בפעם האחרונה שרבל ווילסון קיבלה מכה בראש והתעוררה במציאות מפתיעה בסרט של נטפליקס, קיבלנו את פארודיית הרום-קום הצולעת "כמה רומנטי". עכשיו זה קורה שוב, משום מה, וגם הפעם התוצאה רק חצי אפויה.
בקומדיה החדשה "השמיניסטית" ווילסון היא סטפני, שנכנסה לתרדמת בעקבות תרגיל עידוד שהשתבש והתעוררה 20 שנה אחר כך. החברים שלה התבגרו, העולם השתנה, ואין לה שמץ של מושג איך להתחיל את חייה בגיל 37. אז היא חוזרת לבית הספר, נחושה להשלים את שנת לימודיה האחרונה (כלומר, את החודש האחרון ללימודים) ולזכות בתואר מלכת הנשף.

מלבד סטפני, כל הדמויות בסרט מבינות שזה רעיון מטורלל לגמרי, אפילו קריפי, אבל לא מצליחות להניע אותה ממנו. חברת הילדות שלה מרתה (מרי הולנד) הפכה בינתיים למנהלת בית הספר, שתחת הנהגתה הפך לפרוגרסיבי ומכיל הרבה יותר. נבחרת המעודדות שייכת עכשיו לחננות ו/או קווירים והנאמברים מבוססים על מסרים חיוביים במקום תנועות סקסיות. מלכת הכיתה המכהנת היא אינפלואנסרית ניאו-היפית שמכתיבה סדר יום מוסרי בלייבים באינסטגרם. היא גם הבת של החבר לשעבר של סטפני מהתיכון והאויבת המושבעת שלה. אם כל זה לא מספיק אז יש גם משולש רומנטי – מצד אחד החבר לשעבר הנ"ל, מצד שני ספרן חמוד (סם ריצ'רדסון) שהיה מאוהב בה בתיכון.

קהל היעד האוטומטי של "השמינסטית" הוא כנראה ילידי אייטיז וניינטיז שרוצים תירוץ לצקצק ולהתנשא על הזומרים. בני הנוער של 2022 נמצאים פה בעיקר כדי להיות קונטרה לנערה שסטפני הייתה, אז הם נשמעים ונראים כמו הקצנה של כל הקלישאות עליהם, בלי המון קשר למציאות. אפילו פרק של "אופוריה" מרגיש אותנטי יותר, וגם היא לא בדיוק יצירה דוקומנטרית. הפספוס הכי גדול הוא שסטפני מגיעה לזמננו מ-2002, אבל הסרט מתעלם לגמרי מטרנד ה-Y2K שהעלה מהאוב את הסטייל והתרבות של אותה תקופה. כבר ראינו סיפורים על דגים מחוץ למים, אבל מה לגבי דג שמוקף בבני האדם שמציירים על עצמם זימים?

פעם בכמה סצנות מתפלקת לסטפני אמירה מצחיקה או רלוונטית על הזמן שחלף (נניח "רגע, למדונה קוראים ליידי גאגא עכשיו?"), אבל רוב הזמן ההומור נע בין בדיחות "הנוער הערכי של היום" לקומדיית הקרינג' הרגילה של ווילסון. כל הפרצופים, התנועות והמלמולים הציניים שלה כאן, ולפעמים זה נחמד, אך כשצריך משהו מעבר לזה מתחילה להיות בעיה. היא לא עוברת לרגע כנערה מקובלת ומגניבה בדימוס, היא מתנהגת כמו בת 12 מפונקת יותר מאשר בת 17, ולא ברור למה מישהו בהווה או בעבר מעוניין בחברתה.

יש עוד בעיה, והיא שהסרט שואף להיות יותר מסתם קומדיה קלילה. סרטים קודמים שאיפשרו לגיבורים מבוגרים לחזור לתיכון, מ"להתחתן שנית" דרך "פתאום 30" ועד "שוב בן 17", עשו את זה בעזרת ניסים וקסמים למיניהם. "השמיניסטית" בחר לו דרך עגומה למדי להגיע לשם והוא מכיר בזה, אבל לא ברהיטות גדולה. הוא מזגזג בין מעשיית מוסר על הרדיפה אחרי פנטזיות ריקות, קומדיה מרירה על התבגרות ואובדן הנעורים וניסיונות עקומים לדבר על נוסטלגיה, פערי דורות ופערי חוויות. ברגעים הכי טובים שלו, הסרט מיישר קו עם הפרמיס המחורפן ומרשה לעצמו להשתגע באמת, נניח כשהוא נקטע לטובת שחזור מדויק להפליא לקליפ של בריטני ספירס, או כשסטפני מפעילה את הטריקים המטופשים ביותר כדי לשגע את האויבת שלה. זה לא קורה הרבה.

