה לא מעניין. זה פאסה. זה משעמם לאללה. דוקטרינת ״וילה בג׳ונגל״ הולכת וקורסת. מחליפה אותה ההבנה שאנחנו ג׳ונגל בתוך ג׳ונגל. סמטוכה לא מערבית בעליל שיש לה חוקים משלה. השיר החדש של מרגול, שנכתב עבור ליין הגייז המזרחי אריסה, הגדיר את זה מצוין: "פה זה לא אירופה, פה זה ישראל – תתחיל להתרגל״. ומי שלא יתרגל? איך אמר יאסר ערפאת – שישתה מהים של עזה. כאן זה כאן, וזה סופי.

לפני כמה שבועות התראיין טל בודנשטיין, הבעלים של רשת בתי הקפה לאביט, לעיתון "גלובס". כשנשאל אם בכוונתו לפתוח סניפים מחוץ לתל אביב, ענה את התשובה המגעילה: ״חולון ובת ים למשל לא בשלות למקום כמו לאביט, כי זה קצת מתוחכם מדי לשם. אבל אזור השרון בנוי ללאביט, זה לגמרי הקהל שלי״. אתם מבינים? אדם שמוכר טוסטים עם גבינה צהובה ומיונז, מתנשא על אזרחים תמימים, במין יומרה מופרכת, שמדמיינת את עצמה כאיזו ישות עליונה שמקרינה מעוצמתה הקולינרית על הפלבאים ופשוטי העם. איזה חוסר מודעות. אבל זה הרי הדימוי הכי מדויק לאליטות הישראליות – טוסט שחושב שהוא קוויאר. אני לא אכנס יותר לבתי הקפה של לאביט, לא רק בגלל שהקפה שלהם בינוני ומתומחר יתר על המידה והטוסטים שלהם לא טעימים, אלא בגלל שהבעלים שלהם הוא פוץ שחצן, מהסוג שחשבתי שיצא כבר מהאופנה. רשת לאביט היא עסק פרטי. היא יכולה להדיר את מי שהיא רוצה. אני מאמין שתושבי חולון ובת ים יתגברו על העלבון. ישראל היא לא בית קפה סנובי. זו עובדה שנדמה שבחרנו לשכוח במהלך השנים. רוב האנשים בישראל רוצים לחיות בתוך חפלה – במובן השיתופי והדמוקרטי של המילה, ולא רק המסיבתי – אבל הם מוצאים את עצמם לא עוברים סלקציה בהופעת רוק אקוסטית משעממת שמתקיימת בווילה פרטית בכפר שמריהו.

הסדרה הדוקומנטרית״ערסים ופרחות – האליטות החדשות״שעלתה לשידור השבוע בערוץ 8 מצטרפת לרוח הזמן הזה. למה היא מעוררת כזו מהומה? כי היא מאבחנת – באופן מדויק, הן מבחינה אנושית והן כפובליציסטיקה מצולמת – את הסיפור הכי מסעיר שמתרחש עכשיו בציבוריות הישראלית. המזרחים יוצרים אידאה חדשה של המקום. הם דורשים. לא מבקשים. דורשים. לראות ענק מתעורר אט אט מתרדמתו – זה מחזה מרהיב, מפחיד, מעורר כבוד. כל כך התרגלנו לסטגנציה הישראלית; לכך שחינכו אותנו לפחד מהעבר, ובאותה מידה – לפחד מהעתיד; לתחושה המייאשת שמה שהיה הוא שיהיה ושינוי הוא לא אפשרי כי זה הרבה יותר גדול מאיתנו. קול הרעם המזרחי הוא חשוב לא רק בגלל המזרחיות שלו, אלא כי הוא מהדהד את עצם האפשרות למרד. בתקופה כזאת – שבה הברכיים של ההיררכיות המסורתיות מתחילות לרעוד, ומתישהו הן גם תישברנה לרסיסים – כל אחד שיש לו מצפון ומוסר צריך לראות בעצמו כאילו שהוא מזרחי אותנטי, גם אם הסבתא שלו נולדה בפולניה.

