>> ליאור תבורי (כדאי מאוד שתעקבו) הואכוריאוגרף ישראלי ומנהל להקת המחול ליאור תבורי, הפועל בין תל אביב לבמות המרכזיות בעולם וממשיך לבסס את מעמדו כאחד הקולות הבולטים במחול העכשווי. היוצר עטור הפרסים, בהם פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה, חוזר בשבוע הבא עם "Succus",יצירה חדשה ואינטימית העוסקת במפגש שבין גבריות, פגיעות ותשוקה, ומזקקת את שפתו הפיזית היצרית והרגשית אל הלב. הבכורה העולמית תתקיים ב-27.12 במרכז סוזן דלל, מופעים נוספים ב-9.1-8.1,וכן, אתם רוצים ויכולים להיות שם.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

האויר לנשימה שלי, כל בוקר. התמכרות. מקום שהוא פלא. שחייה במי תהום כשמעלי יש שמש, וברקע הים. אני אדם תחרותי מאד וה-Being של להיות אדם שמאמן את הגוף לאתגרים הוא משהו שטמון בי מגיל צעיר. השחייה נותנת לי את השילוב של אתגר פיזי והתמסרות לנפש. כשאני שוחה אני רואה את המחשבות שלי באופן צלול ובהיר, מקבל החלטות ומדייק את עצמי ואת המשך היום. אני זקוק להטענה הזו לפני שאני נכנס לסטודיו כדי ליצור.
אליעזר פרי 14 תל אביב (הטיילת/מרינה תל אביב)

2. מרכז סוזן דלל

כשהייתי צעיר מרכז סוזן דלל היה בשבילי מקדש. גם היום הוא למעשה מקדש. מקדש לאמנות המחול. הסביבה שלו היא אווירה של חו"ל, רחובות קטנים וציוריים, מעין בועה איטלקית-צרפתית. היום המרכז הזה הוא בית לבכורות שאני מעלה בפעם הראשונה, כשהפנטזיה פוגשת קהל. הרגע שבו יצירה עולה לבמה הוא רגע מדהים ומפחיד בו זמנית. אני מרגיש שאני חושף את הלב שלי לעיניי כל. עירום לעיניי כל. ממש בקרוב נעלה את "Succus", יצירתי החדש ללהקת מחול ליאור תבורי ואני נרגש ונפעם מהמעמד הזה.
יחיאלי 5 תל אביב (נווה צדק)

3. ויטרינה

יש המבורגר אחד שהוא הכי טוב בעיר ואין על כך עוררין. הוא מזכיר לי קצת את ניו יורק והוא הגילטי פלז'ר האמיתי שלי. נוהג לפקוד את המקום אחת ל… ולהתחרע. צ'יזבורגר נוטף וצ'יפס מטוגן. יאמי.
אבן גבירול 36 תל אביב

4.אנגל5

במקום הזה נמצאת הדירה הראשונה ששכרתי בתל אביב. יש לה פינה חמה בליבי תמיד, גם עכשיו כמעט 15 שנה אחרי. אני מגיע לתל אביב פעם ראשונה, בן 23. העיר הגדולה, מחאת האוהלים. רחוב אנגל הוא למעשה סמטה הולנדית על רחוב רוטשילד הסואן שהיה סמל התלאביביות בשבילי לפני שעברתי לעיר. בכל פעם שירדתי למטה אספתי לדירה פריטי וינטג' שווים, לפני שזה נהיה טרנדי… גם היום אני פשוט אוהב לעבור דרכו ולהסתכל על חלונות הדירה. פינה של שקט במקום הכי מרכזי בתל אביב.

5. רחוב יפת22

יש סמטה ליד יפת 22 שבה נכנסים לעולם היפואי. יפו היא עולם מורכב של יופי ושל כיעור, של התחלה וסיום, של קצוות, של שונות וקבלה, של דחייה והסתרה. אני מרגיש שביפו יש פינות חמד קטנות שאני מגלה בכל פעם מחדש. אחת מהן היא זו, סמטה קטנה שהיא אי של פנטזיה. אני מדמיין שזה כמו בחורף, להתרחב על ספה חמימה ממש, לעמעם את האורות, לשתות יין ולעשות אהבה.
יפת 22 יפו

מקום לא אהוב בעיר:

פחות אוהב את התחנה המרכזית החדשה. מקום מלוכלך, עמוס, מנותק. אני חושב שהוא לא מנוצל כראוי. לא נותן תחושה של בטחון.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי בתערוכה של איליה ואמיליה קבקוב במוזיאון תל אביב לאמנות, "מחר נמריא". המיצבים שלהם יוצרים עולם אחר שבו המציאות והדמיון מתערבבים, והמבקר מוצא את עצמו מוקף גירויים חזותיים ושמיעתיים שמזכירים גם את היומיום וגם משהו אוטופי ומוזר. התערוכה קודרת ומאתגרת, אבל בדיוק בגלל זה היא מרתקת: היא שואלת שאלות על כוח, דיכוי וזיכרון, ועדיין מצליחה לתת תחושת בריחה. יצאתי משם עם ראש עמוס מחשבות, לב פתוח ותחושה שהאמנות הזו יודעת לדבר על מה שאנחנו שוכחים לשאול בעצמנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מרגיש שראיתי את הסרט "קרא לי בשמך" כמה וכמה פעמים, וזה בלשון המעטה. השפיע עלי עמוקות. לאחרונה מצאתי את הספר עצמו בבית והרגשתי שאני חייב לקרוא אותו. הוא נתן לי השראה רבה ליצירה החדשה שאני יוצר עכשיו ותעלה בקרוב על הבמה. המראות שחקוקים לי בראש מהסרט המשיכו להתפתח דרך דפי הספר וזה היה מדהים ומיוחד. ממש פיוטי.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ממליץ לתרום תמיד, ולא רק עכשיו,לאגודה למען הלהט"בכדי שתוכל לעזור לקהילה בתחומים רבים אבל בעיקר בשיוויון זכויות בפונדקאות ולקדם את ההזדמנות שמגיעה לנו להיות הורים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך הכי להרים לעומר רז שכטר, מנהלת מרכז קהילתי בית תמי, שמאפשרת, תומכת ומקדמת אמנים ואמנות בתוך המרחב הקהילתי שלה, וגם נתנה ללהקת המחול שלי בית אמיתי מקום שבו אנחנו יכולים ליצור, להתאמן, לא להתאמן לפעמים, ולגדול. היא אישה מעוררת השראה, והלוואי שאנשים רבים ילמדו ממנה שהיציבות והבסיס האיתן שהיא מעניקה מאפשרים הגשמה אדירה לאמנות.

מה יהיה?
יהיה טוב, אין ברירה.

• העיר שלי
• מחול
• בריכת גורדון
• סוזן דלל
• ויטרינה
• רחוב יפת
• שדרות רוטשילד

מהרגע שזה פורסם, ההודעות התחילו להגיע. עובדים בשירות העירייה צבעו את הפוסטרים עם פניהם ושמותיהם של ילדים עזתים שנהרגו במלחמה, פוסטרים שנתלו ביפו בידי תושבי העיר, ערבים ויהודים. מזועזעים, עוד ועוד אנשים כתבו ושאלו האם זה באמת קרה, ומדוע ומה ניתן לעשות. הכאב ניכר מכל הודעה. כך גם הכעס.

יפו ועזה קשורות זו בזו. לתושבים רבים ביפו יש קרובים החיים בעזה. אין כמעט תושב יפואי פלסטיני שלא מכיר אדם שנהרג או נפגע במלחמה, שביתו נהרס או שאיבד את כל עולמו. תמונות הילדים ההרוגים – וכמוהן גם העמידות השבועיות ברחוב יפת עם תמונות אלו – היו הדרך של תושבים רבים להביע את הכאב על כך, להביע הזדהות. אליהם הצטרפו רבים נוספים, יהודים וערבים, במחאה על המלחמה האיומה, על ההרג האינסופי, על ההשמדה ועל ההתגאות בה בקרב שרי ממשלה. צביעת תמונות הילדים הייתה כמו יריקה בפרצוף לכל האנשים האלו ולרבים נוספים.

אני שמח לומר שהעירייה הבינה את הטעות. אחרי פניות התושבים, פניתי לראש העירייה, רון חולדאי ודרשתי ממנו להבהיר שמעשה כזה לא יחזור. קראתי לו להבהיר שאין מקום למחיקת הכאב ולא לתת יד – במעשה או בשתיקה – למי שמסיתים ומפיצים עלילות תועבה וגזענות כאילו "אין חפים מפשע בעזה". בתגובה לפנייה שלי, העירייה אכן הבהירה כי הדבר נעשה ללא רשות וסמכות וכי הוא לא יקרה שוב. אני כמובן מברך על התגובה הזאת.בינתיים, פעילים מתנועת "עומדים ביחד" – שהציבו את התמונות שם – החזירו אותן למקומן, ולא ניתן לאיש שוב למחוק אותן.