לזכותו של "השמיניסטית" נאמר שהוא לא אסון מוחלט ובוודאי שלא סרט הנעורים הכי גרוע מבית נטפליקס, התואר הזה שמור ל"יש לו את זה" או ל"נערה גבוהה". בסופו של דבר, הוא קצת כמו תיכוניסט ממוצע – לא מפוקס, לא בטוח מה הוא רוצה להיות, קרינג'י לעיתים, מתאמץ מדי, אבל יש לו גם חן מסוים וכוונות טובות.

השמיניסטית,לצפייה בנטפליקס

• המסך
• נעורים
• קומדיה
• נטפליקס
• רבל ווילסון
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 896 // ההופעות המיתולוגיות

• Facebook
• Twitter
• Email

הפארודיה היא אמנות עדינה. היא מרוויחה את תשומת הלב של הצופים בזכות ולפעמים על חשבון יצירה, תופעה או ז'אנר, כך שקל לה מאוד להפוך קרה ומרוחקת רגשית, חסרת נשמה משל עצמה. הפארודיות הכי טובות הן אלה שעושות יותר מסתם להצביע ולצחוק. במקרים מסוימים הביקורת כל כך מדויקת שהיא נשארת עוקצנית ורלוונטית שנים קדימה, כמו שקרה לאחרונה כשהאינטרנט גילה שפארודיית הביוגרפיות המוזיקליותWalk Hard דומה להפליא ל"רפסודיה בוהמית"החדש. במקרים אחרים היצירה מתרחקת מספיק ממושא הלעג וזוכה לחיים משלה, כמו במקרה של "מופע הקולנוע של רוקי".

"כמה רומנטי", פארודיית הקומדיות הרומנטיות של נטפליקס, נראית בתחילה כמו מחווה אוהבת. היא מתחילה עם זיכרון ילדות של הגיבורה, נטלי (רבל ווילסון) – ילדה חמודה צופה בהתרגשות ניכרת בסרט "אישה יפה" אך מוחזרת בכוח לקרקע המציאות ע"י אמה הריאליסטית. האם מתעקשת שסיפורי אהבה כאלה לא מזדמנים בדרכן של נשים רגילות שאין להן את החיוך של ג'וליה רוברטס. נטלי גדלה להיות אדריכלית צינית שבזה לקומדיות רומנטיות וכנראה גם לרומנטיקה בכלל, עד שהיא נתקעת בעמוד ומתעוררת במציאות אחרת, מהלך עלילתי שבעצמו הפך לקלישאה מכעיסה למדי.

עוד כתבות מעניינות:
שש קומדיות רומנטיות קצת אחרות
מה מגיע לנטפליקס בחודש מרץ?
נטפליקס החזירה את הקומדיה הרומנטית לחיים

המציאות החדשה שלה היא של "קומדיה רומנטית" לכאורה, אבל דומה יותר להפקת אופנה – ניו יורק נקייה ומלאה בפרחים וחנויות קאפקייקס, כולם נראים טוב ואפילו השכן הסטלן של נטלי הפך לחבר-גיי חצוף עם חליפות מצחיקות. החיים החדשים של נטלי די מושלמים אבל היא לא אוהבת אותם, אולי בגלל הביטחון העצמי הנמוך שלה ואולי בגלל שמדובר ברום-קום בדירוג לכל המשפחה שבו אסור לקלל והסקס מרומז. היא מבינה שכדי לחזור לחיים הרגילים היא צריכה להשיג את הסיום הרומנטי הנדוש. היא מקווה שרומן עם מיליונר חתיך ואוסטרלי (ליאם המסוורת' חתיך מאי פעם) הוא התשובה, אבל מסתבר שהסרט שהיא חיה בו הוא יותר "החתונה של החבר שלי" ואהובה אמיתי הוא בכלל החבר הטוב מהמשרד (אדם דווין).

