סתיו פורגס, 29, רווקה, היא אמנית רב תחומית שעוסקת באמנות ציפורניים. יכול להיות שתזהו אותה מפרויקט הגמר שלה מלימודי האמנות בבצלאל בשם "בוטיק שווארמה" (שהגיע גם ל"צבע טרי"), או מהתור של ליין הפאג אם ניסיתם להיכנס בלילה בו היא הייתה הסלקטורית. בין כישרונותיה היא גם עוסקת בהפקה, ליהוק ושיתופי פעולה תרבותיים-יצירתיים.

טוב, אז מה זה בוטיק שווארמה?
"זה פרויקט הגמר שלי מלימודי האמנות בבצלאל שרץ כבר שנתיים. הוא לקח אותי לכל מיני תערוכות וגם לצבע טרי. בוטיק שווארמה הוא החיבור בין ציפורניים, אופנה, פרחים, שיער. הקמתי סלון יופי בתוך בצלאל. הלכתי עם האמת שלי ומאוד פרגנו לי על זה. עד היום זה מעניין אנשים. האינסטגרם של הבוטיק הוא ספר הסקיצות שלי. אפשר להגיד שהבוטיק שווארמה הוא קצת האלטר אגו שלי, שם אני הכל. לא חשבתי שזה יתפוס ויישאר כל כך הרבה זמן".

איפה הקורונה תפסה אותך?
"לא נשארתי בעיר. חזרתי להורים במושב אבל אני עוד עובדת בתל אביב. חצי שבוע אני נודדת בין ספות של חברים ובחצי השני אני בבית של ההורים. הקורונה תפסה אותי לפני קיץ של החיים. היו אמורות להיות לי תערוכות שאפשר רק לחלום עליהן. אבל לא ישבתי בבית ובכיתי, יצרתי וניסיתי להוציא מתוך המצב שאנחנו נמצאים בו יצירה. זה נשמע רומנטי אבל זה לא. זה מאבק להיות אישה יוצרת בישראל, אני כותבת על זה המון בפוסטים שלי, ומנסה להגיד את זה דרך מה שאני עושה. אין אצלי אנשים רזים מדי או יפים מדי, אני מנסה שהכל יהיה הכי אמיתי שיש".

איך האמנות משתלבת עם הציפורניים?
"במהלך הלימודים בבצלאל הבנתי שציפורניים זה משהו שממש מעניין אותי. אני עושה כל מיני דברים בשילוב אמנות ציפורניים. אני בעיקר עובדת בשיתופי פעולה עם אנשים ויוצרים שמעניין אותי מה שהם עושים. הרבה שנים אני עובדת בליין PAG ולפני הקורונה הייתי הסלקטורית הראשית שלהם. אני אוהבת ליצור מתוך המציאות וכך גם יצא לאחרונה לוח שנה שהפקתי".

תוכלי לספר עוד על לוח השנה שנוצר, ועל הרעיון מאחוריו?
"החלטתי שאני רוצה לפרסם את הציפורניים שלי ויצרתי קשר עם הצלמת אלה ברק מ'פוטו ג'ולי', ושוזרת הפרחים BINI Bouquet כדי שניצור הפקת צילומים לאינסטגרם. משם נולד הרעיון להפיק לוח שנה מיוחד. בחרנו נושא לכל חודש וכשהתחיל הסגר כבר הכנתי את הציפורניים להפקה ותיאמנו אנשים. לא רציתי לוותר, אבל היינו צריכות לשנות את הנושא בגלל שהייתה אווירה קשה ולכולנו לא הייתה עבודה. בחרנו נושא חדש, לוח שנה שיעסוק בעין הרע, שכל חודש יציג בצורה אחרת את עין הרע שהגיעה לעולם. במשך יומיים צילמנו 24 דמויות בהשקעה מאוד גדולה. בגלל שלא היה לנו מימון פתחנו הדסטארט להפקה. השגנו את היעד תוך שבועיים".

