אחרי כל האכזבות שחווינו לאורך יותר מעשור, למדנו לגשת לתכנים מעולמות "משחקי הכס" בזהירות יתרה. החל מעונה 4 של סדרת המקור החלה הידרדרות וכל פרק בסדרה היה יותר גרוע מקודמו. השיא היה בעונת הסיום, כשיוצרי הסדרה פשוט דהרו אל עבר הסוף ורמסו לחלוטין כל זכר למה שהפך את ארבע העונות הראשונות לפורצות דרך. ואז הגיעה "בית הדרקון", עם פתיחה מבטיחה ושתי עונות שלא באמת התקדמו לשום מקום. מאוד הייתי רוצה לוותר בשלב הזה, אבל אני כבר מושקע יותר מדי ביקום הזה. אבוד לי. אבל לכם עוד יש תקווה.

>> אנחנו מסתכלים עליכםֿ: 20 הסדרות הכי טובות ב-2025. חלק א'
>> זה סופו של כל בלון: 20 הסדרות הכי טובות ב-2025. חלק ב'
>> הצעה שאי אפשר לסרב לה: 30 הסדרות הכי טובות ב-HBO Max

אז לפני שנתחיל בביקורת, זאת ההזדמנות להגיד: אם לא ראיתם מעולם את "משחקי הכס", צאו מהביקורת הזאת עכשיו. תוותרו. אל תיכנסו לעולם הזה שיביא לכם רק סבל ואכזבה. לכו לראות "פלוריבוס" או "הסופרנוס", אל תבזבזו את הזמן שלכם על היקום הזה, זה לא שווה את זה.

יופי, עכשיו כשנותרנו רק אנחנו, הנשמות האבודות שהשקיעו יותר מדי זמן ב"משחקי הכס", בואו נדבר על "אביר שבע הממלכות".הפריקוול הזה מגיע אלינו ממש עם כניסתו של שירות הסטרימינג HBO Max לארצנו, והוא מספר על סר דנקן הגבוה, אביר שדה צעיר שלא גדל בחצרות מעמד האצולה, אלא כנושא הכלים של אביר שדה אחר, סר ארלן מפניטרי. סר ארלן הכתיר את דנקן כאביר שדה רגע לפני מותו, ובעקבות זאת האביר הטיפש שם לעצמו מטרה: לנצח בטורניר למען ארלן. בדרך הוא פוגש את הילד הקרח אג, אותו הוא לוקח תחת חסותו והופך אותו לנושא כליו.

כל זה קורה כמאה שנה לפני אירועי "משחקי הכס" ובניגוד לשתי הסדרות הקודמות, זה מרגיש שהמשחק הפוליטי ננטש כמעט לחלוטין לטובת התפתחות הדמויות. הפוליטיקה עדיין נוכחת, אבל לפחות בעונה הראשונה היא נשארת מאחורי הקלעים.התחושה היא שהפעם הם יעשו את הדברים אחרת. בתור התחלה, אין פתיח ארוך ומתיש שכולל בתוכו כל מיני רמזים ושיט. הקדמה, כותרת וזהו, ממשיכים בפרק. ויש הרבה יותר הומור. הדינמיקה בין דנקן הטיפש לבין אג הצעיר אך החכם והבוגר להפליא עובדת באופן מפתיע ומייצרת כמה דיאלוגים שלא ציפיתי לראות בעולם של "משחקי הכס".

דקסטר סול אנסל הצעיר שמשחק את אג ופיטר קלאפי בתפקיד דנקן הם ליהוקים מעולים. בעוד שקלאפי עושה עבודה מצוינת בלשאת מבט מטומטם וכמעט ילדי על פניו, אנסל נראה לעתים כמעין ילד מזדקן. היפוך התפקידים הזה מעניק רובד נוסף למערכת היחסים ביניהם. עוד דבר שממש לא ציפיתי לו זה בדיחות קקי ופלוצים, מסתבר שזה גם קיים בסדרה. בהתחלה זה הרגיש סתם וולגרי ולא במקום, אבל זה גם מה שהיה כל כך מפתיע, ובהמשך זה הפך גם למאפיין מנומק של האוכלוסיה הגברית למדי בטורניר.

