ביקרנו בתערוכת פרידה קאלו. אלה הדברים שצריך לדעת עליה
תערוכת פרידה קאלו היא עניין לא זול, ועבודות של פרידה קאלו אין בה, אבל יש בה שואו ויזואלי חמוד ומשחקי וחווית VR שעשויה מדהים. למחרת הביקור בתערוכה, כשהילדים של רעות ברנע סיפרו לאבא שלהם מי היתה פרידה קאלו, אפשר היה לסכם אותה כהצלחה
אפתח בשאלה המתבקשת: האם בתערוכת הענק על פרידה קאלו יש עבודות של פרידה קאלו? התשובה היא כמובן לא. האם זה בכלל משנה? ובכן, תלוי את מי שואלים.
"פרידה קאלו – התערוכה" שמוצגת בימים אלה במתחם The Cube בחולון (צמוד לפארק המים ימית 2000) היא מסוג התערוכות המונומנטליות, אור-קוליות, אימרסיביות או כל תואר מפוצץ אחר. היא שואו. היא מוכרת חוויה. חוויה יקרה, יש לציין, אבל לזה אגיע בהמשך. זו תערוכה מהז'אנר של תערוכת ואן-גוך (לא ראיתי) או ליאונרדו דה וינצ'י (ראיתי והיתה חוויה חיובית ומעניינת, אם כי היא פחות שיחקה על מימד השואו מהאחרות). מבחינתי, כמו שאני חוזרת ואומרת – כל מה שמושך אנשים לראות אמנות או להתעניין בה הוא ראוי. בין אם מה שהם צריכים זה מוזיאון גרפיטי עם מלא פוטו-אופס ותור של שעתיים, בין אם זה חדרי אינסוף שהזמן בהם מוגבל לחצי דקה ובין אם זה חוויות אור-קוליות ומציאות מדומה.
התערוכה על קאלו היא כמובן מהז'אנר האחרון – הרבה אורות, הרבה צבעים, הרבה טכנולוגיה. היא כוללת גם הרבה טקסטים שגוללים את סיפור חייה הייחודי, אבל למי באמת יש כוח לקרוא כשיש כל כך הרבה אורות וצבעים מסביבו? לצד הטקסטים ורפרודוקציות של עבודות, יש לתערוכה שלושה היילייטס: הראשון הוא חדר מלא באנימציות של מוטיבים מהציורים שלה: פרחים, צמחים, בעלי חיים שונים שזזים להם בעירבוביה, ובכל פעם שמישהו נכנס ופוסע על וליד האנימציות הנעות, הן מגיבות לגוף הזר וזזות לפיו. חמוד, משחקי, מעולה לילדים, נהדר לסלפיז.
החלק השני הוא חלל גדול וגבוה מאוד, סוג של האנגר, בו מוקרנת על הקירות והרצפה ב-360 (ואולי עוד קצת) מעלות עבודת וידיאו שמספרת באופן ויזואלי מאוד את סיפור חייה של קאלו. מהמחלה, דרך תאונת הדרכים, היחסים עם דייגו ריברה, ההתנגדות לממשל במקסיקו, המעבר לארה"ב וכלה במותה בגיל צעיר. במסגרת הסיפור הויזואלי, שעשוי לא רע בכלל וכולל גם סאונד מתאים מדי פעם, שזורים גם ציטוטים של קאלו שמדובבים בקול נשי תואם, סוג של משפטי השראה – שקצת מבאסים את כל העניין והופכים אותו להרבה יותר קלישאתי. אבל היי, זה שאני שונאת משפטי השראה לא אומר שכולם שונאים אותם. כנראה.
השלישי, והטוב מבין שיאי התערוכה הוא חווית ה-VR, עוד עניין שמאוד אוהבים בשנים האחרונות להכניס לתערוכות מהסוג הזה. לפעמים זה עובד מעולה ולפעמים פחות. במקרה הזה זה עשוי מדהים – וברגע שמרכיבים את המשקפיים צוללים אל תוך העולם של קאלו שמשורטט באמצעות דימויים מהחיים ומהיצירה שלה, וקצת לא רוצים שזה ייגמר לעולם. אבל זה נגמר, ושולח אותך הישר אל חנות המזכרות שהיא תחנת חובה בכל תערוכה שמכבדת את עצמה (היי, חנויות של מוזיאונים הם בהרבה מקרים הדבר הכי טוב במוזיאונים). גם פה אפשר למצוא דברים שווים למדי שנושאים את דמותה, יצירתה וסיפורה של קאלו. וגם קשתות פרחים לשיער ב-50 שקל, בדיוק כמו אלה שמוכרים ב-10 שקלים ברחוב מטלון. שוין.
והנה אנחנו חוזרים לעניין המחיר, ובעוד זה של קשת הפרחים לא באמת משנה, מה שכן משנה הוא מחיר הכרטיס לתערוכה – 120 שקלים שלמים, גם לילדים. נכון, יש מלא הנחות ומבצעים ומועדוני חברים וכרטיסי אשראי ובנקים והסתדרות המורים. ועדיין. כרטיס בחצי מחיר לתערוכה הזו עולה 60 שקלים, שזה למשל היה המחיר המלא לתערוכה של קוסאמה במוזיאון ת"א. שם לא היה VR אבל היו בה המון עבודות מקוריות של אמנית חשובה לאורך שנות הקריירה שלה. ואם היתה בתערוכה אפילו עבודה מקורית אחת של קאלו, וואלה, אולי זה היה מצדיק את המחיר המופרך הזה.
יום למחרת הביקור בתערוכה, כשהילדים שלי סיפרו לאבא שלהם מי היתה פרידה קאלו ולמה היא עבדה רוב החיים מתוך המיטה שלה, הייתי די מרוצה. אפילו עם העובדה שמאז הביקור בתערוכה הבת שלי מתאבססת על בסיס יומיומי ובודקת אם יש לה שפם אני חיה בשלום. תערוכות מהסוג הזה מיועדות לשני סוגים של אנשים: הראשון הוא כאלה שרוצים תמונות טובות, והשני הוא כאלה שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם האמנות. נגיד, ילדים. אם זה מה שיעורר בהם עניין שיתפתח גם לנתיבים אחרים – דיינו. ואם לא, אז הלכו 120 שקל על שעה של חוויה יפה בהחלט. תסכימו איתי שיכול להיות יותר גרוע.