איך מתבטאת היצירה שלך בתחום הציפורניים בהפקות ובכלל?
"עשיתי הפקה אחת לפני הקורונה ואחרי הגל הראשון עם מגזין 'לאישה', שביקשו ממני ליצור דברים קצת יותר מיוחדים. הציפורניים הן היצירה שלי, אני מתייחסת לזה כמו ליצירת אמנות. כמו שיש אנשים שמציירים על קנבסים, אז אני לוקחת את הציפורניים ורואה בהם אובייקט פיסולי שממשיך את הגוף. כמה שזה נשמע פלצני, אבל אלו היו המלחמות הכי קשות שלי בבצלאל – להגיד שספר, מאפר ומישהו שעושה ציפורניים הוא אמן לכל דבר. בלוח השנה למשל הציפורניים בנו את הפריים וזה היה מטורף".

מה מדאיג אותך בתקופה הזאת?
"שתרבות בישראל היא פריווילגיה. מדאיג אותי שבישראל בשנת 2020 תרבות היא דבר ששמור לחבורה מאוד ספציפית של אנשים שיש להם את הפניות לצרוך אותה. הרבה אנשים שיש להם עבודה ושורדים המציאות המורכבת בארץ, אין להם את הפנאי לעשות את זה. מי שבוחר לעסוק בתרבות נמצא במאבק הישרדותי תמידי, גם אם יש לנו מזל, ויש מזל ואני בהודיה גדולה. אני לא גדלתי בבית שבו הולכים לתערוכות ומוזיאונים, זה הכל שלי, גיליתי מה אני אוהבת והגעתי לבצלאל בכוחות עצמי".

איך המאבק הזה בא לידי ביטוי?
"בארץ, כשאני אומרת שאני אמנית שואלים ממה אני מתפרנסת או מה אני עושה כל היום. בחו"ל זה לא ככה, אם אני אספר שאני אמנית ישאלו 'באיזה תחום'. עבדתי עכשיו חודש בקייטנה כי הבנתי שבשביל להמשיך ליצור אני אעבוד איפה שאני יכולה כדי לממן את הפרויקט הבא שלי. אני מבינה שאני משמיעה פה קול שאין אותו. פה בישראל אם את ציירת – את ציירת. אם את פסלת – את פסלת, ואני עושה הכל. במרכז היצירה שלי יש אנשים, ואני כל פעם חושבת איך אקח איתי עוד בנאדם. הביחד הזה הוא משמעותי מאוד".

מה החלום שלך באמנות?
"הלב שלי הוא בהפקות. בהפקות בחו"ל, כמו שיש איפור ושיער, יש אמנית ציפורניים. וזה החלום שלי. שיזמינו אותי לסט ואני אעצב שם ציפורניים וזה יהיה שם. אני מרגישה שלאט לאט זה יכול לקרות".

מה למדת על החיים עד כה מאמנות הציפורניים?
"כשעשיתי את המחקר ללוח שנה, ולפני שכתבתי את הטקסטים על הפרויקט אז אחד הדברים שהבנתי הוא שביהדות יש ממש ערך מיסטי לציפורניים. זה חומר מת שממשיך את הגוף. הערך הרוחני הזה הוא מבחינתי גם לשים לב לפרטים הקטנים. למדתי על החיים דרך זה, על הסטיגמות ועל היחס ביניהן. משפחת הקרדשיאנס נתנה בראש עם הדבר הזה, למרות שציפורניים שנים מזוהות עם תרבויות מסוימות. בבוטיק שווארמה אני תמיד אומרת שאני בוחנת את היחסים בין הנמוך לנמוך ואני תמיד בוחנת ציפורניים ביחס לציפורניים, לא ביחס לדברים אחרים. כל תרבות השווארמה זה מושגים שאנחנו מכירים. שווארמה וציפורניים יושבים על אותו מעמד".

למה בעצם?
זה עניין של הדימוי של הציפורניים. בבצלאל פתאום גרמו לי להבין שאני מזרחית למרות שאני לא ידעתי את זה ולא הרגשתי את זה אף פעם בחיים שלי. לא התעסקתי בעדות ואחרי כל הדבר הזה הבאתי את בוטיק שווארמה. מבחינתי אני ישראלית ובוטיק שווארמה הוא הכלאה של כל הדברים. אני לא קול קורא של המזרחים ולא של האשכנזים. אני פשוט פה".

