כבר לא עושים סדרות כמו "פוקר פייס", ומי אם לא "פוקר פייס" בעצמה יודעת את זה. היא נפתחת בשוט איטי שנגרר לאורכו של שטיח צבעוני על רצפת קזינו שפשוט זועק לשמי לאס וגאס "לא החליפו אותי מאז הסבנטיז". התאורה הצהבהבה של החדר והכתוביות (צהובות עוד יותר) משלימות את החוויה. רק כאשר בסצינה הבאה אחת מדמויות המשנה מגלה, לרוע מזלה, לפטופ שפתוח על משהו שהיא ממש, אבל ממש לא הייתה אמורה לראות – אנחנו מבינים בוודאות שאנחנו כבר לא בשנות ה-70 של המאה שעברה. אז ב"פוקר פייס" אמנם יש לפטופ, ויש טלפונים, וצ'ארלי (נטאשה ליון, מצוינת כאן וסוף סוף מוצאת משהו ראוי לעשות עם עצמה אחרי תאונת הרכבת התחתית שהייתה העונה השניה והמחורבנת של "בובה רוסית") אפילו עוקבת אחרי חשבונות של קונספירטורים בטוויטר – אבל בכל הזדמנות שיש לה להידבק לאסתטיקה של הסבנטיז, היא עושה זאת. בין אם זה במכוניות וינטאג' אמריקאיות, בחליפה של הנבל החלקלק סטרלינג פרוסט ג'וניור (אדריאן ברודי) או במלתחה המתחלפת תדיר של צ'ארלי עצמה, שמתחילה את הסדרה (ואין מצב שזו בחירה מקרית) כשהיא לבושה במשהו מאוד דומה לסוודר המיתולוגי של הדוד מ"ביג ליבובסקי", עוד בלש פרטי בעל כורחו עם זיקה חזקה לעבר.

כי הנוסטלגיה של "פוקר פייס" היא לא רק אסתטית אלא גם צורנית. צ'ארלי, שמסתבכת בפרק הראשון בשלל צרות בקזינו בו היא עובדת, יוצאת לדרכים בדרום ארצות הברית. אבל היכן שסדרה אחרת הייתה בונה את המתח, העניין והקומדיה בעיקר סביב צ'ארלי והאנשים הרעים שבעקבותיה, כאן יש בחירה מכוונת ללכת על הפורמט המיושן לכאורה של "תעלומה בשבוע" – כל שבוע עיירה חדשה, רצח חדש, טיפוסים חדשים, ובסוף הפרק צ'ארלי תדע בדיוק מי עשה מה, למה ותתחפף לעיירה הבאה, בתזמון מושלם עם הפשע הבא. אם זה לא מספיק, אז היא גם מתכתבת עם הפורמט של "קולומבו" (אי אפשר יותר סבנטיז מזה), הסדרה הבלשית המיתולוגית בכיכובו של פיטר פאלק – הרוצח נחשף בפנינו ממש בתחילת כל פרק, והכיף אמור להיות לא בפתרון התעלומה אלא באופן בו צ'ארלי מגיעה אליו.

מבחינה תסריטאית, זו לא תמיד הבחירה הטובה ביותר עבור "פוקר פייס", ובהמשך (או בעונות הבאות שלה) נצטרך לראות אם היא דבקה בפורמט בכל מחיר, גם כאשר בחלק מהפרקים הוא פחות עובד, או שהיא מסוגלת להשתחרר קצת. צ'ארלי עצמה היא דמות קלאסית של נטשה ליון – אישה קשוחה ושנונה, חביבה ועוינת בעת ובעונה אחת, עם מבטא ניו יורקי צרוד שאפשר להקשיב לו לנצח. במקרה הזה היא גם ניחנת בכוח-על של ממש, שימושי מאוד עבור כוכבת של סדרה בלשית – היא יודעת לזהות בדיוק מתי מישהו משקר, מה שהפך אותה בעבר לאלילת פוקר (עד שאנשים עלו על השטיק, ועכשיו אף אחד לא מוכן לשבת איתה בנוכחות חפיסת קלפים). כאן צריך לומר: מדובר בכוח-על והסדרה מתייחסת אליו ככזה בכל אופן מלבד לקרוא לו במילים "כוח-על". כלומר, מידת הריאליזם של הסדרה היא פחות או יותר של סרט קומיקס. הסדרה יודעת את זה, הסדרה עושה את זה בכוונה, אבל בגלל שזו הצהרת כוונות שנעשית יחסית בשקט, בסאבטקסט, קל לפספס אותה.

