הטלוויזיה המסחרית בישראל היא מדגרה של גזענות ושנאת האחר. חבר הכנסת שקיבל ממנה יותר דקות שידור מכל אדם אחר, בפער עצום, הוא איתמר בן גביר, הגזען האלים והמכוער שבנימין נתניהו הכניס לכנסת במסגרת ניסיונותיו להימלט ממשפט. הרבה מאוד מ-6,000 דקות השידור שקיבל בן גביר בטלוויזיה הגיעו ממהדורות האקטואליה והחדשות של רשת 13. זה לא מפתיע כשמביטים בלוח השידורים ורואים שגזען פסיכוטי כמו שרון גל נחשב בה למגיש אקטואלי לגיטימי ושרלטן מסוכן כמו סוכן השנאה והכאוס אבישי בן חיים נחשב משום מה לפרשן פוליטי. אם יום אחד ישראל תחדל להיות דמוקרטיה ותהפוך למדינת הלכה חומייניסטית, לרשת 13 יהיו מניות רבות שאולי יועילו לה כשקנאים דתיים יעלו על רמת החייל כדי לשרוף את התקשורת. אבל מצופית גרנט לא ציפינו להצטרף לחגיגה.

גרנט הפכה את עצמה בעשור האחרון מתופעה טלוויזיונית כמעט קיקיונית לאשת מקצוע מעולה, בעיקר בתחום הדוקו, ועל הדרך הארוכה הזאת מגיע לה כל הרספקט שבעולם. אבל את הסדרה החדשה שלה שעלתה אמש ברשת 13, "ללא גבולות", היא פתחה בהטלת פצצת סרחון מחניקה אל תוך כל סלון בישראל. בפרק הראשון היא בחרה להתמקד בארגון הטרור להב"ה ובראשיו, בנצי וענת גופשטיין, במה שאפשר לתאר אך ורק כשעה של תעמולה חינם לאנשים המחליאים ביותר בישראל, ללא כל הפרעה מצידה, במסמך אנטי-עיתונאי מביש ומחפיר שכולו שנאת ערבים יוקדת.

עוד לפני שמתנפלים על התוכן המחריד שהביאה גרנט לשידור, כדאי להתעכב רגע על הצורה. הפרק נפתח בשיחת טלפון מגוחכת בין גרנט ואישה לא מזוהה – עורכת התוכנית לכאורה – ששולחת אותה כביכול אל המשימה. גרנט, בתצוגת משחק מאוד לא משכנעת, מנסה להשתחרר מהמשימה בטענה ש"הימין הקיצוני מפחיד אותי" אך ממהרת להתרצות ומתיישבת לחפש עליהם בגוגל. בשביל מה טוב הקשקוש המלאכותי והמבוים ברישול הזה? לא ברור, כמו שלא ברור מדוע היא נוסעת בכביש 60 של גוש עציון כשהיא בכלל בדרכה מתל אביב לירושלים או למה הכיסאות ברכב המסחרי שמוביל אותה ואת מרואייניה כה מטונפים. ככה זה כשמתרשלים.

הבעיה מחמירה כשהעשייה הרשלנית פוגשת את הנאומים הפנאטיים של אנשי להב"ה. גרנט ממצמצת בתדהמה, פוערת פה, שולחת מבט מזועזע. וזהו. היא לא מאתגרת את השיח, היא לא מקשה עליהם בשאלות, היא לא מתעמתת עם התשפוכת מלאת השנאה והרוע שבוקעצ מבעד לחיוכיהם מזרי האימה של הגופשטיינים. יותר מכך, היא מאפשרת ואף יוצרת נראטיב לפיו הניסיונות "להשתיק" את להב"ה – כלומר, להוציא ארגון טרור מסוכן אל מחוץ לחוק – עשויים להוביל לעוד מעשה טבח בנוסח ברוך גולדשטיין – כי כמו שאומר לה גופשטיין במערת המכפלה, אם לא נותנים לו לרוץ לכנסת ולגייס את המדינה לקמפיין הנקמה שלו בערבים, אז מעשי נקמה של יחידים כמו גולדשטיין ("יהודי צדיק") הם הברירה היחידה.