>> לא תשודר ברדיו: אם תרצו לשמוע שירי שלום – חפשו אותם באינדי
>> השיר החדש של ויתרתי מתאר איך הפכנו מדור השלום לדור אבוד

האירוע הזה מסמל את מה שיפו יכולה להיות עבור כולנו – וגם מזכיר את הסכנה. כעיר מעורבת, תמיד יש מי שמנסה להצית אש בין יהודים לערבים ביפו. אני זוכר כיצד כבר בשבעה באוקטובר התרוצצו שמועות שקר על פוגרום שמתכננים התושבים הפלסטינים. אחרי הפיגוע הרצחני והמזעזע ברכבת הקלה, ניסה איתמר בן-גביר להצית אותה שוב, והאשים את המתפללים במסגד בשיתוף פעולה עם המחבלים. הגרעין התורני שהתיישב בעיר –אבל לא מבקש לקחת חלק במרקם החיים המשותף שבה אלא להחליף אותו בכזה של הפרדה ועליונות – תורם גם הוא למתיחות.

יפו התנגדה לניסיונות האלו, ולא נכנעה להם. ב-8 באוקטובר הוקם בה משמר השותפות. פעילים תלו בה פוסטרים בערבית ובעברית על שותפות וסולידריות, אספו תרומות, ארזו אינספור ארגזי מזון לכל מי שנזקק, והפכו את העיר למוקד של תקווה בתוך ים של אימה. אחרי ניסיונות ההסתה של בן-גביר התארגנה בעיר ארוחת שותפות גדולה, בהובלת תושבים ועסקים מקומיים, שהייתה כולה דחייה של הגזענות הבן-גבירית. כשטיל מתימן נפל בלב אחת השכונות בעיר, התארגנו תושבים לנקות את בתי התושבים שנפגעו. בשטח הפעילות המשותפת רק התחזקה.

העמידה עם תמונות הילדים – ילדים ששילמו בחייהם על לא עוול בכפם – הזכירו לכל מי שעבר ברחוב יפת שגם בעזה חיים בני אדם, וחשפו את מחיר המלחמה שבתקשורת בעיקר הסתירו. שוב ושוב, תושבים ותושבות ביפו בחרו באנושיות.

עכשיו, עם עצירת המלחמה וחזרת החטופים, אפשר לקוות בזהירות שניתן יהיה סוף סוף להתחיל לשקם ולתקן. המפתח לכך נמצא גם הוא ביפו. זה מתחיל בהבנה שאסור למחוק את הכאב או להתעלם ממנו. להיפך, הוא זה שצריך להדריך ולהכווין אותנו – כדי שנזכור שהאפשרות השנייה היא תמיד איומה ונוראה. תמונות הילדים חזרו לקירות הרחוב ושם הן צריכות להישאר. העירייה צריכה לא רק להבהיר שלא תהיה עוד מחיקה – אלא לתת לתושבים להוביל תהליך של שיקום ובנייה מחדש. הם אלו שיכולים וצריכים להדריך את כולנו בבניית חיים משותפים, שיש בהם מקום לכל אחת ואחד מאיתנו – ואפס מקום לגזענות ולאלימות.

התושבות והתושבים ביפו, שעמדו במבחנים הכי קשים של הפחדה והפרדה, הזכירו לכולנו במהלך השנתיים האלו איך נראית אנושיות. לי, ולרבים אחרים, הם נתנו תקווה. העירייה צריכה לתת להם את הכוח כדי להפיץ את התקווה הזאת אפילו רחוק יותר. מיפו תצא תקווה.
>> איתמר אבנרי הוא חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו מטעם עיר סגולה

• טור דעה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• עיריית תל אביב
• יפו
• רחוב יפת
• עזה
• יהודים וערבים

