פרידהמאניה

שיק או שוק?

באחד העמודים האהובים עליי באינסטגרם, מועלות מידי פעם תמונות של עבודות אמנות ותחתן השאלה הגורלית: בעוד עשרים שנה, תהיה העבודה הזו במוזיאון או בשוק פשפשים? השאלה הקטנה הזו טומנת בחובה את שעת המבחן שכל אמן מהרהר בה – מה הופך אמנות לעל-זמנית? לעיתים השמות החמים ביותר בעולם האמנות נעלמים ברגע רק עשור לאחר שפרצו לתודעתנו. פעמים אחרות, אמנים שלא מכרו ציור אחד בחייהם הופכים במותם לשמות שגורים בתרבות הפופולארית (מישהו אמר ואן גוך?).  אבל מקרה מעניין במיוחד צץ בשנים האחרונות, כששמה של אמנית אחת הפך לתופעה ולסמל של דור שלם – פרידה קאלו. מה הופך את קאלו, אמנית מקסיקנית שנפטרה כבר בשנות ה-50, לקול של המאה העשרים ואחת? ובעיקר, איך הפך הדימוי שלה לרווח כל כך בתרבות הפופולארית, רווח בהרבה מציוריה?

סיפור סינדרלה

"סיפור הסינדרלה" של קאלו לא קרה ברגע. במהלך חייה, קאלו היתה מוכרת בעיקר כ"אשתו של" האמן המקסיקני דייגו ריברה וציוריה לא עוררו עניין רב, אך בשנות ה-70 נוצר בה עניין מוגבר מצד היסטוריונים של אמנות, ומספר תערוכות רטרוספקטיביות הפכו אותה לאמנית המקסיקנית הידועה בעולם. כה ידועה, שבשנות ה-80 מקסיקו הכריזה על ציוריה כעל אוצר תרבותי לאומי ואסרה על כל יצוא שלהם מהמדינה. פועלה הפוליטי הרחב צייר אותה כאשה חזקה, עצמאית ומעניינת, וקורות חייה האישיים, שכללו תאונת דרכים קשה בנעוריה, גרמו לרבים להתחבר אליה מבחינה אנושית ואישית. בתקופה בה פוליטיקת הזהויות הפכה נוכחת יותר ויותר בתרבות האמריקאית, התקבעה דמותה של פרידה כסמלן של מספר קבוצות מיעוטים כקהילת הלהט"ב, ארגוני פמיניסטיות וארגונים המתמקדים בזהות המקסיקנית. עבודתה למען זכויות האזרחים במקסיקו לצד אופיה הבלתי מתפשר ואמנותה הייחודית הפכו אותה להשראה בעיני רבים.  

מתוך הסרט "פרידה", 2002.

הסרט "פרידה" בכיכובה של סלמה הייק משנת 2002 והספר הביוגרפי שעליו הוא מבוסס היו בוודאי נקודת פתיחה מרכזית להיכרות של התרבות הפופולארית העכשווית עם דמותה של קאלו. מאז, התופעה המכונה "פרידהמאניה" היכתה גלים ברחבי העולם. הבגדים המקסיקנים המסורתיים, השיער המעוטר פרחים והגבות המחוברות הפכו לסימן ההיכר של פרידה וחלחלו אט אט לתרבות ההמונים, בזמן שציוריה מוגנים בזכויות יוצרים של בנק מקסיקו ולכן אינם נוכחים באופן ניכר במדיה החברתית ובאינטרנט. היום היא פופולרית בעיקר הודות לפניה, המעטרים כמעט כל מוצר אפשרי: חולצות, תכשירי איפור, בקבוקי טקילה ואפילו חבילת אימוג'יז הכוללת כל מצב רוח שנוכל להעלות על הדעת. לאחרונה קיבלה פרידה כבוד מפוקפק – בארבי בדמותה, מינוס הגבות המחוברות המפורסמות.