יותר מכל, מורגשת הנוכחות של ג'ורג' ר.ר. מרטין בסדרה. יוצר הסדרה, אירה פרקר, טען כי הוספר סיפק חומר לכתיבה שיספיק ל-12 עונות. והאמת? קשה להגיד אם זה טוב או רע. כנראה שרע. נכון לעכשיו פורסמו 3 נובלות בעלילות אג ודנקן, ואם יש משהו שלמדנו מההיסטוריה הבעייתית של הפרנצ'ייז זה שדברים נוטים ללכת לעזאזל במצב כזה. האם קיים סיכוי שהסדרה הזאת תצליח להיות מספיק חזקה גם בהמשך שלא יתבסס על הספרים? האם יש לנו סיבה אמיתית להמשיך ולצפות בה? ובכן, זה תלוי.

כדי ש"אביר שבע הממלכות" לא תחזור על הטעויות של קודמתה, היא חייבת להישען על חומרי המקור יותר מבעבר, לקחת את הזמן אם צריך, ואם אין חומר מקור כתוב, אלא קו עלילה כללי שבו מרטין נותן אירועים מרכזיים שאמורים לקרות, אז עדיף שיתייעצו איתו, ישתפו אותו יותר בתהליך הכתיבה וישמרו על הטון שלו, כי כפי שראינו כאן, כשעושים את זה – אנחנו מקבלים אחלה של טלוויזיה.

הגעתי בלי ציפיות לעונה הראשונה של "אביר שבע הממלכות". הופתעתי וקיבלתי עונה ראשונה מוצלחת ומבטיחה. יש כאן סיפור טוב על אבירות, על אינטלקט מול אומץ לב ועל מוסר. האם זה יישאר כך בהמשך? אף אחד לא יכול להבטיח לנו כלום, אבל אם הם ישמרו על יוצר הסדרה קרוב אליהם (לפחות בשנים שנשארו לו, הוא בן 77 למען השם), יכול להיות טוב. זה אמנם לא יגאל את ההיסטוריה המבישה של הפרנצ'ייז הזה שנרמס מכל כיוון, אבל לפחות נקבל טלוויזיה טובה.
>> "אביר שבע הממלכות" // עונה ראשונה // שישה פרקים // עכשיו ב-HBO max

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• משחקי הכס
• פנטזיה

היום, אם לא יקרה שום דבר אפוקליפטי, יפתח פסטיבל אוטופיה במהדורה חדשה ופנטסטית ויחזור לסינמטק תל אביב לאחר תקופת הפסקה, ויקדיש שבוע שלם של סרטים ואירועים המוקדשים לקולנועמז'אנרי המדע הבדיוני, הפנטזיה, האימה והעתידנות, ומציעים זוויות חדשות ומבט אחר על עבר אפשרי ועתיד שלא התרחש.

המהדורה הנוכחית מתקיימת תחת הכותרת "העתיד שהיה, העבר שיהיה",ומתמקדת בדרכים שבהן קולנוע ז'אנרי מפרק, בונה ומדמיין מחדש מושגים של זמן, זיכרון והתבוננות בהווה.סרט הפתיחה של הפסטיבל, שיוקרן בטרום בכורה, הוא סרטו החדש של פארק צ'אן ווק, "אין ברירה אחרת", המציג סאטירה שחורה על תחרותיות, הישרדות והקצנה חברתית.

לצד טרום־בכורות של סרטי ז'אנר חדשים יוקרנו יצירות מפתח מהקולנוע המקומי והבינלאומי, בהן "הנער הקדוש" – דרמת אימה מרתקת המגיעה הישר מפסטיבל ונציה ועוקבת אחרי עיירה בה מתגלה נער עם כוחות על טבעיים; "יציאה 8" – מותחן אימה העוקב אחר גבר הלכוד בלולאת זמן; "הנך היקום" – סרט מד"ב אוקראיני פואטי ואנושי המלווה את אנדריי, האסטרונאוט האחרון ביקום; "הבתולה מאגם המחצבה" – תשוקות רומנטיות נכזבות מתפתחות לסרט אימה בדרמת ההתבגרות מרגשת ומלחיצה,ו"אלפא", על מתבגרת מתוסבכת שגרה עם אמה ללא מעטפת תומכת וחוזרת מבית הספר עם קעקוע מסתורי שישנה את חייהן.

