השנים האחרונות הביאו מוצר חדש לעולם הסדרות הדוקומנטריות. אין להן שם רשמי, אז אני קורא להן "סדרות דוקו-נטפליקס": סדרות העוסקות בנושא מסוים, מחולקות לשלושה-ארבעה פרקים, נוחות מאוד לצפיית רצף בינג'ית, מוצר שאפשר לעכל תוך שעתיים ומספיק מבדר כדי שזה יהיה שווה את זה. שתי דוגמאות נהדרות הן הסדרה "The Real Bling Ring", על חבורת הפורצים לבתיהם של המפורסמים בקליפורניה והסדרה הדוקומנטרית על פיפ"א, עליה כתבתי כאן לא מזמן.

סדרה נוספת בתת הז'אנר החדש שהמצאנו הרגע עלתה בשבוע שעבר לשרתי הסטרימינג של נטפליקס, והיא נקראת בתרגום חופשי "פפסי, איפה המטוס שלי?"; הסיפור משוגע מספיק כדי להיות פיקשן, אבל הוא אמיתי לגמרי: הוא מתחיל בפרסומת שהעלתה פפסי בשיא המלחמה שלה נגד קוקה קולה (הימים היפים שבהם מייקל ג'קסון היה דמות לגיטימית), שבה היא החליטה לחלק נקודות למי שקונה מספיק פחיות (סטייל "מבצעי הפקקים" של קוקה קולה בשנות התשעים):200 נקודות שוות כובע, 350 שוות ז'קט חדש, אתם מכירים. בסוף הפרסומת, במה שהם פירשו כהלצה, הם הנחיתו את גיבור הפרסומת במטוס קרב, ואף נקבו במחיר – 7 מיליון נקודות שוות מטוס. לא פורסמה שום הבהרה שמגדירה את המהלך הזה כהלצה.

זה גרם לילד אחד, ג'ון ליאונרד שמו, לקחת הכל מאוד ברצינות. הוא אסף את הכסף, גייס 7 מיליון נקודות ובא לפפסי עם הבקשה הברורה: תביאו את המטוס. מכאן יוצא לדרך מחול שדים משוגע בין פפסי וליאונרד, שנגמר בתביעה שלומדים אותה עד היום בבתי ספר למשפטים; את התוצאה לא נגלה לכם, אבל הסיפור שאמנם התרחש בשנות התשעים, מתאים לימי חיינו יותר מאי פעם.ההתמודדות הזו של האדם הקטן מול התאגיד הגדול והעוצמתי היא הסיפור של העשורים האחרונים בעולם. התעצמות חברות הענק, שהולכות ונעשות עשירות וגדולות יותר, וההידרדרות העולמית של מעמד הביניים, גרמו ללא מעט תסיסה נגד הכסף הגדול. ראינו את זה במחאות כמו "Occupy Wall Street" וגם במחאה החברתית שלנו, אללה ירחמה, ויהיו שיטענו שהיה בכך זרז לעלייתו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב.

הפערים המתרחבים גרמו לרבים מאיתנו לרצות "לדפוק את המערכת". לחבל בסדר הקיים. להיכנס בחזקים.במילים אחרות, ברור מאוד למה הסיפור של ג'ון ליאונרד נצפה על ידי רבים וצף בחזרה לתודעה – למרות שהתרחש לפני 25 שנה. כולנו רוצים להיות ג'ון ליאונרד, במובן מסוים. להביך או לשטות בתאגיד הגדול והעשיר, זה שחושב שהכל סובב סביבו. סיפורי הסינדרלה האלה, במציאות, לא תמיד נגמרים בצורה שאנחנו מדמיינים; אבל לפחות אנחנו מצליחים לגרום להם להזיע בדרך.

הסדרה עצמה הקצבית מאוד וניינטיזית מאוד (בכל זאת, פפסי). המוזיקה משנות התשעים בולטת מאוד ברקע, וגם הדמויות – מהדוגמנית סינדי קרופורד (שמוכיחה שיופי אמיתי לא מת אף פעם), דרך ליאונרד עצמו או השותף שלו, איש העסקים טוד הופמן – מוסיפות המון צבע. וזה עוד לפני שדיברנו על מייקל אבנאטי, עורך הדין הממולח שגייס ליאונרד לצידו – אחד שנודע אחר כך בתור מי שהתמודד ראש בראש עם דונלד טראמפ כנציגה של הכוכבנית סטורמי דניאלס וסיים במעצר בית אחרי שניסה לסחוט את נייקי. גם המרואיינים מהצד של פפסי לא טומנים ידם בצלחת – בקיצור, חגיגה של דמויות מפוצצות באגו, כאלה שבטוחות שכל העולם שייך להן.

הקהל המבוגר יותר מכיר את החוויה שנקראת "סרט דוקומנטרי" בתור משהו קצת כבד. מעין יצירה ארוכה וממושכת, בדרך כלל כזו שמגיעה ממקום של תוכחה או אג'נדה ורצון "להביא את המציאות כמו שהיא" – בדרך כלל כדי לספר סיפור עם נקודת מבט מאוד ברורה. אלא שהמדיום, בדיעבד, שינה את המסר; "פפסי, איפה המטוס שלי?" אמנם נוטה לצד של ליאונרד, אבל מציג גם את הצד ההזוי שלו ומביא גם את הקייס של פפסי בצורה יחסית אמפתית.