מהו הספוט התל אביבי שאת הכי אוהבת?
"רוטשילד 12 ז"ל".

ומה הכי תל אביבי בעינייך?
השאלה "נקבע לדרינק?"

• האנשים שעושים את תל אביב
• אמנות
• אמנות ישראלית
• הבועה
• ציפורניים
• מניקור

• Facebook
• Twitter
• Email

ציפורנאז'

מי:מיכל בן יעקב (בת 30 בשבוע הבא)
ותק:שלוש שנים. הסטודיו הפיזי נפתח בינואר האחרון ("רגע לפני הקורונה")
תפקיד:בעלים ומניקוריסטית
מה עושות:ציפורניים רק בידיים (בדגש על בניות וקישוטים), הרמת גבות וריסים וסידור גבות

מה שלומך בימים אלה?
"באופן יחסי למשק אני במקום די טוב. דברים זזים, אני עובדת, יש לקוחות. אבל כן יש אווירה של צמצום והאטה – הקצב שבנות מגיעות בו, כמות הקישוטים שהן מבקשות. הרבה לקוחות עזבו כי אין להן את הכסף, אבל לשמחתי יש לקוחות חדשות. הקורונה תפסה אותי רע מאוד. בדיוק השקעתי הרבה כסף בפתיחת עסק ולא יכולתי לעבוד במשך חודש וחצי. היו רגעים של פחד אמיתי. חוץ מזה, לא טוב לי לא לעבוד, אני אוהבת עבודה מאוד. לא הצלחתי למצוא יצירתיות בתוך הדבר הזה".

קצת היסטוריה
בן יעקב, בוגרת לימודי אמנות בבצלאל, פתחה את העסק אחרי שנים של עבודה בעולמות התרבות והאמנות. "הציפורניים היו משהו צדדי, אבל זה נורא הצליח והפך להיות גדול. הרווחתי יותר כסף אחר הצהריים משהרווחתי בבוקר, אז התפטרתי".

את ההצלחה של העסק היא משייכת לצורך של נשים בעיר לחוויית טיפוח אחרת. "צורך למניקור שהוא שהוא יותר פאן. את לא באה לעשות פדיקור וצוחקים לך על השערות ברגליים. יש פה חלל שבו בנות אינטליגנטיות – הלקוחות שלי הן הנשים הכי מרשימות בתל אביב – מדברות על נצנצים ומשפחת קרדשיאן במשך שעה בחודש. אפשר להיות בעלות תואר ראשון בהיסטוריה או במשפטים וגם לדבר על נצנצים".

במשך שלוש שנים ענתה בן יעקב על הצורך הזה מסלון ביתה, ובינואר האחרון התרחבה לסטודיו שהקימה (את החלל עיצבה נועה ירקוני, בוגרת אדריכלות בבצלאל). בסטודיו עובדות יחד איתה גם אינה בלי, סטודנטית לאמנות בשנקר ורותם אלוני, בוגרת עיצוב אופנה בשנקר. "הן לא עובדות אצלי, שלושתנו עובדות בסטודיו שלי. הבאתי מניקוריסטיות שהן מרשימות כמו הלקוחות. מלא בנות יודעות לעשות ציפורניים, אבל להחזיק שיחה אינטליגנטית של שעה וחצי לא כולן יכולות".

כבוגרת לימודי אמנות – איך מצאת את הציפורניים כמדיום הנכון לך ליצירה?
"אני לא טובה בלמכור דברים שלא הייתי קונה בעצמי ואני לקוחה של ציפורניים כבר המון המון שנים, הייתה לי בנייה לפני שזה היה קול. יותר מכל דבר אחר, אני פסלת, והבנתי שמדובר בפיסול על הגוף. ציפורניים זה מקום סופר קטן ואיזוטרי, יש בזה משהו כל כך מוזר. כאילו, אני מחברת בצורה הרמטית פלסטיק לקצה של הגוף של אנשים. הייתי גם יכולה להיות נגרית."