גרנט מתפתה גם למלכודת של "אנשים טובים", מלכודת שאורבת לכל יוצר דוקו כשהוא בא לראיין מפלצות פשיסטיות. קל ליפול בה, זה קרה גם לי בעבר, ובכל זאת עגום מאוד לראות איך מול עלילות דם מונפצות ("הוא נתן לי נשיקה עם אל.אס.די בפה") ושנאה כה יוקדת היא עדיין קונה את הבולשיט של דרכי נועם. מפגן כזה של חולשה דוקומנטרית לא רואים בכל יום. גם כשכבר נופל עליה סיפור טוב על הדרך, כשבמפגש עם משפחת גופשטיין המורחבת מתגלה אחד מבניו כאדם מתון מאוד שאינו חושש מהתבוללות ואינו שונא ערבים, היא מסתפקת בדאחקה שיבוא לגור אצלה ויהפוך למצביע מרצ – כאילו שמי שאינו נענה לאידיאולוגיה המחליאה של גופשטיין חייב להיות תל אביבי שמכיר אישית את תמר זנדברג.

מה לא עושים בשביל הרייטינג? לא זורקים את האמינות התקשורתית שלך לפח, זה מה (ובסוף גם הרייטינג לא משהו). סיפוריהן הכואבים של נערות שוליים שנקלעות למערכות יחסים עם גברים שעל גבול עולם הפשע או עמוק בתוכו הם בוודאי סוגיה כאובה, אבל להשתמש בה כדי להכשיר את הפעילות של הגופשטיינים זה מעשה עיתונאי חסר אחריות. ללא שום מידע על היקף התופעה, כשהם מאכילים אותה בכפית על מקרה אחד שנפל ברשתם, נדמה שגרנט בלעה את הפיתיון הגזעני בשקיקה ללא שמץ של חשיבה ביקורתית. האם נערות כאלה לא נופלות גם ברשתם של גברים יהודים מפוקפקים? כמובן שכן. אבל את הגזענים זה לא מעניין. מתברר שגם את גרנט לא.

>> "ללא גבולות", שני 21:30, רשת 13

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רשת 13
• צופית גרנט
• גזענות

• Facebook
• Twitter
• Email

מדע על הבר – לרשימת ההרצאות המלאה

סביר להניח ש"ההרצאה הכי חשובה שאי פעם תראו", מופע האימים של משיח הטבעונות האמריקאי גארי יורופסקי, היא לא ההרצאה הכי חשובה שאי פעם ראיתם או תראו. עם זאת, מבט על נתוני הצפייה של ההרצאה בת השעה וחצי – כמיליון וחצי צפיות רק לסרטונים שתורגמו לעברית – מעיד על מיתוג מוחץ מצדו של יורופסקי ועל ביקוש להרצאה טובה מצד הקהל, שאפילו הפרעת הקשב והריכוז שהפכה לסמל התקופה לא יכולה לו. וכך, במקביל לטענות חוזרות ונשנות על כך שהעידן הנוכחי הלחים את כולנו לסמארטפונים והרגיל אותנו לצרוך את המידע שלנו באינספור הפניות פייסבוק למאמרים סופר מעניינים שאף פעם לא באמת נקרא, מתרחשת תופעה הפוכה – דברת חוזרת.

בעשור האחרון הפכו לשם דבר כנסים כמו TED או פצ'ה קוצ'ה הבינלאומיים, שמדגדגים את האינטלקט עם הרצאות מרוכזות וקצרות, והמילה העבשה "הרצאה" הפכה ממשהו שנרדמים בו מול הפרצוף של המרצה באוניברסיטה לבילוי לגיטימי שחודר לבר ולקפה השכונתיים. לפופולריות של TED ופצ'ה קוצ'ה יש כמובן חלק נכבד בתהליך, אבל אב נוסף להצלחה המקומית לפחות הוא "מדע על הבר", ערב ההרצאות השנתי של מכון ויצמן בשיתוף Time Out ועשרות ברים בתל אביב, שמתקיים מאז 2011.