"אישה יפה" הוא הבחירה הכי מתאימה להצגת החלום ושברו – זו לא רק אחת הקומדיות הרומנטיות האייקוניות והאהובות ביותר, היא גם אחת הרעילות שבהן. המילה "רעיל" עולה די מהר על שפתיה של הגיבורה הבוגרת, אבל כשהיא מסבירה מה בעצם הבעיה עם קומדיות רומנטיות היא מתמקדת במאפיינים שטחיים כמו "שירי פופ גרועים" ו"כולם קמים מאופרים ועם תסרוקת", או אלמנטים שהם לא חלק מהותי ובלתי נפרד מהז'אנר, כמו קריינות, חבר גיי או קולגה-אויבת במשרד. הסרט מלא במחוות ל"אישה יפה" ולשני סרטים אחרים ששמם עולה בסרט, "נוטינג היל" ו"פתאום 30", אבל הם טובים ממנו כמעט מכל בחינה. זה לא שחסרות בז'אנר הזה בעיות או קלישאות שחוקות ששווה לרדת עליהן, אבל החיצים מופנים למקומות הלא נכונים, חלקם כבר נקטלו שוב ושוב באינספור פארודיות אחרות. הרי מדובר באחד הז'אנרים המושמצים ביותר בקולנוע, כזה שכמעט נעלם ולאחרונה זוכה למיני-קאמבק זהיר,לא מעט בזכות נטפליקס עצמה.

מבחינה קומית הסרט מפספס המון ומדי פעם קולע עם בדיחות טובות או אבחנות מצחיקות. ווילסון די נהדרת בתפקיד הראשי וגם המסוורת' מפתיע לטובה. הסרט לא ממש רע אבל מעבר לפן הפארודי הוא יבש וחלול למדי. נטלי היא לא דמות מאוד מעניינת או מגובשת וכל ניסיון ליצוק למסע שלה תוכן מעבר ל"חחחח בקומדיות רומנטיות הבתים ענקיים וזה לא ריאליסטי" נכשל. המשולש הרומנטי כל כך ריק ולא מעניין שהסרט בעצמו לא מפסיק להזכיר לנו איזה פייק הוא, ויש גם עלילת אהבה עצמית לא ממש משכנעת. לא, סרט, הסיבה שנטלי סובלת מהחיים בקומדיה הרומנטית לא יכולה להיות "כולם פה חושבים שאני מיוחדת ואני לא מיוחדת", איך זה בכלל קשור למה שבאמת קורה בסרט?

הסרט הכי מצליח כשהוא באמת נכנע לכיף שבקומדיה הרומנטית – כשהגיבורה מתחילה לשיר בקריוקי וכולם מצטרפים, כשהחבר-גיי חושף צד רגיש ואנושי, כשהגיבורה מנהלת שיחה מלב אל לב עם המחזר שלה (גם אם נושא השיחה עצמו הוא מוגזם ומצחיק יותר מאשר כנה). אבל "כמה רומנטי", כמו נטלי, ציניקן מדי בשביל להנות באמת מהדברים החמודים והנשיים האלה, זה לא לרמה שלו. לא ממש ברור לו למה נשים (וגברים) נהנים לראות סרטים כאלה ומה בעצם כן טוב בהם. זה חבל, כי פארודיה טובה למעשה משתייכת לז'אנר שהיא עוקצת, וקהל היעד של הסרט הוא הצופים שמכיר את הסרטים האלה לעומקם. הם אולי יהנו מהפארודיה הקלילה והבגדים היפים, אבל הסרט לא נותן להם את מה שהם רוצים באמת, וזה סתם חבל.

• תרבות
• נטפליקס
• רבל ווילסון
• קומדיה רומנטית
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

מאז המצאת התמונות הנעות בסוף המאה ה־19 הקולנוע עבר שלל תהפוכות, אבל דבר אחד נותר יציב – נשים תמיד נדרשו להיות צעירות, רזות ויפות. גם כשגודאר שבר את כל חוקי הנרטיב והייצוג הקולנועי בסרטי הגל החדש של שנות ה־60, לא עלה בדעתו לשנות את הדימוי הנשי, וכוכבות סרטיו היו הכי צעירות, רזות ויפות. כשבשנות ה־70 הקולנוע ההוליוודי נעשה ריאליסטי יותר וקלט כוכבים חדשים שלא ניחנו בפרופיל של אפולו, כמו דסטין הופמן וריצ'ארד דרייפוס, הנשים שלצדם נותרו יפות, כלומר צעירות ורזות. הדפוס הליהוקי הזה לא השתנה מעולם ואפשר למצוא אותו כיום גם בשלל סדרות טלוויזיה, כולל "Love", החדשה של ג'ד אפטאו.

