ב-1961 קורט וונגוט פרסם סיפור בשם "מי אני הפעם?". זה סיפור על בחור ביישן באופן אקוטי, שמשתתף בהפקות של תאטרון החובבים בעיירת מגוריו. כשהוא עולה על הבמה הוא הופך לדמויות שהוא מגלם, ובתפקיד סטנלי קובלסקי מ"חשמלית ושמה תשוקה" הוא נעשה חיה סקסית. כך קורה שהאישה שלוהקה לתפקיד זוגתו מתאהבת בו מבלי להכיר את אישיותו האמיתית. אני לא יודעת אם ריצ'רד לינקלייטר מכיר את הסיפור של וונגוט, או אתהעיבוד הטלוויזיוני המוצלח של ג'ונתן דמימ-1982, עם כריסטופר ווקן וסוזן סרנדון, אבל הנרטיב על אדם שמעז לחיות רק כשהוא מתחזה לאחרים הוא בבסיס סרטו הערמומי והמבדר.

>>בלתי הפיך: מיקי זוהר יחזיר את הקולנוע שלנו עשרות שנים לאחור

באופן רשמי "היט מן" מבוסס על כתבה שהתפרסמה בעיתון בטקסס ב-2001, על מרצה במכללה שחי עם צמד חתולים והשלים הכנסה בעבודה עם המשטרה – הוא התחזה לרוצח שכיר, והפיל בפח אנשים שרצו לשכור את שירותיו. ככתוב בכותרות הסיום של הסרט, דמותו של הפרופסור אמיתית, אבל סיפור האהבה שהופך את "היט מן" לסוג של קומדיה רומנטית הוא בדיוני.

לאורך הקריירה הקולנועית שלו, שכוללת שיאים כמו "חיים בהקיץ", "התבגרות" וטרילוגיית "לפני הזריחה", לינקלייטר שב והדגים שהוא אינו מעוניין בנרטיבים קלאסיים נוסח הוליווד, אלא בתבניות אלטרנטיביות, חקרניות, שבוחנות כל רגע לעומק ולרוחב. סרטו החדש הוא קונבנציונאלי יחסית לרפרטואר שלו (שכולל גם את הקומדיה המלבבת "רוק בבית הספר"), ועדיין הוא צופן הפתעות חביבות בעודו משתעשע עם חוקי הז'אנרים שאליהם הוא מרפרר. את התסריט לינקלייטר כתב יחד עם השחקן הראשי גלן פאוול, שהסרט אמור להקפיץ את הקריירה שלו מעלה מעלה. הבחור בן ה-35 משחק בקולנוע ובטלוויזיה כבר עשרים שנה, והוא ניחן במראה קלאסי של גיבור אמריקאי עם לסת מרובעת, אבל לא הבחנתי בו עד "אהבה בשחקים: מאווריק", וגם שם הוא בתפקיד משנה. ב-2022 לינקלייטר עבד איתו בסרט האנימציה "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל", ואולי היה זה אז שהוא גילה עד כמה פאוול מוכשר.

גרי ג'ונסון (פאוול) הוא מרצה אפרורי לפילוסופיה באוניברסיטה בניו אורלינס, גרוש עם שני חתולים ותספורת לא מחמיאה. הוא עובד עם המשטרה כמקליט במבצעי עוקץ, עד היום שבו הוא מוקפץ למלא את מקומו של השוטר ג'ספר (אוסטין אמליו מ"המתים המהלכים"), שהושעה לתשעים יום משום שסרטון שלו מכה ילדים הפך לוויראלי. ג'ונסון מדחיק את הפחדים, מושך את שיערו אחורה, ומופע הבכורה שלו כרוצח שכיר מזויף מוכתר בהצלחה גדולה. בפעמים הבאות יש לו יותר זמן להתכונן, והוא חוקר את העדפותיהם של הלקוחות הפוטנציאליים ומתאים לכל אחד דמות מתנקש שתתאים לו. זה אומר סיפורי רקע, פאות, תלבושות, מבטאים וסגנונות דיבור, ופאוול חוגג. חילופי הזהויות והמפגשים עם האנשים השונים מבדרים מאוד – עד כדי כך שהסרט מתמסר להם, ויש הקובלים שיש יותר מדי מהם (אני לא השתעממתי לרגע).