לצד ההיילייטס הנ"ל יוקרנו עשרות סרטים נוספים, כולל חלק מרכזי בפסטיבל שיתרחש תחת הכותרתמסלול מקומי (Local Orbit)ויתמקד בסרטי ז'אנר ישראליים מן העבר והעתיד, ויאפיין מחדש את היקף היצירתיות המקומית דרך סרטי אימה, מותחנים, מדע בדיוני ויצירות היברידיות ישראליות נדירות. השנה יוקרן גם מקבץ סרטי ז'אנר קצרים ישראליים, המציגים מגוון סגנונות ומאפשרים הצצה לדור הבא של יוצרים מקומיים.

במהלך השבוע יתקיימו מפגשים עם יוצרים, חוקרי קולנוע ואנשי טכנולוגיה, העוסקים בקשר בין דימוי קולנועי לשאלות של היסטוריה אלטרנטיבית, שיבוש זמן ושימוש בז'אנר כמסגרת המציעה מבט ביקורתי על המציאות.

"התלבטנו לא מעט לגבי השם ‘אוטופיה’ בשנתיים האחרונות. איך ממשיכים ומקיימים חגיגה של דמיון, פסטיבל שמעמיד במרכזו אבסורד, טירוף, הזיה וסיוט",אומר מייסד הפסטיבל אורי אביב. "התשובה באה במהרה: היעדר דמיון הכשיל אותנו, ורק דמיון יציל אותנו. אנחנו צריכים יותר סיפורים ורעיונות חריגים, שונים ולא מהעולם הזה. הקולנוע הז’אנרי לא רק מבדר – אימה היא מראה חברתית ומדע בדיוני הוא כלי לחשיבה על עתידים אפשריים. לראשונה מאז 2018 אנו מקיימים פסטיבל בסדר גודל מלא, לא מבוזר ולא היברידי – פסטיבל, חגיגה של דמיון, שממשיכה גם לפעילות שנתית ולכתב עת חדש. דמיון פרוע הוא צו השעה, כאן ועכשיו. אנו חייבים דמיון, יותר מאי־פעם".
>> פסטיבל אוטופיה, 3.1-29.12, סינמטק תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל אוטופיה
• מדע בדיוני
• פנטזיה
• סינמטק תל אביב
• סרטים מומלצים

לפעמים עונה שנייה של סדרה הרבה יותר חשובה מהראשונה. להתחיל סיפור זה קל. כל אחד יכול להתחיל סיפור. השאלה האמיתית היא איך ממשיכים אותו – ואיך הוא מסתיים. במקרה של "פרסי ג'קסון והאולימפיים" היה קל מאוד להתחיל את הסיפור: יש ספר רב-מכר ענק, יש זכויות שנרכשו ויש סדרת סרטים לא מוצלחת במיוחד שכבר ניסתה להתניע את הפרנצ'ייז.

>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות ודוקו שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

בדיסני ממש רצו להראות בעונה הראשונה שהם לא מתכוונים לחזור על טעויות העבר, ועכשיו הסדרה חוזרת עם העונה השנייה – שמבוססת על הספר "פרסי ג'קסון וים המפלצות" – ולמרות שההתחלה טיפה איטית, עדיין מדובר בגרסה הכי טובה ל"פרסי ג'קסון" עד כה, קלללל, ונראה שהם אפילו מצליחים לעשות את זה יותר טוב בעונה הזאת, בעיקר בזכות הזמן שעבר מהעונה הראשונה.

העונה נפתחת שנה לאחר אירועי העונה הראשונה. פרסי ג'קסון חוזר למחנה, והפעם עם חבר חדש בשם טייסון, חצי קיקלופ שאימו אימצה, זאת בעקבות הסיוטים החוזרים ונשנים על קרונוס – הוולדמורט של הסדרה, אם תרצו – ששולח את אנשיו לשבור את המחסום של המחנה ולהרעיל את העץ הקסום ששומר עליו. כדי להגן על חבריו, פרסי יוצא למסע נוסף בעקבות נבואה, רק שהפעם אסור לו לדעת מהי אותה נבואה ומהן השלכותיה, רק שהוא צריך להציל את חברו, גרובר שנעלם.

