• Facebook
• Twitter
• Email

אור בזויותבפייסבוק. התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי

[tmwdfpad]

Heron Oblivion – "Your Hollows"

למי שמכיר כבר את אור בזויות זה לא יחדש שאני סאקר של השילוב בין קול עדין, נשי אם אפשר, ובין ים של דיסטורשן. לכן לא פלא שאני מתלהב כל כך מאלבום הבכורה של Heron Oblivion, בו חברים מוזיקאים משתי להקות שאני אוהב ממש – Comets On Fire ו־Six Organs of Admittance. וזה השיר היפהפה שסוגר את האלבום.

Built to Spill – "Goin' Against Your Mind"

איכשהו קרה שכבר חלף עשור מאז אחת מלהקות הגיטרות הכי משמעותיות בחיי הוציאה את האלבום הענק "You In Reverse". השיר הזה מתוכו קופץ לי לראש בכל פעם שאני נקלע למצב בו אני צריך להתנגד ליצר הראשוני שלי ולפעול כמו ילד גדול. ומאחר וזה קורה יותר ויותר ככל שהזמן עובר, השיר הזה, על כל 8 הדקות שלו, לא הולך לצאת לי מהחיים בעתיד הנראה לעין.

Mystery Jets – "Taken By The Tide"

ההרכב הלונדוני הזה באופן קצת ביזארי הוקם על ידי אב ובנו מתוך אהבתם המשותפת לפיסכדליית סיקסטיז ולסיד בארט בפרט. כעת, באלבומם החמישי והחדש "Curve of the Earth", נשמע שההשפעות נוטות יותר לכיוון הפרוגי, אם כי עדיין מדובר בשירים לא ארוכים ונטולי אוננות גיטרות שמאפיינת את הז'אנר הארור ההוא של החנונים.

The Flaming Lips – "Space Oddity"

די נו יא צקצקנים, מדובר במחווה נהדרת. אף אחד, כולל הפליימינג ליפס, לא באמת חולם שמישהו אי פעם יעפיל על איכות השיר המקורי של בואי מ־1969. אבל יש פה ביצוע פליימינגליפסי קלאסי עם התחרעויות של רעש אלקטרוני, נגיעת אוטו־טיון והפתעות כל כמה רגעים. עונג.

A Place to Bury Strangers – "Keep Slipping Away"

הודבק ללהקה הזאת, שתופיע הלילה (שני 18.4) בבארבי, התואר "הלהקה הכי רועשת בניו יורק". אני מניח שאגלה הערב אם זה נכון. כך או כך, יש פה חיבור מעולה בין הצד היותר אפל ורועש של השוגייז עם אנרגיות רוק לא נורמליות. השיר הזה הוא מתוך "Exploding Head" מ־2008. וגם –ריאיון שעשיתי עם מנהיגההרכב לקראת ההופעה.

Parquet Courts – "Dust"

גיטרות מרושלות בהפקה מהודקת, שירים שקטים לצד שירים יותר מכסחים ויציאות שלא במקום בצורת קטעים מוזרים שמתחברים יופי בין לבין. נראה לי שאני הולך לאהוב את החדש של פרקט קורטס. הטקסנים שפועלים מניו יורק ומערבבים אמריקנה באווירת Pאנק עם קצת ארט רוק הוציאה ממש עכשיו את החדש שלה "Human Performance".

PJ Harvey – "Medicinals"

זהו, הוא סוף סוף בחוץ האלבום החדש של פיג'יי – "The Hope Six Demolition Project". בשבוע שעבר, במקום אור בזויות, שידרתי חלקמספיישל פיג'יי הארווי מפלצתי ברדיו הקצהוסגרתי אותו בשידור בכורה של השיר הזה, שהודלף אלי בהפתעה תוך כדי. הקטע הקצר הזה מרים יותר משני הסינגלים האחרונים שהוציאה, וכמו על כל שאר האלבום – גם עליו שוררת אווירת מודעות חברתית עמוקה.