אף שהוליווד אוהבת לספר סיפורים צדקניים על כך שמה שחשוב הוא היופי הפנימי, אלו הן תמיד היפות שבנשים הנדרשות למצוא את היופי הפנימי של גברים פחות אטרקטיביים. במקרים הנדירים שבהם גברים נאים – כלומר נערים בקומדיות תיכון חינוכיות – מוצאים את היופי הפנימי של ברווזוניות מכוערות, הם מלמדים אותן כיצד להתלבש ולהתאפר, והפלא ופלא, הן הופכות ליפהפיות מהשורה. וכולנו למדנו לקבל ולהפנים גם את חוסר השוויון הזה.

לפני שנתיים הפרק "So Did the Fat Lady" בסדרה "לואי" קרא תיגר על הנחת היסוד הזאת, ונתן פתחון פה יוצא דופן לאישה שמנמנה שהתחילה עם הקומיקאי השמנמן והמקריח שמתקשה להשיג דייטים, ונדחתה על ידיו בשל מראיה. "אילו היית עומד מהצד ומסתכל עלינו היית רואה שאנחנו לגמרי מתאימים", היא אמרה לו בסוף הפרק, "אבל אף פעם לא תצא עם בחורה כמוני". הכנות הכואבת בדבריה הייתה יוצאת דופן, וכך גם ההבנה שגילה התסריט להתחסדות המרגיזה שבהכחשה הכאילו־מנומסת ("אתה יודע מה הדבר הכי מרושע שאתה יכול להגיד לאישה שמנה? את לא שמנה") ולכך שגברים ממוצעי מראה חוששים להיראות עם נשים שמנות בציבור בגלל האופן שבו הם חושבים שזה מאיר אותם. כזכור, בסוף הפרק לואי יוצא מעורו ואוחז בידה, כולו מרוצה מעצמו, והם מטיילים על הטיילת יד ביד. אבל זאת הייתה הופעתה היחידה של ונסה השמנה (שרה בייקר) בסדרה. בפרקים הבאים לואי השמנמן והמקריח המשיך להתאהב בנשים רזות ויפות, ואף זכה שהן יתאהבו בו בחזרה, פחות או יותר.

משלל סיבות שכבר דובר בהן (נסתפק בסיבת העל – הגברים שולטים בעולם), על פי התפיסה המקובלת יופי נשי הוא צעיר ורזה, וכל חריגה קלה ממנו – כמו צילום השער של דוגמנית המידות הגדולות אשלי גרהם בגיליון בגד הים השנתי של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" – מעוררת רעש גדול. וזה מזכיר לנו שהמיעוט המדוכא ביותר בקולנוע, אפילו יותר מנשים מעל גיל 50, הוא נשים שמנות. הקולנוע, בעיקר ההוליוודי, אינו סובל נשים שמנות בהקשר מיני ורומנטי, והצגה של גיבורה כבדת משקל בהקשר כזה – בלי להתפתל ובלי לכבות את האור – היא כמעט בלתי נתפסת. יחסו של הקולנוע לנשים שמנות הוא מתחסד במקרה הטוב, ועירום של אישה שמנה כמעט תמיד מוצג בהקשר של הגחכה וחוסר מודעות עצמית.

קחו למשל את הקומדיה הרומנטית "המדריך לסינגלס" שעלתה בישראל בחודש שעבר. יש בסרט ארבע נשים פנויות, אחת מהן שמנה, בגילומה של האוסטרלית התוססת רבל ווילסון. רובין (ווילסון) היא הבליינית והמזדיינת שבחבורה, או כך היא טוענת. אך בעוד שלוש הנשים הרזות (כולל זו הזקנה בת ה־43) מתעלסות בחדווה עם גברים נאים, רובין אף פעם אינה נראית בסצנה מינית, ואף לא זוכה לנשיקה או לחיבוק אחד לרפואה. לפעמים אנחנו מוצאים אותה שיכורה אחרי לילה של סקס סוער לכאורה, המסומן על ידי נוכחותו של גבר עלום שמתעורר הרחק ממנה בצד השני של הדירה, אבל הם אינם נראים נוגעים זה בזה. וכך "המדריך לסינגלס" מעמיד פנים שהוא עושה מעשה יוצא דופן בהציגו גיבורה שמנה שהיא גם מינית ונחשקת, אבל בעצם בכך שהוא מסרב להראות לנו את מה שהוא מדבר עליו, הוא מתגלה כשונא נשים שמנות יותר מאשר רוב הסרטים שפשוט מתעלמים מהן, כמקובל.

