פסטיבל דוקאביב ייפתח בשבוע הבא בפעם ה-26, ובמהלכו יוקרנו בסינמטק ובלוקיישנים נוספים בעיר מאות סרטי דוקו זרים וישראלים, ביניהם גם כמה מהטובים ביותר שנוצרו בשנה האחרונה. בחרנו מקבץ של יצירות מוצלחות במיוחד שמחכות לכם בתוכניה, בעיקר כאלה שעוסקים באמנים ואמנות. רוצו להזמין כרטיסים.

>> מה רואים מהפסגה: בית הקולנוע הכי כיפי בתל אביב חוזר

פרידה

סרטה היפהפה של קרלה גוטיירז מגיש לנו דיוקן אינטימי ומרגש של פרידה קאלו, ציירת האוטופורטרטים שהפכה לאייקון. הסרט דולה מתוך יומניה של קאלו את סיפור חייה, ואת אבחנותיה לגבי העולם שסביבה והופך אותנו שותפים לרגשותיה. ילדותה המאושרת, נערותה המרדנית, התאונה הנוראה בגיל 18 שגרמה לה סבל כל חייה, הנישואים הסוערים לדייגו ריברה שבמהלכם היא נחשבה לרעייתו הקטנה שמתעסקת גם בציור, ותשוקותיה המיניות מתוארים באופן חי. רק אחרי שעזבה אותו משום ששכב גם עם אחותה, היא החלה לצייר כדי להתפרנס.

כשפגשה את המשורר הסוריאליסט אנדרה ברטון היא גילתה שהיא סוריאליסטית. אבל לדבריה היא לא ציירה את חלומותיה, אלא את המציאות כמו שהיא ראתה אותה. יצירותיה הנפלאות מונפשות באנימציה עדינה, ומשולבות בקטעי ארכיון מרתקים מהמהפכה המקסיקנית, מהביקורים בניו יורק עם בעלה (היא שנאה את אנשי החברה הגבוהה) ומהתערוכה הראשונה שלה במקסיקו, אליה הגיעה מבית החולים שכובה על מיטה. אין כאן ראשים מדברים, רק דימויים וקולות. אפשר למצוא את הסרט גם בשירות הסטרימינג של אמזון, אבל כדאי לחוות אותו על המסך הגדול של סינמטק 3.

אנסלם

"אי אפשר לצייר נופים אחרי שנסעו בהם טנקים" אומר אנסלם קיפר, האמן הגרמני שנולד חצי שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה, והרבה לעסוק בהיסטוריה הגרמנית באופן שעורר לא מעט תרעומת דווקא במולדתו (באמריקה פענחו את יצירותיו כמחאתיות). הדיוקן שווים ונדרס ("פינה", "ימים מושלמים") הקדיש לו הוא לא בדיוק סרט תיעודי, אלא יותר מסה קולנועית מהורהרת שמנסה לצלול אל תוך יצירתו. המצלמה מלווה את הצייר בן ה-78 רוכב על אופניו בין ציוריו המונומנטליים, וגם יוצר יצירות חדשות עם אש ומים. בינות לציורים המונוכרומטיים המרים משולבים צילומים של שדות אפורים בשלג (חמניות יבשות מרפררות לתחילת הקריירה שלו כצייר, כשנדד בעקבות ון גוך).

פרטים ביוגרפיים בודדים מסופקים על ידי קטעים מסרטים תיעודיים שנעשו עליו בעבר. ויש גם שחזורים של רגעים מחייו שבהם הוא מגולם על ידי בנו דניאל. אבל לא מדובר בדרמטיזציה שלמה, אלא רק בקטעים קצרצרים, כמו של הפעם בסוף שנות השישים כשצילם את עצמו במדים נאציים מצדיע במועל יד באתרים שונים באירופה. זאת גישה קולנועית אבסטרקטית ומעניינת שמשאירה הרבה מקום למחשבה. הסרט יוקרן במוזאון תל אביב בדו מימד. ובקולנוע לב בתלת מימד. הגרסה התלת מימדית בהחלט מוסיפה לחוויית הצפייה. אחרי הפסטיבל הסרט יופץ בבתי קולנוע לב.