"הרעיון עלה כשחשבתי איך אפשר לפרגן לעיר רחובות במלאות לה 120 שנה", נזכר יבשם עזגד, דובר ואוצר מכון ויצמן למדע, "אז ארגנתי אירוע כזה, שהמרצים בו היו בעיקר סטודנטים, ב־30 פאבים, ואנשים התחילו לאתגר אותי: 'נראה אותך עושה זאת בתל אביב'. בעיר הגדולה לא האמינו בפרויקט הזה בהתחלה. העירייה הציעה לי לוותר על הברים וללכת לספריות עירוניות, בעל בר אחד הסביר לי למה הרעיון שלי יגרום לו נזק כלכלי ושאל במפגיע: 'אתה תפצה אותי על ההפסד?'. שנה לאחר מכן הוא כבר התקשר לצעוק עליי בטלפון שמפני שלא כללנו אותו ברשימת הברים, הוא הולך להפסיד עכשיו כסף. מאז הפרויקט הזה מכה גלים ומחקים אותו בפנמה, בבוסטון, בלונדון".

הרצאות TED שישנו לכם את החיים

הצלחתו הכבירה של האירוע, שמופק על ידי Time Out, הובילה לגל אדיר של ערבי כך וכך על הבר. אל מקומות הבילוי נהרו פוליטיקאים, יזמים ומומחים לנושאים מגוונים, ובמקביל עלו והצליחו ערבי הרצאות חסכוניים בזמן כמו "12 דקות" או "אנשים שבדרך כלל לא מרצים". הגל הראשון הזה פינה את מקומו בהמשך לתשתית של ממש שהפכה את ההרצאות ואת המפגשים הללו לבילוי קבוע – ליינים ויוזמות חדשות הצטרפו לוותיקות כמו "החוג לתולדות המוזיקה" )ע"ע(, מקומות בילוי פינו מקום קבוע בתוכנייה, והשנה אף נפתחו בנמל תל אביב שני מתחמים חדשים המוקדשים להרצאות.

למה רק פעם בשנה?

"הייתי בהרצאה במסגרת מדע על הבר. היה פשוט מפוצץ וידעתי שזה המצב בעוד עשרות ברים. אז עלה לי הרעיון – אם יש ביקוש גדול כל כך, למה רק פעם בשנה?", נזכר תובל רוזנווסר, דוקטורנט בהיסטוריה ומייסד Think & Drink Different, מיזם הרצאות המקיים כ־40 הרצאות בחודש ב־15 לוקיישנים שונים. היוזמה יצאה לדרך ב־2013 ומאז התקיימו במסגרתה כ־1,000 אירועים, חלקם בניו יורק. רוזנווסר מודע לקיומן של 12 יוזמות מקבילות בארץ – סדרות שמציעים מקומות בילוי או מיזמים נודדים דומים לשלו: "קשה להסביר למה הפיצוץ הגיע דווקא עכשיו, אבל כנראה אנשים רואים בזה אלטרנטיבה לטלוויזיה שמלאה רק בריאליטי ובחדשות. יש אנשים סקרנים שמחפשים בילוי ובידור אינטליגנטיים, ואמצעי התקשורת הרגילים לא זיהו את הצורך הזה".

זה לא מדויק. זכיינית ערוץ 2 רשת דווקא ניסתה ב־2011 להפוך את TED לתוכנית טלוויזיה, בהנחייתו של יאיר לפיד טרום ימיו במשכן. לפני כמה חודשים הוקם מתחם טוקהאוס בנמל תל אביב על ידי קבוצת גשם תקשורת של איילת הראל ואילן דה פריס, לשעבר סמנכ"ל התוכן של רשת, שיזם לצד ד"ר יוסי ורדי את אותה תוכנית. "המקום נפתח אחרי שנתיים של תחקיר כדי להקים חלל שכל אלמנט שלו – התכנון, התנאים שהמרצה נהנה מהם, איכות הסאונד וההקרנה, הבמה והמיקום שלה – הותאם להרצאות ולערבי שיחה", מספרת הראל.

כמו רוזנווסר, גם היא סבורה שהפופולריות של טוקהאוס נובעת מהצורך בתחליף למסחרה שמציעה הטלוויזיה, ומציעה גורם נוסף – הרשתות החברתיות: "הכל יותר פתוח עכשיו, כולם רוצים להרחיב את הידע שלהם ובמקביל לחשוף את סיפור חייהם ואת המומחיות שלהם. כשאני הולכת להרצאה כזאת אני לא הולכת 'ללמוד', אני מחפשת חוויה רגשית לא פחות מאשר אינטלקטואלית. מאז הפתיחה למדנו שאין שום מפתח ברור למה מעניין אנשים ומה לא. למשל, גילינו להפתעתנו שפילוסופיה היא נושא סופר אטרקטיבי". רוזנווסר מחזק: "היו לנו יום אחרי יום שתי הרצאות באותו מקום – אחת על האורגזמה הנשית ואחת על הפילוסופיה של ויטגנשטיין. היינו בטוחים שהראשונה תמלא את המקום והשנייה תביא מעט קהל , וקרה ההפך. אנשים נוטים ללכת להרצאות על דברים שהם לא שומעים עליהם בדרך כלל בטלוויזיה או בעיתונים".