She Drew The Gun – "Poem"

ובאווירת "העם רוצה צדק חברתי", מגיע השיר המדהים הזה של להקה ששמעתי לראשונה בשבוע שעבר והו, כמה יפה ה"Poem" הזה. בא לי לצטט מתוכו כל משפט שני. She Drew The Gun צפויה להוציא את אלבומה הראשון בחודשים הקרובים.

"Life give me something to believe in \ No lies, just something to believe in \ Am I the only one that's grieving these things that belong to me that they are thieving"

Moderat – "Ghostmother"

אלבום שלישי לשיתוף הפעולה המעולה בין הצמד מודסלקטור לבין סשה רינג הלוא הוא Apparat. עוד לא צללתי לעומקו, אך מהאזנה וחצי הוא נשמע לי כמו האלבום הכי פופי ששיתוף הפעולה הזה הניב עד כה. וסשה רינג שר כל כך יפה. נכון, אין כאן את תום יורק שהופיע באלבומים קודמים של מודראט, אבל מדובר בחומר מעולה.

DJ Shadow – "Nobody Speak" feat. Run The Jewels

איך לא חשבו על זה קודם? הקטע הפצייץ הזה הולך לצאת באלבום הבא של שאדו, שבטח יכיל כמה שירים מעולים והרבה משעממים כמו ברוב האלבומים ששאדו הוציא אחרי "The Private Press" מ־2002.

The Avalanches – "Frontier Psychiatrist"

פתאום הודיעו מפסטיבל פרימוורה שההרכב האוסטרלי הזה, שהוציא אלבום ענק בתחילת האלף ומאז די נעלם, עומד לחזור ולהופיע בו. "Since I Left You" היה אחד האלבומים הכי כיפיים ששמעתי אז וזה לגמרי הקטע הכי פסיכי בו.

M83 – "For The Kids" feat. Susanne Sundfør

החדש של M83 מושפע, לטענתו של אנתוני גונזלס, מפתיחים של סדרות טלוויזיה מהאייטיז. אם לשפוט על פי האזנה לאלבום אז מדובר בטענה מדוייקת להפליא של יוצר האלבום, וכשהוא מקליט עם מלכת נורווגיה, סוזן סנדפור – אני מנגן את זה. אזהרת קיטצ' חמורה, ועוד עם סולו סקסופון. וילד שמקשקש שם משהו. נפלא.

אור בזויותבפייסבוק. התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי

• פי.ג'יי הארווי
• A Place To Bury Strangers
• מיסטרי ג'טס
• הרון אובליביון
• דיג'יי שאדו
• מודראט
• Parquet Courts
• pj harvey
• בילט טו ספיל
• רדיו הקצה
• m83
• מוזיקה
• moderat
• סוזן סנדפור
• הרדיו הבינתחומי
• אור בזויות
• אור בזוויות
• פליימינג ליפס
• פודקאסט
• Avalanches
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

שנתיים וחודש חלפו מאז שמיילי סיירוס התנגשה, עירומה ורכובה על כדור ברזל, לתוך קיר הארמון שבנו סביבה מנהלי דיסני מאז הייתה בת 11. אם בהתחלה עוד לא היה ברור אם אנחנו חוזים כאן בעוד התמוטטות עצבים של מישהי שהצליחה יותר מדי ומוקדם מדי, היום ברור שזו הייתה רק ההתחלה של האמנציפציה המוצלחת ביותר של העשור.

האלבום החדש של סיירוס, "Miley Cyrus and Her Dead Petz", הוא עוד פרק בתולדות צאתה לחופשי: הוא הוקלט מחוץ לחוזה שלה, כשאף אחד לא אומר לה – או אפילו רומז – מה לעשות. לטוב ולרע אין כאן מנהלים, מפיקים ואנשי יח"צ, ועל תקן המבוגר האחראי כאן יושב ויין קוין – הסולן של ענקי הפסיכדליה פליימינג ליפס. הוא מתפקד, כצפוי, יותר כאיזה חתול תעלול, שמופיע משום מקום כשההורים לא בסביבה וזורע כאוס.

