הכי טובים שיש: תרבות ובמה

ליין הסטנדאפ הכי מוצלח, הגלריה הכי רלוונטית והתערוכה הכי חובה. כמדי שנה אנחנו יושבים להתווכח ולבחור את היהלום שבכתר, הדובדבן שבקצפת, הזית שבמרטיני, הנו, הבנתם. הכי טובים שיש - מודל 2016

בטן בטן גב. Lie Like A Lion. צילום: תמר לם

3 באפריל 2016

ליין הסטנד־אפ הכי מוצלח

רועי הולנדר

ליין הסטנד־אפ של רועי הולנדר, שעבר לאחרונה מצוותא 2 לג'ימי הו, מפגיש באופן עקבי את ותיקי הסצנה (אורי גוטליב, עינב גלילי, אלון נוימן) עם שמות חמים (אודי כגן, תם אהרון, טל טירנגל) ועם כישרונות עולים (עמית הרשקוביץ, קארין כהן), והכל מתקיים באווירה של ניסוי חומרים – וייב שעושה רק טוב לסטנד־אפ.

← ג'ימי הו שד' רוטשילד 24 תל אביב, 6667337־050

[tmwdfpad]

ההצגה שאפשר לראות הכי הרבה פעמים

מייקל

היא החלה כעבודת הסיום של אבי דנגור (AKA "אבי הזמר") בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ומאז הפכה לקאלט תל אביבי עם יותר מ־ 300 מופעים אנד קאונטינג. מדובר במופע שבכל פעם מצליח לחדש מהותית ולהפיל מצחוק. לקאסט מצטרפים לעתים קרובות קומיקאים אורחים, ובזכותם טקס האזכרה לילד מייקל הלא אהוב במיוחד, מעולם לא נמאס עלינו.
← המופעים הקרובים: 1.4 (אורחת: תום יער) ו־ 16.4 (אורח: אסי כהן), צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב, 6950156־03, 125 ש"ח לכרטיס

חנות התקליטים הכי מעודכנת

אוארבך סלון תקליטים

מאז שנדדה לחלל ברחוב ברזילי לפני כשנה,
סלון אוארבך רחוקה מלהיות סלון ומרוחקת לפחות ק"מ אחד מרחוב אוארבך. למרבה המזל, כל מה שאהבנו בה עדיין נמצא שם: מבחר מנצח של מוזיקה אלקטרונית והיפ הופ, אווירה נעימה ותקלוטים קז'ואליים מסביב לשעון. עוד פלוס: עכשיו אפשר להגיע גם סתם בשביל לשתות בירה, או להבדיל – לקנות אופניים.
← ברזילי 4 תל אביב, 5544867 ־03

הגלריה הכי רלוונטית

רוזנפלד

הגלריה שמייצגת את זויה צ'קרסקי, רועי רוזן, אלונה רודה, בועז ארד ורבים נוספים, הציגה השנה רצף של תערוכות מסקרנות, חדשניות, מאתגרות ומרגיזות בקטע טוב. מדובר בהוכחה ניצחת לכך שגם השחקנים הוותיקים בשטח (הגלריה הוקמה ב־ 1952) יכולים להיות הכי קאטינג אדג'. מומלץ להספיק לתפוס את התערוכות היפהפיות של אלעד רוזן וכרם נאטור, שמציגות שם עד 9.4 .
← שביל המפעל 1 תל אביב, שלישי־חמישי 12:00־19:00 , שישי 11:00־14:00 , שבת 11:00־13:00 , 5229044־03

A photo posted by Adi Goldner (@goldnerit)onMar 26, 2016 at 3:26am PDT

התערוכה הכי חובה

רועי רוזן במוזיאון תל אביב

אחרי תערוכת המופת של אורי קצנשטיין, מוזיאון תל אביב מנער את אחרון כבליו של מוטי עומר ז"ל עם "תערוכה קבוצתית" של רועי רוזן, שאצרו גלעד מלצר ויהושע סיימון. על קירות צבעוניים מובאים עולמותיהם המורכבים, הפרודיים ועמוסי ה"פורנוגרפיה הצואתית" של האלטר־אגואים של רוזן. כיף לבוא בשעות הרגועות ולקרוא בשקט את כל הטקסטים, אבל כיף גם לראות את כל עם ישראל מול יצירותיה של אווה בראון. בקיצור, לכו פעמיים.
← שד' שאול המלך 27 תל אביב, שני, רביעי ושבת 10:00־18.00 , שלישי וחמישי 10:00־21:00 , שישי 10:00־14:00, 6077020־03

מופע המחול הכי טוב

"Lie like a Lion" של יסמין גודר

כמעט מתחת לרדאר משחררת הכוריאוגרפית הפמיניסטית והטוטאלית יסמין גודר יצירות מופת בקצב מסחרר. "Lie Like a Lion", אחת היצירות האחרונות שלה, ממשיכה את הקו המסעיר של מופעי סטודיו במרכז מנדל הבלתי זוהר שביפו – וזה כשלעצמו מהלך סקסי אלטרנטיבי להצגת מחול בתל אביב.
←המופע הקרוב: 2.4 בסטודיו יסמין גודר, מרכז תרבות מנדל, התקומה 1 יפו, 6823104־03