לק ג'ל ביסס את מעמדו בשיח הציבורי כמעט כמוצר צריכה בסיסי שנשים מוכנות להשקיע בו גם בתקופה של חוסר יציבות כלכלית. איך את מסבירה את זה?
"אני לקוחה של ציפורניים מגיל 18, אני מבינה את הטקס ולמה מישהי תשים על זה את המאתיים שקל האחרונים שלה. זה הטיפוח הכי value for money עלי אדמות – את משקיעה ואז את טייט לחודש. בגדים עולים הרבה יותר, גבות צומחות מהר ואת הציפורניים שלך רואים כל הזמן. הן נוכחות. הדבר הנוסף הוא החווייה שהיא אינטימית ונעימה. יש לי לקוחות קבועות כבר שלוש שנים שמגיעות אלי פעם בחודש, אני יושבת איתן יד ביד. אני יודעת הכל עליהן והן הכל עליי, הגבול הוא מאוד מטושטש. יש אווירה בסטודיו של אינטימיות נשית. אנחנו יכולות לשבת חמש בנות בחדר ולייעץ אחת לשנייה על העסק של כל אחת, לדבר על זיונים ועל שערות ברגליים. אפשר להגיד הכל וזה מרחב מוגן".

מי קהל הלקוחות שלכן?
"בין הפאי להרצל 16. היפסטריות, בנות 18-35 עם הכנסה יציבה. פוסט קורונה אפשר לומר שהפרופיל קצת התבגר. יותר נשים עם עבודה שלא נפגעו כלכלית".

לציפורנאז' יש עמוד אינסטגרם אסתטי להפליא. כמה חשיבות יש לנוכחות האינטרנטית של הסטודיו?
"זה הדבר שהכי קשה לי איתו. אני לא מינליאל טוב – רע לי באינסטגרם, זה עושה לי חרדה, אבל זה מאה אחוז מהפרסום שלי. אז אני מתייעצת הרבה עם אנשים סביבי, כי אני כן מוקפת בילדות אינסטגרם. אני עובדת עם עודי סנש, חברה שלי בעלת חברה למיתוג וניהול רשתות חברתיות, והיא עזרה לי למתג ולעשות תמה. להרבה אנשים זה בא בקלות אבל לי זה המון עבודה. זה סופר השקעה בשבילי ומעסיק אותי ברמות."

מה היית רוצה שיקרה הלאה?
"הייתי רוצה שהספייס יכיל יותר מרק ציפורניים. כרגע עדיין אי אפשר לעשות אירועים, אבל הייתי רוצה לעשות מכירות, ירידים. יש לי לקוחות שהן מעצבות אופנה, יש לי לקוחות שאופות חלות. אולי לעשות בסטודיו הרצאות על נושאים מעניינים. שהוא יהיה מעין תו תקן לטעם לטוב ולסטייל".

ולסיום, מה החנות האהובה עליך בתל אביב?
"אני פריק של קפה, ויש שלושה בתי קפה שאני אוהבת במיוחד: קפה לוינסקי בשוק לוינסקי, poc.cafa בכפר גלעדי פינת פרנקל וקפה פינה באברבנאל".

לאינסטגרם של ציפורנאז'

• החנויות הקטנות של תל אביב
• ציפורניים
• מניקור
• טיפוח
• לייפסטייל
• החיים היפים
• עירוני
• הבועה

• Facebook
• Twitter
• Email

לציפורניים תמיד היה מקום של כבוד אצל תל אביביות. לצד הספר הקבוע, הירקן השכונתי והקפה המסורתי של שישי בצהריים, גם מניקוריסטית הבית חרותה בלבן שלא מעט מנשות העיר. לא מדובר בעניין של מה בכך, חיפוש אחר מניקוריסטית קשה כמעט כמו מציאת בן זוג. לא מאמינים? אתם מוזמנים להיכנס לאחת מקבוצות הפייסבוק של נשים בתל אביב, או בשמן הלא רשמי "מישהי מכירה מישהי שעושה לק ג'ל?!".