בעונה הקודמת הביקורת העיקרית שלי הייתה שווקר סקובל, השחקן שמשחק את פרסי, הוא פשוט שחקן לא טוב. לא האשמתי אותו כמובן, הוא רק נער צעיר, אבל הפעם נדמה שהזמן בהחלט עשה את שלו. הוא קצת התבגר וגידל עמוד שדרה, על אף כמה שורות דיאלוג קרינג'יות, הוא בסך הכל עושה את העבודה.

התוספת החדשה בדמותו של חד העין טייסון בהחלט מרעננת את הקאסט וגם המנהל החדש, המלך טנטלוס שאינו יודע שובע בכיכובו של טימותי סימונס ("ויפ") הופך לדמות די מבדרת, מעין שק חבטות אנושי ללא מודעות עצמית. גם ארס חוזר אלינו בעונה הזאת ואני באמת כל כך שמח על כל הזדמנות שבה נותנים לאדם קופלנד במה. מי שלא מכיר, אדם קופלנד הוא המתאבק אדג' מה-WWE וכמו מתאבקים אחרים מתקופתו, גם הוא פיתח קריירת משחק בסדרות כמו "ויקינגים" ו-"הפלאש". הוא עובד טוב, כיף לראות אותו והוא ליהוק מושלם לארס ביקום של פרסי ג'קסון. מעין כוכב רוק נשכח ומחוספס שתמיד מוכן לקרב. דמות תענוג.

העניין עם הסדרה הזאת, עבור צופים מבוגרים שגדלו על הספרים שהחלו לצאת לפני 20 שנה, הוא שזה מרגיש כמו גילטי פלז'ר לצפות בה. אני מכיר את סדרת הספרים, אז אני מצליח ליהנות מהנוסטלגיה, אבל לא יודע אם הייתי צופה בה סתם כך אם זאת לא הייתה העבודה שלי. בסוף זאת סדרת נוער לכל דבר ועניין, ואפילו העתקה די בוטה של סדרת ספרי הארי פוטר, רק שבמקום מכשפים וקוסמים יש לנו מיתולוגיה יוונית. ולמרות שהיה לי ממש כיף לצפות בסדרה, קשה לקבוע מה יותר אהבתי – את החזרה לדמויות האהובות מימי נעוריי או את הסדרה עצמה.

השאלה הזאת הציקה לי לאורך שני הפרקים הראשונים, כי לא הכל מושלם כאן. מדובר בשני פרקי אקספוזיציה שמניחים את הכלים על השולחן ובונים את המסגרת העלילתית של העונה. יש בהם רגעי אקשן מצוינים והדמויות הראשיות מקבלות דילמות אמיתיות (בניגוד לעונה הקודמת שבה הם לא התבקשו לבצע החלטות משמעותיות). צפיתי בארבעה פרקים, ועל אף שאני מנוע מלכתוב על שני הפרקים שלא שוחררו עדיין בשל הסכמי הסודיות של דיסני, אני חייב להגיד ששני הפרקים האלה די ענו לי על השאלה הזאת, כי העונה השנייה, לפחות בינתיים, הרבה יותר טובה מהראשונה.

דיסני עשו את שיעורי הבית שלהם "עם פרסי ג'קסון והאולימפים". הם ניקו קצת, שיפרו את הדברים שפחות עבדו בעונה הקודמת, ווקר סקובל גדל ויש לו קצת יותר כריזמה ונוכחות, הדמויות עומדות בפני החלטות הרות גורל ואני כצופה גדלתי מספיק בשביל לשכוח את מה שקרה בספרים, אז אני לא יודע באמת מה הולך לקרות. מה שכן, גם אם שני הפרקים הראשונים קצת נמרחים, שווה להמשיך לצפות. השילוב בין העולם המודרני למיתולוגיה היוונית עדיין לא נמאס ונראה שחוץ מ"קאוס" המצוינת שבוטלה לצערנו, לא נקבל משהו כזה בקרוב מעולמות הפנטזיה.