יש מסורת ותיקה של אלבומים שאמן פופ מוציא כדי להתנער משלשלאות הכובלות אותו (אלו יכולות להיות שלשלאות של תדמית, של לייבל או של קהל). התוצאה יכולה להיות חגיגה שלמה ("Emancipation" של פרינס, לאחר ששוחרר מחוזה מגביל עם וורנר וחזר להשתמש בשמו) או אלבום נויז אלים, פורץ דרך ובלתי נסבל ("Metal Machine Music" של לו ריד).

"Miley Cyrus and Her Dead Petz" הוא לא זה ולא זה. הוא אסופה לא קוהרנטית של שירים פסיכדליים עדינים, כמעט ללא בס ותופים, אלא בעיקר קלידים, מכונות תופים שקטות והקול המצוין של סיירוס – גרוני ומסתלסל מאי פעם. יותר מתמיד היא מוכיחה כאן שהיא זמרת מצוינת שמצליחה להיות אמוציונלית גם כשהיא לוחשת וגם כשהיא צועקת: זה הקול שהפך לפני שנתיים את הכניסה לפזמון של "Wrecking Ball" לרגע שמסוגל, ממש כפי שמבטיח שמו, למוטט בניין.

אבל למרבה האירוניה, סיירוס עושה כאן טעויות קלאסיות של מוזיקאית אינדי מתחילה. האלבום ארוך מדי (92 דקות! זה יותר מ"Nevermind" של נירוונה ו"What's Going On" של מרווין גיי יחדיו), אחיד מדי ובגדול נשמע כמו סקיצות אקוסטיות של הפליימינג ליפס (שכתבו איתה את רוב האלבום). המהלך כאן ברור: כל מי שהאשים את סיירוס בכך שהיא גרוטסקית, פרובוקטיבית וצעקנית – נתקע כאן עם שעה וחצי של בלדות ספייס פופ רגישות שמוכיחים את ההפך המוחלט. אבל ברגע שמפנימים ומתרגלים לכך שזהו הסאונד הנוכחי שלה, הקוריוז חולף ואיתו מתגלה שרוב השירים כאן מיותרים וגוזלים את תשומת הלב מאלו הטובים באמת.

בגדול ההברקות כאן הן אלו שיש להן חטיבת קצב מפותחת, בהן "Slab of Butter" עם הבס הנהדר ו"One Sun" הפופי, "Space Boots" המרגש ו"Bang Me Box" הפסאודו אייטיזי שנשמע כמו קטע גנוז מהפסקול של "דרייב". בממוצע על כל פגיעה בול יש כאן בערך שתי החמצות. זה נשמע רע, אבל מדובר בשמונה שירים מצוינים, רק חבל שצריך לדלות אותם במאמץ רב מתוך 23 קטעים.

כל זה מהווה צעד ראשון, לא מדויק אבל מבטיח לכיוון הנכון, של מה שעוד עשוי להיות קריירה מבריקה בשוליים הסהרוריים של הפופ. לין נורמנט כתבה פעם במגזין "Ebony" על איקונת פופ נשי־קווירי של דור אחר, גרייס ג'ונס, שהיא "סימן שאלה שלאחריו בא סימן קריאה". מיילי סיירוס היא שני סימני קריאה, שאחד מהם מתחיל סוף סוף להתעקם לכדי סימן שאלה.