הביקוש המתמיד הזה משתלב באובססיה האינטרנטית ההולכת וגוברת בציפורניים מעוצבות. באינסטגרם, ההאשטאג NailArt# מניב לא פחות מ־54מיליון תוצאות, המניקוריסטית של קארדי בי כברקיבלה כתבה ב־CBS וב־Vogue, וכל פאשניסטה יודעת ששום לוק לא שלם בלי ציפורניים תואמות. עיצוב ציפורניים עזב מזמן את החדר האחורי במספרה השכונתית והפך לאמנות של ממש, השואבת השראה מטרנדים שונים בעולם העיצוב ותרבות הפופ. בהתאם, נראה שקם דור חדש של מניקוריסטיות: קהל הולך וגדל של צעירות תל אביביות שאפתניות שנותנות מענה ספציפי לקהל החובב ספציפיות, לרוב בחסות דירתן.

"כשלמדתי אמנות בבצלאל הייתה לי הארה", מספרת מיכל בן יעקב (28), אוצרת אמנות במקצועה ומניקוריסטית, בעלת הסטודיו ציפורנאז'. "יש דמיון בין הטקס של ללכת לעשות מניקור וכל טקס דתי אחר. זה מאוד הזכיר לי וידוי אצל כומר בנצרות. זה בעצם יצר את הרעיון לתערוכת הגמר שלי שכללה את 'מניקוראלטר' – שילוב בין מזבח לשולחן מניקור, שאני עד היום מקבלת עליו לקוחות". בן יעקב טוענת שלהתעסק במריחת לק היה משהו שרצתה לעשות מאז שהייתה ילדה.

בדומה לה, גם המעצבת הגרפית שלי לוגסי (27) והמאפרת שני נועם (29), הבינו שעיצוב ציפורניים הוא דרך לגיטימית לפורקן יצירתי. "זה התחיל אצלי כתחביב", משתפת לוגסי. "לבת הזוג של אבא שלי יש עסק לציפורניים כבר 20 שנה, היא לימדה אותי ומשם כבר לקחתי את זה לכיוון שלי". נועם מוסיפה כי כל מה שצריך זה מנורת לד שניתן להזמין באיביי, "והשאר היסטוריה".

לא בקטע אירוני

בחו"ל מדובר באמניות בעלות שם עולמי ואימפריות ציפורניים משגשגות, הייפ שמזכיר את זה המתרחש בארץ סביב מקעקעות צעירות ומבטיחות דוגמת שרה קורי ויוטה איצקביץ'. למרות התהילה שלה זוכות המניקוריסטיות בעולם, בארץ נראה שהטייפקאסט ה"עממי" עוד דבוק להן. לדבריהן של השלוש, חלק מהקהל מופתע לראות בחורות צעירות ואמנותיות בתפקיד. "כשהתחלתי להעלות תמונות של העבודות שלי נתקלתי בתגובות חצי מגחכות. מה שבחו"ל נחשב מקובל נתפס כאן כגימיק אירוני. יש מחסור של נשים שעוסקות במקצוע הזה כאמנות", מספרת לוגסי. "יש אוכלוסייה שלמה שלא מחפשת את הסטנדרטי", מוסיפה בן יעקב, "גברים ונשים שרוצים מישהי צעירה ולא שיפוטית כלפי הרצונות שלהם".

אמנות, הכלה ותחושת מגניבות בצד, לא ניתן להתעלם מהפן הכלכלי המתלווה לעיסוק. "זה בין מקצוע רציני לתחליף למלצרות", מסבירה בן יעקב. "זה מקצוע שמשחרר נשים ונותן להן עצמאות כלכלית, את מחליטה מתי ואת קובעת איפה. אני שמחה שעוד נשים מתחילות לשאול את עצמן אם למלצר זו אופציה טובה מספיק ואם התואר הראשון שלהן באמת מספק להן תעסוקה". "זה משהו עם עתיד ואופק מבחינה מקצועית", מוסיפה נועם, "זה ההווה והעתיד הכלכליים שלי כרגע".

"עבדתי שנים בעירייה ועזבתי הכל כדי להיות מניקוריסטית", משתפת לימור ברינגולץ (35), שעשתה שיפט לקריירה בתחום הקוסמטיקה בדגש על מניקור ופדיקור. "זאת עבודה שמיועדת לאנשים שאוהבים אנשים, כאלה שאין להם בעיה להיות עצמאיים. את מוצאת את עצמך הופכת לאוזן קשבת ולחלק בלתי נפרד מהשגרה של הלקוחות שלך, זה סיפוק אדיר. אני חושבת שזה מבורך שעוד ועוד בנות מוצאות בזה קריירה, אסקפיזם, ריפוי בעיסוק וגם אמנות. הגיע הזמן שיתייחסו למקצוע הזה כמו שצריך".