כאמור, הוליווד, שמלהקת ללא היסוס את סת' רוגן לצד קתרין הייגל (כפי שראינו ב"הדייט שתקע אותי" של אפטאו), אוהבת לספר לנו שמה שחשוב זה היופי הפנימי וכו', אבל סרט אחר סרט נחשף היחס המזויף, שלא לומר שקרי, של הקולנוע לנשים לא רזות. ב"שתי פנים למראה" מ־1996 ג'ף ברידג'ס המכור לסקס בוחר בנישואים אפלטוניים לברברה סטרייסנד השמנמנה והמרושלת (שגם ביימה), כדי שזו לא תסיח את דעתו. אבל היא רוצה יותר והנישואים מתפרקים. סטרייסנד הדואבת פוצחת בדיאטה ובסדרת אימונים ובתוך דקות מסך ספורות הופכת לבלונדינית זוהרת. כשברידג'ס שב הביתה ונדהם למראיה הוא אומר לה שהתאהב בה כשעוד הייתה שמנמנה ולא בלונדינית, ושהוא אוהב אותה "למרות שהיא יפה". אבל הצופים רואים את השניים מתנשקים רק אחרי הטרנספורמציה הפיזית שלה. התמונה מבטלת את הטיעון.

צביעות קשה עוד יותר הופגנה ב"הפנטזיה של הל" של האחים פארלי (2001), סיפור על בחור שמנמן ושטחי (ג'ק בלאק) שמוטל עליו כישוף והוא מתחיל לראות רק את יופיים הפנימי של אנשים, שהופך בעיניו ליופי חיצוני. כך הוא מתאהב בצעירה שמשקלה 140 ק"ג, אך בעיניו (ובעיני הצופים, שרואים את הסרט דרך עיניו) היא נראית כמו גווינת' פאלטרו. אם המסר המוצהר של הסרט הוא שקר החן והבל היופי, הרי שהמסר האמיתי שלו הוא שיופי פנימי הוא רזה ובלונדיני. גרוע מכך, הבחורה השמנה מקבלת טיפול של מפלצת בסרט אימה. רוב הזמן היא מצולמת מאחור ונחשפה בפני הצופה בכל הדרה רק בדקות האחרונות של הסרט. וכשנפקחות עיניו של הל לראותה כפי שהיא באמת הוא בורח ממנה כמו מאש. בשביל ההפי אנד החינוכי הוא מחליט שלא משנה לו איך היא נראית ומתדפק על דלתה. כשזו נפתחת על ידי עוזרת הבית השמנה והמבוגרת הוא מתנפל עליה ומנשק אותה כאחוז דיבוק, מבלי להבחין בהבדל בין השתיים – העלבון האחרון והגדול ביותר לנשיותה של הגיבורה.

במקרה של ברידג'ט ג'ונס, הגיבורה השמנה הכי רזה בקולנוע – שתחזור השנה בסרט המשך שלישי בשם "תינוקה של ברידג'ט ג'ונס" – ההתחסדות נמצאת לא בסרט עצמו, אלא בכל הסובב אותו. העיבוד לרב המכר של הלן פילדינג מספר על רווקה בריטית חמודה וקצת מטורללת שלא מצליחה לרדת במשקל, אבל בכל זאת מוצאת בחור שאומר לה שהוא אוהב אותה "בדיוק כמו שאת". הרבה נכתב על הקילוגרמים שרנה זלווגר נאלצה להעלות על עצמה כדי לגלם את התפקיד (אף אחד לא העלה בדעתו ללהק שחקנית שמנמנה באופן טבעי), אך מיד בתום הצילומים היא מיהרה להיפטר מהם, ולפרמיירות הופיעה דקיקה כתמיד. בעצם כך היא ביטלה את המסר המפורש של הסרטים, כפי שאמרה זאת בראיונות הבמאית ביבן קידרון: "זה בסדר לא להיות רזונת, וזה בסדר שיהיה לך תחת גדול". כביכול.