בילי ומולי: סיפור אהבה אחר

ארבע הקרנות יש לסרט בפסטיבל, שלוש מהן באולם 3, שהוא האולם הכי גדול בסינמטק. נראה שמצפים שיהיה לו ביקוש גבוה ואפשר להבין למה. זה סרט מרהיב עין ומקסים בתכלית על היחסים שמתפתחים בין גבר קצת מדוכא לבין לוטרה צעירה ומתוקה שנזקקה לעזרתו. מהר מאוד הגיעו לשם המצלמות של נשיונל ג'אוגרפיק ואנחנו מקבלים מעין שילוב של דרמה משפחתית וסרט טבע.

בילי ואשתו סוזן, שמתבוננת מהצד, מתגוררים באיי שטלנד שמצפון לסקוטלנד וביל משקיע את כל מאודו וממונו בלוטרה הידידותית והרעבתנית. הוא אפילו בנה לה בית קטן, שבתוכו הושמה מצלמה שמתעוררת לחיים כל פעם שמולי נכנסת. אלא שמולי היא חיית בר, וביל נדרש לעזור לה ללמוד לצוד דגים לבד כדי שתוכל לעזוב עם בוא החורף. זה סרט מרנין לב לכל המשפחה, וגם לכלבם החמוד של בני הזוג, שמשחק בכדור עם עצמו כי ביל עסוק עם מולי, יש נרטיב מעלה חיוך משל עצמו.

להתפרא

סר צ'רלס ברל ירש את האחוזה המשפחתית בדרום אנגליה – טירה שנבנתה ב-1808 וכ-14,000 דונם של שדות חקלאיים. אחרי שנאבק באדמה באמצעים המקובלים ובמשך 17 שנים הציף אותה בדשנים ובחומרי הדברה שדלדלו אותה, בתחילת המאה ה-21 הוא ואשתו הסופרת איזבלה החליטו לשנות כיוון ולתת לטבע לשקם את עצמו.

הם הפסיקו לעבד את האדמה, ושחררו בשטח סוסי פרא, חזירים ופרות, ומאוחר יותר גם חסידות ובונים. זה עורר את התנגדות החקלאים השכנים, אבל בני הזוג לא וויתרו. תוך שנים ספורות השטח שינה את פניו, ובמקום התקבצו מיני ציפורים שכמעט נכחדו. ב-2018 איזבלה פרסמה ספר על הניסוי החלוצי שלה ושל בעלה, וזה שימש בסיס לסרט התיעודי המעניין והאופטימי הזה. קטעי שחזור העבר עם שחקנים צעירים פחות עובדים, אבל תיאור הפעולה של המערכת האקולוגית המתחיה מאיר עיניים, והמראות שוטפים אותן ביופי.

פאני: המנדלסון האחרת

ב-1805 נולדה פאני מנדלסון, אחותו הגדולה של פליקס מנדלסון. בילדותם השניים למדו מוזיקה יחד, אבל כשפאני היתה לנערה, אביה הבהיר לה שמעתה עליה להתכונן להיות רעיה טובה, ולימודיה הופסקו. פאני קיבלה את ייעודה כאישה, אבל לא הפסיקה להלחין שירים ושאר יצירות לפסנתר (רוב כלי הנגינה האחרים נתפסו כלא הגונים עבור נשים). למזלה הבעל שבחרה לעצמה תמך בשאיפותיה. חלק ממאות היצירות שהלחינה הודפסו תחת שמו של אחיה המפורסם, בהם שיר שהמלכה ויקטוריה אהבה במיוחד. בשנה האחרונה לחייה הקצרים היא החלה להוציא את יצירותיה לאור, אבל אחרי מותה היא שוב נדחקה אל מחוץ להיסטוריה.