אי אפשר להתחמק מההשוואה בין הדור החדש של המניקוריסטיות לבין הקודם, שראה בעיצוב ציפורניים קריירה שנייה או שלישית אם בכלל. "הייתי עקרת בית במשך שנים, ובאמצע החיים מצאתי את עצמי לומדת איך לעשות מניקור", מספרת רינה (66), מניקוריסטית תל אביבית ותיקה. "התאהבתי בזה, ואני מבינה למה נשים צעירות בוחרות בזה כמקצוע. זאת יצירה נעימה, אבל לכי תסבירי לאימהות שלהן שבהחלט אפשר לשלם עם זה משכנתה".

• יופי וטיפוח
• מניקור
• לק ג'ל
• החיים היפים
• ציפורניים

• Facebook
• Twitter
• Email

הסתיו כבר בפתח? ספרו את זה לכפות הידיים האומללות שלכן. חברת הטיפוח OPI מציגה את "מניקור פיינשמקרית", טיפול חדש שיקרוץ הן לבעלות טעם טוב והן לבעלות עור רע. בשונה משלל טיפולי הציפורניים המוצעים במכוני העיר, הטיפול של OPI הוא קודם כל שיקומי ומוקדש בעיקר להעלמת כתמי פיגמנטציה שנוצרו עקב חשיפה מרובה לשמש.

אבל אל חשש, האלמנט השיקומי של המניקור אינו בא על חשבון הפינוק: הטיפול כולל פילינג גבישי סוכר, השריה בתמיסה חמה, הסרת עור יבש, סרום מצעיר ומבהיר ועיסוי עמוק בחמאת שיאה בתוספת מקדם הגנה 15SPF. עודד אמר…

OPI"מניקור פיינשמקרית", 150 ש"ח, שד' יהודית 14 תל אביב

• פינוקים וספא
• לק
• ציפורניים
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

בתצוגת קולקציית סתיו־חורף 2013־2014 של קסטרו אפשר היה להבחין, במאמץ מסוים, בלק שחור משוח על ציפורני הדוגמנים. שנתיים קודם לכן חגגו מגזיני אופנה בעולם ובארץ את נושא טיפוח הציפורניים הגברי בתור הטרנד הבא, גרורה לפיצוץ המטרוסקסואליות של העשור שעבר. מה שקרה בפועל הוא, ובכן, כלום – סטרייטים מן השורה לא מיהרו לצבוע את ציפורניהם אלא השאירו את העבודה לג'וני דפ, בראד פיט, סנופ דוג, סיל, ג'ארד לטו, דיוויד בקהאם וזאק אפרון – בקיצור, אייקונים תרבותיים שהמכנה המשותף היחיד להם הוא האקסצנטריות. אבל מאז, בטאמבלר, באינסטגרם ובפינטרסט החלה מגמת נורמליזציה בתחום.

"חברים שלי צחקו עליי ובעבודה הסתכלו על זה עקום", סיפר חבר שעובד גם הוא בתחום התקשורת והתנסה בצביעת ציפורניים כמה פעמים. "זה יפה בעיניי, אני לא מבין למה עשו עניין, אבל אחרי יומיים של תגובות לא נעימות פשוט הורדתי את זה. אני עדיין רוצה להסתובב עם לק, אבל כנראה זה יצטרך לתפוס מספיק חזק לפני שאחזור לזה".

ואכן, קשה לגבר המודרני לצבוע ציפורניו כאקט אסתטי בלבד בעוד ההיסטוריה של העשורים האחרונים קושרת את זה בעיקר לקוויריות, ג'נדרפאקינג או פאנק־מטאל־גותי. אם רוצים למצוא סממנים בלתי תלויים, צריך לחזור בזמן עד לממלכת בבל, שם, מתברר, נהגו הגברים לצבוע את ציפורניהם – שחור לבני המעמד הגבוה, ירוק לכל השאר.