• פליימינג ליפס
• מיילי סיירוס
• ביקורות מוזיקה
• ביקורות
• ביקורת מוזיקה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

Os Mutantes (המוטנטים) היא מהלהקות הבולטות והמשפיעות ביותר שהוקמו בשנות השישים בברזיל. הלהקה, ששילבה פסיכדליה, מוזיקה נסיונית, טרופיקליה ורוק מתקדם, נחשבה לחתרנית ויוצאת דופן. כעת, הלהקה בראשותו של הזמר והגיטריסט סרז'יו דיאז מגיעה להופעה אחת שתתקיים ב-23 בנובמבר בבארבי בתל אביב.מחיר כרטיס במכירה מוקדמתיעלה 139 ש"ח ו-160 ש"ח בקופות ביום המופע. על ההפקה חתומים ZUZZ Agency (אוהד עזרתי) ו-Auris Media (ויקטור לוין) אשר חתומים השנה על הגעתם של Low, בן פרוסט ועל הגעתה הצפויה של Unknown Mortal Orchestra.

אוס מוטנצ'ס הוקמה ב-1966 בסאו פאולו על ידי סרז'יו דיאז בפטיסטה, אחיו הבסיסט והקלידן ארנלדו בפטיסטה והזמרת ריטה לי. הלהקה פרצה כחלק מתנועת הטרופיקליה שהנהיגו ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוזו (ואף הופיעה איתם טרם נעצרו והוגלו על ידי המשטר הצבאי) וזכתה להכרה נרחבת כששילבה את ההשפעות המערביות ואהבתה לביטלס עם המוזיקה הברזילאית. אלבום הבכורה שלה יצא ב-1968, ועד 1972 הקליטה ארבעה אלבומים נוספים שהפכו אותה ללהקת הפסיכדליה הנחשבת ביותר בברזיל, כזו בעלת השפעה עולמית.

במהלך השנים השפיעו דיאז וחבריו ללהקה על טעמם המוזיקלי של אמנים צעירים בתחילת דרכם ובהם הפליימינג ליפס איתם אף הופיעו בעשור הקודם, דייויד ברן (Talking Heads) שקידם ותמך בלהקה דרך הלייבל שלו "Luaka Bop". קורט קוביין שלח לחברי הלהקה מכתבים אישיים בהם ביקש שיתאחדו ב-1993, אוף מונטריאול שיתפו איתם פעולה במופע צדקה ובק קרא לאלבומו "Mutations" על שם ההרכב – ואף הקדיש את הסינגל "Tropicália" ללהקה האהובה.

האלבום החמישי של המוטנטים, "Mutantes e Seus Cometas no País do Baurets"("המוטנטים וכוכבי השביט שלהם בארץ הג'וינטים"), ראה אור ב-1972 והיה האלבום האחרון שלהo בהרכב המקורי. קצת אחרי צאתו ארנלדו בפטיסטה איבד את זה עקב שימוש מוגזם ב-L.S.D. שני חברים נוספים שהצטרפו בשנים הראשונות עזבו גם הם, וכך עשתה גם הזמרת ריטה לי. ההרכב המשיך לפעול עד 1978, בראשותו של סרז'יו דיאז, והוציא שני אלבומים נוספים שפנו לכיוונים של רוק מתקדם.

עשרות שנים אחרי, ב-2006, לרגל תערוכת טרופיקליה שהתקיימה בברביקן בלונדון, התאחדה הלהקה לראשונה מאז שנות השבעים בהרכבה המקורי, למעט המוזיקאי והמפיק לימינייה והזמרת ריטה לי שהוחלפה בזמרת זלדה דאנקן. שנתיים אחר כך יצא השיר הראשון שלהם מזה יותר משלושים שנה וב-2009 ראה אור אלבום ראשון אחרי 35 שנה שהלהקה לא הקליטה אלבום חדש. האלבום האחרון שלה, העשירי במספר, יצא ב-2013 ובשונה מקודמיו רובו באנגלית.

קשה להאמין שאנחנו זוכים בהזדמנות לחוות את הלהקה הכל כך משפיעה ומיוחדת הזאת בהופעה חיה, ועוד בארץ. שמחה גדולה.

• פליימינג ליפס
• אוס מוטנטס
• אוהד עזרתי
• zuzz
• קייטנו ולוזו
• פסיכדליה
• בק
• בארבי
• הופעה
• חדשות מוזיקה
• חדשות תרבות
• קורט קוביין
• תרבות