רק בשנות השמונים של המאה שעברה החלו מוזיקולוגים להתעניין ביצירתה, ולחפש בנרות אחר התווים שהשאירה מאחוריה על מנת להביאם לאולמות הקונצרטים. סרטה היפה של שילה היימן מגולל היטב את סיפור חייה ויצירתה של פאני. יחסיה המורכבים עם האח המפורסם שכה אהבה עולים מהמכתבים ששלחו זה לזו, ומוזיקאים מסבירים ומדגימים את ייחודה כמלחינה, ואת השפעת המוזיקה שלה על זו של אחיה.

ויוה ורדה!

הקולנוענית הצרפתיה הגדולה אנייס ורדה, שזכתה באוסקר על מפעל חייה שנה לפני מותה בגיל 90, לא חיכתה שיעשו עליה סרטים תיעודיים, ויצרה שניים כאלה בעצמה. עכשיו מגיע הסרט התיעודי הראשון שמישהו אחר יצר עליה ועל יצירתה, והוא מספר דברים שוורדה עצמה נמנעה מלחשוף. בין השאר הסרט עוסק ביחסיה עם בעלה הבמאי ז'ק דמי, שלא היו הרמוניים כפי שאפשר היה להתרשם מסרטיה שלה (הוא עזב אותה, ושב אליה רק אחרי שחלה באיידס). זה עדיין לא הסרט האולטימטיבי שמגיע לאישה החד פעמית הזאת, אבל מארג של קטעי ארכיון נהדרים ושיחות עם ילדיה מייצר חוויית צפייה מעניינת (וקצרה מדי).

הסטונז ובריאן ג'ונס

בשנים הראשונות של הרולינג סטונז, מייסד הלהקה בריאן ג'ונס היה זה שהוביל אותה, וזה שקיבל יותר מכתבי מעריצות מכל שאר חברי הלהקה גם יחד. אבל הוריו זרקו אותו מהבית, והוא לא כתב מוזיקה, והביטחון העצמי שלו היה מעורער. כשמיק ג'אגר החל לתפוס את ההובלה, והמנהל החדש של הלהקה דחף אותה לכיוון מוזיקלי שפחות התאים לג'ונס (הוא חשב שהקים להקת R&B) הוא התחיל לשתות בכמויות מסחריות והפסיק לתפקד, עד כדי כך שחברי הלהקה הודיעו לו שהוא מפוטר (הוא מת חודש אחרי כן בגיל 27).

הדוקומנטריסט רב המוניטין ניק ברומפילד, שבשנים האחרונות מתמקד בביוגרפיות של מוזיקאים, מספר על הפעם שפגש את ג'ונס ברכבת כשהיה בן 14 ועל הרושם העז שהותיר עליו, וממשיך משם לטוות סרט סוחף ועתיר ראיונות מעניינים עם אנשים שהכירו את בריאן מקרוב (לא כולל מיק ג'אגר), בין אם עבדו איתו או שכבו איתו. בסוף הסרט מוקרא מכתב התנצלות שאביו של בריאן שלח לו – והוא שובר את הלב. בפסטיבל מוקרן גם "מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג", על מי שהיתה אהבת חייו של ג'ונס, ועזבה אותו לטובת חברו ללהקה קית' ריצ'רדס. בסרט השני היא יוצאת יותר טוב. אחרי הפסטיבל הסרט ישודר ביס דוקו.
>> פסטיבל דוקאביב, 1.6-23.5, סינמטק תל אביב ואתרים נוספים בעיר. פרטים וכרטיסים:https://www.docaviv.co.il/

• ❤ תרבות
• דוקאביב
• סינמטק תל אביב
• דוקומנטרי
• פרידה קאלו

אפתח בשאלה המתבקשת: האם בתערוכת הענק על פרידה קאלו יש עבודות של פרידה קאלו? התשובה היא כמובן לא. האם זה בכלל משנה? ובכן, תלוי את מי שואלים.