קל גם לחשוב שזו סדרה בלשית, כי היוצר שלה הוא ריאן ג'ונסון, שעשה בשנים האחרונות את צמד סרטי "רצח כתוב היטב" – סרטים בלשיים קלאסיים מאוד בפורמט שלהם, ששואבים המון מהאם הגדולה של הז'אנר, אגתה כריסטי. אבל צ'ארלי היא לא בנואה בלאנק (הבלש הנפלא של דניאל קרייג) וגם לא מנסה להיות: מי שמצפה לראות כאן סדרה בלשית קלאסית יותר, או ריאליסטית יותר, יתאכזב, ולטוב ולרע נדרש כאן תיאום ציפיות. אבל מכאן נובע גם ההיגיון התסריטאי שציווה לשים את פתרון התעלומה בתחילתו של כל פרק: הוא אמור בסך הכל לשחרר את הסדרה, ואתכם, מלעקוב בדריכות אחר תפניות העלילה ולנסות לפתור את התעלומה (שהיא בלאו הכי לא כל כך מסובכת) ופשוט לאפשר לכם את החופש להנות מהכריזמה האינסופית של ליון, מהכתיבה השנונה, מגלריית דמויות המשנה הנהדרת (עם קאסט מטורף, מהסוג שרק ריאן ג'ונסון מסוגל לאסוף בלי למצמץ). "פוקר פייס" אולי נראית, מצולמת ומתנהגת כמו סדרת איכות, אבל היא לגמרי באה לעשות כיף. אי אפשר לדמיין דרך אינטליגנטית מזו לכבות את המוח מול הטלוויזיה, וזה מעולה.
"פוקר פייס" עכשיו ב-yes VOD. ארבעה פרקים ראשונים כבר בחוץ ולאחר מכן פרק בשבוע מדי שישי

• ביקורת טלוויזיה
• ריאן ג'ונסון
• נטשה ליון
• בלש

ריאן ג'ונסון אוהב להתלבש על תבניות ז'אנריות מוכרות ולראות מה הוא יכול לעשות איתן. עד כה כל סרט שלו ("בריק", "לופר") השתעשע עם ז'אנר שונה. אבל לפני שלוש שנים סרטו"רצח כתוב היטב" – תעלומת רצח נוסח אגתה כריסטי– זכה להצלחה מפתיעה, והוא החליט שבא לו לעשות עוד שניים כאלה. אז אחרי שגילה מי רצח את הסופר בסרט שהפך לראשון בסדרה, הבלש המהולל בנואה בלאנק (דניאל קרייג) ממשיך לפתרון תעלומה חדשה, שהיא לא פחות עוקצנית, מתעתעת ומבדרת מזו שקדמה לה.

"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" מיועד להגיע לנטפליקס בדיוק חודש אחרי השקתו בבתי הקולנוע, ויש לציין שחברת הסטרימינג שמה חתיכת בוכטה על רכישת הזכויות לסרט הזה ולבא אחריו. אז אפשר לחכות, אבל יותר כיף על מסך גדול, עם קהל טוב שנהנה לצחוק ביחד. כי לא פחות משזה מותחן "מי-עשה-את-זה?" זה סרט מצחיק מאוד, ואפשר לשוב ולצפות בו בהנאה גם אחרי שכבר יודעים את צפונותיו.

נקודת המוצא, כאמור, מוכרת, וזה חלק מהעניין. קבוצת אנשים מתכנסת באתר מבודד שם מתבצע רצח, והבלש מחזיק אותם במקום עד שיגלה מי מהם הרוצח. הפעם מדובר בחברים של מיליארדר ההייטק מיילס ברון (אדוארד נורטון), שמוזמנים לאי היווני שלו לשחק משחק שבו יתבקשו לגלות "מי רצח את המארח" (שלגמרי מתכוון להישאר בחיים). גם בלאנק מגיע לאי, אף שברון לא זוכר ששלח לו הזמנה. בניגוד לצפוי, כלומר כצפוי בהחלט, מישהו באמת נרצח על האי, והשעשוע הופך למציאות. פלשבקים מתוזמנים היטב מוסיפים רבדים ליחסים בין האורחים הקרואים והלא קרואים, וג'ונסון משחק במיומנות עם הציפיות של הצופים – גם המיומנים שבהם – ומפתיע אותנו יותר מפעם אחת.