תאכלו את הלב

הטלוויזיה, ככלל, נדיבה יותר לנשים כבדות משקל, ומגלה נכונות כלשהי להציג אותן בהקשר רומנטי, אם כי לרוב מדובר בכוכבות עבר רזות שהעלו שנים ובשר, כמו קירסטי אלי מ"חופשי על הבר" (רזה) ו"הארון של ורוניקה" (שמנה). אבל גם על המסך הקטן זה לא עניין של שגרה. קמרין מנהיים, שגילמה את אלינור פרט בסדרה "הפרקליטים" (1997־2004), מספרת באוטוביוגרפיה המאוד מצחיקה שלה "Wake Up I'm Fat!", כיצד נאבקה ביוצר הסדרה דיוויד א' קלי (בעלה של מישל פייפר הרזה) כדי שזה יאשר לדמותה להתנשק מול המצלמה עם גבר שניהלה איתו רומן. עצם העובדה שקלי כתב בשביל הגיבורה השמנה עלילה רומנטית הייתה חדשנית, אבל הוא עצמו התקשה להעלות בעיני רוחו תמונה של אישה שמנה מתנשקת עם גבר. לשם השוואה, הנשיקה הטלוויזיונית הראשונה בין שני הומואים נראתה שבע שנים לפני כן בסדרה "פרקליטי אל.איי", שקלי היה בין כותביה. בתום נאום התודה שלה בטקס האמי ב־1998, מנהיים הניפה את הפסלון אל על וקראה "זה בשביל כל הנערות השמנות!".

נערה שמנה אחת הרימה את הכפפה. אף אחד לא היה מלהק את לינה דנהאם לתפקיד ראשי בסדרה על הרפתקאותיהן הניו יורקיות של בנות 20 פלוס. רק היא עצמה יכלה לעשות זאת, בסדרה שהיא יצרה ומביימת. האנה ב"בנות" לא תואמת שום מודל מקובל של יופי, ולכן סצנות הסקס שלה עם גברים שונים הן מעשה חלוצי. ועדיין הפרק הסקסי "One Man's Trash" שבו האנה בילתה יומיים עם רופא חתיך (פטריק ווילסון) בן 40, שבמהלכם השניים הזדיינו ושיחקו פינג פונג בעירום, עורר סערה אינטרנטית (ב"ווראייטי" הגדירו את האירוע כ"פרק הכי מקטב בעונת השידורים") סביב השאלה הכה מהותית – האם זה בכלל אפשרי שגבר שנראה כמוהו יימשך לאישה שנראית כמותה. כאמור, אפילו אפטאו, ממפיקי הסדרה, לא הפנים את האופציה שדנהאם מציעה.

גם מליסה מקרתי צמחה בטלוויזיה. אחרי שכבשה את הצופים בתפקידי החברה השמנה והתוססת של הגיבורות הרזות ב"בנות גילמור" וב"סמנתה מי?" היא זכתה בסדרה משל עצמה ("מייק ומולי"), ומשם הגיעה לקולנוע. הכישרון הקומי והדרמטי הבלתי נדלה של השחקנית הקורעת הזאת שכנע את ג'ייסון בייטמן להעניק לה תפקיד שנכתב במקורו לגבר ב"חשבון משותף". זה היה תפקיד מעליב בקומדיה ירודה, שעורר את המבקר הוותיק רקס ריד להתייחס בעיקר למשקלה של מקרתי. הוא תיאר אותה בביקורתו כאישה "בגודל של טרקטור", "היפופוטם" ושאר עלבונות גסים. הטקסט המגעיל עורר ביקורת רחבה, גם מצד מבקרי קולנוע אחרים, ופול פייג, שביים את מקרתי ב"מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ו"מכסחי השדים" (שייצא למסכים ביולי השנה), קרא לריד ללכת להזדיין.

פייג כתב וביים את "מרגלת" כשיר הלל למקרתי, אבל גם קומדיית הריגול הפמיניסטית הזאת, שמבקרת גברים על יחסם המבזה לגיבורה השמנה (הסוכן ג'וד לאו שמנצל אותה, הברמן שמתעלם ממנה בעודו דוהר על סוכנת זוהרת), לא הצליחה לדמיין אותה בהקשר רומנטי ו/או מיני נורמלי. כשסוזן קופר מגיעה לרומא מצוות לצדה סוכן איטלקי המקבל את פניה בחרמנות יתרה – הוא שולח לשון לתוך פיה וידיים לשדיה ולא מוותר גם כשהיא דוחה אותו בפסקנות. יחסו אליה תואם את כל ההגדרות של הטרדה מינית, ומוצג כסוג של פטיש. אותה תמונה עולה גם מ"גרימסבי", שבו רבל ווילסון מגלמת את חברתו של סשה ברון כהן. הסרט נפתח בסצנת סקס לוהטת של השניים ונדמה כי בא לשמנות גואל (כזכור, הדמות היחידה ב"בוראט" שזכתה ליחס אוהד הייתה זונה שחורה זקנה ושמנה, כך שיש לברון כהן רקורד מפתיע בתחום). אבל בהמשך הסרט אנחנו מגלים שנובי (ברון כהן) הוא אידיוט מדופלם שנמשך אך ורק לנשים שמנות מאוד, וכשהוא קופץ על גבורי סידיבה ("פרשס"), סצנת המיטה מבוימת באופן גרוטסקי עד אימה (אם כי יש בסרט סצנת סקס איומה עוד יותר, בהשתתפות פילה). וכך הבדיחה היא על חשבון השמנה. שוב.