רוצחים שכירים שמציעים את שירותיהם לכל דורש, כך ג'ונסון מספר לנו, הם פיקציה קולנועית. במציאות אין כאלה, מה שתורם לטון הקומי של "היט מן", שהוא מעין פרודיה על סרטי מתנקשים. יום אחד הוא פוגש אישה שמבקשת להפטר מבעלה בטענה שהוא מתעלל בה. במציאות ג'ונסון עזר לאישה כזו להגיע למעון לנשים מוכות. בסרט הוא מציע לה לעזוב את בעלה (כאילו זה כל כך פשוט), וגם מתאהב בה. זה כמובן מסבך את העניינים, כי מאדי מכירה את גרי כרוצח חתיך וחמקמק בשם רון, שנראה ומתנהג כמו פנטזיה מהסרטים. לכן כשהם שבים ונפגשים הוא ממשיך להתחזות לדמות שיצר עבורה, ובחסות ההתחזות הוא מעז לכבוש אותה כמו שלא היה מעז כגרי ג'ונסון מרצה לפילוסופיה. כשג'ספר, שרוצה את התפקיד שלו בחזרה, מגלה את סודם של השניים, זה מסתבך עוד יותר.

את מאדי, שלא ברור אם היא עלמה במצוקה או פאם פטאל סטייל פילם נואר, מגלמת אדריה ארג'ונה הפורטוריקנית, וגם היא נהדרת. הכימיה המבעבעת בינה לבין פאוול תורמת להפיכת הסרט לקומדיה הרומנטית הכי מבדרת שראיתי מזה זמן. בסצנת השיא המצוינת, המשלבת מתח, הומור ורומנטיקה, הם כל כך טובים ביחד, שהם משאירים מאחור את הזוגיות של אמילי בלנט וראיין גוסלינג ב"הכפיל". תוסיפו לזה את התערובת הז'אנרית המתעתעת, ואת הכישרון התוסס של כל המעורבים בעשיה (כולל מגוון שחקני המשנה המצוינים) והרי לכם סרט מקורי ומהנה. והרעיון הפילוסופי שבבסיס הכל – שאדם יכול למצוא את עצמו על ידי העמדת פנים שהוא מישהו אחר – פורה ומעורר השראה.

ובכל זאת טרוניה על משהו שעורר בי אי נוחות מסוימת. הקלילות שבה מאדי עוזבת את בעלה המסוכן מעוררת תהיות – חלקן ביחס למציאות של נשים מוכות, חלקן ז'אנריות – שהסרט נמנע מלפתור אותן. יש לציין ש"היט מן" נרכש על ידי נטפליקס, ויעלה בקרוב לשירות הסטרימינג בארה"ב, אבל לא בישראל. כאן הוא מופץ בבתי הקולנוע, וכדאי לתפוס אותו לפני שירד מהמסכים.
3.5 כוכבים
Hit Man בימוי: ריצ'ארד לינקלייטר. עם גלן פאוול, אדריאה ארג'ונה. ארה"ב 2023, 115 דק'

• המסך
• ביקורת סרטים
• קולנוע
• ריצ'רד לינקלייטר

תחשבו על כמה מהשמות המפורסמים ביותר בעולם הקולנוע כיום, ואז תחשבו על היצירות האחרונות שלהם. מצאתם מכנה משותף? רוב רובן פרסונליות, אפילו האישיות ביותר של יוצריהן ויוצרותיהן, ובחלק ניכר מהן הנושא הוא… טוב, יוצריהן ויוצרותיהן. ב"היו זמנים בהוליווד", קוונטין טרנטינו החליף את הקולנוע צמא הדם שלו בטיול מושקע, ארוך ומדוייק ללוס אנג'לס של 1969 (אותה הוא זוכר בפירוט מחוויותיו בעיר עם אמו); ב"ליקריץ פיצה", פול תומאס אנדרסון חזר לאותה העיר, אך במרחק של כמה שנים בודדות, והתמקד בימי התהילה של הוליווד החדשה דרך סיפוריו האישיים שלו ושל חברו, המפיק גרי גוצמן; וב"אפולו 10¹⁄₂: הרפתקה בעידן החלל" חזר ריצ'רד לינקלייטר לשני הדברים הכי אהובים עליו בכל העולם – סיפורי התבגרות ושנות ה-60.