כמו בסרט הקודם, במרכז העלילה יש איש עשיר מאוד שכל שאר הנוכחים תלויים בו לפרנסתם, אבל הבדלים מהותיים באפיון הדמויות ועולמן מונעים תחושה של דז'ה וו. הפתיחה מציגה בפנינו את הגיבורים באמצעות חמש תיבות עץ מיסתוריות שמגיעות לידיהם, והם מתקשרים זה אל זה כדי לפענח יחדיו איך לפתוח אותן. במבט ראשון נראה שאלה אנשים שונים מאוד זה מזה, ולא ברור איך הפכו לחברים. אבל המשותף להם הוא שכולם מתעשרי המאה ה-21, ואם קניה ווסט ודונאלד טראמפ מתכנים חברים, אז למה לא הם?

מדובר במדען שעובד על פיתוח מקור אנרגיה חלופי (לזלי אודום ג'וניור מ"לילה אחד במיאמי"), מושלת מדינה המתמודדת בבחירות לסנאט (קתרין האן), יוטיובר פעיל למען זכויות הגבר (דייב בטיסטה מ"שומרי הגלקסיה"), יזמית הייטק שנזרקה מהחברה שהקימה (ג'אנל מונה), ומשפיענית בתחום האופנה עם נטייה לפלוט שטויות שמסבכות אותה (קייט הדסון). המילארדר שהזמין אותם מושקע בקידום אותו מקור אנרגיה חדש ולא יציב, שאותו הוא מתעקש להשיק בטרם עת. נשמע דומה למישהו בעולם שלנו שרכש לאחרונה רשת חברתית גדולה? נורטון אפילו דומה לו.

טירתו של ברון – איש מלא בעצמו ובאוויר חם – נבנתה בדמותו. זאת חגיגה עיצובית המשלבת פאר מנקר עיניים עם אבסורד אלגנטי (לא תאמינו איזה ציור הוא תלה בסלון). יש כאן אופציה למועמדות לאוסקר למעצב ריק היינריקס, שכבר זכה פעם על "סליפי הולו". נראה שהאתר הכניס את השחקנים לאווירה הנכונה, וכולם נהנים לנעוץ שיניים בתפקידים העסיסיים שנכתבו להם. מצחיקים במיוחד הדסון ובטיסטה בתפקידי הפחות אינטליגנטים שבחבורה. יש גם מקבץ של הופעות אורח קצרצרות ומבדרות מאוד של סטארים גדולים (בתחומים שונים), חלקם בתפקידי עצמם. שניים מהם כבר אינם בין החיים והסרט מוקדש להם.

כלהטוטן של מילים, ג'ונסון נהנה לשחק עם רבדים של שפה, ושותל בה רמזים, דימויים ועקיצות. דווקא העילגות של חלק מהדמויות מניבה פיתולי מחשבה שנונים (הבדיחה על סדנאות יזע קולעת במיוחד). אפילו הקורונה, ששינתה סדרי עולם בין הסרט הקודם לנוכחי, משולבת באופן מחוכם. שמו המקורי של הסרט, "בצל זכוכית", הוא כשם שירם של הביטלס מהאלבום הלבן. השיר משולב בכותרות הסיום ומשמש דימוי לתעלומה במרכז הסרט, שמאה ארבעים הדקות שלו חולפות ביעף.

4 כוכבים. Glass Onion: A Knives Out Mystery בימוי: ריאן ג'ונסון. עם דניאל קרייג, אדוארד נורטון, קייט הדסון, לזלי אודום ג'וניור, דייב בטיסטה, ג'אנל מונה. ארה"ב 2022, 139 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• דניאל קרייג
• קולנוע
• ריאן ג'ונסון
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 923 // המשלוחים הכי טובים