אני, אגב, חושב שפפסי טעתה בהגנה על עצמה. היא התאהבה יותר מדי בקריאייטיב, ושכחה שכשאתה אומר משהו במדיום כל כך נרחב – תמיד יהיה מי שיתפוס אותך במילה. בכל מקרה, בזמנים שבהם כל דבר נמדד במילימטרים וכל אות שאתה מקליד בפייסבוק עוברת 700 יועצים, סיפור משוגע כזה בכלל לא יכול להתרחש. התאגידים היום הרבה יותר חכמים והרבה יותר מודעים לתגובות ברחוב וברשתות החברתיות. הסדרה מציעה מבט לתקופה אחרת – קצת יותר נאיבית, קצת פחות מחושבת, וכזו שהולידה קומדיה אנושית משעשעת במיוחד.
>> "פפסי, איפה המטוס שלי?", ארבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• סדרות מומלצות
• פפסי

כולכם וודאי מכירים את התכסיס השיווקי הכבר מיושן הזה, שמגיע לא פעם מחברת משקאות סודה – אתם אוספים נקודות/פקקים/מטבעות דיגיטליות, הם מספקים לכם פרסים. הנה טיפ מאיתנו: זה אף פעם לא משתלם. כמות המשקאות הממותקים שאתם צריכים לאסוף (או גרוע מזה, לשתות) היא אסטרומית, ובסוף אתם מוצאים את עצמכם קונים פחיות בעלות של 800 ש"ח בשביל בובת דובון ממותגת שעולה 30 שקלים ליצר, במקרה הטוב. אלא אם מצאתם, במקרה, לופ-הול בחוזה המשפטי שניסחו. וזה בדיוק מה שקרה בניינטיז, וברור שעכשיו יש על זה סדרה דוקומנטרית בנטפליקס.

ב-1996 חברת פפסי יצאה בקמפיין שכזה על בסיס "נקודות פפסי". הפרסומת המושקעת (בסטנדרטים של 1996) הכריזה "כמה שתשתו יותר פפטי, ככה תקבלו יותר דברים נהדרים". אחרי שהם מציגים חולצת פפסי תמורת 75 נקודות, ג'קט עור שעולה 1,450 נקודות ומשקפי טייסים ששווים 175 נקודות, הגיעה המוצר שהכניס את פפסי לצרות – מטוס תקיפה מסוג הוקר סידלי הרייר שהיה מסוגל להמריא ולנחות אנכית, כנראה הדבר המגניב ביותר שיכלתם לדמיין בניינטיז. מעליו הוצג הכיתוב "הרייר לחימה, 7 מיליון נקודות". ובלי שום כוכבית משפטית.

מדריך טיפוס בן 20 בשם ג'ון לאונרד שם לב שאין שום הערה משפטית מצורפת שההצעה למטוס לא אמתית, ואחרי קצת מתמטיקה, הבין שיש לו איך להשיג את 7 מיליון הנקודות במחיר סביר, בעזרת משקיע, ולהרוויח תמורת הנקודות שלו מטוס סילון בשווי של יותר מ-30 מיליון דולר. פפסי, כמובן, לא היו יכולים לעמוד בעלות הטעות המשפטית שלהם, שלא לדבר על מאיפה מארגנים מטוס מלחמה, ויצאו לקרב משפטי ארוך. לא נספיילר לכם איך זה נגמר, כי את זה תוכלו לראות בסדרה הדוקומנטרית החמודה "פפסי, איפה מטוס הקרב שלי?" שארבעת פרקיה עלו השבוע לשירות הסטרימינג. עכשיו הזמן להתחיל לשים לב לכל הפרסומות, ולחפש את הטעות.

"פפסי, איפה מטוס הקרב שלי?"זמין בנטפליקס עכשיו

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• פפסי
• מטוס

• Facebook
• Twitter
• Email

כשקנדל ג'נר נשאלת בראיונות עד כמה השיוך למשפחת קרדשיאן עזר לה לקריירה, היא עונה באחת הקלישאות האהובות על ילדים של, והיא ששם המשפחה דווקא מפריע לה – שכן על מנת להוכיח את עצמה היא צריכה לעבוד פי מאה יותר קשה. ובכן, כשאתה מקבל פניה מתאגיד המשקאות פפסי לככב בפרסומת שלו, אין ספק כי הוכחת את עצמך. ועכשיו כשהפרסומת החדשה של פפסי יצאה לאוויר העולם, היא גוררת שלל תגובות ברשת ודבר אחד כבר בטוח – ג'נר הוכיחה ששם משפחה לא שווה כלום אם אין לך שכל.