"פרידה קאלו – התערוכה" שמוצגת בימים אלה במתחם The Cube בחולון (צמוד לפארק המים ימית 2000) היא מסוג התערוכות המונומנטליות, אור-קוליות, אימרסיביות או כל תואר מפוצץ אחר. היא שואו. היא מוכרת חוויה. חוויה יקרה, יש לציין, אבל לזה אגיע בהמשך. זו תערוכה מהז'אנר של תערוכת ואן-גוך (לא ראיתי) או ליאונרדו דה וינצ'י (ראיתי והיתה חוויה חיובית ומעניינת, אם כי היא פחות שיחקה על מימד השואו מהאחרות). מבחינתי, כמו שאני חוזרת ואומרת – כל מה שמושך אנשים לראות אמנות או להתעניין בה הוא ראוי. בין אם מה שהם צריכים זה מוזיאון גרפיטי עם מלא פוטו-אופס ותור של שעתיים, בין אם זה חדרי אינסוף שהזמן בהם מוגבל לחצי דקה ובין אם זה חוויות אור-קוליות ומציאות מדומה.

התערוכה על קאלו היא כמובן מהז'אנר האחרון – הרבה אורות, הרבה צבעים, הרבה טכנולוגיה. היא כוללת גם הרבה טקסטים שגוללים את סיפור חייה הייחודי, אבל למי באמת יש כוח לקרוא כשיש כל כך הרבה אורות וצבעים מסביבו? לצד הטקסטים ורפרודוקציות של עבודות, יש לתערוכה שלושה היילייטס: הראשון הוא חדר מלא באנימציות של מוטיבים מהציורים שלה: פרחים, צמחים, בעלי חיים שונים שזזים להם בעירבוביה, ובכל פעם שמישהו נכנס ופוסע על וליד האנימציות הנעות, הן מגיבות לגוף הזר וזזות לפיו. חמוד, משחקי, מעולה לילדים, נהדר לסלפיז.

החלק השני הוא חלל גדול וגבוה מאוד, סוג של האנגר, בו מוקרנת על הקירות והרצפה ב-360 (ואולי עוד קצת) מעלות עבודת וידיאו שמספרת באופן ויזואלי מאוד את סיפור חייה של קאלו. מהמחלה, דרך תאונת הדרכים, היחסים עם דייגו ריברה, ההתנגדות לממשל במקסיקו, המעבר לארה"ב וכלה במותה בגיל צעיר. במסגרת הסיפור הויזואלי, שעשוי לא רע בכלל וכולל גם סאונד מתאים מדי פעם, שזורים גם ציטוטים של קאלו שמדובבים בקול נשי תואם, סוג של משפטי השראה – שקצת מבאסים את כל העניין והופכים אותו להרבה יותר קלישאתי. אבל היי, זה שאני שונאת משפטי השראה לא אומר שכולם שונאים אותם. כנראה.

השלישי, והטוב מבין שיאי התערוכה הוא חווית ה-VR, עוד עניין שמאוד אוהבים בשנים האחרונות להכניס לתערוכות מהסוג הזה. לפעמים זה עובד מעולה ולפעמים פחות. במקרה הזה זה עשוי מדהים – וברגע שמרכיבים את המשקפיים צוללים אל תוך העולם של קאלו שמשורטט באמצעות דימויים מהחיים ומהיצירה שלה, וקצת לא רוצים שזה ייגמר לעולם. אבל זה נגמר, ושולח אותך הישר אל חנות המזכרות שהיא תחנת חובה בכל תערוכה שמכבדת את עצמה (היי, חנויות של מוזיאונים הם בהרבה מקרים הדבר הכי טוב במוזיאונים). גם פה אפשר למצוא דברים שווים למדי שנושאים את דמותה, יצירתה וסיפורה של קאלו. וגם קשתות פרחים לשיער ב-50 שקל, בדיוק כמו אלה שמוכרים ב-10 שקלים ברחוב מטלון. שוין.