אם זה הולך בכיוון שבו אני חושב שזה הולך, צפויה לנו עונה מצוינת. והאמת? שני הפרקים שעליהם כאמור אני מנוע מלדבר (פליז אל תתבעו אותי, דיסני) עשו לי ממש חשק לעוד פרסי ג'קסון. זה שנתנו לדמויות לקחת סיכונים משמעותיים שיכולים לגבות מחיר כבד זה מעולה, ואם המחיר באמת ישולם – זה יהיה אפילו מעניין יותר. ושוב חשוב לזכור: זאת סדרה לנוער שמבוססת על סדרת ספרים לנוער ולכן גם הציפיות בהתאם. היא לא תהיה "שובר שורות" וגם לא "משחקי הכס". אף אחד לא מצפה ש"פרסי ג'קסון" תהיה יצירת מופת זוכת פרסי אמי, אבל משמח לראות שזה לא גורם ליוצרים ולדיסני להוריד את הרף. אם מגמת השיפור הזאת תימשך גם בעונות הבאות, בסוף גם האמי עוד יגיע.
>> פרסי ג'קסון והאולימפיים: ים המפלצות // Percy Jackson and the Olympians: Sea of Monsters // עונה 2 שמונה פרקים (השניים הראשונים כבר אונליין, ומעכשיו אחד בשבוע) // להשיג בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• פנטזיה
• סדרות מומלצות

זוכרים איך פעם "משחקי הכס" הייתה סדרה אדירה וכל העולם צפה בה וכל שירותי הסטרימינג וערוצי הכבלים שמתחרים ב-HBO התחילו לחפש בהיסטריה פרנצ'ייז משלהם בז'אנר הפנטזיה? גוד טיימז. ג'ף בזוס הסכים לשלם סכומים דימיוניים לחלוטין – (רק הזכויות עלו 250 מיליון דולר, בהפקת כל פרק הושקעו כ-60 מיליון דולר, והופקו כבר 16 פרקים ששמים אותנו באזורי ה-1.2 מיליארד דולר השקעה בשתי עונות בינתיים) – כדי להביא אל אמזון פריים וידאו את סדרת הטלוויזיה שהיא הפריקוול של "שר הטבעות". והנה אנחנו כאן עם העונה השנייה.

>> מצעד הסרטים הכי טובים של טים ברטון (לפני שהתחיל למחזר את עצמו)
>> ניצחון האדם והמכונה: 20 הסדרות הכי טובות שאתם יכולים לראות עכשיו

"שר הטבעות: טבעות הכוח" עשתה הרבה פחות רעש בעונתה הראשונה ממה שבאמזון קיוו, והייתה רחוקה מאוד מלתת פייט משמעותי ל"בית הדרקון" מבחינת הפופולריות, אבל מעריצי הסאגה הקלאסית של טולקין וסדרת הסרטים של פיטר ג'קסון קיבלו אותה בחיבה ובהערכה. ובאמת, זו הייתה עונה של טלוויזיה מסחררת, הפקה שומטת לסתות ורמת ביצוע עילאית. רק דבר אחד היה חסר: דמויות שלמישהו אכפת מהן. פתיחת העונה השנייה מלמדת שעשו שם שיעורי בית, והעבירו לפרונט את סאורון בתחילת מסעו אל זרועות הרשע, כשמולו הלוחמת האלפית האהובה גלדריאל (מורפיד קלארק הלא מספיק כריזמטית), יחד עם הרבה יותר מדי דמויות שבקושי זכרנו מהעונה הראשונה.