במקביל נפתחה בתחילת השנה בנמל תל אביב השלוחה הישראלית של סקול אוף לייף, על פי משנתו של אלן דה בוטון. המקום איננו חלל הרצאות לדוברים מתחלפים אלא כזה המציע סדנאות, שיעורים והרצאות קבועות המוקדשים לפתרון שאלות כגון איך לנהל שיחה, למצוא עבודה שאוהבים או להיות הורה טוב יותר. את הגרסה הישראלית מובילה צופית גרנט, שהתחברה לתורתו של הסופר והפילוסוף הבריטי־שווייצרי אך גם לפורמט – קליל, אינטראקטיבי ואינטימי: "זה מצרך מנצח. כשנחשפתי למרכז בלונדון הבנתי שצריך מקום שילמד את הדברים האלמנטריים האלה. ההורים והמורים אומרים לנו להירגע, אבל אף אחד לא מלמד איך להירגע".

כמו TED, גם ההפעלה של סניף סקול אוף לייף מצריכה היצמדות לכללים הנוקשים של הפורמט, שאוסר, למשל, על תרגום השם לעברית. גם נושאי השיעורים מוכתבים מלמעלה, בעוד התכנים הותאמו לישראל. "הרצאות באורך ממוצע של 12 דקות הן מוצר משלים לחוויה של וויקיפדיה, וההבדל המהותי הוא הגושפנקה הרשמית של הדובר, העובדה שהוא מומחה בתחומו", אומר עומר קלדרון חן, שהשתתף בארגונם של שני אירועי TEDx (אירועים ברוח TED שאינם מאורגנים רשמית על ידי הכנס המפורסם, אך עומדים בכללי הפורמט – נ"ר).

עד כמה באמת אפשר להעמיק ואשכרה ללמוד בהרצאות קצרות – 12 דקות של TED או שעה־שעה וחצי על הבר?

"לצערנו אי אפשר באמת להרחיב, ובמקרה שלנו זו לא המטרה. הרעיון הוא להציף רעיונות מעניינים או חדשים. מרבית המידע שמועבר ב־TED הוא על קצה המזלג, כזה שנותן תחושה של 'אני מבין על מה אני מדבר', כמו רבים מהערכים בוויקיפדיה. הרצאה בת שעה נותנת אפשרות להעמיק ולהרחיב, אבל בשביל לקלוע לרמת הידע המשותפת של כולם היא תמיד תישען על המכנה המשותף הבסיסי ביותר".

קרן אלעזרי, חוקרת אבטחת מידע שמרצה ברחבי העולם ודיברה גם ב־TED האורגינלי, מחדדת: "בהחלט אפשר לספר סיפור בזמן קצר, ויותר מזה – להעביר פרספקטיבה ודעה, וזה מה שהרבה מרצים עושים: מספרים על עולמם, על הנושא או על התופעה שחקרו במשך שנים, ומסבירים בקצרה ובפשטות מדוע מדובר בנושא משמעותי שכדאי להכיר. זה עלול להיות מתסכל למי שמצפה לדוקטורט בשעתיים, אך הקהל שמאזין להרצאות במסגרות של מדע פופולרי מגיע כדי להעשיר את עולמו, לא כדי להפוך למומחה בן לילה".