והנה אנחנו חוזרים לעניין המחיר, ובעוד זה של קשת הפרחים לא באמת משנה, מה שכן משנה הוא מחיר הכרטיס לתערוכה – 120 שקלים שלמים, גם לילדים. נכון, יש מלא הנחות ומבצעים ומועדוני חברים וכרטיסי אשראי ובנקים והסתדרות המורים. ועדיין. כרטיס בחצי מחיר לתערוכה הזו עולה 60 שקלים, שזה למשל היה המחיר המלא לתערוכה של קוסאמה במוזיאון ת"א. שם לא היה VR אבל היו בה המון עבודות מקוריות של אמנית חשובה לאורך שנות הקריירה שלה. ואם היתה בתערוכה אפילו עבודה מקורית אחת של קאלו, וואלה, אולי זה היה מצדיק את המחיר המופרך הזה.

יום למחרת הביקור בתערוכה, כשהילדים שלי סיפרו לאבא שלהם מי היתה פרידה קאלו ולמה היא עבדה רוב החיים מתוך המיטה שלה, הייתי די מרוצה. אפילו עם העובדה שמאז הביקור בתערוכה הבת שלי מתאבססת על בסיס יומיומי ובודקת אם יש לה שפם אני חיה בשלום. תערוכות מהסוג הזה מיועדות לשני סוגים של אנשים: הראשון הוא כאלה שרוצים תמונות טובות, והשני הוא כאלה שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם האמנות. נגיד, ילדים. אם זה מה שיעורר בהם עניין שיתפתח גם לנתיבים אחרים – דיינו. ואם לא, אז הלכו 120 שקל על שעה של חוויה יפה בהחלט. תסכימו איתי שיכול להיות יותר גרוע.

• ❤ תרבות
• אמנות
• תערוכות
• פרידה קאלו

פעם בשנה בערך מגיעה אלינו תערוכת אמנות שגורמת לכולם לעצור לרגע, להיזכר שבעצם אמנות היא הדבר הכי מגניב בעולם, ולעמוד יפה בתור עם כל שאר המדינה. התערוכה הביוגרפית של פרידה קאלו, שתוצג החל מיום חמישי הקרוב במתחם The Cube בחולון אחרי שעברה כבר בין 30 ערים בעולם שבהן זכתה להצלחה אדירה, מאיימת להיות התערוכה הזאת.

תערוכות אימרסיביות הן כבר מזמן הלהיט הגדול של עולם התערוכות. הרעיון הוא שהצופה מוטמע בתוך העבודות שמקיפות אותו בשלושה מימדים של הקרנות משוכללות, כך שהתחושה המתקבלת היא כאילו פסעת אל תוך עולמו הציורי של האמן. תערוכות דומות שהופקו סביב עבודותיהם של וינסנט ון גוך וליאונרדו דה וינצ'י זכו להצלחה רבה מסביב לעולם. התערוכה שעוסקת בחייה, אהבותיה ואמנותה של פרידה קאלו, שהופקה בידי אותו צוות שאחראי לתערוכת ואן גוך, הוצגה לראשונה בקיץ שעבר במכסיקו סיטי ומאז כאמור היא מככבת ברחבי העולם.

התערוכה היא למעשה עבודת וידיאו-אנימציה שכוללת יותר ממיליון פריימים מונפשים, מארג שמייצר ב-45 דקות מהפנטות את סיפורה הביוגרפי מתוך ציוריה הצבעוניים, רישומים נדירים וצילומים נבחרים מתוך חייה. קאלו החלה לצייר בגיל 18, אחרי שתאונת דרכים קשה בגיל 18 הותירה אותה מרותקת למיטתה וגרמה לה לכאבים כרוניים כל חייה. התערוכה מתמקדת באופן שבו תרגמה קאלו את הכאב לתוך יצירתה והתמודדה עמו באמצעות אמנות שמעוררת השתאות כבר כמעט 100 שנים.