• מיוחדים
• בנות
• פמיניזם
• לינה דנהאם
• לואי
• רבל ווילסון
• איימי השמנה
• מרגלת
• אידיאל היופי
• יום האישה 2016
• נשים בקולנוע
• מליסה מקארתי

• Facebook
• Twitter
• Email

ראשית, הבהרה: רבל ווילסון היא לא איימי השמנה, הדמות שהיא מגלמת ב"פיץ' פרפקט". העובדה הזאת מאכזבת אותי בדיוק למשך הזמן שלוקח לה לענות על שאלתי הראשונה. זה מאכזב כי איימי השמנה (שקוראת לעצמה כך כדי ש"כלבות דקיקות" לא יעשו זאת מאחורי גבה). היא אחת הדמויות המצחיקות בקולנוע של התקופה האחרונה, עד שכמה מהציטוטים המופרכים שלה הודפסו על טי שירטס.

פנים אל פנים, בזמן שהיא מתמתחת על ספה במלון קלרידג' בלונדון, ווילסון היא מהאנשים המרשימים שפגשתי: מובן שהיא מצחיקה, אבל היא גם ממוקדת וכנה באופן מרענן לגבי האמביציות שלה, והיא מסרבת להצניע את היותה אינטליגנטית. אם לנסח זאת בפשטות – רבל ווילסון היא האישה שתרצו להיות אחרי שקראתם את "לפרוץ קדימה" של שריל סנדברג.

ווילסון בת ה־29 עברה להוליווד ב־2010, אחרי סיבוב בסצנות הסטנד־אפ והטלוויזיה האוסטרליות, ותוך כמה חודשים כבר התברגה לסרט "מסיבת רווקות" בתור שותפתה לדירה של קריסטן וויג. זה היה תפקיד קטנטן, אבל לרבל ווילסון יש כישרון לגנוב את ההצגה בכל סצנה שהיא מופיעה בה. תוך שבועיים היא לוהקה לשישה סרטים חדשים, כולל "פיץ' פרפקט". סרט ההמשך, שעולה בימים אלה למסכים, נפתח עם איימי השמנה החושפת את הווגינה שלה בפני הנשיא אובמה ביום הולדתו ומול קהל של אלפי אנשים.

בואי נדבר על הסצנה הזאת. את מוצאת את עצמך תלויה באוויר עם בגד גוף קרוע. זה נכון שהלכת לבית ספר לקרקס כדי להתכונן?

"כן, התאמנתי ממש קשה! הייתי חייבת כי אין נשות פעלולים בגודל שלי. זו הייתה אני או סצנה פותחת אחרת לסרט. בחרתי לסבול למען הקומדיה. זה היה די מפחיד, אני מבועתת מגבהים, אבל נאלצתי להתמודד עם זה. לבשתי מחטב עם חריץ תחת מצויר עליו. אף אחד לא באמת ראה את הישבן שלי".

איימי השמנה היא דמות ממש מבריקה. כמה את מביאה אליה מעצמך?

"איימי בטוחה מאוד בעצמה, היא יותר מדי בטוחה בעצמה. אני לא משוגעת בחיים האמיתיים, אני יותר הגיונית, אבל הרבה אנשים אמרו לי שנוח לי בתוך העור שלי. תמיד הייתה לי התכונה הזאת".

מאיפה מגיע הביטחון הזה? מאיפה אני משיגה ביטחון כזה?

"אני לא יודעת. הייתי ילדה ביישנית, אבל תמיד הייתי בטוחה בכישורים וביכולות שלי. אף אחד לא חשב שאני יכולה להיות שחקנית, שזה יכול לקרות לבנות כמוני. אנשים פקפקו ביכולתי, אבל אני אמרתי: 'אני יכולה לעשות את זה, למה לא?', ופשוט עשיתי את זה".

מה היו השאיפות שלך כשהגעת ללוס אנג'לס?

"המטרה המקורית שלי הייתה להופיע בסרט הוליוודי אחד, חשבתי שזה יהיה אדיר. אבל אף שהיו לי רק ארבע סצנות ב'מסיבת רווקות', אנשים זכרו אותי, ותוך שבועיים הוחתמתי לשישה סרטים. כשאת מתחילה לשחק, את לא מקבלת מיד המון תפקידים מדהימים. את חייבת ליצור לעצמך הזדמנויות ולהוציא את הטוב ביותר מהחומרים שאת מקבלת".