אמנית הסלפי של המאה ה-20

אי אפשר שלא לעצור ולתהות – האם זהו סוג הפרסום שקאלו יחלה לעצמה ולאמנות שלה? האם מיתוג המראה של פרידה, תוך כדי שימת דגש על סיפורה הביוגרפי במקום על יצירות האמנות שלה, אינו מאבד חלקים משמעותיים מהערכים שהנחו את פועלה? יתכן וקאלו היתה נהנית מהעניין הרחב בדמותה. אחרי הכל, פרידה קאלו היתה מעין "אמנית סלפי" של המאה העשרים, שהתעסקה בעיקר בדימוי שלה עצמה בציוריה. קאלו סבלה מנכות פיזית כתוצאה ממחלת פוליו בילדותה, ולטענתה העיסוק שלה בעצמה נבע מהימצאותה לבדה ברוב שעות היום, מרותקת למיטה. עם זאת, מיתוג פניה של פרידה לא היה מהלך אורגני שנבע מאופן הפעולה של האמנית עצמה, אלא מהלך כלכלי מחושב. הפנים של קאלו נרשמו כסימן מסחרי תחת זכויות היוצרים של "תאגיד פרידה קאלו", המאפשר לכל מוצר כמעט להשתמש בפניה ובשמה של פרידה כל עוד ישולמו לו התמלוגים ההכרחיים. על אף שהתאגיד הוקם על ידי בני משפחתה של קאלו, הוא מנוהל היום על ידי ביאטריץ אלבארדו, שלה אין קשר דם לאמנית עצמה. לפי אלבארדו, אופן הפעולה של התאגיד תואם את פועלה של קאלו, שניסתה לקדם את עצמה ולפרסם את פניה בכל אופן שמצאה לנכון. אך קשה להתעלם מהעובדה שהדגש המסחרי חסר הרסן בשימוש בדמותה של קאלו נדמה כמעט ציני, מטשטש את עקבות הפעילות הפוליטית בה לקחה חלק בחייה ואף מנוגד לעקרונות האנטי-קפיטליסטיים והסוציאליסטיים שבהם האמינה.

Frida Kahlo, by Guillermo Kahlo. 1926

יתכן ובכל זאת ישנם יתרונות לחשיפה הרחבה של דמותה של קאלו. הדור הצעיר, שלא שמע על קאלו מעולם, נחשף לדמותה הייחודית והססגונית באופן כה נרחב שאולי אף מעודד חקירה לעומק של עבודתה הפוליטית והאמנותית. ציוריה של קאלו היו פורצי דרך לתקופתה, ועשויים להוות השראה גם למילניאלז של ימינו באופן שבו הם מציגים נשים ומתייחסים לנושאים מורכבים כמוות, מיניות או אמהות. העובדה שקאלו הייתה בת מיעוטים בעלת מוגבלות מעצימה עבור רבים את הערכים המועברים בעבודותיה ובפעילותה למען אזרחי מדינתה. בעולם של ימינו, כשזכויות מיעוטים מקבלות מקום מרכזי בתנועות החברתיות והפוליטיות מסביב לעולם, פרידה היא השראה של ממש. הפרסום הרחב של שמה ודמותה כבר הוביל למספר השפעות חיוביות בשנים האחרונות, וכיום כל תערוכה של ציוריה או פריטים מחייה מושכת מיליוני מבקרים מרחבי העולם. יותר מחצי מיליון איש הגיעו לתערוכה המתמקדת בעניינה של קאלו בצמחים בגנים הבוטניים של ניו יורק ב-2015. בחודשים האחרונים הוצגה תערוכה מקיפה שכללה ציורים ופרטי לבוש של קאלו במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, והשנה תיפתח תערוכה נוספת במוזיאון ברוקלין שבניו יורק.

התשובה לשאלת המיתוג של פרידה קאלו והתאמתו לאורח חיה והערכים בהם האמינה אינה חד משמעית. אבל דבר אחד בטוח – האשה המקסיקנית עם הפרחים בשיער והגבות המחוברות לא הולכת לשום מקום ודמותה עוד תמשיך להופיע בחיינו הפיזיים והוירטואלים. עכשיו רק נותר ללכת בדרכה.