***עדכון: עוד לא יבש ה-CO2 על שפתיה של ג'נר ופחות מ-24 שעות לאחר עליית המודעה לאוויר – היא נגנזה ע"י קונצרן המשקה המסוכר, ששיגר גם התנצלות. "פפסי ניסתה להעביר מסר עולמי של אחדות, ארחווה והבנה", כך לשון ההתנצלות. "פיספסנו את הנקודה ואנו מתנצלים. לא התכוונו להקל ראש בנושא רציני. אנו מסירים את המודעה לאלתר".

ובצד השני של הספקטרום, הקומיקאי טרייבון פרי צייץ "פרסומת הפיאסקו של פפסי היא דוגמה מושלמת למה שקורה כשאין שום אדם שחור בחדר בעת שהחלטות מתקבלות".***

הפרסומת החדשה נוגעת בתחום ההתעוררות הפוליטית-חברתית שתופסת את הכותרות בשנים האחרונות. היחס לשחורים, אפליה נגד מיעוטים, נשיא ארה"ב שתופס נשים בכוס ועוד כהנה וכהנה נושאים שמטרידים בעיקר אנשים שנולדו במינוס פריבילגיות – מצב שג'נר לא קרובה ללהכיר/להבין את המשמעות האקוטית שלו.

וודאי, היא לא צריכה להיות בחורה אסייתית שהגיעה לזנות בגיל 3 בכדי שתהיה לה זכות דיבור, אבל עצם כיכובה בפרסומת כה מטופשת הוא בבחינת לעג לרש. אגב, השיר שמלווה את הפרסומת שייך לסקיפ מארלי, הנכד של. האם אפשר ללמוד מזה שכסף באמת קונה הכל? שחברות פרסום הן בעלות אמצעי שיכנוע של מאפיה? שהאנושות סתומה ללא תקנה?

בפרסומת נראים שלל ייצוגים לבני מיעוטים (האסייתי, המוסלמית, השחור עם הצמות וכו'), נוהרים להפגנה כלשהי. השלטים (המחורטטים) מורמים, האווירה נראית טוב ומצטלמת פצצה, ולרגע אחד אפשר לחשוב שכל הפגנה היא קואצ'לה קטן וחביב. ג'נר, שמצטלמת לקמפיין כלשהו בפאה בלונדינית, מוזמנת להצטרף למוחים, והיא כמובן לא חושבת פעמיים, מסירה את הפאה (חתרני), מעיפה אותה אל עבר הסטייליסטית השחורה על הסט (רציני), חוזרת לצבע שיערה המקורי (הכי אמיתית שיש ולא כוכבנית ריאליטי), תופסת פחית פפסי ומגישה אותה לשוטר הלבן שמגיב בחיוך. סוף.

אז בעצם כל מה שצריך בשביל לגרום לשוטרים להפסיק לפוצץ במכות ישראלים ממוצא אתיופי – זה להביא להם פפסי. נחמד בסך הכל. המוח שלכם כבר התפוצץ? שלנו בהחלט כן. ומילא פפסי שהגו את הרעיון הזה שהולם יותר מחשבה אינפנטילית של ילד בן 4, אבל למה שג'נר, בחורה שנולדה מפוצצת בכסף, באפשרויות ובקשרים, תתן יד לפיגור הפרסומי הזה? מה דבר כזה יכול לתרום לה לקריירה? עד כמה אדם נואש לכך שיכתבו עליו, שהוא נותן יד לפלגמטיות שלא נראתה כמותה בתזמון רגיש מאי פעם?

"לאחר המחאה החברתית בארץ החלו חברות פרסום לפרסם כל מיני דברים סביב התמה של מחאה. מנעלי קרוקס (שתוכל לצעוד) ועד בתים כי ב' זה בית", מוסיפה אפרתה ירדאי, פעילה חברתית. "פפסי עושים את אותו הדבר. לקחת מחאה שהתארגנה כנגד דיכוי בכדי לפרסם דיכוי אחר (כלכלי) שמצמצם את הוויית החיים שלנו למוצרים צרכניים בלי להכנס לזה שמדובר ברעל ותו לא. המחאות הגדולות האחרונות בארצות הברית – בין אם צעדת הנשים בין אם המחאות נגד אלימות משטרתית, מוחות בסופו של דבר נגד סוגים שונים של דיכוי, כולל הדיכוי הכלכלי. זה אבסורד שפחית קולה אמורה למנוע אלימות משטרתית. רק שינוי תפיסתי טוטאלי של המערכות המדכאות האלו ימנע את הקורבן הבא".

אבל מה זה משנה, העיקר שכולם מדברים על הפרסומת, על קנדל, והעיקר שאמא קריס מרוצה. אביב הגיע, פסח בא, והתמנון של משפחת קרדשיאן יכול לעשות מה שמתחשק לו, פשוט כי הוא יכול. היום זה התמנון, מחר זה טראמפ, שלשום זה אסד ומחרתיים זה כל מי שיודע שאין שום מחיר הוא עלול לשלם כתוצאה ממעשיו. חג שמח!

והנה גירסה הרבה יותר לטעמנו:

• שופינג
• פפסי
• החיים היפים