כשחוזרים ל־2016 אפשר למצוא לא מעט סלוני טיפוח מעבר לים שנהנים מביקורים של גברים. בארץ המצב הנוכחי רחוק מזה. "הגברים הישראלים לא בקטע של לק. עצם העובדה שהתחילו לעשות מניקור היא כבר עוד שלב באבולוציה", אומרת יוליה גל, המייסדת והבעלים של רשת הטיפוח Yullia. "מה שכן, יש לנו הרבה לקוחות מחו״ל – תיירים ואנשי עסקים. חלקם מבקשים למרוח לק. בדרך כלל שקוף מבריק, אבל יש כאלה שהולכים על שחור או אפור כהה והם לא פאנקיסטים או משהו כזה".

בזיפים וציפורניים מנצנצות

במקרה שלי, מהרגע שקולגה משחה לי צבע על אצבע אחת בפורים, הסכר נפרץ – מדי כמה ימים אני מחליף צבע, לפעמים מוסיף על אצבע נוספת (תמיד על הקמיצה, לפעמים על האמה). המשפחה הזדעזעה, אך בעבודה ובמעגלים החברתיים התגובות היו חיוביות. אם כבר תחושת אי נוחות, אז אך ורק בגלל השיחות החמודות שחזרו על עצמן – גברים שהביעו עניין ונשים שהתרשמו מכך שנמרחתי מיוזמתי.

בעודנו מורחים קרם פנים ושמנים לזקן ובוחרים בקפידה את הדאודורנטים שלנו, כדאי שנפסיק לשקר לעצמנו – הגבול בין טיפוח בסיסי לגנדרנות נחצה, ואין שום בעיה עם זה. גנדרנות אינה בהכרח אקסטרווגנטית, היא יכולה להיות מינימליסטית ולהסתכם בארבע משיחות עם המכחול הקנטנטן, שתי שכבות לאצבע, כחול מטאלי עם נצנצים עדינים לצד טורקיז בגוון פסטל. זה יטריף את החושים שלכם אבל הסביבה כמעט לא תבחין.

ההאשטאג #malepolish באינסטגרם נחנך לפני ארבע שנים ומאז צבר קרוב לאלף תמונות בלבד. בשבועות האחרונים הקצב השתפר בעקבות רוח גבית של מעצב האופנה מארק ג׳ייקובס. מעבר מהיר על התמונות בפיד (לצד חיפוש הביטוי בטאמבלר ו־Reddit) מעיד שאם יש טרנד, אז הוא בינתיים מסרב להיגמל מחיתוליו. מי שדוחף אותו קדימה הם גברים שחצו את תחילת שנות ה־20, וחוץ מאצבעות צבעוניות ויכולת התאמת צבעים מ־ה־מ־מ־ת, אין ביניהם דבר במשותף.

האביב הוא הזדמנות לאמץ אמירה אופנתית אחרת – קלילה, ורסטילית, לא מחייבת, ובעיקר לא מתעמתת בשום צורה עם הגבריות אלא מרימה לה והופכת אותה ליפה יותר. אבל מה שבסביבה הקרובה שלי נחשב נורמלי לחלוטין, גם אם לא נפוץ, עשוי להתקבל בהרמת גבה עד שיהפוך לטרנד. ומתי זה יקרה? "ייקח עוד שנים עד שגברים ישראלים יעשו את זה. קשה להיפטר ממצ'ואיזם. יש גברים כאלה מתביישים לעשות סתם פדיקור־מניקור", אומרת גל. נזכרתי בגברי בבל שיצאו להרוג ולהיהרג עם ציפורניהם המשגעות. אם הקשוחים האלה הרשו לעצמם בלי לקבל גושפנקה מאף אחד, אין סיבה שאנחנו, שוכני המשרדים החיוורים והרכים, ננוס אל בקבוק האצטון בכל פעם שמישהו מעקם את האף.

• ג'וני דפ
• דיוויד בקהאם
• סנופ דוג
• מניקור
• בראד פיט
• אופנה
• החיים היפים
• ציפורניים