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

חברה

פופוליטיקה: נצחון הדור החדש של האמנות הפוליטית

גל של תערוכות ושל יצירות פוליטיות לכאורה מציפות את העיר לקראת הבחירות. אך דווקא היצירות של הדור החדש, שאותו אוהבים להאשים בשובע ובניתוק, הן שזועקות חזק מכל

מיצב של אביטל גבע מתוך "יהודים". צילום: דפנה גזית

מאתמיטל רז

15 במרץ 2015

בהודעה הפומפוזית לעיתונות לקראת התערוכה "יהודים" בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה, הוכרז כי ענקי האמנות הישראלית עומדים לצאת במחאה יוצאת דופן בחריפותה נגד המצב. העובדה שיצחק דנציגר, מ"משתתפי" התערוכה, אינו בין החיים כבר כמעט 40 שנה, לא נתנה לכותבי ההודעה לבלבל אותם. לאחרונה מחלחלת כאן התפיסה – והרבה בזכות הטקסטים הקנטרניים של גדעון עפרת – שאקטיביזם ומחאה אינם נחלתם של דור האמנים הצעיר שלכאורה עסוק רק בעצמו ובתל אביביות השבעה והדשנה. ולכן כשהבחירות מתקרבות, זה הזמן להוציא את התותחים הכבדים מהמחסן, תרתי משמע.

"יהודים" היומרנית היא בסך הכל תערוכת אוסף של הגלריה פלוס מיצב חדש של אביטל גבע, אחד האמנים הפוליטיים הבולטים של שנות ה-70. אך העבודה החדשה שלו רחוקה מלהיות חריפה או רדיקלית. להפך – היא אסתטית, נעימה לעין, מלאת פאתוס ופתוחה לפרשנות. מדובר במיצב שהוצג בגרסה דומה בקונטמפוררי לפני שנה וחצי – מערכת מסועפת של צינורות ביוב הבנויים כשופרות ענק, מתוכם בוקעים קטעים מוזיקליים ולמרגלותיהם בריכת מים שחורה, מוטיב חוזר אצל גבע. גבע הוא נציגו המובהק של דור האמנים שסגדו לג'וזף בויס ולמורשתו הרומנטית, שהאמינה בכוחה של האמנות להיות כלי לשינוי פוליטי וחברתי. כמה נוח לטעון שדור האמנים הצעיר שרוי בטמטום ובאדישות, אלא שכבר בשנות ה־70 אותם אמנים אידיאליסטיים חשו ייאוש מהעובדה שיצירתם איננה מחוללת שינוי של ממש. גבע עצמו פרש מעולם האמנות לתקופה של יותר מ־30 שנה לטובת טיפוח "החממה" – יוזמה חינוכית־חקלאית בקיבוץ עין שמר.

לכבוד יום הבוחר, יתקיימו בעיר כמה תערוכות ואירועים בחללים אלטרנטיביים בסימן "המצב", בהם תערוכה ואירוע קהילתי בגלריה משונע באוצרותו של ליאב מזרחי, שהפך בחודשים האחרונים למכונה משומנת של שערוריות ציבוריות; תערוכה קבוצתית בגלריה חנינא בליווי אירועי פרפורמנס והקרנות; פסטיבל הפנזינים בתחנה המרכזית החדשה. אין ספק שמדובר בפעולות נחוצות וחשובות, אבל נדמה שאירועי אמנות כאלה מנסים להיות פרובוקטיביים בכל מחיר, ואם הם מצליחים לעורר דיון כלשהו מחוץ לעולם האמנות, הוא בדרך כלל מתבטא בהתקפות מתלהמות על האמנות הישראלית השמאלנית האשכנזית ההזויה.

אין צורך ביום בחירות כדי לבחון את מצבה העגום של החברה הישראלית מבעד לעיניהם של אמנים צעירים. זה זמן מה עולה לפני השטח דלות חומר מסוג חדש באמנות המקומית, שמדגישה את העליבות, הייאוש, התסכול והפחד הקיומי מהעתיד האישי והמקצועי. שני אמנים כאלו מציגים כרגע ומשקפים את המראה ההפוכה למיתוס הצבר החקלאי של אביטל גבע – זמיר שץ מציג בתערוכת היחיד שלו בגלריה רוזנפלד עבודת וידיאו מבולבלת והזייתית שמזגזגת באמוק בין נאום של ברק אובמה, פרגמנטים של טראש טלוויזיוני ושיטוטים מהקיבוץ אל לב העליבות התל אביבית המייאשת, שלכל היותר משקה עציצים נבולים; בתערוכה הקבוצתית Mind the Gap בגלריית המדרשה, מציג נדב בן־נון עבודת וידיאו סהרורית ומכמירת לב על בחור שכותב שירים מתחת לשמיכה בלילה. אידיאל הגבר השרמנטי נקטע באבו כשאמו של הגיבור פולשת לחדרו בכותנת לילה ועושה לו בושות מול המצלמה. ומה יעשה הגבר שמתקרב לגיל 30 ועדיין חי בבית הוריו שסועדים ומאכילים אותו?

תגובת הגלריה:ד"ר רוני פורר מנהל את עזבונו של יצחק דנציגר ומקובל בעולם האמנות, "להשמיע" את צעקת האמנים גם לאחר לכתם (בידיעה אישית של השקפותיו הפוליטיות).