תוסיפו לכך במאים צעירים יותר שנזכרים בשנים פחות "סקסיות" – שנות ה2000 הצעקניות ב"ליידי בירד" של גרטה גרוויג ו"אדומה אש" של דומי שי, לדוגמה; גם במאים ותיקים מצאו את הזמן להסתכל אחורה בערגה – "כאב ותהילה" של פדרו אלמודובר והפרוייקט הקרב של סטיבן ספילברג אודות ילדותו היהודית באריזונה, "The Fabelmans" (עם ציוות מטורף של סת' רוגן ודיויד לינץ'). וזה לא הכל: "בלפאסט" של קנת' בראנה, "מינארי" של לי-אייזיק צ'ונג, "הפרידה" של לולו וונג, "המזכרת" והמשכו של ג'ואנה הוג, "יד האלוהים" של פאולו סורנטינו ואפילו "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", בו ניקולס קייג' מגלם את עצמו בסרט סיכום קריירה (נכון לעכשיו). מה בעצם מוביל לפרץ הנוסטלגיה הזה (ויש שיגידו, מחסור ברעיונות מקוריים)?

ראשית, אפשר לבחון את מובילי המגמה, טרנטינו, אנדרסון ולינקלייטר – כולם שמות בולטים של יוצרים מדור ה-X, אלו שגדלו בשנות ה-60 וה-70, עידן של יצירתיות קולנועית בשיאה במקביל לעולם בסימן מהפכות ופרצי אלימות. השלושה העבירו את אותה אהבה למדיום וראיית העולם המפוכחת שפיתחו (לא עוד הפי-אנד) לסרטים שיצרו, דבר שהוליד שורה חדשה של מגמות קולנועיות: משחק הז'אנרים של טרנטינו, הדרמות הקומיות בטעם חמוץ מתוק על חריגי החברה של אנדרסון וסיפורי ההתבגרות ההזייתים של לינקלייטר.

עכשיו, כשאותם צעירים פוחזים פיתחו שיערות שיבה וכרס בירה, הגיע זמנם לשלב קלאסי של חיי הבמאי – הסרט האוטוביוגרפי. כמו ש"קיל ביל" לא היה סרט סמוראים נורמטיבי ו"מגנוליה" לא הייתה הדרמה המשפחתית שהייתם מצפים לה, כך גם בז'אנר ה"אני זוכר" סרטיהם שמים את הדגש על מה ש*הם*חושבים שמגדיר את הזיכרון. לא עוד קונפליקט-קליימקס-קטרזיס מסודר, אלא רצף רעיונות ומחשבות, בזה אחר זה, שמעביר את הלך הרוח של התקופה. לא עוד הזנחה של תחומי התפאורה, העיצוב והסטייל לטובת דגש על הסיפור – אלא שימוש באמצעים אלו כדי להעביר תחושות חדשות. וגם התבוננות חדשה דרך עיניים בוגרות יותר על אותם נושאים ידועים: אהבה, חופש, מין, הטרדה, הערצה, גבולות ואפילו הנוסטלגיה עצמה.

הנוסטלגיה הזו, כאמור, לא בלעדית לדור ה-X, מה שמוביל אותנו לסיבה הנוספת שאנחנו בעיצומו של גל קולנוע נוסטלגי – שינוי אופיין של תעשיות הקולנוע והטלוויזיה במקביל לעלייה בחרדה מהמציאות. אל מול המנוע הכלכלי של הוליווד וכנגד גניבת הכישרונות של תעשיית הטלוויזיה המפתה, בימאים שנשארו נאמנים למדיום הקולנועי (כלומר, אלו שלא רוצים לייצר סרטי פרנצ'ייז) מוכרחים להביע את עצמם בדרך הרבה יותר בולטת והרבה יותר אישית: לא עוד דרמות קטנות על אמנים מתבודדים, אלא משהו הרבה יותר חם ומשפחתי.

תוסיפו לתערובת את שלל הצרות שפקדו את העולם בשנים אחרונות, חברו עם צריכת החדשות דרך רשתות חברתיות והחרדה שזה מייצר ותמצאו עולם הרבה יותר מפחיד. לא רק לאדם הפשוט ממנצ'סטר או תל אביב, אלא גם לאותו במאי רב-מעלה בהוליווד השמשית. וכך, כמו שכל אדם נוהג לעשות בעיתות חרדה, הוא מנסה להיזכר בתקופה טיפה יותר ורודה. או יותר נכון, ברגעים הורודים שהוא זוכר ממנה.