רק עוד מילה למזרחים: אין מה למהר. אתם רוצים את מה שמגיע לכם, אבל בכל הנוגע למצב הישראלי – רגע אחד אתה רוצה פיסה מהעוגה, וברגע הבא – אתה נחנק ממנה. ההורים שלי עלו לארץ מרוסיה, וכמוכם – הישראליות האשכנזית סימנה אותם כזרים נצחיים. הם נותרו רוסים כמו שאתם נותרתם מזרחים, כי מערכי הכוחות של המדינה יודעים את מי לשמר ואת מי לשחרר. אבא שלי לימד אותי להיות דיסידנט. החיבה הסובייטית שלו לסמכות ולכוח אף פעם לא מנעה ממנו מלהתנגד, כמעט באופן אינסטינקטיבי, לכל מה שמקובל כאן. הוא ניתק את עצמו מעטיני התרבות. אין לו תביעות מהמדינה, כי כמו רוב הרוסים הוא יצר לעצמו מדינה בתוך מדינה. מזרחים, אתם רוצים להיות מודפסים על גבי שטרות? אז יתחילו לשאול אתכם שאלות על הפלסטינים. אני לא בטוח שיש לרובכם תשובה טובה לזה. הלאומיות הישראלית היא מוט שעשוי להפוך לנחש. אסור להרגיש איתה יותר מדי נוח. למה אתם מתכוונים כשאתם מדברים על ״שוויון״? להיות באותו מעמד כמו האשכנזים? המיינסטרים הישראלי כבר הוכיח שיש לו כוח מכלה והרסני. אני תוהה אם לא עדיף להישאר בשוליים, כהפרעה תמידית. מה יקרה כשיהיה ראש ממשלה מזרחי ראשון? נשיא בג״ץ מזרחי? כשישירו שירים של אייל גולן בטקס יום הזיכרון בהר הרצל? זה הישג? לא, לא. אנחנו לא רוצים את אותו הדבר, רק במזרחית. אנחנו רוצים משהו שונה לגמרי.

אני גדלתי כאדם צעיר וקוסמופוליטי שהבריחה מהישראליוּת היא צו החיים שלו. התרבות שלי לא מזרחית, היא מערבית במפגיע. אבל אני מרגיש שלמזרחים יש את הפוטנציאל להציל לי את המדינה שאף פעם לא ממש חיבבתי.

• ערסים ופרחות - האליטות החדשות
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• השד העדתי

• Facebook
• Twitter
• Email

יש בעיה אחת מרכזית עם הסדרה "פרחות וערסים, האליטות החדשות" והיא שדווקא האנשים שצריכים לראות אותה, אלו ש"לא מבינים מה יש עוד לדבר על זה", כנראה לא יראו אותה. אני נתקלת באנשים כאלו כל הזמן, ישראלים ממוצא אשכנזי וגם כאלו ממוצא מזרחי. "גם אני גדלתי במשפחה ענייה, ברמלה, והנה, הגעתי לאוניברסיטה ובשתי ידיים קניתי דירה! אז בבקשה, גם הערסים יכולים להתאמץ" – כך סח באוזניי לא מזמן קרוב משפחה אשכנזי. הפריבילגיות שלו, שלי, של כל מי שלא התמודד עם התיוג ערס או פרחה – שקופות בעיניו; ואין לו עניין לראות את הדלתות שנפתחו לקראתו באוטומט, אותן דלתות שנטרקו בפני אחרים.

"הפרחות והערסים שלמדו איתנו בבי"ס? הם אלו שניצחו, אני פחדתי מהם, לא להפך! אנחנו היינו המיעוט!", אמרה לי חברת ילדות שלמדה איתי בתיכון בשכונת הקטמונים; ואני רואה בעיניה – היא לא מבינה על מה אני מדברת כשאני מנסה לשכנע אותה שהיו לנו הקלות ויתרונות לאורך הדרך, משום שאף אחד מעולם לא חשד בנו שאנחנו פרחות.

ולכן נמלאתי דכדוך כשצפיתי בשלושת הפרקים המרתקים של הסדרה. הנה הזדמנות נדירה לראות, לשמוע ולהבין את ההבדל הזה. נאמרים בה דברים מתונים אבל גם דברים בוטים. מי שחי את זה, לא זקוק לסדרה הזאת (אם כי יצפה בה בכל זאת, כמובן, ויזהה את עצמו באופן חד יותר בין הפנים השונות של המאבק הזה). ומי שלא מוכן להכיר בקושי שנלווה לתיוג או בוחר להתעלם ממנו – יצקצק ויזפזפ הלאה. וזה כל כך חבל.