וזה יהיה המבחן הגדול של "שר הטבעות: טבעות הכוח" בעונתה השנייה: האם היא תצליח למשוך את הצופה הסביר לתוך הסיפור באמצעות דרמה שמונעת על ידי דמויות מעניינות, או שכל הרעיון הוא לספק למעריצי טולקין המחשה ויזואלית מרהיבה לנספחים שכתב הסופר הדגול לטרילוגיה האפית שלו? כי במקרה כזה יתכן שג'ף בזוס יחוש מעט מרומה. בינתיים התקבלו הפרקים הראשונים בביקורות קשות למדי. עוד לפני העונה הראשונה הכריזו היוצרים, ג'יי.די פיין ופטריק מקיי, שאצלם לא יהיה סקס בוטה ואלימות מדממת, בניגוד ל"משחקי הכס", כדי שכל המשפחה תוכל לצפות בסדרה ביחד. התוצאה עלולה להיות שאף אחד מהמשפחה לא ירצה לצפות בה. נמשיך לעקוב.
>> "שר הטבעות: טבעות הכוח", עונה 2, שמונה פרקים (שלושה עלו היום, והשאר מדי שבוע בחמישי), אמזון פריים וידאו

• המסך
• מה רואים הלילה
• אמזון פריים
• שר הטבעות
• פנטזיה

יש דברים שלא כדאי לעשות בחיים. אחד מהם זה לנסות לעשות רימייק ליצירה של טרי גיליאם, במאי הקולנוע הייחודי שבקע מחבורת מונטי פייתון ונודע ביכולתו לייצר סרטים מורכבים להפקה (כמו "ברזיל" ו"12 קופים") שהולכים ומסתבכים תוך כדי תנועה ולעיתים גם קורסים באופן מפואר (כמו במקרה של "דון קישוט" עם ג'וני דפ מ-2002, סרט שמעולם לא הושלם וכיכב בדוקו הנפלא "אבודים בלה מאנשה"). בקיצור, אל תעשו את זה. אלא אם כן אתם טאיקה ואיטיטי, וטרי גיליאם לא רק נותן לכם את ברכתו אלא גם מצטרף כמפיק.

>> "האישה באגם": מדהים מה שיוצרת ישראלית מצליחה לעשות עם תקציב הוליוודי
>> מאסטר בטלוויזיה: מצעד 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות על המסך עכשיו

ואיטיטי, שמסתמן כיוצר הקומי הפורה ביותר של הזמן הזה, חובר כאן לג'מיין קלמנט המבריק תמיד ("טיסת הקונקורדים" ושותפו של ואיטיטי ליצירת קומדיית הערפדים "מה שאנחנו עושים בצללים") ויחדיו הם הרימו רימייק טלוויזיוני בן עשרה פרקים של "שודדי הזמן", סרט הפנטזיה המופרע והכיפי של גיליאם מ-1981 בכיכובם של שון קונרי, ג'ון קליז, ילד חמוד וחבורת ננסים. הסרט לא הצליח באופן מיוחד עם צאתו, וקצת נשכח במרוצת הזמן יחסית לסרטיו האחרים של גיליאם, אולי כי נוצר כסרט לילדים. זה לא הפריע לוואיטיטי, קלמנט ואפל TV+ לשים עליו את כל הז'יטונים.

ההפתעה הגדולה של שני הפרקים הראשונים שעלו היום היא ליסה קודרו, בתפקיד הכמעט-ראשי כפנלופי, מנהיגתם של כנופיית שודדי הזמן, שנותנת כאן הופעה קומית מפוארת ומדויקת, ללא ספק הטובה ביותר שלה מאז "חברים". ההפתעה הגדולה הנוספת היא תפקידי המשנה שלקחו לעצמם ואיטיטי וקלמנט, ולא נספיילר אותה כאן, אבל הם קורעים כהרגלם. וההפתעה הגדולה ביותר היא שהם הצליחו לשמור על הקסם הנאיבי של המקור ועל הפליאה הילדית מהאפשרות לחזור לעבר לתקופות היסטוריות חשובות ולפגוש שם דמויות היסטוריות מוכרות. התוצאה מסתמנת ככיף גדול לכל המשפחה, בלי יותר מדי טוויסטים אפלים וקריצות עכשוויות שמאפיינות בדרך כלל רימייקים מהסוג הזה. אפשר כנראה למחוק מרשימת ה"יש דברים שלא עושים".
>> שודדי הזמן // Time Bandits, עונה ראשונה 10 פרקים (שניים בכל שבוע מהיום), עכשיו באפל TV+

• המסך
• אפל טיוי
• ליסה קודרו
• טאיקה ואיטיטי
• פנטזיה