אחרי ההצלחה של "מסיבת רווקות", הרגשת מאוימת מכל הפרסום והשטיחים האדומים?

"זה מוזר, כי אני אדם שמעריך את מה שיש פה למעלה (נוקשת על ראשה). אף פעם לא היה לי ממש אכפת מאופנה. עכשיו זה השתנה ואני חייבת לשים לב, והאמת שממש נכנסתי לזה. אני אפילו משיקה קולקציה באוקטובר".

למה דווקא בגדים?

"אני חושבת שפעם לא הייתי בעניין של אופנה כי האופנה לא ממש שמה עליי. הסתפקתי בטרנינג העלוב שלי. עכשיו אני מבינה שיש שוק לבגדים מגניבים, טרנדיים ואיכותיים במידות גדולות".

אנשים מצפים ממך להיות איימי השמנה כשהם פוגשים אותך?

"כן, אנשים מצפים שכל הזמן אהיה ב'מצב קומדיה', ומובן שאני לא. אי אפשר לתחזק את זה 24 שעות ביממה, זה יהפוך אותי לפסיכופטית. זה היה יכול להיות ממש כיף, אבל המציאות היא עבודה קשה. בחיים האמיתיים אני מנסה להיות הגיונית. הרבה אנשים המומים מכך שיש לי שני תארים, אחד מהם הוא במשפטים".

תמיד היית כל כך חדורת מוטיבציה?

"כן, בקטע מוזר. אף פעם לא לגמרי ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל חשבתי שאהיה אישה מצליחה. הייתי תלמידה חרוצה מאוד, אולי זה כי לא נולדתי עם יותר מדי יתרונות או פריבילגיות, אבל תמיד חשבתי: 'למה שאני לא אוכל לעשות את זה?'".

לאחייך קוראים ליברטי, אנארכי וריוט (בעברית: חופש, אנרכיה ומהומה). ההורים שלך היו היפים?

"לא, הם היו אנשי תצוגות כלבים. אם אי פעם צפית בסרט 'כוכב התערוכה', ככה נראו החיים שלי – תצוגת כלבים בכל סוף שבוע, ובעולם הזה ויש הרבה דמויות אקסצנטריות. יש שם חומרים טובים".

הייתה לך תוכנית מגירה?

"כן, להיות עורכת דין. בשנה השנייה של לימודי המשפטים כבר עבדתי כשחקנית ויכולתי לפרוש, אבל הייתי הגיונית ושקולה וסיימתי את התואר".

שיחקת ב"מסיבת רווקות" וב"פיץ' פרפקט". יש משהו שונה בעבודה על קומדיות שנכתבו על ידי נשים?

"כן. יש תסריטאים גברים שיוצרים דמויות נשיות ממש מדהימות, כמובן, אבל בדרך כלל בסרטים שמובלים על ידי גברים התפקיד הנשי נדחק לשוליים. אין לך המון בדיחות כתובות על הנייר, אז את חייבת לעבוד קשה יותר. אבל מישהי כמו קיי קאנון (תסריטאית ב'פיץ' פרפקט') כותבת סרטים שאין בהם רק דמות נשית אחת מצחיקה או שתיים, אלא עשר".

מי האדם הכי מצחיק שאת מכירה?

"זו שאלה קשה. פגשתי כמה מהקומיקאים הכי טובים בעולם, אבל אני אבחר במאט לוקאס ובג'ניפר לורנס. היא היסטרית במציאות, יותר מצחיקה ממני".

מאט לוקאס הוא השותף שלך לדירה. מה ההרגל הכי גרוע שלו?

"לשיר מחזות זמר בזמן שאני ישנה. אני יכולה לשמוע אותו דרך הקירות".

יש שחקנים שהיית רוצה את הקריירה שלהם?

"ג'ונה היל. הוא עשה קומדיות מבריקות ואחר כך – סרטים מבריקים שהיו מועמדים לאוסקר. זה יכול להיות מדהים לעשות סרט של סקורסזה".

לו היית צריכה לצפות רק בקומדיה אחת לשארית חייך, מה היא הייתה?

"'גריז'. זו קומדיה מוזיקלית, אבל אני מתה עליה".

• איימי השמנה
• מסיבת רווקות
• הוליווד
• אנשים
• ראיונות
• פיץ' פרפקט
• רבל ווילסון