קשה לראות את עצמנו מתקיימים ללא נוסטלגיה – היא מחזיקה אותנו על הרגליים, מזכירה לנו מי אנחנו ולמה אנחנו פה ואפילו גורמת לנו לצפות לעתיד. בכל אופן, בנוגע ליצירתיות, הישענות יתר על הסתכלות לאחור לרוב לא ממש תורמת להתפתחות האמנות קדימה. ועדיין, אי אפשר להגיד שהמגמה בעייתית – היא מספקת צד רך יותר, פחות וירטואוזי, של מוחות גדולים שאנו מעריציםף. היא מקרבת אותנו לאותן דמויות בלתי מושגות שאנו רואים על המסך ומאחוריו, ויותר מכל – היא פשוט מוציאה תכנים טובים. תנו לעצמכם מידי פעם לחלום בהקיץ על טיול שנתי מזוויע למדבר יהודה בכיתה י"א או על הפעם הראשונה שהחלפתם חיתולים – אולי גם יכולים לייצר זוכה אוסקר.

• קולנוע
• סרטים
• נוסטלגיה
• קוונטין טרנטינו
• סטיבן ספילברג
• ריצ'רד לינקלייטר

בילדותי היה לי תקליט של מיטב להיטי הקרפנטרז. ידעתי את כל המילים של כל השירים, ורקמתי לי פנטזיה שהזמרת שנבחרה לייצג אותנו באירוויזיון אינה יכולה להופיע וברגע האחרון אני מתבקשת לעלות לבמה במקומה (לא זוכרת איך בכלל הגעתי לשם), אבל במקום לשיר את השיר שנשלח לתחרות, אני שרה שיר של הקרפנטרז.

לריצ'ארד לינקלייטר היו חלומות ילדות שונים. הוא נולד ביוסטון שבטקסס, וגדל בשנות השישים בקרבת מרכז החלל, בעידן שבו הרוסים והאמריקאים התחרו מי יגיע ראשון לירח. בפנטזיה של לינקלייטר סוכנים של נאס"א – שהתרשמו מאוד מעבודות המדעים שכתב לבית הספר – גייסו אותו להציל את תכנית החלל. מתברר שרכב הנחיתה הירחי נבנה בטעות בקנה מידה קטן מכדי להתאים לאסטרונאוטים הבוגרים, ולכן הוחלט לשלוח לירח את סטאן בן העשר, כדי שיבדוק את השטח עבור ניל ארמסטרונג, שיגיע לשם כמה ימים אחריו בטיסת אפולו 11.

>> תראו תראו: עוד המלצות, ביקורות, רשימות ורשמים על מסכים באתר הספוילר
>> למה הקומדיות הרומנטיות בנטפליקס כל כך גרועות? שאלנו וענינו

הרעיון המקסים הזה פותח את סרטו החדש של לינקלייטר, והוא מעלה חיוך דווקא משום שהוא מוגש ברצינות מלאה. יש לציין שהסרט עלה בנטפליקס ב-1 באפריל, התאריך המושלם לסרט על ילד שהיה הראשון להלך על הירח. לינקלייטר השתעשע ברעיון לצלם את פנטזיית הילדות שלו כבר לפני כעשרים שנה, והכוונה המקורית היתה לעשות סרט לייב-אקשן. אבל בחלוף הזמן "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" התעצב כסרט זיכרונות באנימציה רוטוסקופית. מדובר לא רק בזיכרונות פרטיים של הבמאי. ב-2017 לינקלייטר פנה אל תושבי יוסטון וביקש מהם לשלוח לו סרטונים ותמונות משנות השישים. נראה שהוא כל כך התלהב מהחומרים שקיבל, שבסופו של דבר הסרט שלו מורכב משני חצאים – רצף אסוציאטיבי של זיכרונות ילדות באורך של כ-45 דקות, ועוד 45 דקות המוקדשות להמראתו של הגיבור הצעיר לירח.

לסטאן יש חמישה אחים ואחיות, שככל הנראה חיו בהרמוניה מושלמת, וזה מקור לשלל זיכרונות מחוויות משפחתיות שסבו סביב חידושים מרגשים כמו טלפון לחצנים, 31 הטעמים של גלידה בסקין רובינס, וזיהוי היפים ברחוב על פי סגנון לבושם. חלקו הראשון של הסרט מלא רפרנסים תרבותיים לפזמונים, לסרטים וליקום הטלוויזיוני בימים הפרהיסטוריים שבהם היו רק שלוש רשתות. בשבתות שודרו סדרות מצוירות בזו אחר זו והן מקור ההשראה לחזות של הסרט. לינקלייטר כבר התנסה באנימציה רוטוסקופית בסרטיו הפילוסופיים "חיים בהקיץ" ו"סורק באפלה". אלא שהפעם, כאמור, מדובר בסרט זיכרונות סמי-אוטוביוגרפי וחצי מתוק, בדומה ל"בלפסט" של קנת בראנה, רק עם טיסה לירח במקום קלישאת האהבה הראשונה.