• כללי
• TEDX
• TED
• Funzing
• צופית גרנט
• סקול אוף לייף
• מדע על הבר
• הרצאות
• הרצאה

• Facebook
• Twitter
• Email

1. להבין מהו בכלל הפוטנציאל הזה שכל הזמן מדברים עליו. רובנו מכירים אותו מאסיפות ההורים בבית הספר או משיחות עם הבוס, אבל אם הפוטנציאל הוא שלנו, איפה הוא מתחבא, לכל הרוחות? הגיע הזמן להתחיל לחשוב על הפוטנציאל שלנו כעל דבר חיובי – הפוטנציאל הוא המקום שבתוכו אנחנו מרגישים שאנחנו צומחים ומשפיעים על החיים שלנו ועל חיים של אחרים, וברגע שנבין אותו נדע גם לממש אותו. אחרי הכל, הפוטנציאל הוא שלנו, והגיע הזמן לקחת עליו בעלות.

2. להגיד ביוש ל"חרדת הסטטוס". מהי חרדת הסטטוס? אותו קול קטן שמנקר לנו בראש וגורם לנו להשוות את עצמנו לאחרים כל הזמן. הקולגה מרוויח יותר מאיתנו, לינה דנהאם יצרה סדרת טלוויזיה לפני גיל 30 והאח הקטן שלנו עוד שנייה מסיים דוקטורט. נו, אז מה? אם הפוטנציאל שלנו הוא מה שעושה אותנו מאושרים, מה זה משנה מה אחרים משיגים?

3. לשאול את עצמנו את השאלות הקשות. מה אנחנו אוהבים? מה אנחנו לא אוהבים? האם אנחנו מסופקים בחיים שלנו? מה מפריע לנו? ממה נרצה להיפטר? וממה אנחנו רוצים יותר? זה אולי נשמע די מובן מאליו, אבל רובנו לא עוצרים ושואלים את עצמנו את השאלות האמיצות האלה. הגיע הזמן.

4. להפסיק לשאול את עצמנו ואחרים "מה את/ה עושה?". השאלה הזו תמיד נענית בתשובה שקשורה לעבודה שלנו. במקום, נסו לשאול את עצמכם "מי אני רוצה להיות? מה אני רוצה לעשות? עם מי אני רוצה לעשות את זה?". מתי בפעם האחרונה שאלו אתכם את זה, בגיל 9? הגיע הזמן לשאול שוב.

5. בייבי סטפס וניסויים קטנים. לא נממש את הפוטנציאל שלנו ביום אחד. גם לא בשבוע וכנראה שגם לא בחודש. ההבנה של מה אנחנו רוצים להשיג ומהן הדרכים להגיע לשם היא תהליך, וחלק גדול ממנו הוא ניסוי וטעייה. אם לא ננסה, לא נדע בוודאות מה אנחנו רוצים ומה עושה לנו טוב. ואל תשכחו לנשום עמוק לפני שאתם יוצאים לדרך.

[tmwdfpad]

מה הוא סקול אוף לייף?

סקול אוף לייף הוא מקום בילוי מעורר מחשבה שמציע שיעורים בנושאים שאף פעם לא לימדו אותנו בבית הספר – החיים עצמם. אפשר כאן למצוא טווח רחב של שיעורים הקשורים לנושאים המרכזיים בחיינו – אהבה, עבודה, עצמי, קהילה, ולדון בנושאים כמו איך למצוא עבודה שאוהבים, איך לשמור על יחסים לאורך זמן, איך למצוא איזון בין החיים והעבודה, איך לחשוב כמו יזם, איך ליצור שינוי, איך לנהל שיחות טובות יותר, ועוד רעיונות טובים לחיי היומיום.

הסקול אוף לייף נוסד בלונדון בשנת 2008 על ידי אלן דה־בוטון, הפילוסוף הנקרא ביותר בימינו. דה־בוטון מאמין שפילוסופיה לא צריכה להיות "מתפלספת" ומתנשאת. היא צריכה לעסוק בחיים עצמם ולהימסר בשפה ברורה וישירה. מלבד לונדון, לסקול אוף לייף סניפים נוספים בפריז, אמסטרדם, מלבורן, אנטוורפן, בלגרד, איסטנבול, סאו פאולו, סיאול ועכשיו גם בתל אביב, בבעלותם של איש העסקים לוי קושניר ואשת התקשורת צופית גרנט.

סקול אוף לייף

נמל תל אביב, האנגר 20, תל אביב-יפו. 03-6244000

בחרו את השיעור המתאים לכם ובואו אלינו ללמוד על החיים

הכתבה בשיתוף סקול אוף לייף

• נמל תל אביב
• סקול אוף לייף
• צופית גרנט
• החיים היפים
• פילוסופיה