>> מתן שופן, נשוי ואבא לשניים, הוא מומחה לתוכן קולינרי שהתחיל את דרכו המקצועית עם בלוג מתכונים משפחתיים בשם "טוניס שולחן". בהמשך שימש כעורך "וואלה! אוכל", כתב בקביעות למוסף "גלריה שישי" של עיתון "הארץ" ושימש כעורך משנה במגזין "השולחן". כיום הוא מאסטרנט בחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, ובמסגרת עבודתו כמנהל תוכן ראשי ב"אסיף" הוא עוסק במחקר ובהנגשת התרבות הקולינרית המקומית המגוונת. ברביעי הקרוב (5.3) הוא יערוך אירוע משותף של אסיף ובית רדיקל, מרתון הרצאות קצרות תחת הכותרת "פטריות נגד הממסד" על פטריות וכיצד הן משנות את העולם.עוד פרטים כאן."כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לצמצם לחמישה מקומות אהובים בעיר", הוא מודה, "ולמרות שיש עוד רבים וטובים שאני נהנה לבקר בהם ומעריך את עשייתם, בסוף בחרתי באלו שאני מבקר בהם בתדירות הגבוהה ביותר".

>> בין קולינריה לדראג ובין הזונות לגלים // העיר של אודי שניידר
>> המבנה הכי יפה בתל אביב ופארק עצום לרוץ בו // העיר של סמג'

1. המכולת // אייבי

כמעט בכל יום שישי, בזמן שהילדים בגן, הבעל ואני מגיעים להתיישב במכולת לקצת זמן איכות זוגי ופחמימות מוצלחות. דיספליי המאפים המקוריים שלהם תמיד עושה חשק, תפריט הבוקר שלהם מצומצם אבל יותר ממנו לא צריך כלום (תמיד כדאי לזכור לבקש קוקוט נוסף של תטבילה, הגרסה שלהם לחריף הלימוני כוללת תוספת של צ'ילי מותסס והיא אחת הטעימות בעיר), אבל הסיבה האמיתית לחזור לשם שוב ושוב היא השירות והיחס.

לחילופין, אחת לכמה חודשים, כשאין לנו תוכניות לארוחת שישי (או ליתר דיוק, כשאין בי את הכוחות לעמוד ולבשל), אנחנו מגיעים ארבעתנו לחצר של האייבי. הילדים נצמדים לקלאסיקות של שניצל הלברק ונקניקיית הדג, ואם הם במצב הרוח המתאים הם מצטרפים להרפתקאות הקולינריות של ההורים – ונדמה שמביקור לביקור האוכל, שגם ככה הוא מעולה, מוסיף להגביה ולהציב רף גבוה לעיר. גם כאן, ולמרות שיש ילדים קטנים בתמונה, השירות מצוין ובעיקר סובלני.
אבן גבירול 26, לינקולן 16

2. מוריס

הבר של הבסטה הוא מקום שעושה לי חשק לשם שינוי לחזור לשתות בירה קפואה, גם בחורף, בטח כשהיא מוגשת לצד קציצת בסטיל לוהטת וביצים חומות קשות עם טופינג של בוטרגה, ירוקים ושמן זית.
השומר 5

3. רחוב יפת (בין חג' כחיל לשיפודי זיקה)

כאן החלטנו, כלומר אני החלטתי ובעלי נרתם, למסד מסורת משפחתית חדשה בימי שבת – שיפודים, מהמאכלים הבודדים שהילדים מוכנים לאכול. בשבועות האחרונים אנחנו מגיעים לרחוב משופע השיפודיות ומסעדות הבשר, ומתיישבים בכל פעם בבית אוכל אחר. אם יש זמן וחשק, בסיום אנחנו עוברים ב"אנדריי", פרוזן יוגורט בשבילי (מתכון מנצח בפרטי) וכדור גלידה עצום ממדים בשבילם.

4. בטשון

זאת גם החנות שבה לרוב אני קונה דגים לבישול, אבל גם אחת המסעדות החביבות עליי בעיר. מעבר לעובדה שמדובר אולי במקום הכי VFM מתוקף העובדה שהם ספקי הדגים של עצמם, האוכל שם פשוט טוב. האווירה קז'ואלית ולא יומרנית, והתפריט המשתנה תמיד מפתה וכולל מנות יצירתיות ועונתיות שמבוצעות היטב.
קרליבך 28