אחד הזיכרונות העיקריים הקשורים בטלוויזיה הוא השידורים הישירים של כל ההמראות לחלל. סטאן הבוגר (קולו של ג'ק בלאק) מספר שהלימודים בבתי הספר היו מופסקים וכל התלמידים היו צופים בשידורים החיים עד שהחללית היתה נעלמת בשמיים. בשנת 1972 למדתי בבית ספר יסודי בלנסינג שבמישיגן, ואני יכולה להעיד שהמנהג הזה לא היה ספציפי ליוסטון, והוא נמשך גם בשנים שאחרי הנחיתה הראשונה על הירח.

לינקלייטר כבר הקדיש סרט להתבגרות בטקסס, שהיה ליצירתו המהוללת ביותר. ב"התבגרות", כמו ברוב הסרטים שגם כתב ("סלאקר", טרילוגיית "לפני הזריחה"), הוא חיפש ובחן אופנים אלטרנטיביים לספר סיפור, תמיד מתוך מחויבות לאמת של הרגע. את זה הוא עושה גם כאן, אך הפעם הוויתור על תבנית עלילתית קלאסית מייצרת תחושה של העלאת זיכרונות סביב מקרן שקופיות. וכמו בערב שקופיות זה נוסטלגי ומענג עד שבשלב מסוים זה מתחיל קצת לעייף, אף שכל זיכרון בפני עצמו חינני ושובה לב.

כאמור, אחרי רצף הזיכרונות אנחנו חוזרים לסיפור טיסתו של סטאן לירח. גם החלק הזה נטול מתח דרמטי כי הכל עובר ללא כל תקלות, כמו שהוא מספר לנו כבר בהמראה. זה לא סרט הוליוודי שבו חלליות נאלצות לחמוק מהתנגשויות עם אסטרואידים או מעימותים עם חייזרים. כדי שהפנטזיה תהיה מושלמת, ההכנות להמראה, הטיסה והנחיתה מתוארות בפרוטרוט וברצינות, כאילו מדובר בריאליזם טהור. הדרמה היחידה היא העובדה שטיסתו של סטאן לירח היא סוד כמוס, שאף אחד מחוץ לנאס"א לא יכול לדעת עליו. לכן כשהוריו יושבים בהתרגשות לצפות בהמראה של אפולו 11 לירח, סטאן נרדם מול הטלוויזיה. הוא הרי כבר היה שם וראה הכל.

זה רעיון יפה, ודימוי מקורי להתבגרות (סטאן ודאי אינו מודע לאלמנט הפאלי שבחללית ממריאה), ועם זאת הרגשתי שגם החלק הזה של הסרט נמשך זמן רב מדי, והוא קצת איבד אותי. אבל בסך הכל זה סרט שנוצר עם המון אהבה, ואם אתם חובבים של לינקלייטר לא תרצו לפספס אותו. הוא מתאים במיוחד לצפייה משפחתית.

★★★✯3.5 כוכבים
Apollo 10 1/2: A Space Age Adventure בימוי: ריצ'ארד לינקלייטר. עם ג'ק בלאק. ארה"ב 2022, 97 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• נטפליקס
• ריצ'רד לינקלייטר
• מדע בדיוני
• אנימציה
• סיקסטיז

• Facebook
• Twitter
• Email

ריצ'רד לינקלייטר עומד נינוח. ביציבה שלו יש רמז לשחקן הבייסבול שהיה בימי הקולג'. "עבודה עם שחקנית ועם צוות היא עבודה של מאמן ראשי", הוא אומר, "למאמן טוב יש תוכנית עבור כל שחקן ושחקן. בדיוק כמו לשחקני קולנוע, יש לשחקנים צרכים מיוחדים. לפעמים יש מישהו שזקוק למוטיבציה ויש מישהו אחר אבל את הבחור ההוא צריך לעזוב בשקט. וההוא, הוא יכול לנצח במשחק, אבל הוא לא יכול לעלות לתיקו". יותר מכל במאי אחר העובד כיום, לינקלייטר רגיל לשחק משחק ארוך. הוא עשה 19 סרטים, כולל הטרילוגיה הרומנטית השאפתנית "לפני הזריחה" (1995), "לפני השקיעה" (2004) ו"לפני חצות" (2013) – שיתוף פעולה (שנעשה אחת לתשע שנים) עם השחקנים אית'ן הוק וג'ולי דלפי; ו"התבגרות" (2014), יצירת המופת הביתית העדינה שלינקלייטר צילם, חתיכה־חתיכה, במשך 12 שנים.