מבקרי האמנות, יש לציין, חלוקים לגבי התערוכה בין אלה שטוענים כי מדובר בגימיק שמרדד את עבודתה של קאלו לאורך העשורים ובין מי שרואים בה שער כניסה מוצלח אל עולמה ואמנותה של הציירת המכסיקנית המיתולוגית. ציוריה המוכרים ביותר של קאלו – "שתי פרידות" (1939), "פורטרט עצמי של קו הבגובל בין מכסיקו לארה"ב" (1932) ו"הצבי הפצוע" (1945) – מככבים בתערוכה ועוטפים את הצופים באנימציה מרהיבה, ולפחות על פי הצילומים מחו"ל נראה שהם עושים צדק עם סגנונה הייחודי.

התערוכה בחולון צפויה להציג עד ה-31.8, ולאחר שצפו בה כ-5 מיליון איש ברחבי העולם, אפשר לצפות כי גם לגרסה הישראלית שלה יימכרו עשרות אלפי כרטיסים. אם אתם ואתן בעניין, בנק הפועלים מציעהטבות מיוחדות למשתמשי אפליקציית פועלים וונדרשישריינו לכם כרטיס במחיר נמוך במיוחד. נתראה בתור.

• ❤ תרבות
• אמנות
• תערוכות
• פרידה קאלו
• ציור
• המלצות המערכת

אין כמעט צורך להציג את פרידה קאלו – האמנית המקסיקנית שהפכה לאחת הדמויות האיקוניות ביותר בעולם האמנות ובכלל. חייה הסוערים, לעתים טרגיים, שבאו לידי ביטוי ביצירתה ובסיפור חייה המרתק.

>> הופעות, מתנות, ארוחות בוקר ועוד הטבות כיפיות שמצאנו לכם

אנחנו מזכירים לכם את כל זה כי בקרוב תנחת פה בחולון (מתחם THE CUBE החדש בפארק פרס) תערוכת פרידה קאלו הבינלאומית – אחת התערוכות הכי מדוברות בעולם כיום שכבר טיילה בכ-30 ערים ברחבי העולם.

והנה מה שחשוב: ללקוחות בנק הפועלים יש הטבה מיוחדת – 5,000 כרטיסים יוצעו בעלות מוזלת של 59 ש"ח פלוס 25 נקודות. שווה. מאוד.לאפליקציה של פועלים וונדר

התערוכה תפתח ב-26 למאי ותפעל עד לסוף אוגוסט. במסגרתה יוצגו התקופות השונות בחייה של קאלו דרך ציורים שיוצאים מהמסגרת ומוצגים ב-360 מעלות בין פינות וקירות, באמצעות הקרנה "עוצרת נשימה שמעניקה פרפסקטיבה חדשה". זאת לצד צלילים, ציטוטים, אורות וצבעים.

*ללקוחות בנק הפועלים המחזיקים בכרטיס אשראי של בנק הפועלים ומצורפים לערוץ "פועלים באינטרנט".
בכפוף לתקנון התכנית באתר הבנק, לתנאים בעמוד ההטבה ולתנאי השימוש באפליקציית Poalim Wonder. עד גמר המלאי

• פועלים וונדר
• פרידה קאלו
• חולון
• תערוכה

• Facebook
• Twitter
• Email

שיק או שוק?