הסדרה מצליחה לפרק את הכינויים ערסים ופרחות לגורמים ולהראות איך אלו שנשאו את הכינויים האלו על גבם הופכים אותם כעת למשהו אחר, בעל משמעות חדשה. כך למשל אורי סלעי אוסף לספסל מתכת אחד 18 גברים, שלא דומים אחד לשני בכלום, ושואל אותם "מה זה ערס". הם שונים זה מזה במראה, בצורת הדיבור, בעמדות ובמשלח ידם, המכנה המשותף היחיד שלהם הוא המוצא המזרחי (ולא נכנס כאן למופרכות הקטגוריה הזאת). בצורה מכמירת לב הם מסבירים איך תמיד יש מי שיביט בהם, ויראה רק ערס. עבריין. אדם חסר השכלה. ואנו כצופים נדרשים לשאול את עצמנו ביושר – מה אנחנו רואים, במבט ראשון, עוד לפני שהם פותחים את הפה: עורך דין, סוחר, איש תקשורת ומשורר, או רק גבר כהה, כזה שמפחיד להיכנס איתו למעלית?

סיון ארבל מראה לנו את המציאות הישראלית דרך עיניים של פרחה. גם בפרק הזה נשים ישראליות ממוצא מזרחי מרוקנות מתוכן דכאני את המילה "פרחה", שהפכה לשם גנאי, וממלאות אותה במשמעות מלאת עוצמה. "כן, תקרא לי פרחה", אומרת קלאריס חרבון, וכמוה כל אחת בדרכה בועטת במבט ההגמוני שמגמד אותן כנשים וכמזרחיות. הן מוכיחות שאפשר לעשות פירוק של המובן מאליו כששוברים את כללי המשחק. אבל מה לגבי המביטים עצמם, אין מנוס מלשאול. הנשים האמיצות, המרגיזות, הנחושות האלו – שינו את המבט שלהן על עצמן, אבל האם התערער בעקבות זה המבט המתייג החיצוני?

קשה להבין למה יש כיום כל כך הרבה ישראלים (אשכנזים ומזרחים) שלא מוכנים להישיר מבט למציאות העדתית הכאובה, להיותם כלואים בתוך תבניות מחשבה כמו "ערסים ופרחות". הם מזכירים לי את הבדיחה על האיכר שכל חייו גידל כבשים ופרות ונסע פעם לעיר, לבקר בגן חיות. הבן שלו הצביע ואמר – "תראה, הנה ג'ירפה", והאיכר הפנה את הגב, שילב זרועות על החזה ואמר – "אין חיה כזאת".

יש חיה כזאת. הפרק שחותם את הסדרה מראה לנו שוב את הג'ירפה, כל כך גבוהה ועדיין קשה לנו להבחין בה. הפרק טוען טענה מהפכנית: שחרף הגזענות המתמשכת, אותם ערסים ופרחות, כביכול, הפכו היום לאליטה. רון כחלילי מציג כקלף מנצח את המתמזרחים, ישראלים שאינם מזרחים אבל רוצים להיות, מעדיפים את המזרחיות. האמנם זו תשובה ניצחת לתופעת המשתכנזים? האם עדיף כיום להיות מזרחי? קל יותר?

כחלילי טוען שערסים ופרחות כבר לא סופרים את ההגמוניה האשכנזית, אלא הם הפכו לאלו שנותנים את הטון בחברה הישראלית. אבל המאמץ הראוי הזה לא עובד. מעל הסדרה כולה מרחף צלו של אי השוויון המעמדי, במקביל לאותה תפיסת מציאות חדשה. עדיין לא תם המאבק החברתי העדתי, ולא רק משום שטרם ראינו ראש ממשלה שמוצאו מחוץ ל"תחום המושב" אי שם במזרח אירופה. אלא בעיקר בגלל הבדלים שהצטמצמו אבל לא נסגרו – בהכנסה, במידת הנגישות לברזי הון, השכלה ושלטון.

אנחנו עוד לא שם. בגלל ההתנשאות? בגלל העיוורון? בגלל הנטייה להאשים את קורבנות האפליה בגזענות? בשורה התחתונה, באבולוציה של אי השוויון הישראלי, לא תמיד ברור אם הגלגלים נעים קדימה או אחורה; ולא ברור איך שולפים את המקלות מתוך הגלגלים ואת הקורות מבין העיניים.

"ערסים ופרחות, האליטות החדשות", ערוץ 8, שני עד רביעי החל ב־27.10 22:00

• המסך
• רון כחלילי
• ערסים ופרחות - האליטות החדשות
• תרבות