5. בית רדיקל

בין אם מדובר בבראנץ' שבת שמפעילים שם החבר'ה של ILU, ובין אם מדובר באירועי התוכן, מדובר במקום שלגמרי מצדיק את הנסיעה עד לקצה הדרומי של העיר. האירועים השונים שלהם מגרים את השכל, ולעיתים גם מעלים חיוך או מספקים נחמה ושביב של תקווה – וזה המון בתקופה הנוכחית. השבוע (רביעי, 5.3) נקיים אירוע משותף של רדיקל ואסיף על פטריות וכיצד הן משנות את העולם בהשתתפות של דוברות ודוברים שונים כמו נועה ברגר, מיכל לויט, רע סופר ועומר זרחיה.
מתחם 3426/התחייה 27

איזה חומר גלם הזיה. פטריות (צילום באדיבות מרכז קולינרי אסיף)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תחנות הרכבת הקלה. אמנם מדובר באמצעי תחבורה יעיל למדי שמשרת אותי המון, אף על פי שהיה רצוי שיפעל בשבת, אבל נדמה שאופן תכנון גישת הנוסעים לא לקח בחשבון, ובכן, את הנוסעים; מיקום הירידות לתחנה ובעיקר מיקום "קרוסלות הכניסה" מצריך עיקוף והליכה מרובה שמרגישה לא לצורך. אני נשמע טרחני להחריד, אני יודע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "צבע" במוזיאון העיצוב חולון, שכבר הספיקה להינעל מאז, וספציפית העבודה של נורית קוניאק וטל בלטוך. הם יצרו עבודת וידאו חכמה ורגישה, ישראלית מאוד שנשענת על רגעים איקוניים מתוך התרבות וההיסטוריה שמחברות בין כולנו אך מסתיימת בבעיטה ללב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"מהאדמה", התוכנית החדשה של "מכאן" בהנחייתה של ד"ר מוזנא בשארה. לתוכנית שמונה פרקים, וכל פרק מתחקה אחר חומר גלם משמעותי במטבח הפלסטיני דרך התמקדות בסיפור אישי – מזוג המגדל חצילים ביישוב בתיר ועד לקט של חלזונות סמוך לרמאללה. הסיפור של האדמה שלנו מורכב מדי, ואוכל הוא שער שדרכו ניתן ללמוד ולהכיר את האחר וכן, לפעמים גם לשמוע דברים שלא תמיד נעימים לנו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מכללת מרשה, מיזם חברתי מבית היוצר של תנועת הבוגרים והבוגרות של איגי, המציעה תוכניות הכשרה מקצועיות ושיקום תעסוקתי לצעירים להט"ב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
המסעדנים והשפיות של העיר, שמתעקשים להמשיך בעשייה ובפיתוח תרבות האוכל למרות שהמציאות בלתי אפשרית. אם לבחור אדם אחד, אז דווקא שיר הלפרן, מייסדת שוק הנמל שפועלת ללא הפסקה לקדם חקלאים קטנים מרחבי הארץ ולפתח את הקולינריה המקומית, בדגש על קיימות.

מה יהיה?
אשקר אם אגיד שאני אופטימי. תחושת חוסר המוגנות והדריכות הבלתי פוסקת – כשהליכה ברחוב מרגישה כמו רולטה רוסית – יוקר המחיה, השיח הקרוע והמפלג, והעובדה הבלתי נתפסת שיש עדיין חטופים שלא שבו הביתה… הכול מרגיש כמו תהליך מתמשך של שחיקה. כמו הקו האדום של הכנרת, גם אנחנו כל הזמן מנמיכים את סף הסיבולת שלנו – בכל פעם נחצה גבול חדש, כזה שלפני עשר שנים, ואפילו חמש, לא היינו מעלים על הדעת שנישאר אחריו – אבל אנחנו עדיין כאן. כאבא, זו חרדה קיומית מתמדת – הפחד שנתעורר כשכבר יהיה מאוחר מדי. ומצד שני, לעזוב את הארץ, להרחיק את הילדים מהמשפחה שלהם? זה מרגיש כמעט לא מציאותי. בינתיים, אני משתדל להדחיק ולהיאחז בטוב: בזוגיות שלי, בילדים שלי, במשפחה שלי, ובעצם הזכות לעסוק במשהו שבאמת ממלא אותי ואולי, בתקווה, מוסיף קצת טוב לעולם.

• העיר שלי
• אסיף - מרכז קולינרי
• אייבי
• האחים
• מוריס
• רחוב יפת
• שוק הנמל
• בטשון דגים
• בית רדיקל