"כולם רוצים את זה!!", הסרט האחרון של לינקלייטר, מתרחש בקמפוס מכללה טקסנית חובבת מסיבות שחולקים ספורטאים היפר תחרותיים עם תלמידי תיאטרון המרוכזים בעצמם. זהו הסרט הראשון שנקרא על שם שיר של להקת הפופ־מטאל ואן היילן ("הראשון והאחרון", צוחק לינקלייטר, אף שהוא התעקש לשמור על שני סימני הקריאה מכותרת השיר המקורי). הוא ספוג במוזיקת הפופ הכי טובה בכל הזמנים: להיטים מקפיצים בני 35 שנה שמבטיחים שהחיוך לא יירד לכם מהפנים לאורך כל הסרט. זה גם הסרט הכי לבבי שלינקלייטר עשה בכל הקריירה שלו.

"הרבה יותר קל לחשוב על הרעיון לעשות סרט במשך 12 שנה מאשר ממש לעשות סרט במשך 12 שנה", אומר לינקלייטר, שעדיין לא התאושש מ"התבגרות". "אם נשים את זה בצד, אני מנסה לעשות את 'כולם רוצים את זה!!' כמעט מאז שהתחילה המאה ה־21. בערך כשהתחלתי לעבוד על 'התבגרות' התחלתי לעבוד גם עליו. זה סרט זיכרונות, מהאישיים ביותר שעשיתי". למרות הפרויקטים השאפתניים והממושכים האלו, לינקלייטר איכשהו נשאר נינוח.

"כולם רוצים את זה!!" שאוב מהתקופה שבה לינקלייטר שיחק בייסבול באוניברסיטת סאם יוסטון סטייט בסוף שנות ה־70. הוא נשר מהלימודים, עבד בשאיבת נפט ואז עבר לאוסטין והחל לעשות קולנוע. זה גם הסרט הראשון של הבמאי שהוא 100 אחוז נוסטלגי. מעריצים אמנם יצביעו על כך שסרטו מ־1993, "טריפ נעורים" ("Dazed & Confused"), שמתרחש בקיץ 1976, הוא בן דוד צעיר של הסרט החדש, אבל לינקלייטר רואה ביניהם הבדל (אף כי הוא מודה ש"כולם רוצים את זה!!" הוא סוג של סרט המשך רוחני). "'טריפ נעורים' היה אנטי נוסטלגי. אי אפשר לראות את הסרט הזה ולרצות לחזור לימי התיכון. זו תקופה מחורבנת. אבל אוניברסיטה? אלו היו זמנים מעולים להיות צעיר. לפני האיידס, לפני רונלד רייגן. מבחינה תרבותית זה היה רגע כיפי. והכל גם היה זול. כיום יש כל כך הרבה לחץ על ילדים. הבת שלי בדיוק סיימה אוניברסיטה. הכל כל כך יקר, יש כל כך הרבה ציפיות, ושוק העבודה מסריח".

הסרט החדש של לינקלייטר רק נראה פשוט. "זו לא קומדיה מהסוג שהאולפנים רוצים", הוא אומר. "בלי כוכבים, בלי עלילה, אנסמבל שחקנים. זה בכלל לא בסגנון שלהם. הם לא יודעים איך להתמודד עם זה. עם סרט שהקסם היחיד שלו הוא הסרט עצמו". הבמאי מודה שהסרט נעשה בזכות רוח גבית מההצלחה האדירה של "התבגרות" וגם בגלל הנכונות שלו לעבוד בתקציב נמוך. אבל במובן מסוים זה מה שלינקלייטר עשה מאז ומעולם: הבריח חוויות אותנטיות לתוך המיינסטרים. "בשנות ה־80 היה הווייב הזה, של סרטים עצמאיים שממש דיברו אליך. זה היה מאוד מיוחד. די רדיקלי. והיית תומך בסרטים האלה, היית הולך אליהם בכוונה, שם אותם בראש הרשימה". כזה הוא ריצ'רד לינקלייטר: איש עם שליחות. התכונה הכי טובה שלו, כמו אצל הספורטאים הגדולים, היא הסבולת.

• לפני חצות
• לפני השקיעה
• טריפ נעורים
• כולם רוצים את זה!!
• ריצ'רד לינקלייטר
• לפני הזריחה
• התבגרות
• סרטים
• תרבות