באחד העמודים האהובים עליי באינסטגרם, מועלות מידי פעם תמונות של עבודות אמנות ותחתן השאלה הגורלית: בעוד עשרים שנה, תהיה העבודה הזו במוזיאון או בשוק פשפשים? השאלה הקטנה הזו טומנת בחובה את שעת המבחן שכל אמן מהרהר בה – מה הופך אמנות לעל-זמנית? לעיתים השמות החמים ביותר בעולם האמנות נעלמים ברגע רק עשור לאחר שפרצו לתודעתנו. פעמים אחרות, אמנים שלא מכרו ציור אחד בחייהם הופכים במותם לשמות שגורים בתרבות הפופולארית (מישהו אמר ואן גוך?). אבל מקרה מעניין במיוחד צץ בשנים האחרונות, כששמה של אמנית אחת הפך לתופעה ולסמל של דור שלם – פרידה קאלו. מה הופך את קאלו, אמנית מקסיקנית שנפטרה כבר בשנות ה-50, לקול של המאה העשרים ואחת? ובעיקר, איך הפך הדימוי שלה לרווח כל כך בתרבות הפופולארית, רווח בהרבה מציוריה?

סיפור סינדרלה

"סיפור הסינדרלה" של קאלו לא קרה ברגע. במהלך חייה, קאלו היתה מוכרת בעיקר כ"אשתו של" האמן המקסיקני דייגו ריברה וציוריה לא עוררו עניין רב, אך בשנות ה-70 נוצר בה עניין מוגבר מצד היסטוריונים של אמנות, ומספר תערוכות רטרוספקטיביות הפכו אותה לאמנית המקסיקנית הידועה בעולם. כה ידועה, שבשנות ה-80 מקסיקו הכריזה על ציוריה כעל אוצר תרבותי לאומי ואסרה על כל יצוא שלהם מהמדינה. פועלה הפוליטי הרחב צייר אותה כאשה חזקה, עצמאית ומעניינת, וקורות חייה האישיים, שכללו תאונת דרכים קשה בנעוריה, גרמו לרבים להתחבר אליה מבחינה אנושית ואישית. בתקופה בה פוליטיקת הזהויות הפכה נוכחת יותר ויותר בתרבות האמריקאית, התקבעה דמותה של פרידה כסמלן של מספר קבוצות מיעוטים כקהילת הלהט"ב, ארגוני פמיניסטיות וארגונים המתמקדים בזהות המקסיקנית. עבודתה למען זכויות האזרחים במקסיקו לצד אופיה הבלתי מתפשר ואמנותה הייחודית הפכו אותה להשראה בעיני רבים.

הסרט "פרידה" בכיכובה של סלמה הייק משנת 2002 והספר הביוגרפי שעליו הוא מבוסס היו בוודאי נקודת פתיחה מרכזית להיכרות של התרבות הפופולארית העכשווית עם דמותה של קאלו. מאז, התופעה המכונה "פרידהמאניה" היכתה גלים ברחבי העולם. הבגדים המקסיקנים המסורתיים, השיער המעוטר פרחים והגבות המחוברות הפכו לסימן ההיכר של פרידה וחלחלו אט אט לתרבות ההמונים, בזמן שציוריה מוגנים בזכויות יוצרים של בנק מקסיקו ולכן אינם נוכחים באופן ניכר במדיה החברתית ובאינטרנט. היום היא פופולרית בעיקר הודות לפניה, המעטרים כמעט כל מוצר אפשרי: חולצות, תכשירי איפור, בקבוקי טקילה ואפילו חבילת אימוג'יז הכוללת כל מצב רוח שנוכל להעלות על הדעת. לאחרונה קיבלה פרידה כבוד מפוקפק – בארבי בדמותה, מינוס הגבות המחוברות המפורסמות.

אמנית הסלפי של המאה ה-20

אי אפשר שלא לעצור ולתהות – האם זהו סוג הפרסום שקאלו יחלה לעצמה ולאמנות שלה? האם מיתוג המראה של פרידה, תוך כדי שימת דגש על סיפורה הביוגרפי במקום על יצירות האמנות שלה, אינו מאבד חלקים משמעותיים מהערכים שהנחו את פועלה? יתכן וקאלו היתה נהנית מהעניין הרחב בדמותה. אחרי הכל, פרידה קאלו היתה מעין "אמנית סלפי" של המאה העשרים, שהתעסקה בעיקר בדימוי שלה עצמה בציוריה. קאלו סבלה מנכות פיזית כתוצאה ממחלת פוליו בילדותה, ולטענתה העיסוק שלה בעצמה נבע מהימצאותה לבדה ברוב שעות היום, מרותקת למיטה. עם זאת, מיתוג פניה של פרידה לא היה מהלך אורגני שנבע מאופן הפעולה של האמנית עצמה, אלא מהלך כלכלי מחושב. הפנים של קאלו נרשמו כסימן מסחרי תחת זכויות היוצרים של "תאגיד פרידה קאלו", המאפשר לכל מוצר כמעט להשתמש בפניה ובשמה של פרידה כל עוד ישולמו לו התמלוגים ההכרחיים. על אף שהתאגיד הוקם על ידי בני משפחתה של קאלו, הוא מנוהל היום על ידי ביאטריץ אלבארדו, שלה אין קשר דם לאמנית עצמה. לפי אלבארדו, אופן הפעולה של התאגיד תואם את פועלה של קאלו, שניסתה לקדם את עצמה ולפרסם את פניה בכל אופן שמצאה לנכון. אך קשה להתעלם מהעובדה שהדגש המסחרי חסר הרסן בשימוש בדמותה של קאלו נדמה כמעט ציני, מטשטש את עקבות הפעילות הפוליטית בה לקחה חלק בחייה ואף מנוגד לעקרונות האנטי-קפיטליסטיים והסוציאליסטיים שבהם האמינה.

יתכן ובכל זאת ישנם יתרונות לחשיפה הרחבה של דמותה של קאלו. הדור הצעיר, שלא שמע על קאלו מעולם, נחשף לדמותה הייחודית והססגונית באופן כה נרחב שאולי אף מעודד חקירה לעומק של עבודתה הפוליטית והאמנותית. ציוריה של קאלו היו פורצי דרך לתקופתה, ועשויים להוות השראה גם למילניאלז של ימינו באופן שבו הם מציגים נשים ומתייחסים לנושאים מורכבים כמוות, מיניות או אמהות. העובדה שקאלו הייתה בת מיעוטים בעלת מוגבלות מעצימה עבור רבים את הערכים המועברים בעבודותיה ובפעילותה למען אזרחי מדינתה. בעולם של ימינו, כשזכויות מיעוטים מקבלות מקום מרכזי בתנועות החברתיות והפוליטיות מסביב לעולם, פרידה היא השראה של ממש. הפרסום הרחב של שמה ודמותה כבר הוביל למספר השפעות חיוביות בשנים האחרונות, וכיום כל תערוכה של ציוריה או פריטים מחייה מושכת מיליוני מבקרים מרחבי העולם. יותר מחצי מיליון איש הגיעו לתערוכה המתמקדת בעניינה של קאלו בצמחים בגנים הבוטניים של ניו יורק ב-2015. בחודשים האחרונים הוצגה תערוכה מקיפה שכללה ציורים ופרטי לבוש של קאלו במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, והשנה תיפתח תערוכה נוספת במוזיאון ברוקלין שבניו יורק.

התשובה לשאלת המיתוג של פרידה קאלו והתאמתו לאורח חיה והערכים בהם האמינה אינה חד משמעית. אבל דבר אחד בטוח – האשה המקסיקנית עם הפרחים בשיער והגבות המחוברות לא הולכת לשום מקום ודמותה עוד תמשיך להופיע בחיינו הפיזיים והוירטואלים. עכשיו רק נותר ללכת בדרכה.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• פרידה קאלו
• תרבות
• אמנות
• פורים